כמה כעס צריך בשביל להירגע, הא? אבל איך לכעוס - אתה זה צריך ללמוד ממומחים.
אני מכירה מומחה אחד לכעס. הוא מעולם לא שבר כסא בכוונה, את הקול שלו הוא אף פעם לא הרים והוא מחייך כמעט תמיד, ובכל זאת הכתרתי אותו למומחה הכעס הפרטי שלי.
הכרתי אותו לראשונה באוניברסיטה, שנינו בדרך לתואר בספרות בבר אילן ובאים לשם בכל שני ורביעי. ובפעמים היחידות שראיתי אותו כועס הבנתי איך צריך לעשות את זה, ומאז אני כועסת רק ככה. לפעמים עולים לי הטונים ומסמיקות הפנים, אבל סך הכל אני תלמידה טובה.
הפעם הראשונה היתה בשיעור על משורר בעל דעות שמאלניות, בעוד הוא (וגם אני) ימניים. המרצה היה גם הוא כמו המשורר, ובין כך לכך פרץ בשיעור ויכוח סוער וחד בפוליטיקה וארץ. במרכזו עמד המרצה מול כמה סטודנטים ימניים. הדיבורים שהילכו שם היו נטולי רסן לגמרי, והדעות קשות ופוצעות. הבחור ישב לפניי, ונראה עסוק מאד, אבל לא בדיון.
קירבתי בשקט את השולחן שלי לכיוונו והסתכלתי. היה שם דף מקומט מלא במשולשים, ויד מזיעה ממאמץ מציירת במרץ. הפנים שלו להטו אך היו רגועות. נראה היה כי התסכול והזעם שהשקיע במשולשים השכיחו ממנו את הויכוח שמתחולל מעליו, אך פה הסתבר שטעיתי.
המרצה אמר מילה בגנות רב מפורסם והבחור התרומם מיד ונעץ בו מבט חודר. "אתה לא מתבייש, תגיד לי", הוא אמר ברוגע ורק הרגל שלו רעדה. "אתה לא מתבייש לדבר ככה על אדם גדול? זה מזעזע בעיניי", וכאן הוא המשיך לשפוך את משנתו בעוד כולם קשובים לדבריו. אבל אני הפסקתי להקשיב למילים והסתכלתי רק בו.
הוא דיבר ישיר, אבל ברוגע, והיד שלו התחילה לצייר עיגולים. וגם הרגל שלו רעדה. זקן קטן. כיפה גדולה. חולצה מגוהצת, עט בכיס, עוד עט ביד. ויד והמון משולשים ועיגולים.
השיעור נגמר וכולם יצאו מהכיתה. התעכבתי קצת עם הספרים שלא הסכימו להיכנס לתיק, ובזווית העין עקבתי אחריו יוצא. "תודה רבה", הוא חייך אל המרצה, וזה טפח לו על השכם. "איך אומרים אצלכם? - שכוייח!", צחק, "כמעט שכנעת אותי". הוא חייך שוב, הכתיף את התיק, ויצא.
התקדמתי לעבר הדלת ופתאום קלטתי שהוא שכח דף על השולחן. רציתי לרוץ אחריו ולהחזיר לו, אבל נראה שלא היה בזה צורך - זה היה הדף ההוא, המקושקש והמבולגן. התכופפתי להשליך אותו לפח אבל משהו עצר אותי.
בדף לא היו רק משולשים ועיגולים. אימצתי את העיניים והבחנתי באותיות זעירות, כמו נמלים שחורצות בנייר לאורכו ולרוחבו.
'כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו', נכתב בכתב רועד ומבולגן. 'כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. בחייך, אל תתייחס אליהם! להירגע. לנשום. רק ככה יבינו'. הפסקה. שורה חדשה, קו ארוך ומלא מהמורות ואנרגיות. 'לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס'. משולשים עם פינות חדות. נמלים.
הנחתי את הדף והתיישבתי על הכיסא שלו; ניסיתי לדמיין את עצמי אומרת את המילים האלו, והרגשתי איך הכעס מהדברים שנאמרו בשיעור עולה בי שוב.
הוצאתי מהר דף ועט מהתיק והתחלתי לצייר משולשים, המון משולשים.
אחר כך עיגולים.
אחר כך נמלים - לא הבנתי את כל המשפטים שהוא כתב, ובכל זאת העתקתי אותם אחד לאחד, ולאט לאט הרגשתי איך אני נרגעת.
הצמדתי את הדך המקומט שלי לזה המקומט שלו, שרבטתי 'תודה רבה' על פתק ויצאתי מהכיתה.
אחר כך חזרתי והכנסתי את שני הדפים לתיק שלי. ממילא בסוף השבוע מנקים כאן ויזרקו אותם, ולי היה שימוש טוב יותר לעשות בהם.
כשחזרתי לדירה הקטנה שלי תליתי את שניהם על הקיר בסלון, ואת הפתק תלשתי. מאז, בכל פעם שכעסתי עצמתי עיניים וציירתי משולשים בראש, ואם היה צריך אמרתי את דעתי בקול שקט ורגוע. ממש כמותו.
לא תמיד הצלחתי, אבל פעם אחת יצאתי מהכיתה לאחר שיעור דומה ושכחתי דף משולשים על השולחן. כשחזרתי לקחת את הבקבוק שנשאר שם גם כן, ראיתי את הדף המלוכלך מציץ מהתיק של המרצה. לקחתי את הבקבוק ויצאתי מהכיתה.
ששלחה לי משהו שהרעיד וכיווץ אותי ונתן לי השראה..