פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 445)

שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.

שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.

ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.

ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.

ואת פוסעת חרש,
הולכת מעודנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.

אני חושך
שנינו משחקים
מחבואים.

את בוקר
אני אושר
שנינו מתערבלים
כמו זוג יונים.

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר
שכחתי.

ואת זוכרת
גם לתהות
על החיים
עלי
ועל אתי

ואת
נהרות ושצף אש
ואת מילים צלילים ונס
ואת תהום
ואת צללים
ואת יללת הרוח
בין ההרים.

ואת קוסמת
שמכשפת אותי
אליך
ואת נושמת
אבק דרכים
שמחול מדבר
בעקבותייך.

ואת פוסעת
שאור הכוכבים נוגע
בכפותייך
את נפתחת
פורשת זרעותייך
וצונחת
אל התהום.

לו יוכל למולל
צחוק עולל
דאגות, רגשות וימים
לו יכולתי
לבטח שאת
שלהבות בוערות
בדמים.

לו היה כחול שמים
ניבט מבעד לחלונך
לו יכלו אף המים
להוות את צללי
נשמתך

לו ידעתי
מגע
וחיבוק של אוהבים
לו נצרתי
בדממה
דמעה
חיוך
ומבטים

לו ידעתי
רק להאין
לשבת
על ברכיו
של החזון

לו הייתי
רק כואבת
לו הייתי
שיר מזמור

אני הולך לי בדד ביערות מוריקים
בדד בלי אחד בלי אחת לצידי
מחשבות אז רצות מערפלות לי חושים

ולעיתים אז תוהה על מהות הקיום
האם כדאי לחיות
האם זה חיים?

אבל אני נזכר בטוב שבחיים
בחברים בידידים ברעים נחמדים
כאלו שמחזירים את החשק

לחיים

בבדידות אני חושב על עתיד שיהיה
משער השערות ובונה מגדלים
מגדלים של תקווה עם חלונות וורדים
על עתיד שליבי חפץ ונפשי לו כוספת

האמנם זה היום לא חיכינו
להיות ולא לגעת
לראות הזבול שבני עוולה מהרסים
האם כאלפיים שנה בגלות אז חיכינו
לעת כזאת האם הגענו למלכות?

עת בה זרים מתהלכים על אדמה עם קדשה
מהלכים מחריבים
מערים בה טומאה

מדוע למשיח אנו עוד מחכים
לזבול מקדשנו שהיה לנוכרים?
האם לא סבלנו, הורגנו מספיק
הובלנו כצאן לטבח על ידי מרצחים

אבא האומנם לא שתינו מכוס התערלה מספיק
ככה אני חושב לי
ומהרהר בחיים

ב"ה יום רביעי כ' באב התשע"ו

כף רגלי היחפה
נחלצה מהגרב שבנעל
היא הונחה על הכביש הרותח
וספגה את החום עד כוויה

היא עזבה את השחור
וריחפה באוויר
עת נחרכה
כף רגלי השנייה

חזרה אל הכביש
ללא חשש מהצער
עת החייתה את נפש
תאומתה

כך פסעו שתי רגלי
אך לא עד בלי די
כך לחש לבבי
אל עיניי

מעלה מעלה,

פנימה.

הבט לתוכך,

לשקט שבך,

וחוש את העוצמה

המוצקה שבשלווה.

 

מעל פסגת העולם,

אל מול

נתיבי החיים כולם,

האזן ליופי

שבקול הדממה הדקה.

ודע -

 

כי מתוך הדממה,

רק צליל אחד

עולה נוקב,

מתוך התהום

עמוק מיני ים

זהו צליל בלתי נשמע

הצליל שמעל הנגינה.

 

והוא חורז את חייך,

סוף תכלית ותחילה,

ממעיינות תהום

לגשם הדמעות,

סיבת השירים,

שורש נשמתך,

נשימתך הראשונה.

 

אל מול הר המוריה

אל מול המחללים חורבותיה

ניצנים של אור נראים

את האזור מטהרים

ניצנים של קדושה

ניצנים של אהבה

עם מסירות נפש עילאית

ועם טהרה אמיתית

 

מוקדש לכל  היהודים הצדיקים שגרים במזרח ירושלים

 

בפסגה שבורה

בודדה בים עננים,

 בעמקי הים,

בין הלהבות,

 שאגות דם ליבי –

 

היא נמצאת שם,

מכווצת בבדידותה

בעמידה איתנה,

גבורה אגדית,

נקודת אור קטנה,

נבלעת בסופה אדירה של צללים.

 

וכל נהרות לא ישטפוה,

כל דמעות לא יכבוה,

וישטמוה בעלי חיצים

וימררוה.  

 

כי מתהומות נשמעת זעקתה –

תפילה לא- לוקיה

שממרום ישלח ידו,

יסר כל תעיותיה.

ואם נגיד את האמת
בעולם אחר
אולי היה סיכוי
לפרוח

ואם נגיד
את האמת
כבר לא נותר
ממנה דבר

ואם נגיד
ואם נשתוק
ואם נזמר
עוד שיר
אחרון

ואם נדע
להאמין
שאולי
יגיע יום אחר

ואם נגיד
את האמת
שאין כבר
שום אמת
רק בור ריק
של אסונות

ומציאות
של הזיות
הופכות
חוזרות
ומתהפכות
בעיר אחת
של אסונות

ואם נגיד
את האמת
פשוט עייפתי
מכל המשחקים
מהשקרים
שבחיי
ממשחקי
המבוכים

ואם נגיד
שאמרתי די
ואם שוועתי
לפרח דל
למיטה חמה
לשמיכה קרה

ואם נגיד
או פשוט נשתוק
ואם נידום
או סתם נימוג
ואם נביט
ואם נסבול
ואם ניקח
ואם ניפול

ואם נגיד
אולי
והלוואי
ואם נזכה
לאורו של אכזר
ואם נביט
ואם ניפול
לתוך השווא
אל החלום.

בחשיכת בין ערביים
הם
כוססים ציפורנים
נועלים מגפיים
גבוהים
שיסתירו את כל
מה שהם מפחדים
שיראו.

בחשיכה
הם רוקדים
ריקוד מתערבל
נעים במעגלים
זה סביב זה
יחדיו
כאחוזי טירוף.

הם חגים
מנהלים דיאלוג
כמעט נימוסי
כמעט
כמעט אנושי
מתחת לפני השטח
משייפים ציפורנים
מחכים.

מחכים לשעה
שבה יוכלו לתקוף
מתחת לקרקע
אורבת המפלצת
מחכה
מחכה
מחכה
דוממת
משוועת לדם
לחישות.

הוא ענה
היא שותקת
הוא גונח
היא זועקת
זעקות שנלחשו בעלטה
רסיסי דמעות
רסיסי חיים
במעטה של
מתנה.

והרוח לוחשת
נשכחות
מפיגה זיכרנות
מתמלאת כיסופים
למקום אחר
לעולם אחר
לצלילי זיכרנות
ורגעים.







"אני אדם משומקום
שמחפש לו
רק
סיבה
לנשום"
(אביב גפן)

לא כל יום מוצאים אהבה
במיוחד לא כזאת אמיתית ועמוקה
פרפרים בבטן מתרוצצים בתוך ליבך
אתה יודע שמי שנמצא לידך הוא תמיד יהיה שם בשבילך


געגוע תמידי
מישהו שיגרום לך לאושר אמיתי
חיוך מעודד
ואישיות שלעולם לא תשאיר אותך בודד


תמיד לצידך בטוב וברע
ויקבל אותך תמיד כמו שאתה
דאגה אכפתיות והמון נתינה
אין מה לומר זאת מתנה!

אם היית יכול
לחדול
להפסיק הכל
ברגע
לא להתקיים עוד

לעזוב את אותם
האנשים
המלאים-מלאים
עד תום
באהבה ללא חיים

האם היית בוחר
לחיות
במקום אחר
האם היית נשאר
לבנות
עולם טוב יותר?

אם היית יכול
לחדול
היית זורק עליי
הכל
בלי לרצות עוד

כאילו אני חלק
מההם
המאמינים-מאמינים
עד תום
באגדות וסיפורי ילדים

האם היית בוחר
לרצות
אלוהים אחר
ולוקח אותי אליו
לבנות
עולם טוב יותר?

--

שמור על זכות השתיקה
שלך
גם אם תבחר נכון
אין לך לאן
לברוח.

העיזים פזורות בוואדי,
לועסות בהנאה את העשב הרך.
חליל רועים בעל קול בהיר קורע את הבוקר הזך.
אחרי ניגון עליז במיוחד, הוא מתיישב,
מוציא מתיקו הפשוט לחם כפרי שחום ונתח גבינה.
כל כך טבעי, כל כך תמים.

איני יכולה להתיק את עיניי.
הפשטות הזו, בלי למהר לשום מקום.
עיזים. דשא. חליל. גבינה.
צל של עץ בעל ענפים רחבים.
איזה חיים חסרי יומרות.

זכרונו של הרועה והעדר לא מש ממני;
ולפעמים,
כשאני נשטפת בלהט היומיום
קנאתי מתעוררת
מחדש.

תערי העומק הנופל
בינינו,
של מילים שאינן
שאינן.

אף יותר מדברים אפלים-
מטיח השקט שבגב
קור,
צינה שאין בה מגן.

הקירות שמעולם לא היו מבצר
ננצבים על תשוקתנו
בזרועות סגורות
בפה קמוץ.

(ונשתוק)

בס"ד

 

מבוסס על מדרש, קצת ארוך, אבל אשמח עם תקדישו מזמנכם ועוד יותר אשמח להערות והארות.

 

צרחה ובכי

מלאו הכל,

כבר אין זה שונה

מימות החול

 

כי בכל יום 

בטנינו נפוחה מרעב

ואחינו הורגים

זה בזה בקרב

 

וכל העיר סגורה

מיציאה וביאה

ורק מתינו יוצאים

בארון קבורה.

 

אך כשנבקעו החומות

ושערים נפלו

וכשערלים לחמו

ואת מתינו חיללנו

 

ידענו כי הקיץ הקץ

על בית קודשינו,

ובעודו עולה באש

הרמנו רגלינו ורצנו.

 

בידינו מפתח,

מפתח העזרה,

בידי פרחי כהונה

ונפשם לא נטמאה.

 

וזרקנוהו למרום

לשמים המאדימים,

מפני האש המכלה

זכרון אב לבנים.

 

ומן השמים

יצאה יד

ואחזה במפתח

המואר בלהבות,

לקחה לה

אותו למזכרת

לברית האבות.

 

ואז קפצנו

לאש המשמיד

והשלמנו סדר

הקרבת התמיד.

זה קורע, זה כואב.
געגוע לנשמה לנפש התאומה.
איפה אתה?
ליבי רועש, גועש, חושש.
מי אתה?
מנסה לנחש בין ההמון ואי אפשר בזה לעמוד.
אהבתי, מחמדי, לך בכליון מחכה בכל יום.
הפרפרים רוצים להתרוצץ בבטן,
הלב רוצה לפעום בחוזקה,
ומוח מסרב להשלים עם העובדה, שאני עוד מחכה.
מתי תבוא אהוב יקר?
ניהיה לי כבר קר.
אולי ניפגש?
אהובי, אהובי, תקוותי, אהבתי, יחידתי, נשמתי, חצי השני.

כשיש מעל יצירות ב"פסיפס" סמל כזה של מדליה כתומה, מה זה אומר?

תודה

מלאך לבן, במעיל שחור
דפק אצלי בדלת.
הוא הביט בי ברוך, אך עיניו היו כסויות
הוא לקח פרח מגני ,והלך
ולחש לי הלל ושירה וסליחה
אך אני לא שמעתי הלל
ואני לא שמעתי שירה
לא שמעתי סליחה.
רק ראיתי בערוגת גני,
את הבור
שנפער

בוא נציל את מה שאפשר

מאת : גיל שבת

 

בוא נציל את מה שאפשר,

במחיר מלא נקבל את מחר

דרך שער אל שום מקום,

על-פי המציאות, בהשראת החלום

 

בוא נציל את מה שאפשר,

זה קשה לפעמים, זה מותר

ללכת על חבל דק אף פעם לא קל

כשהתהום מתחת וענני השמיים מעל

 

בוא נציל את מה שאפשר,

בוא נציל לפני שיהיה מאוחר

בוא נציל את מה שאפשר,

אותנו

"ואז עידן צעק:
'חכה רגע! אל תרוץ! אני לא זריז כמוך' " )שם, שם(
***
וכמוהו גם אני צועקת לך:
חכה רגע! אל תרוץ! אני לא זריזה כמוך!

מותשת. מהריצה האינסופית הזו
מחכה לבוקר. ובבוקר מחכה ללילה
ושיירדמו כבר-
ושיתעוררו כבר-
ושיתלבשו כבר-

ומעל הכל שתבוא כבר---

הקצב הזה מסחרר אותי הזוי ומטורף
אין לי כבר אוויר לנשימה

חכה רגע. אל תלך שוב. אני לא יכולה פה בלעדיך.

וכשאתה חוזר....
תהיה החלום שלו ציפיתי כל השבוע. אל תאכזב.


הקצב הזה מסחרר אותי

השמש לא מרחמת היום כמו שהעולם הזה לא מרחם אף פעם.
מתבוננת בעפר שעומד בצצדים בבור בגודל בן אדם שנוצר באדמה.
זה הקבר שלי.
הרגל מתחילה לרדת לשם,ועוד רגל.אני יושבת חצי באדמת החיים חצי בקבר המוות,פרידה.
נעמדת בפנים.עכשיו צריך לשכב ,ולחכות.

צר בקבר,ריח האדמה נכנס לי לאף ומסביר שזהו, מעכשיו הוא יחבק אותי.מעלי יהיה אבן ושם יהיה כתוב את מה שהאוהבים רוצים לאמר והמילים היפות יסיתרו את מה שהם מעדיפים לא לזכור. הרי הם רצו שאקבר.

מבט לשמיים,עיני נעצמות.בשבילי הכל נגמר.


_________
מדמיון מה זה להיות מת מדבר וממציאות של אנשים שקוברים את עצמם ומחכים למוות הגואל.