פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 446)

הלוואי
ונמצא את אלוהים
כמו שמוצאים פוקימון
עם הוראות שימוש
ואפליקציה

מפל.
מים נופלים מגובה.
מתפזרים.
נשלכים גיצי קצף לאוויר.
המון לבן.
ומתפזר
ונעלם
בגודל
של
הבריכה
של
המים.

אנשים.
נופלים מגובה.
נעלמים.
שולכים מבטים.
זורקים מילים.
מתחננים.
בשקט.
התכווצות.
מתיחה.
מתפזר
ונעלם
בגודל.
של
העולם.
של
העולם.

אפעם לא כתבתי פה. פתאום ממש רציתי. השניה כתבתי. לא הכי מסודר ורציף.
כיף שיש מקום כזה.
והזגמנות לומר שוואו. איזה אוצרות. נהנהת לקרוא פה. ולקבל השראה. תודה

לְכָל אִישׁ יֵש שֵׁם
שֶׁנָתַן לוֹ אֱלוֹהִים
וְנַתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
שֵׁם
שֶׁנַתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו
וְכְּתָלָיו,
רֵיחוֹת הַמָאָפִים
אָדְמַת הָעֲצִיצִים
וּבְּחִירוֹתָיו.
הַרֵי זְכוּת לִבְחוֹר, הַרֵי,
זְכוּת לְחֵירוּת.
וְכָמָה דָּחְפּוֹרִים בִּמְחִי כָּף
מְהַרְסִים,
בָּיִת מְקוּשַּׁת שֶׁבָּנְתָה אָדְרִיכַלִית מִכַּסְפֵּי חֵסְכוֹנוֹתֵיה
וְמָעוֹן שֶל יְלַדִים שֶׁנִטְּלָה מֵהֶם הָבְּחִירָה
לְכָל אִישׁ יֵש שֵׁם
שֶׁנָתַן לוֹ אֱלוֹהִים
וְנַתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
לְכָל אִישׁ יֵש שֵׁם
אַך יֵשׁ וְשְׁמַם נֶעֱשַׁק
וְאוֹתִיוֹתָיו יִפְרְחוּ בָּאָוִיר;
כִּי אָדָמָה קְדוֹשָׁה לֹא תָּכִיל
זֵעַקַת נִגְּזַלִים


ע
מ
ו
נ
ה




ָ

תמיד אנחנו

מסתובבים

סביב, סביב

תהום

מלאה באלפי עצמות

יבשות.

 

גם אנחנו

יבשים

כמותן:

לא נותרה בנו

טיפת

מים.

רק אש. אש. אש.

 

מחר אולי

תחיינה העצמות האלה,

נקרום עור וגידים,

נהיה בשר ודם.

נהיה ככל האדם.

 

מחר אולי

תחיית המתים.

עוד דקה עברו כבר שתיים
הזמן כבר לא מכתיב דבר
האמונה שבה אחזתי , מתרופפת לאטה
הבנייה הופכת הרס
זה הטבע המוכר
מה שואב לי את הכוח
מי לקח את המחר.
החלטה אותה קיבלתי
מזעזעת את גופי
מכתיבה לי את הקצב
מפרקת איברים
מנווטת את הבכי , את אותה סכין חדה
שחודרת ופוצעת, לא עוצרת בעצמה
ומי יגן עליי הפעם מביקורת ושליטה
שהסם נגנז איננו ונשארתי חשופה
ומי ימחוק את אות הקין
שחתמתי על מצחי
ומי יקח את הבושה אשר חגה מסביבי
ואיך אלמד להתעורר , מסיוט המחלה
להציב את הגבולות
לכבות את השריפה
למחול על חטא שכבר איננו
להזרים שוב החלמה
איך קמים מהתחושה
שאיש אף פעם לא ישכח..

אני לא מצליחה להוציא שום דבר. הכל נראה לי כ''כ מטופש.
אני צריכה שיר
על מישהו שאוהב
והמישהו הזה לא יודע אם אוהבים אותו בחזרה
והוא מפחד
והוא רוצה חזק שיאהבו אותו בחזרה
הוא רוצה.
וזה טפשי כאילו
ונשמע קלישאתי מעפן.
אבל זה כואב ומפחיד ממש.
וזה צריך מקום לשים את זה
אז אני צריכה שיר.

יש
למישהו
?

מסתבר ששכחתי להודיע כאן,

ואתמול בחתונה של חבר פגשתי כמה שלא ידעו

אז..

 

בשעה טובה ומבורכת

אני מאורס.

 

החתונה בעזרת השם עוד חודשיים.

 

כרגע אני מנסה לעבוד על נוסח להזמנה לחתונה, ועוד לי מילים.

כשיהיו אני אראה לכם.

 

 - -  

 

לפני הוורט ישבתי עם אמא שלי בקניון וראינו מודעה שממש התאימה לי,

ואני חושב לצרף אותה גם לכאן.

 

"עמכם הסליחה

אנו מתנצלים על אי הנוחות הזמנית

בתודה הנהלת הקניון"

 

בטוב

ובתודה לכם

צור

את רק ילדה
אבל את כבר בוגרת
לובשת חולצה גדולה מכופתרת
מכנס ירוק
רובה בידך
אבל את רק ילדה
אז למה כומתה על ראשך?
את רק ילדה
ואת לובשת מדים
נראה שלפעמים את סובלת
אבל אומרת שמדהים
לא מפרטת יותר מידיי
ממעיטה במילים
אבל את רק ילדה
אז לאן נעלמו התיאורים התוססים?
את רק ילדה
אבל התחלת לדבר על מלחמות ופיגועים
את רק ילדה
אבל את מבינה הרבה דברים
את רק ילדה
אבל עדה לדברים נוראיים
ולפעמים אני מתגעגעת אלייך
אל הילדה שהכרתי
ואת פתאום התבגרת
ואני קטנה נשארתי
ואני רק מקווה שהזמן יחזור לאחור
שנספיק להשלים פערים
ועל הקשר לשמור.

עוד אחד שם שקל
עוד אחד הביא
עוד אחד חייך
אם זה חיוך אמיתי?!
רק חבל ש..
עוד אחד זילזל
עוד אחד לקח
עוד אחד ביקש
ואז ברח
אז מתי תבין
שאני לא בובה
הרעש שלי תמיד נמצא
גמלי יש רגשות
אולי יותר גדולים
כמה שאתה "אמיתי"
אם רק יכלתי
לקרוא תמחשבות
לחשוף את האמת
מבלי
שניה לחכות
אז נפלתי -
לתוך הבוץ
צחקת את זה
אנצור
בליבי

כי חבל שאתה תיפול יותר חזק
ממני...
כי אתה לא מכיר אותי
אבל כדאי לך לזכור
להוריד תמסיכה ולהיות גיבור

החדר מתרוקן
ממצלמות
ואנשים.

רק אני והוא עכשיו
מנסים להמשיך.

זו לא שיכחה.
זו פשוט
שיגרה.

אנני מבקשת סיפורי גבורה.
רק תמיכה פשוטה
והבנה שקטה.

הוא עדיין כאן
למרות שעברה כבר שנה.

אנחנו כותבים כאבים על קירות מנהרות אנחנו

רגלים שעומדות ומשולי הציציות

וכיסויי הראש מקשיבים אנחנו

נושמים לא נושמים אנחנו

נושמים לא

נופלים מן הכיסא אל בקבוק המים שמביאים לנו

ואומרים קח תשתה ואיך 

אנחנו מעזים לומר כאן בחלל הפועם כאב ראש שהכל

אנחנו. דברו. מים. כואב. פועם ראש

 

אנחנו מתיישבים ומניחים ללב לנוח מההקשבה.

אנחנו אומרים שהכל ויודעים שהמילים מבטאות משהו.

אנחנו לא נושמים

והולכים לקירות

לכותל, לדפים אישיים ומניחים שם כאבשלנו

מבקשים, שידבר הקיר

או הקורא

או הסדקים המחברים נשימה רצפה וקיר.

 

תרימו לו את הרגליים

אני בטוח שזה עוזר

לנשברים.

 

(ישיבת עתניאל, היום)

 

בכותונת לילה וברגליים יחפות

עולה למיטתה ילדה קטנה.

הבטן ריקה, העיניים דומעות

את ראשה בכרית בשקט מטמינה.

 

אמא חולה ואבא הלך,

והאחים הקטנים ישנים בסלון.

רעבים הם כולם, שקטים, עצובים,

הילדה הקטנה מסיטה הוילון.

 

ירח וכוכבים אליה מביטים,

היא מביטה חזרה, דמעותיה זולגות.

אבא ישוב? ואמא תבריא?

הילדה הקטנה נשכבת לישון.

 

 

 

ושוב עולה השמש ויום חדש מתחיל,

ואמא בחדרה מתהפכת.

הילדה הקטנה יוצאת לסלון,

בוקר טוב אחים אהובים שלי- היא אליהם מחייכת.

 

מלבישה, מלטפת,

מחפשת דבר מה לאכול,

ושולחת בלב אוהב, וכואב

לגן, לחברים ולארגז החול.

 

וחולפים הימים ועוברים הלילות

ואבא לא שב ואמא חולה,

וכל לילה מחדש בהביטה בחלון-

הילדה הקטנה נושאת תפילה.

 

 

 

אשמח לתגובות מכל סוג שהוא.

רציתי לכתוב שהיא גיבורה, שהחיוך לאחים עולה במאמץ,

ומה התפילה שלה, ושהחלון מעל המיטה ולכן היא עולה למיטה ויכולה להסתכל בחלון...

ואני לא יודעת מה הבינו אז אשמח לשמוע...

 

בקיץ הזה תלבשי לבן;
תחשבי מחשבות טהורות.

אולי נקבל איתות ממעל;
אולי ידלקו הנרות.

בקיץ הזה תרקדי בחן;
לצלילי מנגינות אחרות.

אולי נחייך חיוך אחרון;
אולי ייגמרו הצרות.

בקיץ הזה תהיי למלאך;
תגיעי בראשית האורות.

אולי תבקשי גם עלינו אצלו;
יודע כל נסתרות.


השורה האחרונה פחות הלכה לי... אם יש למישהו הצעה אני אשמח

בס"ד

 

אש, חום, גחלים, אדמה

 

איך ברגע אחד הכל נגמר .

כמה האדם מתכנן לו

אך רק ה' יתברך הוא זה שמפעיל כאן את הכל.

"ועצת ה' היא תקום"

כמה חשבתי שהבנתי, שהאחריות היא רק שלי

וגילתי ש.לא.

 

אש, חום, גחלים, אדמה

 

הכל מתחבר לו ביחד.

מתנגן לו מבפנים.

כמה טוב ונכון להפקיד את חיי בידי מישהו אחר.

לתת לו את המושכות שבעצם תמיד היו אצלו.

לשנות גישה ו.. לשחרר!

 

אש, חום , גחלים, אדמה

 

תמיד הייתי ואהיה, רק תביטי למעלה

ואם קשה אז מסביבך

אני פה איתך תמיד הוא לוחש.

 

 אש, חום , גחלים, אדמה

 

רק אמונה..

אחת

שתיים

שלוש.

 

אחת, שתיים 

שלוש

סיבוב.

 

קדימה 

אחורה

ושוב.

 

לפול לרצפה

לקום

לפול

להישאר

שתיים, שלוש.

 

לישון.

לצאת.

 

היא שותקת, שתיקות חזקות כאלה,
תמיד חשבתי שעדיף שתצרח.
אולי ככה למישהו זה יכאיב.
היא צורחת, צרחות מקפיאות כאלה,
ואין מי שישמע, ואין מי שיקשיב.
היא בוכה, דמעות שוטפות כאלה,
ואין מי שיאסוף אותן, יחבק בלי להגיב.
היא מרוסקת, שברים קטנים כאלה,
אף אחד לא כאב, לא שמע, לא הקשיב,
אפילו לא טרח לחבק בלי להגיב.

אני ממש אשמח להערות... מתנצלת מראש שזה לא מנוקד

כעלה אדמדם הצונח עת סער
עוזב כור חוצבתו
תלוש ובודד

כך מחפשת אני אחר מקור חיותי
אימתי אדע מנוח?
עד מתי אשאר כסומה?

מחכה לברק
הבהיר, המהיר
המאיר
רק כך אוכל להבין
היכן אני
ולאן עוד אפשר להמשיך

עייפתי.
מלתור ולמשש
את הכל

שירים לא נועדו להיות יפים,

הם באים במקום הדמעות.

אבל אני כל כך רוצה שירים יפים,

והמדרגות לשם נראות כל כך בטוחות,

 אולי ארד לשם רק לרגע,

כדי ששירם יפים יבואו במקום הדמעות?

המחברת נפתחה ואחרי קצת מחשבה העיפרון כתב וזה מה שיצא... 

 

'החיים- תוכנית כבקשתך' כך נפתחת המהדורה שהיא כ"כ אוהבת, אבל הפעם היא לא רק צופה בה, אלא היא נמצאת בה ממש.

היא נכנסת לאולם הקטן והמואר ומולה יושבים שלושת המגשימים, היא מביטה בהם בעיניה, הם גם מביטים בה ומסמנים לה להתחיל. וכאילו חיכו לאות, המילים החלו לפרוץ. את כל חלומותיה פרסה לפניהם, והיא לא מצליחה להפסיק את שטף הדיבור, למען האמת היא גם לא רוצה.

והם מקשיבים, רושמים, ומפעם לפעם גם נפלט להם חיוך קטן.

מרגישה כמו בחלום שהתגשם. 

                              ************************************************

'טוב די!' גוערת בעצמה 'תפסיקי לחיות באשליות, חולמת על אנשים שיסדרו לך את החיים כמו שאת רוצה... דפוקה. לא! זה לא היה אף פעם וזה גם לא יהיה! תתעוררי! החיים הם לא תוכנית כבקשתך.

תסתכלי על עצמך, תראי איפה את נמצאת, הפה שתמיד היה נמשך למעלה עוד רגע ונהיה קו ישר.

מנסה לנחם את עצמך בחלומות  שלא היו ולא יהיו. טיפשה. זה לא יעזור לך! תקלטי!'

היא מטיחה את ראשה בכרית ומתחפרת מתחת לשמיכה, נותנת לדמעות לפרוץ מתוכה, לשטוף את כל מה שיש בפנים. ויש שם הרבה, כ"כ הרבה שאלות, מחשבות, התמודדויות, כאב. והיא מרגישה שאין לה כח יותר, עוד רגע והיא תיפול למראה שחורה.

לא, היא לא רוצה את זה, היא אוהבת את החיים, היא רוצה לחיות אותם, אבל הם מלאים בניסיונות, בקשיים, שהיא לא חושבת שהיא יכולה להתמודד איתם.

 

אז בנתיים היא שוכבת על המיטה, חושבת, מחפשת איפה היא יכולה לעשות לעצמה קצת טוב, להרגיע את הנפש שסוערת, לחזור להיות קצת קצת ממה שהייתה פעם, עם החיוך התמידי, העינים שמשתדלות לראות טוב והלב המלא שירה.

וככול שהיא חולמת על זה, היא מרגישה את זה, היא מאמינה שזה עוד יקרא, שזה יצא מגדר חלום.

 

היא מרימה את ראשה, עיניה מביטות לשמים: 'רק תן לי עוד כח, תן לי כח לעמוד במה שהחיים מזמנים לי, בשמחה, באמונה. תן לי כח להגיע להגשמת החלום הזה' מבקשת בלי קול.

 

 

 

 

יושבת מקופלת. מחבקת את עצמי. רואה אותה מתקרבת ומתקפלת עוד יותר. לא יודעת איך להגיב. שוב נפלתי. שוב טעיתי. היא קוראת לי. אני לא מסוגלת לענות. מה אני אגיד? ששוב נפלתי? ששוב טעיתי סתם? הכאב אוכל אותי. אני הורגת אותה. הורגת את חברה שלי. היא מתמוטטת בגללי. כואב לה. ואני? אני כואבת שכואב לה. אבל מכאיבה לה שוב ושוב. למה קראתי לה בכלל? כדי לצער אותה עוד יותר? אני מרימה אליה את העיניים. מצפה שהיא תבין את המבט המתחנן שתלך. שתעזוב אותי להרוס לעצמי לבד. לא להרוס גם לה.ז רואה עיניים דואגות. שבאמת רוצות שיהיה לי טוב ולא יודעות מה לעשות. 'מה קרה הפעם?' היא לוחשת. ואני בתשובה מורידה שוב את העיניים, ומושכת את הרגליים יותר קרוב אלי. כלום. כלום לא קרה. סתם טעיתי שוב. אבל אני עונה שכרגיל, עשיתי שטויות, ויודעת שעכשיו יהיה תחקיר איזה שטויות עשיתי עכשיו. נהיתי כבר מלכת הסיפורים. יודעת לנצל את הכישרון שהקב"ה נתן לי וממציאה אותם ברגע. בדר"כ גם דואגת לעשות את השטויות האלה כדי שזה לא יהיה שקר כמו הפעם הקודמת. אוי.. הפעם הקודמת. איזה נפילה זאת היתה. טעיתי. בגדול. איבדתי חברה. הרסתי עוד 3. איכזבתי את כולם. ציערתי את אבא ואמא. כמה נזק בילדה אחת.. פתאום, אני שומעת אותה קוראת לי שוב. 'אני מחכה לתשובה. כנה' אני מתנערת מהמחשבות. מה היא שאלה? על מה אני אמורה לענות?
'*****, אני מחכה לשמוע. מה בדיוק עשית הפעם? ותזכרי- ככל שתהיי יותר כנה תוכלי לעזור לעצמך יותר' אני יודעת. יודעת שאני יכולה לעזור לעצמי יותר. אם אני אהיה כנה אני לא אהיה פה בכלל. אוף. הלוואי שתלך. לא נעים לי ממנה. 'את עדיין לא עונה לי'אני שומעת אותה שוב. אני מרימה את העיניים בקושי-'אם היה לי מה לענות הייתי עונה' והיא בתשובה אומרת 'אם אין לך מה לענות, אז למה קראת לי?' לא יודעת. איך לי מושג למה עשיתי את זה באמת. וחבל שעשיתי את זה.
פתאום אני מרגישה שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר. העיניים נעצמות. הנשימה נהיית כבדה ואני נופלת לאט לאט אחורה. לא מצליחה להחזיק. 'אל תפלי. בבקשה! ' אני שומעת אותה. אם הייתי מצליחה לא הייתי נופלת. לא פיזית ולא נפשית. אני מסוגלת לקום, אבל לא מצליחה. אני פותחת את הפה, מנסה להסביר את כל המחשבות ולא יוצא לי קול. אחרי הרבה נסיונות יוצא לי משו קטוע 'אאאני לא בבאמתת כזזאת. זזה לאא אאנני.' ופתאום, כמו משום מקום באה מישהי ושואלת מה קרה. וזהו. אני כבר לא אדבר היום. ואני רק עונה- אני בסדר. סתם קצת עייפה.


ממש מעניין אותי לשמוע מה חושבים על הכתיבה שלי.. זה אומנם לא קטע הכי מוצלח, אבל בגלל שכתבתי רק פה אז אני כן שולחת אותו..