פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 448)

אז תדעו אותו בסוף

אני לא יכול!
יש דם בכל מקום

והרעש!
יש כאן כל כך הרבה 
אני כבר חושב שאיפה שהם גרים יותר שקט

הראש שלי !
אני משתגע 
שהגֵּרוּד הזה יפסק
כבר עדיף לדפוק את הראש בקיר

והחיות האלה!
אני מפחד לצאת מהבית

והטבח הזה!

איך כזה צאן מעולה הושמד?

והפצעים האלה בעורי!
אם זה יימשך 
הדם יזוב מגופי!

גם השמים יצאו נגדי!
הטבע השתנה כל כך
ואויבים כאש וקרח מתאחדים 
נגדי

יבול של שנה הושמד!
מה יהיה עלינו
עוד שבע שנות רעב?

איפה האור?
אני כמו משותק
חוששני שמישהו פרץ לביתי

בְּנִי אחי ודודי!
הגדולים מכולם!
ברגע אחד
נעלמו מעולמם

צאו מכאן כבר 
לא נוכל לִסְבּוֹלכֶם
לכו למדבר
עבדו אלוהכם

אמרתי תצא!
עברי בן אברם
כי את מצרים קיללת
קיללת בדם

השם הוא עשרת המכות

בס"ד

שירי ילדות ישראלית

אשיר 

לילדי

שלא נרדם בלי צללית 

של איש במדים.

שירי ירושלים

לאמא 

שמפחדת

כי בנה עוד בדרכים.

שירי חתונה לזו

שאתמול 

פספסה שמחה

ובאה לבית אבלים

ולאבא אחד

שנמצא בשמים

כבר כלום לא שרים,

אבא אחד שומע

כבר שירת מלאכים.

בערב היא באה 
ובבוקר:
אל חצר, גינה, בוסתן
אולי הוא ספר צעדים, אולי
לבש את הבגדים היפים --

בקיץ הזה תלבשי אדום,
בתולת חברון וירושלים
בזיתי ישמעאל ובכרמי יהודה
חולות המחלות,
מחלות אהבה.

למחרת, מי שנרצח בבגד שבת
ומי שרצח;
בציון שוב עוקדים
נערים ערביים מניפי מאכלת;
למה א-להים לא שועה למנחות,
לעשן מסתלסל, למה לא
שולח יד לאמור:
אל.

לתוך שקיות שחורות, אתה 

גורף מהשולחן

כמו צעצועים

הר

של נשמות אבודות,

כבדות כעופרת.

הן מתנגשות זו בזו בפנים,

נוקשות

כמו פרסות סוסים

על אספלט.

אתה ניגש לארון,

מסובב את המפתח,

ודוחף פנימה את כל השקיות.

קיר של אוויר 

מפריד בינינו,

ורק הוא מונע ממני

לצעוק לך

שלקחת בטעות

גם את שלי.

ילדה שפוגשת שוב את אמה,

לאחר שנים ארוכות של פרידה

סכין אחת גרמה לפגישה

כשננעצה שוב ושוב בגופה

הפגישה ההיא מאושרת, לה עכשיו טוב

אז למה לנו צריך כל-כך לכאוב?

פגישה שמחה שמתקיימת בעולם אחר

אבל פה, עצוב הרבה יותר

לא ראיתי.

לא שמעתי.

לא נגעתי.

לא טעמתי.

לא הרחתי.

ברור.

באתי להביא לימונדה עם שלוש קוביות קרח וקש.

יש לי נקודה על האף,

אני חושבת שהיא יפה,

אבל בדיוק זה מה שהופך אותי לשקופה.

לאוויר-יש בגדים- חולצה אדומה

כובע כתום ומכנסיים לבנים.

אבל יש גם אוויר שנושמים.

אני צועדת בראש מורכן למטבח.

במטבח יש המון אויר

וגם לימונדה עם שלוש קוביות קרח וקש.

בארון שלי יש מטאטא וכובע כתום וחולצה אדומה.

אני לוקחת את המטאטא,

את החולצה אלבש בשבוע הבא.

מנקה את המרפסת,

כי שם יש אוויר שנושמים.

אני אוויר,

שקופה

בלתי מורגשת

פה מסביב כל הזמן.

לא מעזה לגעת

באושר ובכאב,

שנוגעים וקשורים

באופן ששובר את הלב.

לא נוגעת באיש

עדיין מסביב לכולם

רוקדת ריקוד נצחי

שקט ועתיק כמו הזמן.

נומי נומי ילדתי
אבא הלך להקפצה
הוא יקנה לך הגנה

כשאמא אמרה "שימי ראשך אהובה"
היא התכוונה על הכר במיטתך
ולא על המזבח בסביבתך
ממש ליד קברי אבות

יצחק התכוון למסור את נפשו 
אבל את עקפת אותו 
עלית על מיטתך כשאין אייל מסביבך
את הדין קיבלת ואת כל כולך נתת

נולדת יהודיה זאת זכות ולא חובה
מסרת את נשמתך בזמן שינתך
במקום הכי קרוב לבוראך
נכון, לא תגידי "המחזיר נשמות"
אבל בלכתך חינכת את כל האומות

המשיכי לחייך אהובה; את סמל ודוגמא
המשיכי במשחקך יגיע זמן גאולתך
נוחי לצד האמהות הקדושות
ותתפללי עם האבות

תתפללי איתם על אבא,
שמיהר לעזרתך 
ונקם את נקמתך

תתפללי איתן על אימך
שתמיד הייתה לצידך
גם במותך...

ותמסרי להם ממנו
שנמאס מגלותינו

ישנם עשרה או שנים עשרים חדרים ריקים

עם ריהוט ומזגן חדש

מאווררים מכל מה שהיה בהם פעם,

לכניסה מיידית, מחיר טוב, אני פשוט רוצה כבר למלא

את כל מה שריק פה בלב.

אין  לי הרבה דרישות

שלא יהיו ילדים ומוזיקה רועשת בשעות מאוחרות

ומוזיקה שקטה שתזכיר לקירות מה היה בהם קודם

כבר כתבתי שניקיתי הכל, נכון?

אפילו קורי עכביש של רגש לא השארתי שם

גם לא תמונות במסדרון

בניין מעולה בסך הכל.

יש רק דרישה אחת, אם לא קשה, פה בבניין,

אני אף פעם לא מסכים שכל הדלתות יהיו פתוחות באותו הזמן

יש בעיה, לא כל הרגשות מסתדרים ביחד,

זה מגיע לפעמים למצב של מהומה

ומכות

ואז אני צריך לגרש, כמו את הדיירים הקודמים, ולנקות

ואז יש לי שקט לכמה ימים

ואז אני שוב מפרסם

ישנים תשעה או אחד עשרה חדרים ריקים

באחד  איחסנתי את כל מה שהשאירו לי הרגשות הישנים.

קרועי עיניים
הכוכבים
ממצמצים למול החלונות.

קשה להיות גבוה,
וְשֶׁתּוֹלִים בך כל כך הרבה
ציפיות

אם כוכב ייפול
מחר, או באיזה יום
ויצנח על הארץ 

בכניעה-
תדעו,
כי האנשים, הם 
שהכריעוהו.

עמוק בתוכך,

נהרות סוערים של דיו,

 גלים אדירים של רגש,

חלומות צבעוניים עד אין סוף

שבקשת להקים לחיים.

אך הם שווים

כקליפת השום,

כחרס נשבר, כאבק פורח.

כאשר ברגע האמת,

ברגע המפגש עם עיניה,

חדות לשונך, הגיונך,

קמה לחיים, מקפיאה רגשותיך.

את השירים שבקשת לתת לה,

הופכת לתווים של קרח.

ובעיני רוחה משתקף לה לבך

כלב של אבן.

הפחד הזה שעוצר אותך פתאום

מהיכולת להצליח, לחלום

מלנסות

מלא לעשות

מלהשפיע

מלא להפריע.

הפחד הזה שעוצר אותך מהחיים

מלהתמודד עם קשיים

מהדרך הארוכה

מהעצב, מהשמחה

מלאהוב

מהטוב.

הפחד הזה שמשאיר במשבצת ריקה

מבלי יכולת להתקדם או לחזור בחזרה

הפחד שיושב עמוק בפנים

הפחד מהחיים.

למוות יש ריח, אני יודע.

הייתי שם כשהוא הגיע, המוות.

היה לו פרצוף של שטן, וגלימה, ומצנפת. הידיים שלו ארוכות ורזות עד להחריד.

והיה הריח כמובן.

ריח חמוץ, וגם קצת חריף. בצבעים- צהוב ושחור.

הייתי שם כשהוא הגיע ליטול אותי ממטתי בחושך הקר.

ידיו הגרומות תפסו בי בחזקה. (ומאיפה הכוח? נראה שהוא קשיש למדי.)

אולי מלמעלה דברים נראים קצת שונה.

בכל מקרה, כשאמא כבשה את פניה בכרית שלי,

אני משוכנע שהריחה את ריחו של המוות.