פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 448)

הביטי אל דלתות ביתנו

יקירתי,

וראי את הפרח

ששתלתי למענך.

 

הניחי לרגלייך היחפות

לחוש את טללי הבוקר

העוטפים את פסיעותיך

כנעל זכוכית שברירית.

 

האזיני לקול הרמוניה מתנגנת

של שאון מפלים

ורחש פלגים מפכים

שהלחין אלוקים למען שנינו

 

ודעי -

כי כל אלו

הם כאין ואפס,

אל מול יופייה נורא ההוד

של דמעת געגוע

המפלחת את נשמותינו

מן הקצה אל הקצה.

אנשים במסכות/A.N

הם נתקעו במסכות,חומות כבדות של הדחקה
עיניים רצות,משוטטות,מחפשות מקום שקט טיפה
כדי לקלף את המסכה
מעל פנים רוויות שתיקה
רק למנוע את המגע הצורב עם האוויר
שמלא בסודות,שקרים
של אנשים ללא פנים.

ושוב עיניים אדומות,הם ממתינות בדממה דקה
מחפשות רק איך...

לקלף את המסכה
מעל פנים שלא ראו מילה
של הבנה.

זו תפילה כנה
של אנשים ללא תקווה קטנה.

ראיתם אותנו נופלים?!
אל תצחקו! תביעו משאלה,
כי לא כל יום רואים כוכבים נופלים.

(ראיתי את המשפט הזה..לא שלי. לא יודעת של מי)

הנה נסיון פתיחת פה. דבר רש:

בבוקר חסדך.

מודה אני לפניך, מלך חי וקים,

שהחזרת בי נשמתי בחמלה.

רבה אמונתך,  כונס כנד מי הים,

בנפשי- תחיש לגואלה.

מלך  חי וקים העביר שינה מעפעפי,

נפקחו עיני לעולם, מבולבל בשרעפי.

והנשמה- ירדה לגופי, ואיך לא תהמה?

בהיות גלגול מועקתה, יופי, לכבהמות מדומה

אין זה עוד יום, בת מלך פנימה.

לא עוד תהפוכות כימים ימימה.

כי היום- החומרים מעלה ינועו,

היום. אם בקולו תשמעו.

או אז- ראו. אסף ה' תפילת עני

אכן אפתח פי ב'מודה אני'.

הלב שלי החסיר פעימה. גם היא? כולם נגדי פה?! בסדר, טעיתי, הבנתי. אבל הפעם אתם טועים, כולכם נגדי זאת פשוט טעות. היא מחזיקה לי את היד, אני מתנתקת ממנה קצת בפראות. היא נגדי. וזאת טעות שבעתיד לא תהיה לה דרך חזרה ממנה. אני רצה למיטה שלי. ובוכה. זה כל מה שאני עושה כבר מספר שעות. הם לא מבינים אותי פה. יש סיבה שעשיתי את זה. ויש סיבה שאני ממשיכה להתחצף. כי לא טוב לי. לא-טוב-לי! ואני לא יודעת באיזה עוד דרך אני יכולה לעורר אותם לשים לב ואני לא מבינה איך הם מפספסים את זה. מסתכלים לי בעיניים ונותנים לי עונש. אם רק היו מסתכלים עמוק יותר הם היו רואים שהן כבויות, העיניים שלי. לגמרי. כמו מדורה בל"ג בעומר אחרי שהמכבי אש כיבו אותה. לא נישאר כלום חוץ מעפר. ולך תנסה להדליק עפר למדורה שוב. וזה בדיוק מה שנישאר לי. דמעות. שמכבות. את האש שדלקה בלב שלי. וכבר לא תידלק יותר לעולם.

יותר מאשמח לתגובות גם הערות, חופשי!

בום.

עוד צלחת מתעופפת

לשם, היא כבר לא מגיעה

לשם. בום.

 

לאטום את האוזניים,

מהר! לפני שייכנסו דרכן

רסיסים אל הלב.

עוד צלחת שבורה

היא לוקחת שבר אחד ומכניסה עמוק,

שכבה אחת נקרעה כבר

ועוד אחת ועוד -

 

זהו; עכשיו הלב

מדמם להפליא.

היא לוקחת את כל השברים

- כן, גם את השבר האדום -

ומדביקה מחדש.

 

את הצלחת השלימה

היא מעיפה בתנועה מדוייקת

לשם, לתוכו,

שוברת קצת.

מה כבר יכול לקרות?

-העולם מחולק לאלים ואידיוטים
-ומי אתה?!
-אני?! אני אל האידיוטים

מקבל באהבה/A.N

הנה הם באים
נראים מרחוק בערפל
כגלי הים שוטפים,גואים
לקראת האור שמתערטל.

שוב הם לצידי
לא חשים מהדממה
שעוד לא סרה מקרבי
עוד נוכחת ישותה.

מביט מזכוכיות
שברי הלב שלא התאחו
ושוב צוחק מהשטויות
שהדמעות עוד לא מחו.

מקבל באהבה.

 

לילה טוב לכווווולם!

סכינים נשלפים.
מוכנים.
מבעוד יום.
המאבק מתיש.
הוא מנצח.
כרגיל.

תחבולותיו, תוכניותיו.
נסיונו.
הם אלה שגוברים.

המחשבות.
אוי איזו חזית אכזרית!
אתה חכם ממני.
חג סביבי יומם וליל.
לא מרפה.
אני-
כן.

תשתקי כבר!
מה את רוצה?
תאכלי ותשתקי!
מה הבעיה שלך?
מה זה כל הרצונות האלה?
תיכנסי כבר לאוטו,
וניסע.
את אוכלת? אוכלת,
ישנה טוב? ישנה טוב.
אז מה הבעיה?
לא, את מרגישה שחסר.
מה חסר את יכולה להגיד?
משגעת אותי,
אי אפשר לנסוע בשקט.
את מתישה אותי.
אין לי כח לכל הדרישות האלו.
להתחיל להתחשבן לאיפה ולמה?
בואי ניסע ודי.

והיא מצידה,
כמו תמיד,
שקטה.

נאנחת לעצמה,
הוי, כמה שהוא אינו מבין..

 המוח האנושי עובד בצורה כזו שאף אחד עדיין לא הצליח לפענח אותו,                                   המוח שלנו לעומת זאת עובד בצורה כזו שהפסיקו לנסות לפענח, אפילו אנחנו כבר לא נלחמים בו.

ומצד שני הלב שלנו ,שהרבה מהאנשים בעולם יודעים איך להשתמש בו ,                                 אנחנו לעומת זאת קצת  מסתכלים עליו כמו ילדים קטנים, רוצים לגעת בו ולא יודעים איך.

אז אני רוצה לספר לך סיפור או יותר נכון להכניס אותך לתוך הראש והלב שלי למספר דקות.. ולהראות לך את השילוב שבין הרגש לבין המוח .או לנסות לפחות לבדוק את השילוב בעצמי.

לפני כמה חודשים קרה לי משהו מאוד מוזר, סוג של מלחמה בין הראש לרגש, התחלתי להתרגש מלראות אותך ,להשתוקק לרגע שתגיע, הלב דפק לי בעוצמות , אתה מכיר את התחושה הזאת שאתה יכול להיות מוקף בעשרות אנשים אבל להרגיש רק כאילו אחד מהם נמצא לידך, ככה הרגשתי,כאילו רק אתה שם. הלכתי לישון עם פנטזיות , על הרגע שבו תתקרב יותר, תיגע , תחזיק לי את היד ,על הרגע שבו תסתכל עליי אחרת ,לא כמטופלת שלך, וכמו כל לילה מאוד קשה להירדם עם פנטזיות ,אז המוח התחיל להתערב, הוא נשוי , הוא המדריך שלך ,הוא לעולם לא ירגיש את מה שאת חווה, הוא קרוב אלייך, אבל לא כמו שאת רוצה שהוא יהיה קרוב, והמוח כמו שאמרתי יש לו רצונות משלו, הוא מאוד אוהב לחפור עמוק יותר, ממה את רוצה להתמלאות שם,?הוא היה שואל אותי כל לילה. מה את מחפשת? את הריגוש הבא?... ניהיה לך משעמם בקהילה, הוא היה מנחית אותי כל לילה ,וכל בוקר מחדש הייתי מתעוררת באותה התרגשות , מהרגעים האלה שהלב קופץ , שקשה לנשום ,שמתנהגים כמו טיפשים... מלחמה ארורה שכזו בין הלב לבין המוח ....

הבחורה ההיא הייתה ההזדמנות לשכוח אותך, להדחיק את כל הרגשות המעורבים מולך, להרגיש משהו שלא יבנה לי עוד מלחמה בראש, כמובן שטעיתי ,כי גם שם כמו כנראה בכל מערכת יחסים הראש לא מפסיק לעבוד אף פעם.

נכנסתי לפלונטר מטורף, מצד אחד היא נתנה לי אהבה ,מצד שני גם אתה התחלת לתת ואז ,אפילו הראש שלי לא ידע לאיזה כיוון ללכת, הייתי מאוהבת בשניכם, המוח שלי חזר כל לילה ואמר לי ,הוא לא בשבילך , הוא נשוי ,זה לא יגמר לעולם, שהוא רצה להיות מאוד כנה ,הוא אמר לי ,אורטל אסור לך להתאהב בו הוא ישבור לך את הלב בשניות ,הוא מכור לריגושים ,את יודעת את זה טוב מאוד מההיכרות עם עצמך, קשה להתמיד במשהו , מתאהבים בשניות, ושהאש מתלהטת כבר ,היא גם נכבית מהר מאוד. אבל הלב שלי עדיין קפץ, שנישקת אותי ,הרגשתי כלכך מפוחדת כאילו אני נופלת לאיזה תהום שלא יהיה ממנה דרך חזרה ,התרחקתי , ונחסמתי , ואולי גם כעסתי על עצמי, והתאהבתי בה יותר, ואתה יודע מה המוח אמר, זה הכי בריא בשבילך ,שם את צריכה להיות, או אולי זה הרגש דיבר?, או אולי המאבק ביניהם, ?כך או כך נסחפתי שם, ובסוף במקום שלא חשבתי שאני יפגע, דווקא שם נשבר לי הלב. ואתה היית שם לא שופט, לא מבקר ,פשוט שם, למרות שהיה לך קשה ,ניסית עדיין להיות , ושהיית הרגשתי פתאום הכי מוגנת בעולם.

שאמרת שאתם מתגרשים וזה סופי,כתבתי לך תברח אליי ,הלב שלי כתב את זה , למרות שהמוח שלי אותת את כל הנורות האדומות בעולם, לא את תיפגעי, את עושה טעות, הוא של מישהי אחרת , תרפי משם, תשחררי , אבל רציתי אותך, הייתי כמהה אלייך , רציתי לחבק אותך ולהגיד לך שאני כאן ושהכל יהיה בסדר, ואני לצידך בכל ההחלטות שתיקח, הלב שלי דפק , ופחדתי , ובאת, וכאילו שזה היה המקום הטבעי שלך , כאילו היית חי בתוכי כבר שנים , כאילו אנחנו חיים אחד בתוך השני כבר שנים. כבר לא היה פחד ,היה רק מגע שצמא לעוד, מבט שמרגיש מבלי להרבות במילים , מהחוויות שאסור להסביר אותם רק לתת להם להיות, היומיים האלה היו מלחמה, כל פעם שלא היית לידי,חשבתי שאתה הולך, שדיברת איתה,הראש שלי אמר, את רואה הכל חארטה , עכשיו הזמן שלך לברוח, אבל לא יכולתי לברוח , ולא האמנתי, היה לי קשה להאמין ,זה הרגיש לי כאילו אנחנו באחת מהפנטזיות שלי שאנחנו בונים בית , אבל עוד שניה הכל עומד להתפוצץ. אסור להתאהב בך ,אבל על מי אני עובדת, אני מאוהבת בך כבר לפני יותר מידי זמן.

היום אני מפחדת, שאני עדיין קיימת בתוך הפנטזיה הזאת, גם היום הראש מספר לי הכל,שאתה עדיין שם, שעוד מעט הכל יגמר, שהריגוש יעבור לך ,ואתה תעבור לדבר הבא, והלב שלי ,הלב שלי מספר לי עד כמה אתה אוהב אותי, עד כמה אתה רוצה להיות, הוא מרגיש אותך,הוא פועם אותך ,ולאט בלי לשים לב יחד איתו חלקים מסוימים במוח מזמינים לי עולם אחר, עולם שפוי יותר ,עולם שמאמין ,שמקווה לטוב,והם מתחילים להתמזג ,זה הופך לקול אחר שמתאחד לחוויה שאין לה מילים .זה כבר לא הדמעות שממלאות את הלב , זה אהבה שמציפה את חדרי הגוף, עוברת לריאות ומפיחה את עצמה בעוצמות  לחלל העולם.זה רגע קסום שהפנטזיה מחליפה את עצמה באמונה לעתיד.ובתוך הרגע הקסום הזה של  רק להיות , לא לרצות לנוע ,להישאר לעוד רגע, לגעת ,לנשום אותך , הרגע הזה שהוא שלי ושלך,בתוך הרגע הזה, אנחנו יוצרים את עצמנו מחדש.

אנחנו יוצרים עולם שהוא שלנו..

לא מסוגל להתנתק /  A.N

 

כתום בעיניים. השמיים כלועגים בשתיקתם הכחולה. כחולה כדגל.
אני מסנוור,מוכה הלם. זו לא רק השמש שמאירה בעוז והדמעות שרותחות בעיני בכעס המהול בכאב וצער. זו הידיעה הפנימית,העמוקה הזו שזה לא נכון,לא הוגן. עוול שיקרי וחסר היגיון.
כולנו עומדים מחוץ לבית ההרוס ובכול זאת לא מוכנים להיקרע ממנו. ככה תמיד אמר לנו אותו הבד המעוטר בסמלו של דוד,של משיח. 
אנחנו מושרשים עמוק באדמה הזו. כל כך עמוק שבשבילנו זו כבר לא אדמה. זו האמונה שלנו,מקור הקדושה הנצחי שלנו,ועכשיו להיעקר ממנה? לגלות למקום אחר?

האדמה בה נטמעו אגלי הזעה,טיפות הדם והדמעות יופקרו כלא היו?
אפילו לחשוב הלאה...אני לא מסוגל. לא מסוגל להתנתק.

וייקרא שמו בישראל: דוד חי
מזל טוב
מזל טוב!
איזו שמחה!
" דוד על שם האח שלו, נכון?" מבררת שכנה חסרת טאקט.
נכון. הכל נכון.
איך הוא יכול לעמוד כאן, בארוע המשמח הזה, להיות הסנדק של ילד שהוא, בעצמו, גרם למותו של אחיו?
"מוות ברשלנות" פסק השופט אז.
אין יום שהוא לא אוכל את עצמו.
הוא עמד שם, מול בנו המסרב להאמין, שבנו הבכור נשכח, פשוט נשכח.
הוא צעד שבור בלוויה הנוראית הזו.
אינו יכול להבין, איך בנו וכלתו עוד מסכימים להסתכל עליו.
הוא היה טרוד כל כך באותו יום!
התינוק הצורח נלקח ממנו,
הוא מתיישב על כסא אליהו הנביא ונתקף שוב בדיכדוך ההוא.
הכבישים היו עמוסים באותו בוקר.
האורחים מברכים את האב הנרגש.
כשהשתחרר הפקק, כל מה שרצה היה לגמור מהר עם הבנק, ולהגיע סוף סוף לעבודה.
כלתו מנענעת את התינוק. ששש.. דוד שלי.. שש...
הוא שכח שיום קודם בנו הביא את הילד אליו והוא אמור להביא אותו עכשיו למטפלת.
אחרוני האורחים עוזבים את האולם.
רק אחרי שהספיק לדבר עם הבוס, ועם עוד שלושה לקוחות, הוא נזכר.
הוא פוסע לאיטו החוצה.
הוא פתח את דלת הרכב בתנופה.
הכל שוב חג סביבו.
אמבולנס! הוא זעק בשארית כוחותיו.
אפשר לעזור? שואל מלצר נחמד.
כבר לא.
הוא דומע.
יותר מאשמח להערות והארות... פרגנו כמיטב יכולתכם...

למה סיפורים (בעיקר אבל גם שירים)
שכותבים על אלוהים
הרבה פחות טובים
מסיפורים/שירים אחרים.











דווקא שזה כן יוצא טוב
זה התרסה/כפירה
או מש בסגנון.

"קדושה אני מבקש
קודש קודשים אני מבקש
תנו לי קדושת ארץ ישראל
תנו לי קדושת אהבת ישראל"
אני מבקש קדושה
אך לא יודע מה היא
אני מבקש קודש קודשים
אך לא יודע מה אני מבקש
תתנו לי קדושת ארץ ישראל
אני זועק
תתנו לי קדושת אהבת ישראל
אני מילל
ארץ שמחללים! ארצי שלי!
יפתי, שחיכיתי לה שנות אלפיים
לאהוב! לאהוב אני מתחנן!!
לאהוב אהבת ישראל
להצליח לאהוב באמת את כל עמ"י
לאהוב את אחיי המבולבלים
אשר מחללים את ארץ אהבתי.
לאהוב גם את אלו שבוגדים באהבתי.
בקשר האהבה שלי לארץ.
הם מנסים להפריד
לא אתן!
אוהב אותכם אחיי היקרים!
שובו ממעשיכם
שובו לארץ שאוהבת ומחכה לכם.
שובו לארץ אבותיכם,
לארץ שלכם
שובו לליבכם.
שובו אלי ואשובה אליכם
נאהב יחד את ארץ ישראל.
ותתנו לי מאהבתכם לא"י.
ותתנו לי לאהוב אתכם,עמ"י!
אני מבקש קודש קודשים!! אני מבקש קדושה!!
את אחיי אני מבקש.

זה כבר לו אותו הבית,

לא אותה פיסת שלווה,

הכל הופך לזר פה,

גם השקט הוא חדש.

החיים היו מסתור,

שקרים היו לי אבן דרך,

השתייה הייתה הסם,

השכיחה פתחה תדלת.

 

חייתי בטירוף,בעולם שלא נורמלי,

חיפשתי את התלות,

האובססיה הבאנלית,

קפצתי מצוקים,וחפרתי לי בורות,

ניסיתי לעלות,

אבל חוויתי כישלונות,

נמשכתי אל החושך הוא הותיר בי סימנים,

הוא לכד אותי ברשת,

זה שנים של כאבים,

נסחפתי עם הפחד,

הוא השתיק את התקווה,

נשרפתי מהשמש וברחתי למוכר.

 

אז היום אני יושבת וכותבת על עצמי,

בלי הפחד מהבוקר,

וחשש מהעתיד,

מתחברת אל הכוח שמשאיר אותי שפויה,

שכמהה לחיים,

שרוצה באהבה.

נהנת מהגילוי ,מעוצמת הרגשות,

אסירת תודה לאל,שכבר לא צריך לשרוד

מודה על אנשים שנותנים לי תכוחות,

מקשיבה לקול פנימי,שמזכה אותי לבחור,

משתמשת רק באומץ,

מרפה מהשליטה,

אני מנצחת את הפחד,

מתחילה מהתחלה...

 

משהו מושך אותי
תופס לי בידיים ולא נותן ללכת
מתחנן ומבקש
שאשאר

משהו מושך אותי
מנסה בכוח להשאיר אותי למטה
לא נותן להתעלות

אני מתרוממת לאט
בלי שהוא שם לב...
הוא קולט. תופס בנעליים
את. נשארת. פה.
תן ללכת!
אני נלחמת
בו.
בעצמי.

בס"ד

כשהוא צוחק,

הילד שלי,

אז אני מכווצת

את הידיים חזק

 

עוטפת, 

לוחשת לו, 

שרק תגדל,

ילד שלי,

שתפרח

 

שתעוף על כנפי דימיונך

שתלך, שתחזור,

למזל ולברכה.

 

רק בבקשה

ילד שלי

אל תשכח

אותי

גשם,

לעצים, לפרחים

ולשדות.

 

גשם,

לאדמה כדי 

להחיות.

 

ואני, 

הגשם שנשאר לי,

 

גשם של טיפות.

 

קיים ניגון של שלושת השבועות
שמותר לנגן;
צריך רק אצבעות
שמרחפות על מקלדת
ואותיות אותיות וריקוד

שמת לב פעם
שבין יגון לניגון יש רק נו"ן אחת?
אני שמתי לב.
אני מנסה להוסיף
את הנו"ן לחיים שלי
הנה -
יגון של שלושת השבועות
ניגון של חורבן.

שוב עולה לי דמותך מתוך הערפל

כמו אז, שראיתי  בעיניך את  סודותי הכי כמוסים

הזמן עבר עלי ככה מבלי משים

וכך גם נעלמת

עדיין מחפשת הסברים

 

מה עבר אלי מאז ,מלחמות פנימיות 

שאלות ששאלת בתוכי מתנפצות

היום כבר הפסקתי לחכות

הסרתי מעלי גם כמה חומות

 

היום אני יודעת שלא ידעתי כלום

מחפשת את התום

לימדת אותי לתפוס

ללכת, לרוץ, לשכוח

אחרי שנים שלא הבנתי מה חסר

בתקופה קצרה הבנתי מהר

 

שוב שלרגע  אני עוצרת, תמיד אני נזכרת

מחכה בגשם קר בעיר זרה

שברירית ועטופה, הרוח על פני מכה

חודרת ללב

למה לא הסרת את הקליפה

 

היום אני יודעת מאוחר מדי לעשות

הפספוס כואב

למדתי לטמון מה שלא עושה לי טוב

לחפש אותי יותר קרוב

אחרי הרבה הקשבה ועצות

את שאצלי בלב רק אני יכולה לראות

 

היום אני יודעת כבר לא לחכות

מלאה בתקווה

ומה שעוד צריך לשנות

כבר לא מנסה להוכיח

ויבוא אחר שישכיח.