פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 449)

כמו נחלים אדירים של רגש,

חורצים נתיבם במדבר קדם,

לגימת מים חיים,

 ממעיינות תהום בראשית.

כמו גשם נדבות

על אדמת קרבות סדוקה –

 

מישהי לכתוב למענה.

(חבר כתב)

 

בת המלך אבודה, אין אשר מאזין לקולה.

רוויה היא בריגשותיה, אך נעלה דלתותיה.

גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום.

 

אך המעין אינו מעין נרפש, אלא מעין גנים באר מים חיים,

המחפש כתובת לקבלתו ומעין מבית ה' יצא,

אך לא כל הרוצה ליטול את ה' יטול.

 

לכשימצא האדם אשר יאזין בכוח, שלווה ושמחה ימצא וכל החיים יפצחו אז במחול.

והנשמה אין מאושר הימנה כאשר הראוי הוא המתהלך בגן.

אתה בקעת מעין נחל, אתה הובשת נהרות איתן.

מתפרצת לחדר האמבטיה. בא לי להקיא. להקיא הכל. מחשבות. רגשות. זכרונות ואכזבות. ה כ ל.
הראי ניצב מולי וכמו מגחך לעברי.
עומדת שם -בקושי - דמות שברירית. אני סוקרת במבטי את פניה, הן שקעו קצת... קצת?
היא מרימה חצי לחי, במין נסיון כזה לחיוך.
חיוך? היא מחייכת לעברי? למה? היא נראת...
כואבת? זוהי המילה?
שערה פרוע ותלתלים שמוטים באי סדר על פניה הסמוקות, כנראה מהאדים שנפלטים מכל נקבובית בעורה.
היא פתאום מתכווצת כשידה מונחת, לוחצת על בטנה. פניה מיוסרות. מה קרה לה? למה היא ככה? מה באמת כואב לה?
אני מרגישה לפתע את בטני מתעוררת, משהו בה גועש, שורף. אני מניחה יד, לוחצת עליה. הראש גם הוא מתחיל להראות נוכחות ומסחרר אותי, עיניי מאבדות מיקוד. אני מתקפלת, ראשי פונה לרצפה והכל מתערבב בתוכו. עוצמת עיניים בחוזקה, אולי זה יפחית מהכאב, אולי זה יכניס אותי לסרט אחר. אבל כשאני פוקחת אותן אני רואה רק שחור. נושכת שפתיים מתרוממת בלאט, עיניי ממצמצות מתרגלות לאור, וידיי אוחזות בשיש לתמיכה.
הדמות מעוממת קצת מבעד למראה ואני מביטה בה, רואה בקושי את פניה, ומה שאני מצליחה לראות בהן זה תשישות. היא בקושי מרימה עיניים לעברי וכשהיא קולטת אותי לחייה מתרוממות שפתיה מתמתחות, ואז היא גם מכווצת מעט את הגבות.
על מה היא חושבת? חיוכה נראה מזויף ואני מרגישה כאב...
אני לא אוהבת לחייך כשמשהוא לא בסדר ולא טוב לי.
והיא... בטוח לא טוב לה. אני מרגישה את כאבה, הוא מוקרן מבעד למראה, ובמבט עליה גם רואים אותו.
אז איך?
איך היא יכולה לחייך ככה?
אפילו סתם להדביק חיוך?
זה לא שורט לה את הפנים?
מה כואב לה, שם, בפנים?
היא חושפת שיניים לבנות ומכווצת מעט עיניים.
מה היא חושבת?
שככה זה יראה חיוך אמיתי?
עם שיניים וכמה גומות?
אני מרגישה חנק בגרון, הבטן שורפת וכל הגוף בוער.
מתרחקת מעט, והדמות גם היא מתרחקת, מתעמעמת, מתקטנת.
וקשה לי לראות אותה ככה אז אני מתקרבת בחזרה. מחייכת חיוך קטן ואמיתי לעברה, לעודד, ושפתיי לוחשות לעברה "יהיה טוב".
היא מחזירה לי חיוך, הוא נראה יותר אמיתי וזה גורם לי להרגיש טוב יותר.
בפעם האחרונה,
מושיטה לעברה יד, מניחה אגודל על לחייה מנגבת דמעה שעדיין לא זלגה. אבל כשזה יקרה היא תהיה יותר חזקה.

כְּמִיהָתָה לְחַבֵּק יֶלֶד בְּחֵיקה גָּבְרָה עַל אֵימַת בֵּית הַדִין
הִשְׁתִיקָה מַצְפּוּנָהּ: הַרֵי קָרָה בִּשְׁגַגָה, וּבְלֹא יוֹדְעִיכּצִיוָה הַמֶלֶך: גִּזְרוּ אֶת הַיֶלֶד הַחָי לִשְׁנַים, הֵשִׁיבָה: לוּ יְהִי כִּדְבַרְךָ הוֹד רוֹמֵמוּתוֹ.
אַלְלַי; מְשַׁכֵּלָה, לוּ הָיָה שֵׁלָךְ, הַיִיתְ מַשְׁתִיקָה כְּמִיהָתֵּךְ לְטוֹבַת שְׁלֵמוּתוֹ


כתבתי כ"כ הרבה פעמים עד שיצא בסדר בעיניי. אבל עדין התלבטתי אם הסיום של גזר הדין לא חסר. אשמח להערות...תודה.

בית חרושת לפתח תקווה:

בואו נכה בפטיש

באבן הקשה,

הנח ידך על ידי

הנה, כאן

ועכשיו נכה יחד.

אתה רואה

את הפתח שנפער?

אורי נושם ונושף ונושם ונושף עד שנגמר האנשים מסביב שצריכים לראות שהוא עושה את זה ואז הוא רק מניח את הידיים הקטנות שלו על הברכיים, מנער את הקצת אדמה שנשארה עליהן מהפגישה האחרונה שלו עם הקרקע - 
אה, כן. הוא נפל בעצם.
זה סתם היה עוד משחק כדורגל מטופש שיורם החליט עליו. יורם זה שם של ילדים גבוהים ורזים ולא חביבים, ואורי יודע שבכל משחק כזה תמצא דרך להביס אותו, כן דווקא אותו.
אולי יורמ'ים לא אוהבים אורי'ים, מה שבטוח זה שאף אורי לא אוהב דחיפות בגב ונפילה כואבת על מגרש מחוספס ומכנסיים שנקרעות ומבטים וללכת הביתה עוד לפני שהספיקו לעשות איזה גול אחד. 
אבא ואימא אולי גם לא אוהבים את זה, עובדה שהם עיקמו פרצוף ואמרו משהו בשקט. אורי יודע שקוראים לזה גם התלחששו ושזאת רק מילה יותר מסתורית לומר שהם לא רוצים שהוא ישמע.
הם לא מבינים שגם ככה הפרצוף שלהם מגלה לו הכל, כמו שכשאבא כועס הוא לא צריך לשמוע אותו צועק בשביל לדעת את זה. פשוט הזרם במקלחת נהיה יותר שורף וגם התנועות קשיחות כאלו, ממהרות לסיים כבר.

אורי שונא מקלחות רותחות ובלי ברווזים באמבטיה ושנשאר לו קצת סבון על השיער כי אבא לא שם לב כי הוא קצת עסוק במשהו אחר, אולי קוראים לזה גם חושב.
וכשאימא עצובה או מבואסת היא מכסה לאורי את השמיכה בלי לסדר מתחת לרגליים ואז הן בחוץ וקר להן כל הלילה. והסיפור של לפני השינה נהיה עצוב וכל המכוניות בו מחליקות בגשם וכבישים רטובים ואנשים שנאבדו, ואין לאימא אפילו כוח למצוא סיום שמח אחר לסיפורים האלו. היא תמיד מבטיחה שבפעם הבאה יהיה משהו טוב אבל אז היא עייפה ושוכחת. 
אורי לא מנדנד לה אף פעם, אם הוא רוצה שיהיה משהו בסיפור הוא יכול לספר לעצמו, אבל הוא רוצה את הסיפורים של אימא, והם איך שהיא מספרת אותם.

לפעמים הוא רוצה לספר לאימא סוף אחר.
לא לעצמו, לה - שגם היא תדע שאולי בסוף מוצאים את כל הילדים שאיבדו את הבית, שאולי לכל האנשים העצובים יש בסוף חברים, שאולי יכול להיות שגם מי שעשה לה כואב היום יתחרט מחר ויגיד לה סליחה והכל יהיה טוב ואז, גם לה יהיו סיפורים יפים.

 

 

 בין הדמעה לשמחה
בין העצוב לחיוך
תמיד ישנה עוד תקווה
שמישהו עוד שם חי וקיים .מחפש את השקט? יבוא  הרעש
מחפש את השלווה? יבוא המחשבות
איפה שלא תיהיה יבוא הכאב אנחנו מטפחים את הכאב במחשבות באי שקט והמון שקרים.
בוכים כאב? לא אנחנו פשוט נוטפים מים שמלאים בכאב בדמעות מלוחות ועצובות הדמעה היא רק מראה שקוף השקיפות היא מראה בזכוכית מגדלת את מה שיש בלב...

אלוהים שם אותנו בכלוב קטן מדי בשביל להכיל בו את שנינו. יש גם שלט על הדלת, 'זהירות- חיות טרף'.
אם אתה שואל אותי, היו צריכים לכתוב חית טרף, לא חיות. כבר שנים שאינך נושך או מזיק, זו אני שטורפת. אתה עצוב מדי, מפחד מהצל של עצמך. אני זו שמסתובבת סביב הזנב שלך, נושכת, טורפת אותך לאט לאט, בקצב איטי שמשגע אותך. אם כבר למות, אתה תמיד אומר, לפחות שיהיה זריז. אבל אני לא רוצה להרוג אותך. אני רק רוצה לשבוע. נולדתי רעבה מדי.
אני אוכלת אותך כל יום מחדש עוד קצת ועוד, כל פעם משהו אחר. את הלב אני הכי אוהבת, כי אתה מעניק לי ממנו פיסות פיסות וכל טעימה ממנו היא הנאה צרופה, אושר מענג. אני מחכה לרגשות שלך כמו לקינוח אחרי ארוחה טובה.
לפעמים אני לא בטוחה ממה אתה מפחד יותר, ממני או מעצמך? הבחירה בחיים האלה לא הייתה שלי.
הייתי רוצה להבטיח לך שיהיה בסדר, אבל לא יהיה. אני לא אתן לך למות או לברוח מכאן, גם לא להפסיק לפחד. כי אני טורפת. נלחמת. לא מוותרת על הסיכויים שלי אף פעם. ויש בי אהבה אליך, אבל לא כמו שיש בי רצון לקבל אותך בחלקים קטנים שממלאים אותי. אתה אוהב, או סתם טיפש שאתה נותן לי את כל מה שאתה יכול. אבל כך או כך, אני לא אשבע לעולם.
שנינו יודעים שהכלוב הזה קטן מדי, אלוהים כבר לא שם לב אלינו. הוא לא מאמין בנו יותר. אנחנו לא אלה שנכנסו לכאן אחריו בעיניים עצומות וחיוך מלא דבש. הילדים שהיינו גדלו, התפתחו, מתחו ידיים וגבולות ופתחו עיניים חכמות. נשארו רק אי אלו מילים, מעט שריטות, הרבה דם.
אל תבכה, אנחנו אלו שהפכנו להיות
חיית טרף וצל של בן אדם.

-

אֶלֶף נְהָרוֹת אֲנִי אֶבְרָא, אִמָּא

אֶלֶף נְהָרוֹת שֶׁל זֵעַת אַפֵּךְ הַנִּגֶּרֶת

בֹּקֶר בֹּקֶר

עֵת פּוֹרֶפֶת* אַתְּ חַיִּים שֶׁלִּי בְּאֶצְבָּעוֹת עַמְלָנִיּוֹת.

 

מִקּוֹמָה מִלְיוֹן אַתְּ שׁוֹעֶטֶת אִמָּא

מִקּוֹמָה מִלְיוֹן לַעֲצֹם עַפעַפָּי הַדַּקִּים

עֶרֶב עֶרֶב

שֶׁלֹּא אֶרְאֶה אֵיךְ הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם מִתְהַדְּקִים אֶל שֶׁמֶשׁ וְחוֹנְקִים

קַרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת שֶׁלָּהּ.

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת

בֹּואִי

הַרְכִּינִי רֹאשׁ וְאֶגְזֹם בָּךְ נִבְטֵי תְּחוּשׁוֹת

הָרֵי כֹּל שֶׁפּוֹרֵחַ עָתִיד לִנְבּוֹל

בֹּואִי וְאֶשְׁמֹר עָלַיִךְ מִמֵך יָלְדָה

שֶׁלִּי.

 

*(לפרוף: לחבר בכפתור או בסיכה; לכפתר)

1. פותחים את השיר ב –

"עיט".

[מילה חזקה בהחלט !]

2. סוגרים את השיר ב –

"זית".

3. רוקדים עם השיר בלט.

 

4. חורטים את השיר על שיש.

5. דוקרים את השיר במזלג.

6. מרכיבים את השיר על תיש.

7. מרתיחים והשיר זולג.

 

8. מארחים את השיר בבית.

9. משכיבים אותו עם האישה.

10. יוצקים על השיר מים.

11. מתבלים בין בחישה לבחישה.

 

12. כובשים את השיר בצנצנת.

13. מוציאים על השיר מכרז.

14. מפגישים את השיר בחותנת.

15. מפרידים מן ההלם

ואז –

16. חונקים את השיר בארק.

17. שורקים לו שירים במטבח.

18. טועמים....מממ...

19. אם השיר חרא –

20. זורקים את השיר לפח !

תודה לך אלוהים שאני רואה.

ותודה לך שאני שומע.

ותודה לך גם שאני בוכה.

ותודה –

שלהודות אני יודע.

 

ותודה לך אלוהים שאני כזה.

ואלפי תודות שיכול אני ללכת.

ותודה שאני נחמד או שאני נבזה.

ותודה על הלבלוב ועל השלכת.

 

ותודה לך אלי שאני חושב.

ותודה שיכול אני לקום.

ותודה לך גם שאני יושב.

ותודה לך כמו כן –

בעד לא כלום.

 

ותודה על האוויר שאני נושם.

ותודה –

גם על הלב שקצת מעיק.

ותודה על השורות שאני רושם.

ותודה –

שאני יכול גם להפסיק.

(אין לווידוי-זיכרון הזה סוף. גם לא אמצע או התחלה, לא סדר הגיוני או כרונולוגי או כל סדר אחר כלשהו. הכי שלא כהרגלי שאפשר נתתי ללב לדהור על הדפים, בכתיבה שאינה אופיינית לי בכלל. אשמח להארות והערות.)

 

 

מי התפיח אותך ככה כמו שמרים בקינמון של אמא, אגרפתי אותו. מי, מי. הוא היה מדושן ועמוס והזדקרו ממנו גבשושיות. המקל של מברשת השיניים ומברשת השיער וסתם כל מיני חפצים קשוחים לא פחות מן הטיפוס שאני, ככה מנקדים את כל השטח האחורי שלו ומשפדים לי את הגב.

רציתי לדחוק אליו פרצוף, לדחוק עמוק ולהריח, אבל בשביל להתכדרר צריך להתכדרר, ולמי יש זמן עכשיו. זוזי, זוזי, בלילות נכבים כל התאים האפורים שבמוח חוץ מתא הפיקוד. התא הכי עסוק ובהול. הכי מטורף ביקום הזה.

זזתי. היינו אני והוא, צוות שלם של לוחמים, אני מלאה ביתושים והוא מלא בחולצות. ומטענים ומחסנית עדשות והאלו, פלסטיקים מהליגה הראשונה. אלופי העולם בשיפודי גבות.

אני אדחוף לך קרטון שמה, רטנתי. קרטון של פיצה אני אדחוף לך שם, הכי מגעילה בעולם עם זיתים ופטריות ותירס, אבל לא ביותר מעשר שקל, אני אדחוף ואייצב את הגב שלך שיתיישר עם הגב שלי ויפסיק להציק כבר.

הגב שלי לא באמת ישר. זה הכל דיבורים כדי להקניט את החבר הכי נאמן שלי, החבר החום וורוד המתפורר שלי, אבל הגב שלי הוא בעצם מגדל קפלה מפורק. פעם היה מגדל, היום יש מפורק. ועוד איזה יש.

כל הזכרונות בבת אחת על גב אחד, כל המיטות עם הקפיצים השבורים, כל העלים החומים הנדבקים, כל היוגורטים מולר'ים, כל הוופלים תות כל פסלי החירות המאולתרים כל הפנטסטיקים כל המזרונים הירוקים כל השלטים של ימינה עם חץ כחול בבת אחת.

האמת ששלט אמיתי של ימינה עם חץ כחול יש רק אחד; בראש שלי יש אינסוף. כמו בית דפוס עם מאה אלף מכונות שכולן מטרטרות וממשיכות ומטרטרות ומשכפלות בעליזות איומה את השלט האחד והיחיד, ימינה בכחול וחץ בכחול, בכחול, ימינה, טיפונת ימינה, בום, פנייה חדה שמאלה, ואז תיזהרי מתוקה.

יש כאן מדרגות תלולות. תלולות ואפלוליות וענודות במעקה. ככה זה, יורדים לאט לאט, שתהיה הסתגלות בריאה אל האש, ועוד איזה בריאה, להישרף לא נשרפים בבת אחת. איבר איבר, אצבע אצבע, רקמת עור רקמת עור, שתהיה אש יפה ונמוכה ויציבה. אש בריאה.

אני והחבר המפלצתי על הגב נדחקים בסיבוב המדרגות ורואים איזו דלת של מקלט, לא מתעכבים, אצה לנו הדרך, פנייה חדה שמאלה מהמדרגות ודלת ירוקה.

מימיננו חלון ריבועי, הוא משקיף אל חצר מדושאת כהוגן אשר בסופה קיר ושער, משמאלנו קיר, סתם קיר לבן חלק באופן קוסמטי אבל לא חלק באמת. כמו נערה מתבגרת ששופכת בקבוק מייק אפ שלם על הפרצוף כדי שאף אחד לא יזכור את הפצעים. ככה הקיר. מסוייד כהוגן אבל באמת שבור וסדוק ופצוע מתחת. מי יודע כמה אנשים התאגרפו בו בעומדם כך, מול הדלת הירוקה הזו, מול השער האחד לפני האחרון, מול החבל הקריר והנעים למגע על צוואר הנידון למוות, מול לחיצת יד מנומסת של דרקון השגעון רב התהילה בכבודו ובעצמו.

ברוכים הבאים לגיהנום הפרטי שלי, לכבשן ריסוק הדימוי העצמי שלי. זה כבשן אשר שדים מלבים את הלהבות שבו, לעולם אינו פוסק מלהתיך ולהשמיד כל זכר של דימוי, אני יודעת, העקשנות הזאת, זהו אותו מפעיל עלום לבית הדפוס ולכבשן הדימוי. אותו מפעיל עלום.

אני כמעט מישירה מבט אל הזגוגית הנעוצה בדלת הירוקה, אני כמעט מישירה אני כמעט רואה אני כמעט נזכרת, הגוף שלי מצטמרר, הגב מתהדק אל כל גבשושית בולטת ומציקה ונעשה גומות גומות, כמו בצק נמתח ומתאם עצמו אל תנאי השטח, אני כמעט מישירה מבט ואז בורחת.

מקפצת על רגל אחת, כמה שיותר מהר כמה שפחות מאמץ, חייבים לעלות במדרגות זה בלתי נמנע אוי המסדרון אוי אוי אוי. אי אפשר, מוח תשתתק תשתתק מי צריך אותך אל תיזכר אל תיזכר די מוח די אני בחוץ אני רצה אני רצה, אני רצה, אני בורחת, איזה ריח נפלא של עוגת שמרים עם קינמון, ככה רותחת מהתנור של אמא, איזה ריח נפלא, לא לדאוג, בוא נעצום עיניים, הכל בסדר, לזכור זה מסוכן, מה משנה הכל.

הרי בסוף, אתה יודע. בסוף מצאנו את הדרך הביתה.

מהמלבבות שבמשוררות ארצנו המתחדשת, שהצליחה לקחת את רוח החידוש הפשוטה ולתת לה מילים ולחן. עמלים, אוהבים, רכים ומחוספסים כאחד.

 

לזכרה של נעמי, נציע אתגר קטן (עניין שאני מקווה שיהפוך להרגל).

אחד הדברים הנפלאים ביצירתה של נעמי שמר, הוא לארוג שיר סביב קטע מהמקורות. לרוב הפזמון נשאר נאמן למקור, והבתים נתנו לו נופח חדש ומתחדש. קחו גם אתם מקור, בנו סביבו שיר נעמי-שמרי, והביאו לנו את התוצאות

 

הנה מספר דוגמאות מיצירתה של נעמי שמר, אולי כדי להצית מעט את המוזות:

 

כאשר אני הולך 
בלי אין ובלי אן 
על ליבי כמו קמע 
יש לי כל הזמן 
שיר קטן, שיר קטן. 

חבלי משיח הנה זה בא 
חבלי משיח הנה זה בא 
חבלי משיח הנה זה בא היום 
הנה זה בא היום...

 

(המשך המילים,

)

 

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש 
(בהר חצבת אבן להקים בנין חדש) 
לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש 
כי מן האבנים האלה יבנה מקדש 

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש...

 
(המשך המילים,

)

 

אני קורא בספר מלכים 
בפרק השבעה עשר 
אני קורא על איש האלוהים 
אשר אמר 

כד הקמח לא תיכלה 
וצפחת השמן לא תחסר 
עד אשר יבוא מטר 
על פני האדמה...

 

(המשך המילים,

)

 

בהצלחה

רק חיבוק אני צריך, שגופי החסון יקרוס אל ידיך הקטנות,
ואת כתפי הרחבות יעטפו זרעותיך המלטפות,
ועל נפשי הסובלת ליטוף כפות ידיך העדינות,
שיכילו את הכאב שהגוף לא יכל לספוג, את הכאב שלא ידעתי לספר, את הכאב שלא יכול לשאת הלב,
חבשי לי בתחבושת ובחיבוק את הדם שנשפך אבל לא מהגוף,
הקשבי אל הצעקה שלא נשמעה, האזני לדברים שלא יכולתי לספר,
תעני לי אל מה שלא העזתי לשאול, סלחי לי כי איני יכול לספר לך,
חבקי אותי כי רק את יודעת בדיוק מה שלא אמרתי לך.

הם תמיד אמרו לה שהיא קצת שונה. קצת אחרת, שמבע עיניה מזכיר מין אופל שכזה.

והיא רק הזיזה קצת את הכתף שלה, הקטנה, הצרה, הדקה, ולא אמרה מילה. אופל, אופל הם אומרים שיש לה בעיניים. אופל.

 

אחרי זה, בבית,על המיטה, לבד, היא חושבת על מה שהם אומרים לה. מנתחת כל מילה, כל משפט, כל הברה, וכל דבר חי בה. בועט בתוכה. נושם מתוכה. אופל.

 

"את תמיד חושבת". נופר פעם אמרה לה, "המבט של העיניים שלך תמיד מהורהר, את לא זורמת". על המשפט הזה היא חשבה וחשבה וחשבה. בטח המבט של העיניים שלה היה פי שתיים יותר כבד ויותר מהוהרהר מתמיד. והיום, היום גלית אמרה שיש לה אופל בעיניים. איזה מין מילה מוזרה שזאת, אופל. היא בחנה את העיניים שלה. כחולות, קטנות, קרובות מדי. בחנה את הגוף שלה, גבוהה מדי, גלמונית חלק יגידו, ורזה, רזה, מידה שמאל בכל הבגדים. היא לא אוהבת את המראה שלה. היא גם לא אוהבת את המבט שלה. אז למה אנשים שוב ושוב דואגים להזכיר לה את זה? לדרוך לה על הנקודות הכואבות. לשבור אותה, לנפץ אותה. הכל במין טוב שכזה. טוב מזויף שכזה.

 

"ורד, בואי לאכול ארוחת ערב", אמא שלה קוראת לה. מהסלון .היא שומעת אותה אבל לא רוצה לאכול איתם. רוצה עוד קצת את הלבד שלה. עוד קצת את המחשבות שלה והעצב שלה והגלים שלה וכל מה שמפריע ומערבל אותה. עוד קצת לחוות ולנתח את כל מה שאמרו לה היום. ותמיד היא היתה כזו, מין 'ילדה זקנה' שכזו, שחושבת יותר מדי, שמנתחת יותר מדי, שנעלבת הרבה יותר משאר הילדות בכיתה, שמעדיפה לקרוא ספר בהפסקה במקום לשחק עם כל החברות ב'גומי' ו'קלאס'.

 

היא שומעת שוב את אמא שלה קוראת לה ויוצאת מהחדר.

במטבח היא רואה את כל האחים שלה. יושבים ביחד. מדברים, צוחקים ושוב יש לה הבלח של בדידות. כולם פה ביחד, רק היא לבד. ובזוית עיניה היא רואה את אבא שלה שקט מתמיד, והיא מבינה באמא שלה שגם היא שקטה מתמיד ויש בינהם מתח, היא מומחית בלזהות מתח והיא פשוט מזהה אותו.

 

אופל. עכשיו היא בטוחה שיש לה עוד אופל בעיניים. עוד משה הצטרף להם שם.

זה לא סתם שהם ככה.

משהו קרה.

כשרצתי, בלי לדעת לאן, אתה חייכת חיוך מעודד,

כשנעצרתי, בלי לדעת למה, אתה התקרבת.

וכשהתפוצצתי, ודמי נשפך,

אתה אספת אותו אל תוך בקבוק והכנסת למקרר.

 

 

 

 

 

 

 

 

                      כשנפלתי,הצמדת תווית לגופי" במחקר"

מצאתי היום ושוב דמעתי.

לאמא

רוח מלחמה חייכה באון

הקרב סער ורבה השאון

הן אמת היא! אבליג על הכאב

אולם בלי שימת לב

נשלחת ידי אל גלד יבש

ובערגה אותו תמשש

עולם
מוזר
אנשים
משתנים
מהר.

ואני
קניתי
מעין חתום
שילמתי
קיבלתי משהו
אחר.

צעקתי:
עולם
איפה המוכר
יש לי קבלה
והזמנתי משהו
אחר

יצא המוכר הקשיש וענה:
צעיר,
מי המעין זכים
זה רק הכלי שלא צורף
לך לשלום
וזכור;
לכל כלי יש מכסה
גם לקנקן
שברת- שילמת.

משהו בשתיקה כאן
לא מאוזן
אולי אפילו די עקום
מט ליפול,
תיזהר

לפני שאתה הולך
תחכה לי
אין לנו את כל היום
לפחד,
תמתין

אם לא נברח עכשיו
למקום אחר
הגורל ירים ידיים
וישחרר,
את שנינו

תפסיק לנסות לתקן
השתיקה שלנו
הייתה עקומה תמיד
והאיזון בינינו,
נשבר

בוא
נברח לסיפור אחר
ושם
נקבל סוף חדש
אל
תלך בלעדיי
כי
אתה קצת עקום מדי בשבילי
כבר כל כך הרבה שנים
שהתעקמתי עד אליך
ופשוט שכחתי
איך בורחים
בקו ישר.

תמיד היית עקום מדי בשבילי, אבל אני כל כך גמישה שהתעקמתי עד אליך. כמו עיוורת, אפילו לא שמתי לב. לא ראיתי על מה אני נשענת; כתפיים רכות, אבל גב שבור. הלב כבר מט ליפול.

אתה קצת מתנדנד בזמן האחרון, כאילו איבדת את נקודת האחיזה שלך בשמיים והסולם שבנית כדי להגיע לסוף, כורע תחת הנטל של שנינו.

אתה זה שעיקמת אותי, מה עכשיו?
אתה לא יכול ללמד אותי שוב ללכת על שתי רגליים יציבות. אני אומרת, תן לי לרדת, פשוט תפיל אותי למטה.
הנחיתה תכאב לי, אבל גם תיישר אותי
בחזרה.

שלושת רבעי שנה 

אחרי שהתכנון הגיע למספנה

הושקה הספינה

ובקול צווחה 

יצאה אל הים הסוער

 

לאחר זמן 

הבינו המלחים 

כי על מנת לשרוד 

את תהפוכות הגלים

יש להטיל עוגן

 

הספינה הטילה עוגן

וללא ידיעתה

העוגן נתפס במקום יפה

ויציב

 

לאחר זמן

כמה חלקים התרופפו

וקשה היה לשלוט

באורך שרשרת העוגן

 

בתחילה ניסתה הספינה להישאר 

במקומה הידוע

באזור העוגן

אך לאט לאט

התחילה הספינה להסתובב

באוקיינוס

 

לאחר זמן

מצאה הספינה מקום יפה נוסף

ומדי פעם שטה אליו

כשהשרשרת 

עדיין מלווה אותה

 

הספינה החלה לרכוש 

ניסיון בשייט באוקיינוס

והרגישה בטוחה בעצמה

יותר

ויותר

 

לאחר זמן

החלה הספינה לחשוב על עתידה

האם תישאר בסביבתה?

או שמא אין זה מקומה?

 

החליטה האוניה

להתכונן לאפשרות העזיבה

והנה נמצאה בעיה

להעלות את העוגן

אין באפשרותה

 

לאחר זמן

הגיעה האוניה למסקנה

אין הכרח לשרשר את העוגן

כי השרשרת ארוכה

ולכן היציאה לשייט 

פתוחה

 

אך הדיון על השרשרת 

נותר בעינו

הלשחרר את העוגן?

או לשמור הקשר עמו?

כמו כן במקרה של שימור הקשר

האם השרשת את האוניה תייצב?

או שמא 

תֵּעָקֵב?

 

לאחר זמן

הגענו להווה

ואת תהיות האוניה 

עכשיו נעלה

 

האם העוגן מיצב ושומר 

על האוניה?

או שאולי מונע ממנה

דרך חדשה?

 

ואם העוגן ישתחרר

הימצא עוגן אחר?

ואם תפגע האוניה

הימצא לה גורר?

 

ואם הקשר

עם העוגן יתנתק

האם בטווח השרשרת

האוניה תסתפק?

 

האם תמצא צי

אליו להשתייך?

ואם אכן תמצא

האם עם השרשרת תִּשְׂתָּרֵךְ?

 

ואם את מבוקשה

היא לא תמצא

כיצד חזרה

את הדרך תמצא?

 

האם אי פעם

תרצה לחזור?

והאם יפריעו לה

בדרכה לעבור?

 

לאחר זמן 

יימצאו התשובות

ואת אונייתנו אפשר

רק לנחם

בתקוות