פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 449)

הכריזה בחורה בלונדינית מאמצע האוטובוס הצפוף,

ונופפה בידה הפנויה בתנועות אוורור.

מוחמד הנהן בהסכמה. למות. לוחץ על המתג שבחגורת הנפץ שלגופו. 

 

שניהם ניגשים אליה.

"מה עוד?"

היא נעצה בו מבט רושף.

הם השפילו ראשם בהכנעה. חוצפה מצידם להגיב כך.

"וניל למטה, שוקו בקומה למעלה." ציוותה.

הם הנהנו באלם.

"ושיהיה יסודי! בלי גרגר אבק!" צווחה אחר גוום המתרחק של הנערים.

וניל קשוח, חושק שפתיים. 

לעומתו, הכושי הקטן מאופק פחות. 

כשהוא גורר אחריו את מטאטא הקש במדרגות המפלס העליון של האחוזה,

הדמעות שלו נוטפות על הסמרטוט ומתערבבות בחומר להברקת חלונות.

רק שהגברת לא תשים לב.

 

"כן. וחד מספיק גם לעצמות אדם קשות, כמו גולגולת. 

אני תמיד נתקע בקטע הזה, אף סכין לא עושה את העבודה כמו שצריך,

וחבל, כי אני מפספס את המוח"

נדמה שמוחו של המוכר קופא מבעתה,

כי הוא נותר חסר תגובה לשניות ארוכות.

"נו, יש לך?" מאיץ הלקוח.

"מה אתה, מחבל?" הוא מברר בקול רוטט.

"אני נראה לך ערבי?!" נעלב הלקוח עד שורש נשמתו.

"אז מה אתה? למה אתה צריך סכין כזה?" אוזר המוכר אומץ.

"אה," מחייך האיש במבוכה. "אני קניבל."  

בחשיכת בין ערביים
הם
כוססים ציפורנים
נועלים מגפיים
גבוהים
שיסתירו את כל
מה שהם מפחדים
שיראו.

בחשיכה
הם רוקדים
ריקוד מתערבל
נעים במעגלים
זה סביב זה
יחדיו
כאחוזי טירוף.

הם חגים
מנהלים דיאלוג
כמעט נימוסי
כמעט
כמעט אנושי
מתחת לפני השטח
משייפים ציפורנים
מחכים.

מחכים לשעה
שבה יוכלו לתקוף
מתחת לקרקע
אורבת המפלצת
מחכה
מחכה
מחכה
דוממת
משוועת לדם
לחישות.

הוא ענה
היא שותקת
הוא גונח
היא זועקת
זעקות שנלחשו בעלטה
רסיסי דמעות
רסיסי חיים
במעטה של
מתנה.

והרוח לוחשת
נשכחות
מפיגה זיכרנות
מתמלאת כיסופים
למקום אחר
לעולם אחר
לצלילי זיכרנות
ורגעים.







"אני אדם משומקום
שמחפש לו
רק
סיבה
לנשום"
(אביב גפן)

ככה היא אמרה לה.

שתיהן גיחכו.

שירי ליטפה בעדינות את קרקפתה החפה מכינים ושיער,

ונטלה את כוסית הנוזל הוורוד מהאחות הראשית.

זו הייתה הבדיחה הקבועה שלהן.

 

הספר "בדרך לחיפוש" - מסע בעקבות עשרת השבטים האבודים

 

הקדמה

במשך מאות שנים רווחו שמועות כי שרידי שבט אפרים הצליחו להסתיר את אוצר ממלכתם האגדי, אולם מקום מחבואו לא נודע. כעת, שתי קבוצות השואפות לשים את ידן על מה שהצפינו בני השבטים עוד לפני המאה הראשונה לספירה, מגלות כי ייתכן שטיבו של האוצר אחר משחשבו - ושהוא מסוכן...  כל קבוצה מנסה לפצח את סוד האוצר והקודים בהם מוצפן מיקומו ולהקדים את השניה...

 

תקציר

אורנית, סטודנטית לפיזיקה ופילוסופיה, מקבלת החלטה להצטרף למשלחת מחקר בעקבות השבטים האבודים בדקה ה-99. המסע לחיפוש ממלכתם האבודה של בני אפרים לוקח את חברי המשלחת לאיזורים נידחים ואקזוטיים באסיה, ולחשיפת ממצאים קדומים יוצאי דופן. יחד עם אחיה, ההייטקיסט, והפרופסור הבלשן הם מפענחים צופן בכתב עתיק, ונדהמים לגלות סדרת רמזים מוסווים, ומגיעים למקומם החבוי של גולי שומרון משבט אפרים. התגלית המרעישה מעוררת כת שטנית, המנסה להשיג את העתיקות יקרות הערך שבמבצר. ראש הכת יעשה הכול כדי שהסודות שהתגלו יגיעו לידיו. לפתע אורנית מוצאת עצמה בתוך ההרפתקה מסעירה ועתירת תהפוכות. במרדף מצמרר ועוצר נשימה שמתנהל במנהרה תת-קרקעית החבויה בין שרידי הטירה הנטושה והמסתורית היא כמעט מאבדת את האוצר. כאשר הכל נראה אבוד מתרחשת תפנית מפתיעה ובלתי צפויה שהופכת את הקערה (העתיקה) על פיה...

 

על הספר

"בדרך לחיפוש" הוא מותחן פעולה יחד עם תעלומה היסטורית וארכיאולוגית הסוחף את הקורא למסע מרתק, המשלב גילוי אוצרות חבויים, פיענוח צפנים, מיסטיקה וגם ... מסע פנימי וחיפוש דרך. גיבורת הספר מחפשת אחרי השבטים הנעלמים ואחר חלומה למשמעות, גם יחד. עם פענוח הסודות שנטמנו מאות רבות קודם ע"י שרידי השבטים מתגלה לה עולם מרתק. היא נחשפת למורשתם של השבטים האבודים, שאבדה לנו ביחד איתם. הגילויים האלה מטלטלים את יסודות עולמה.

עוד מעט תצא לשדה

ואנחנו נשפיל עינינו, נכלמים:

השדה - שדה בוּר,

ועינינו אדומות

כשושנים.

הן יכולנו---

וידינו רפו,

לא זכרנו.

לא זכרנו.

 

יהי נא דילוגנו עליך

אהבה

ופשעינו תכסה

באהבה

ואל תזכור לנו עוונות

אהבה.

לו תשא לחטאנו,

לו תשלח מלאכך

לפנינו

לבשר:

סלחתי כדברך.

אני רוכב על חמור

וכולי מכוסה אפר שחור

בעולם מסתובב אני ונד

מהיום ששמעתי קול חד

זעקה גדולה מאוד ומרה

שבקול גדול עלתה מהבירה

 

ואני עוד מחכה

שהדבר הזה יקרה

אבל עכשיו זה מדכא

וכשזה לא בא זה חורה

כי אני עוד מנסה

וכנפי פורש על כל חוסה

 

אני זוכר את היום המר

בו עמד אויב אכזר

שבא מן ארץ הנכר

ושרף את המקום אשר בחר

ועמד אותו שתל זר

ועצמו בבכי לא מרר

 

ומאז במשך הרבה שנים

עם ישראל לי מחכים

ולבשורה שבקולי ארים

ובכל יום בקולות שרים

שלכשאגיע הם מצפים

וזה יקרה, הם מאמינים

 

ואני עוד מחכה

שהדבר הזה יקרה

אבל עכשיו זה מדכא

וכשזה לא בא זה חורה

כי אני עוד מנסה

וכנפי פורש על כל חוסה

 

וביום שיחזרו ממעשיהם

ואוכל אני לבוא אליהם

יפצחו בשיר כל נעריהם

בקולות חזקים מגרונותיהם

וישירו כולם את שיריהם

שמודים הם לאלוקיהם

 

ואני עוד מחכה

שהיום הזה יבוא

היום שבו העם יתנקה

ואוכל אליהם לקרוא

הגיע זמן גאולתכם

שווה הייתה אמונתכם

 

חוזרת לכל המקומות המוכרים

לאלו שבכיתי בהם,

לאלו ששתיתי,

לאלו שצעקתי לאלוהים.

 

אני חוזרת אליהם בראש כל לילה,

הם לא הולכים,

הם מתחזקים

הם פה,

אני נמצאת בהם,

אני נמצאת במקומות המוכרים,

באלו שבכיתי ,

באלו ששתיתי,

באלו שצעקתי לאלוהים.

 

אני מסתכלת

אני אבודה שם,

אני כבר לא שייכת,

אני מקבלת סטירה

אני "מתאפסת",

אני צוחקת על עצמי

על מי אני משקרת.

אני מדמיינת את החום שעובר לי בגרון,

את הגוף שהופך רפוי,

את הדממה שמסביב,

את ההעלמות הפתאומית,

אני בורחת,

אני סוגרת את הדלת,

שהראש לא יפתח,

אני נלחמת

אני שורדת,

אני עוצמת את העיניים

אני נאחזת באלו שאוהבים

באלו שלא שופטים

באלו שנותנים לי כוח להמשיך,

באלו שמקבלים אותי כמו שאני

באלו שהפכו להיות חלק ממני.

 

שם ברגע הזה,

הם מצילים אותי

מהמקומות המוכרים,

 

מאלו שבכיתי בהם,

מאלו ששתיתי בהם,

מאלו שצעקתי לאלוהים...

 

20160728105301

ירח מלא
לב חסר
הוא לבן, גדול
אצלי בפנים, שחור.
הוא מוטבע על יריעה בצבע כחול עמוק ויפייפה
הלב זרוק על דם בצבע אדום וקר.
הירח מעוטר באלפי כוכבים מנצנצים
הוא מלוכלך באלפי מילים אכזבות וכאבים.
הירח מרחוק
מחייך לעברי
וחיוכו
לא נראה כשל בני האדם,
לא מזויף או קר
לא  שולח רחמים
ציני או בקורתי.
חיוכו
בבלעדיות שמור רק לו,
אמיתי וחם
מחבק באכפתיות
וכמו מעודד
בכנות.
ואני
מביטה לעברו
מותחת שפתיים
מרימה לחי אחת
ואז גם את השניה
ועיני מתמלאות אט אט בחיוך.
אני מחייכת,
חיוך אמיתי
לאחר תקופה.
מוקירה לו תודה
מרגישה את חיבוקו
המעודד
החם.

נפלאות הם דרכך ה', אך נסתרות הם מנגד עיננו.

לפעמים מבינים אנו אך רוב הזמן לא.

ואנו מחפשים, שואלים, רצים, נופלים, קמים, רודפים.

לפעמים מוצאים

לפעמים שותקים

לפעמים מועדים

לפעמים עולם.

ואין סוף למסלול הזה, המסלול של החיים

שלנגד עיניך פרוס כולו

אך אנו לא יודעים דבר, הוא מלא בסימני שאלה.

אז אנחנו עוד הפעם שואלים

עוד הפעם מחפשים

עוד הפעם מתמודדים

עוד הפעם נופלים

עוד הפעם קמים.

ורק דבר אחד מבקשים,

לוה אותנו במסלול זה, ותן לנו עוד כח להמשיך

תן לנו עוד כח לחפש 

תן לנו עוד כח לשאול

תן לנו עוד כח להתמודד

תן לנו עוד כח ליפול

תן לנו עוד כח לקום

ותן לנו עוד כח, בינה וזיכרון

להודות על מה שהתגלה ולהמשיך עם מה שנסתר.

נפלאות הן דרכך ה',

נפלאות, נסתרות ומבוקשות.

 

 

מצטערת מראש שאין ניקוד... היה יכול להוסיף😯

את החושך שלה, קשה להביס.
היא נלחמת עליו, בשיניים חשוקות.
מתאמצת להדביק את קוציה שוב ושוב.
עיניה כבויות, מבטה בוהה באפלה.

כולם מתרחקים מהחור השחור.
מפחדים להישאב פנימה.
היא עטופה בגלימת הכאב, עד למעלה מראשה.
חומותיה מתבצרות מעצמן.

את הצווחה המדהדת כינשוף עיוור,
אין איש רואה.
אין איש המקשיב לעיניים החלולות.
אין. איש.
אין.

היא ברחה.
רחוק.
היא רצה ברחובות, ממרת בבכי, מובלת הלאה ע"י הכלום שנשטף מתוכה. היא ידעה שזה יבוא, הייתה בה התחושה, אך הייתה טיפשה כל כך ולא הקשיבה.
טיפשה.
טיפשה.
טיפשה.
טיפשה הייתה היא וטיפשה תישאר.
היה נדמה לה שעם כל צליל צעד העולה מהמדרכה המילה דופקת בראשה.
טיפשה טיפשה טיפשה.
טאק, טאק, טאק.
טיפ-שה, טיפ-שה, טיפ-שה.
השובל הסתבך מאחוריה, נקרע ומתלכלך מזוהמת הרחובות, אך זה לא היה אכפת לה. ממילא לא היה לה עוד רצון בשמלה הזו, הרי היא לעולם לא תשוב ולהשתמש בה. כלום כבר לא היה אכפת לה.
הוא לא יחזור יותר, זה היה ברור לה. נפלה היא בפח הגדול שטמנו לה, ועכשיו היא תשאר כלואה בתחתיתו עד קץ חייה.
טיפשה, טיפשה, טיפשה.

----

שיזכיר לי איך לכתיב.
שכחתי פשוט וזה חסר לי.
כל כך.
אז.. אםמישו רוצה להציל אותי
ולהזכיר לי
לתת לי תרגיל או משו
אני אשמח.

|מתחבא|

האהבה שלי כרוח בין עצי התפוזים,
מתנועעת בריחות משכרים לעת ערב.
אולי תקטוף לך חמוץ-מתוק ויהיה לך לעונג,
כשתלך ברחובות ירושלים בין הסכינים
כשהילדים מפוחדים, שמא לא יזכו לחיים.

האהבה שלי מטפטפת על עינייך,
בועות אוויר צלול, לא בריח של דם

לו רק יכולתי להיות ציפור

לא בשביל לעוף בשמים

אלא כדי להעריך את המגע

של האדמה

 

לו רק יכולתי להיות ציפור

לא כדי לא לראות

אלא בשביל להתבונן בנופי 

הגידולים

 

לו רק יכולתי להיות ציפור

לראות את העולם

ממבט שונה

 

 

ואולי

במבטים החולפים בין שנינו

יש יותר,

הרבה יותר מהנראה לעינינו,

ואולי

היו אלו אותן מילים של קסם

שכמעט ויצאו

התגלגלו על קצות לשונינו,

אולי

הייתה זו שעת רצון

אותו הרגע

שכמעט ולנצח שינה את חיינו.

לולא

מה שנדמה כחרבו של מלאך

אשר קטעה

בלהבה הצונן את אומץ ליבנו.

 

ואולי

זה רק עוד סיפור אהבה דמיוני

ולא היו

אומץ, תקווה או חרבו של מלאך.

אולי

אלו רק שברי חלומות

שירים רומנטיים

המתגלים מול עיני, מכשילים את דרכי.

 

ואולי יש שם אמת

שתתגלה מול עיני,

רק עוד שבריר שניה,

בעזרתו של אדון השלום.

אמא,
ניסיתי לשאול או אולי להבין,
להתחיל שוב לחלום,חיפשתי אוויר
שועטת החוצה אל שביל העפר,
יושבת חושבת איך סובב העולם.
אמא,
השמים בהירים ובן רגע כהים
השמש נחלשת לחום מזערי
יללת הזאב מבשרת עת לילה,
אדמה יבשה שהגשם פסח בה.
הקולות עמומים התמונה מעורפלת,
דממה מבישה יורדת עת ערב,
זעקת איברים מחלישה את גופי,
הלב מדמם הוא מלא רסיסים.
אמא,
אמרת לי,
הבטחת לי, שהכל אפשרי,
לחשת לי ילדה עוד יקרו פה ניסים,
ליטפת בדרכך,נשקת למצחי
על כתפך החמה מניחה את ראשי,
מאבדת תחושה ,
מרגישה מרוקנת,
הדמיית השליטה שהייתה נעלמת,
השחר עולה אך שניה לפניו,
החושך קודר הוא בשיא תפאורתיו .
ציוץ הציפור וריח הטל,
מבשרים את הבוקר , את הקרב שנרקם,
את אותה הישרדות
המילים החוזרות,
את אותן שאלות ללא פתרונות.

אם לרצות בחיים ולחדול מכאב,
אם למסור את הכל, או להכביד על הלב,
אם לדעת לראות כדי להכיר,
או להסיר המבט מזעם רגעי,
אם לשמוע קולות כדי להקשיב,
או לברוח מצליל שנוגע בפנים,
אם לחוש את החום הפותח ידיו,
או לחיות בתוך ערפל מעופש,
אם למתוח תגבול מבלי לפחד,
אם לאסוף עוד כוחות,
במקום לפזר...

בלב המוזיקה

אנחנו

מקפצים על עור התוף

מנסים

להתעופף,

לגעת אולי

בשמים.

 

אנחנו

כמו סולו תופים:

רודפים

אחד אחרי השני

בקצב אפריקני מוזר;

לעולם לא נוגעים.

לא נוגעים.

 

אלוהים, לו רק

היה

שומע

מעיף מבט---