המחברת נפתחה ואחרי קצת מחשבה העיפרון כתב וזה מה שיצא...
'החיים- תוכנית כבקשתך' כך נפתחת המהדורה שהיא כ"כ אוהבת, אבל הפעם היא לא רק צופה בה, אלא היא נמצאת בה ממש.
היא נכנסת לאולם הקטן והמואר ומולה יושבים שלושת המגשימים, היא מביטה בהם בעיניה, הם גם מביטים בה ומסמנים לה להתחיל. וכאילו חיכו לאות, המילים החלו לפרוץ. את כל חלומותיה פרסה לפניהם, והיא לא מצליחה להפסיק את שטף הדיבור, למען האמת היא גם לא רוצה.
והם מקשיבים, רושמים, ומפעם לפעם גם נפלט להם חיוך קטן.
מרגישה כמו בחלום שהתגשם.
************************************************
'טוב די!' גוערת בעצמה 'תפסיקי לחיות באשליות, חולמת על אנשים שיסדרו לך את החיים כמו שאת רוצה... דפוקה. לא! זה לא היה אף פעם וזה גם לא יהיה! תתעוררי! החיים הם לא תוכנית כבקשתך.
תסתכלי על עצמך, תראי איפה את נמצאת, הפה שתמיד היה נמשך למעלה עוד רגע ונהיה קו ישר.
מנסה לנחם את עצמך בחלומות שלא היו ולא יהיו. טיפשה. זה לא יעזור לך! תקלטי!'
היא מטיחה את ראשה בכרית ומתחפרת מתחת לשמיכה, נותנת לדמעות לפרוץ מתוכה, לשטוף את כל מה שיש בפנים. ויש שם הרבה, כ"כ הרבה שאלות, מחשבות, התמודדויות, כאב. והיא מרגישה שאין לה כח יותר, עוד רגע והיא תיפול למראה שחורה.
לא, היא לא רוצה את זה, היא אוהבת את החיים, היא רוצה לחיות אותם, אבל הם מלאים בניסיונות, בקשיים, שהיא לא חושבת שהיא יכולה להתמודד איתם.
אז בנתיים היא שוכבת על המיטה, חושבת, מחפשת איפה היא יכולה לעשות לעצמה קצת טוב, להרגיע את הנפש שסוערת, לחזור להיות קצת קצת ממה שהייתה פעם, עם החיוך התמידי, העינים שמשתדלות לראות טוב והלב המלא שירה.
וככול שהיא חולמת על זה, היא מרגישה את זה, היא מאמינה שזה עוד יקרא, שזה יצא מגדר חלום.
היא מרימה את ראשה, עיניה מביטות לשמים: 'רק תן לי עוד כח, תן לי כח לעמוד במה שהחיים מזמנים לי, בשמחה, באמונה. תן לי כח להגיע להגשמת החלום הזה' מבקשת בלי קול.
... תיארת אותי דיי טוב...
)
