פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 447)

הערה קטנה - נכתב לפני שנה..


חורבן.
שממה.
ריק.
חסר.
חול.
טומאה.

קודש.
אין.
קודש.
אין.
קודש.
אין.

חסר.
מתגעגע.
לעלות.
לא יכול.

צימאון.
גדול.
לחיות.
גדול.

כלה.
הכל.
איני.
יכול.
פשוט.
להמשיך.

לאכול?
למה?
לשתות?
למה?
איה.
מטרה.

ונחנו.
מה?

ספר.
תורה.
על.
הרצפה.
לוחות.
נשברו.
קודש.
פרח.

אז.
מה.
יש?
יש.
אין.
אין.
גדול.
מה.
נשאר.

חיים.
אין.
טעמם.
ניטל.
כוחם.
אזל.
גבורה.
כלתה.
חיים.
אין.
ונחנו.
מה?

(צילם: אביחי הלוי.)

שיהיה גם פה.

ב"ה

-אז אני מבינה שזה כבר לא יקרה, נכון?
-נכון זה לא יקרה
-אז אני פשוט אשאר כאן?
-את פשוט תשארי כאן
-ואם אצרח?
-לא משנה את דעתי
-ואם אבכה
-לא לא אל תתחילי איתי עם המיניפולציות שלך! זה לא יצליח לך
-טוב, אל תדאג, כבר שנים אני לא מצליחה להוריד יותר מדמעה אחת או שתיים
~נרגע~
-טוב אז מה עכשיו?
-עכשיו כלום, התשובה היא עדיין לא
~פרצוף עצוב~
-די אני לא יכול עם הפרצוף הזה, זה עושה אותי עצוב
-זה עצוב
-אבל לא לי
~פרצוף עצוב~
-יודעת מה? אני אדבר
~מפסיקה עם הפרצוף העצוב~


כעבור שבוע


-דיברת איתו?
-אהה את יודעת
-מה אני יודעת?!
-לא דיברתי איתו עדיין
-מה?! למה?! הבטחת לי!
-לא יודע אם כדאי לי לקחת את הסיכון
-הבטחת!
-אבל אולי זה פשוט גורלך? אולי תשלימי איתו וזהו?
-אני לא רוצה!
-הוא מעורר יראה אמיתית, את יודעת
-החיים שלי מעוררים יראה!
-טוב אני אדבר איתו


כעבור שבוע


-דיברתי איתו
-כן? ומה הוא אמר?
-שברישומים שלו לא מגיע לך דבר  מלבד חיים חסרי תוכן
- מ ה? למה? מה?
- אני לא יודע, הוא אמר שגם זה טובה גדולה מדי
- אז אתה רוצה להגיד לי שלעולם לא אהיה עצמאית? זה יותר גרוע ממוות!
-אני לא יודע, זה הרישומים שלו, לא שלי
-א א אני לא יכולה לעשות כלום? תשאל אותו! אעשה הכל!
- אאה כשאני חושב על זה הוא אמר משהו
-תגיד תגיד!
-כל הרישומים שלו מאובטחים כך שרק הוא יכול להגיע אליהם, אבל יש רק דרך אחת, אהממ
- תגיד תגיד!
-זה מנגנון מיוחד שמוחק את הכל ולפעמים אפשר להשתמש בו גם כדי לכתוב דברים אחרים
-אני מחכה
-קוראים לזה בשם מוזר כזה, אפלחיע? פיולאא?
-אני מחכה...
-תפילה! כן! קוראים לזה תפילה! את יודעת מה זה?
-כן
-אז אלוקים אמר לי שזאת הדרך היחידה למחוק את הרישומים שהוא כתב ביום כיפור ולכתוב את הרשומות מחדש, חכי לאן את רצה?
-להתפלל

כל אחד צריך איזה
דובי.

שיבין אותו
ללא מילים
שלא יגער, שלא יגיד-
אל תבכה:
רק מבוגרים בוכים ללא סיבה.

כל אחד צריך איזה
דובי,
להתנחם בחיבוקו החם.
להשתמש בו
ככרית אולי
לבכות עליו כשחשוך
להוריד לו את האף.

להחזיק בשתי ידיו
ולסחוט אותן במרירות
למרוט את פרוותו הרכה
כביטוי לכעסו;

כל אחד צריך קצת
דובי לשעת כאב.

שוב זרים

שולחים ידיים

בנפשי, ומילים:

מכרה זהב,

רק חפשי בתוכך---

 

מי ינחמני

מכל אוהבי,

מי יפטיר בשפה רפה:

מכרה זהב ריק

חופשי

בתוכך.

וכאילו כל העולם עצר.

אמאאא, והכאב הזה, השורף..

ידעתי שאסור לי לאהוב.

זה כואב מידי.

 

המבט המאובן הזה, והלב שלה השותת דם.

העיניים שלה נאטמות, צורחות מכאבים..

אלוקים, אני לא עומדת בזה.

 

כמה אני אוהבת את הילדה הזאת, כמה...

אני רואה לה את הכאב בעיניים, רוצה לצרוח.

לא תכננתי שזה מה שיקרה!!

יותר נכון,

תכננתי שזה מה שלא יקרה.

לא רציתי לאהוב..

זה חונק אותי.

 

הדאגה הזאת,

הגעגועים האלה.

המחשבות אין סוף..

ואולי,

כל זה

רק בשביל התפילות הנשפכות כמים.

 

ואולי

רק אחת, אחת מהן.

הכי קטנה וטהורה וזכה

תבקע עד למעלה

ותתן לה

חיים חדשים

נגמרו לי המילים
בהם יכולתי לבטא את עצמי,
נגמרו השתיקות
בהם הייתי מוצאת את עצמי.

המחשבות
שהיו מרעישות כל היום במוחי,
נעלמו.
הרגשות
שהיו מסעירות את ליבי,
ברחו.

נחילי הדמעות
שבעבר הבריקו אותי-
עשו ממני כחדשה,
ייבשו.
זרם הדם
שבעבר חימם אותי-
עשה ממני בנאדם...
ניגר.

(טוב רציתי להעלות מזמן אבל חשבתי על כותרת, אבל כבר רציתי להעלות אתזה והכותרת שם למעלה זה הדבר היחיד שכזה עלה לי לראש... מקווה שזה מספיק טוב ...

כולכם הלכתם, נתתם לי להתאהב , להיכנס לאי שפיות, לייצר לעצמי פנטזיות, והלכתם ,כולכם הלכתם. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם, מה היה קורה אם הייתי מחכה עוד שבועיים ומסיימת , מה היה קורה איתה, מה היה קורה איתו, כמה כאב עצמי יכולתי למנוע, כמה דמעות זלגו לחינם, אני שואלת ואני וצועקת תוך כדי,צועקת בשקט. אני רוצה להגיד ששברתם אותי שריסקתם אותי אבל אני יודעת שזה לא משנה כי עליכם אין לי שליטה, אני רוצה  לצעוק לאלוהים ולשאול אותו למה, למה זה קורה, אני רוצה להגיד לו שאני מנסה , שאני עושה את הכל כדי להמשיך כדי לשרוד, כדי להצליח, אבל הכל כואב לי מידי, ואיבדתי הכל מהר מידי, אני רוצה להגיד לו שאני מפחדת כי אני לא יודעת לאן אני הולכת מפה, שאני זקוקה לשמירה שלו יותר מתמיד,  אני מוצאת את עצמי עומדת מול זה ,עומדת מול הדבר שהרס לי את החיים , ואני כלכך רוצה לגעת בו , לטעום אותו לעוד רגע, אני רוצה שהוא יקפיא אותי,יעלים לי את הכאב יקח אותו ולו לכמה רגעים,אני מדברת אליו,מנהלת איתו משא ומתן, מציבה לו תנאים, מתרחקת ומתקרבת שוב, ואז בורחת, אני בורחת כי אני חלשה שם, בורחת כי אין לו מה להציע לי, כי הוא רוצה להרוס אותי ,ואני ,אני רגילה להרוס , רגילה לא להתמודד, רגילה לברוח, אבל הפעם אני בורחת ממנו לא אליו.  אני מוצאת את עצמי מתהלכת ברחוב, הדמעות לא מצליחות להרפות מעצמן, אני מתיישבת ומניחה את הראש על חלקת אבן קטנה שהיא כרגע כל עולמי,הכאב חודר שם, הוא פוצע, בכל שניה שעוברת הוא מתעצם, אז איך אומרים שהזמן עושה את שלו,אתה כותב שאתה אוהב ואני יודעת שאני אוהבת באותה מידה, אתה אומר שאין לך אחרת ואני לרגע מתפתה להאמין , אומרים שאהבה עיוורת , אני חושבת שבזמן מסוים היא הופכת ליותר מידי ברורה, אני כבר רואה את הכל, ואולי היה עדיף שלא, מי רוצה להיות, ומי שם כי צריך, מי אוהב ללא גבול,ומי נעלם שקשה להכיל, כמו שאמרתי אני רואה את הכל, ואולי זה לא מה שעדיף. אני מחבקת את חלקת האבן ששמרה עליי ברגעים האלה, אני אסירת תודה לה שהיא נתנה לי כתף להניח עליה את ראשי , אני קמה ובתנועות איטיות מנגבת את הדמעות הזולגות, כאילו לא רוצה להיפרד מאף אחת מהן, כאילו הן מספרות את סיפור חיי, ומהו סיפור חיי בעצם? בכוחותיי האחרונים אני מגיעה לחוף מבטחים, אל הבית , אל הקירות שמגנים עליי מעצמי, נאחזת במעקה המדרגות כדי לא לאבד שליטה, אבל השליטה עצמה כבר לא קיימת , אני נזרקת על המיטה מקפלת עצמי ,ברכיי נוגעות בעיניי, והדמעות זולגות ללא סוף, הן בוכות על אכזבות וכישלונות, על אהבה לא מוגדרת, על אהבה שנאבדה, על הרצון לתת ,מול הקושי להביע את הרגש , אני הופכת לקטנה בכל רגע שעובר, עם שירי אהבה שמתנגנים ברקע אני צוללת לתוך עולם משל עצמי בועה אפלה של רגשות אשם,מי אני ומה אני ,והאם גם לי מגיע להיות משהו בעולם. אני רוצה לדעת לאהוב בלי לפגוע , ולדעת להיות נאהבת בלי להרגיש נטל ,רוצה לפרוח ולגדול ,אבל אני קטנה ומקופלת ועיניי כבר נפוחות ,והלב כמו מראה שהתנפצה לרסיסים, חשוף עד כדי עירום ,ואני לבד , בתוך החדר הזה, בתוך הבועה שייצרתי לעצמי, מתקרבת לעבר היציאה מגששת באפלה ,מחפשת קרן אור קטנה שתאיר תעלטה.

מכיוון שאף אחד לא הגיב לשיר הקודם שהעלתי ('בבוקר חסדך'). העלתי עוד שיר, אותו כתבתי בשנותיי עם חבריי לישיבה (תקופת לימודיי). השם,  התוכן והכל נכתב אז.
הנה הוא, אנא הגיבו חוות דעת:

בבנין גדול יש המון דירות

והמון אחראים,
ישנו אחראי לכל דבר.

וכך לכל מגוון המטרות-

יש קוראים

שיהיה תקין ושיתוקן אם נשבר.

 

דירה אחת ישנה מאד מיוחדת,

את סודה-  איש  לא גילה.

מבחוץ מקצתה מפוארת

ולמקצתה- אין מילה.

בפתחה ישנה דלת

שאותה- עוד לא פתחו.

על הדלת ישנו שלט

את הכתוב כולם קראו.

רק שם  הדייר, פנים הדירה,

רק זאת שם כתוב.

זה לא עניין כ"כ נורא,

זה לא דבר כזה חשוב.

אך מבחוץ, אויש, חבל,

ישנם שריטות וליכלוכים שונים.

חלקם סתם אחד מבחוץ חבל

וחלקם- הדייר שבפנים.

השריטות שמבפנים-

כי לפעמים שם לא מסודר,

כל הדברים לא כ"כ מאורגנים,

ובסוף דברים עפים ואין הדר

כי אם היה הדבר מוכן

באיזה סדר או שיטה-

מקום הלכלוך לזה לא הורכן,

כי אז לא היתה השריטה.

גם לשריטה מבחוץ-

לפעמים היה זה פשע

לפעמים- שגגה,

אחד אכזר כמגדלים, מלא  רשע,

ואחד- כשושנים סוגה.

אך השריטות מופיעות,

כ"כ מכוער

נראות כל הנגיעות-

על זה צריך אחד שיגער.

אז פתאום נצבים,

כל האחראים.

כל אחד בתורו- שבים,

ואומרים, ומתריאים:

תתקן מיד! שיהיה יפה!

כך על הדיר אומרים, אף פוצעים,

והדייר, קולו רפה,

אותו, כולם לא שומעים.

על השלט ישנה הבהרה-

'נא לנקוש בעדינות כדי להכנס לארמון'

אך איזו צרה צרורה,

כולם לוחצים בפעמון.

את הפעמון שומעים

הדיירים האחרים, השונים.

בחוץ קול כה רם, לא נעים

אך דומם הוא בפנים.

פעם היה עץ.
העץ היה חי ביער, עמוק בפנים בין כל שאר העצים. הם היו צפופים יחד, מעורבבים ללא סדר, וכל עץ ניסה לתפוס את מקומו ולקבל שמש ואור, לפעמים גם על חשבון העצים האחרים.
כל עץ היה מנסה להשריש שורשים הכי עמוק שאפשר, לצמוח הכי גבוה ולהתפשט לצדדים ככל יכולתו.
בכל פעם שהיה עובר איזה בעל חיים באיזור, היו כל העצים מתמתחים ככל יכולתם, כל אחד מבקש להתגאות בעליו הירוקים העושים צל קריר, בפירותיו המשובחים, ובגזעו העבה.

אבל כשיש כל כך הרבה מאותו הדבר, מי שם לב בכלל?
ובעלי החיים היו ממשיכים הלאה, בלי להבדיל בין עץ למשנהו. מבחינתם התועלת היתה רק בכולם יחד, הרי כל עץ הוא רק עץ, ולמי אכפת בכלל מי מגיע יותר גבוה ולמי יש יותר פירות, הרי בסוף כולם מתערבבים זה בזה.

אבל בכל זאת, היה עץ אחד שונה. הוא לא משך אליו תשומת לב רבה מדי, כי בכל זאת, הוא היה עץ אחד בין המון עצים, אבל מי שעבר לידו נתן בו מבט שני ושלישי, עצר רגע, והתפעל מגזעו הממוצע, מעליו הבינוניים ומפירותיו הטעימים.
באמת, אף אחד לא ידע מה משך כל כך באותו העץ, הרי הוא היה רגיל לגמרי. אבל כנראה שלא באמת.
המיוחד באותו העץ היה שהוא לא ניסה להיות טוב יותר מהעצים האחרים. לא היה לו אכפת בכלל כמה שמש הוא מקבל ביחס אליהם, כל עוד היה לו מספיק.
לא היה לו צורך להיות גבוה מכולם, ולפעמים הוא החליט בכלל לנטות הצידה, סתם כי התחשק לו.
העלים שלו היו רבגוניים וצמחו באי סדר, כי הוא לא ניסה להיות יפה מכולם. הוא פשוט צמח. שם. בדרכו שלו. וגם אם הוא לא היה מודע לכך, למרות הרגילות שלו הוא היה העץ השונה.
בלי רצון מיוחד, או נסיונות מאומצים. הוא היה שונה פשוט כי כך היה. יחד עם זאת, הוא גם לא התאמץ במיוחד להיות רגיל, הוא אהב את צורתו המשונה, אץ ענפיו ועליו המסובכים.
הוא לא חש צורך להשתלב בין כולם, ודווקא הפשטות הזו היא שמשכה את המבטים.
הוא היה שונה, וזה לא היה טוב, או רע, זו פשוט היתה עובדה.

למה היא לא יודעת

כמה כואבות יכולות להיות המילים

למה היא לא שומעת

את זעקתי השקטה

את הזעקה הדוממת

לא היא לא רואה

את החושך שמשתלט עלי'י

עוטף אותי מכל כיוון

לא משאיל פתח בשביל לנשום, בשביל לראות

למה היא לא מפחדת 

שאני אעלם לה

ככה.

פתאום.

 

 

(וואו שנים איתכם)


נמלים?!
נמלים
חדרו לביתי שבסוף נרחוב
כנראה שמלאך המוות
שלח אותן אלי
כנראה שמלאך המוות
מפחד שוב מפניי

בס"ד

 

רחוב אחד

שבעה בתי כנסת

אחד ממרוקו,

השני מתוניס

 

השלישי מארץ

קרה והורסת,

רביעי במבטא

חדש ומתסיס

 

חמישי כבר שכח

אם יש לו מוצא,

שישי מנגן

בניגון תימני

 

ושביעי שבו

כל אחד תורם

קול מיוחד

בניגון רב-גווני

 

רחוב אחד

שבעה בתי כנסיות

שבהם עולים 

לשמים תפילות

 

או שמה נזכרות

בגלות ובחושך

בערגת געגוע

לעבר יפה פחות?

 

תסכים להיכנס

לבית הכנסת,

זה שליד שלך?

 

או שמע תירתע

כי הנוסח לא לגמרי

תואם את תורת אימך?

בס"ד

(למי שמכיר את השיר "שיר למענך" של אורנה ומשה דץ אז המילים שכתבתי מתאימות למנגינה..
לא מושלם אבל יחסית.
מי שלא מכיר שילך אחרי תשעה באב ויכיר)

"ולפעמים כשקשה להישאר
וכשחלום מתחיל לאט להיגמר
עולמי יבוא בדממה דקה
לחבק אותי אליו באהבה

לפעמים כשהרע אותי מקיף
ואלוקים לא את הטוב עלי מרעיף
שירי יבוא את מחשבותיי לבטא
כדי (לדאוג) שלא אעמוד על הקצה

עוד שיר אחד אני אכתוב למעני
אני אתן למילותיי לפרוץ בשמי
כמו נהר המתגבר, איננו נעצר
אפרח אני כמו פרח במדבר"

להרגשתי יש משהו קצת לא סגור בסוף אבל כרגע זה ככה...

מוקדש לכל הנשים באשר הן..תאהבו את עצמכן..האמת שדיי נכתב בחטף..מוזמנים לפרש את ההתחלה ע"פ רצונכם..

קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי. אם אשאל בשלומך האם תשובי לפתוח?אם אציץ בנזרך האם תסיטי מבטך ותמהני לברוח?קומי אחותי קומי ,הביטי ביופייך,שאי עיניים אל עינייך,הביטי בשקדיה המציצה מבעד לקמטיך ..הלא הן שתי חלונות פניך ..קומי אחותי ,הביטי ואהבי,חבקי וקרבי ,אותך אל עצמך,את ליבך אליך.קומי בבת עיניים.השירי מבטך לשמיים,פסעי נערה חביבה פסעי ,שמחי בך וחוללי בכרמייך ,הפציעי בריקוד הוגן אל מול חייך.כי הימים הינם קצרים וחייך אינם לעולמים.אהבי עצמך אחותי אהבי .חבקי וקרבי ,את עצמך אליך,את ליבך אל מול פנייך.

הוא ים והיא ים
הוא מגלים והיא מאבנים 
בו מצולות ובה הצלות
לו חולות ולה חומות

 

יש המכנים אותה האור
יש המסמלים אותו שחור
יש המכנים אותה שלום
יש המסמלים אותו אדום
יש המסמלים אותו לבן
יש המכנים אותה זהב

 

הוא רחב ידיים
ובה לאיש לא צר
אליה עולים ברגליים
והוא בגובהו ישר

 

דרכו עולים 
סגולי עולם
עולים 
מים אל י-ם

דמעה גולשת על לחיי
ועוד אחת.
כוכבי, אני לוחשת, אייכה?
כוכבי נעלם
ואיננו.

ציפיתי לו, זה יום שלם.
שיימחה את דמעותיי,
שיקרוץ אלי,
וילחש
הי, מחר יהיה טוב יותר!

כוכבי- זה, השלישי משמאל לירח
אבד
נשארו רק שניים עתה
משמאל לירח.

אולי הם גם מתגעגעים
חשבתי לי.
ופסקו דמעותיי
מלגלוש.

מתוך הקושי
 באה ההצלחה
מתוך הכאב
 באה השמחה
מתוך הבדידות
 באה ההכרה
במי שאתה.
כשאדם מצוי בתקופה קשה בחייו, הוא צריך לדעת שזו רק תקופה ושהכל בסדר, זה יעבור!
ועל תקופות כאלו צריך להודות. ולמה?
מצבים קשים
ימים כאובים
בדידות מרוקנת
כל אלו מובילים אותך אל מקום אחר.
מצבים כאלו משנים אותך,
ימים כאלו מוציאים ממך מחשבות שלעולם לא חשבת שתחשוב.
אם תקח את כל הקושי
 ותהפוך אותו להצלחה
תיגע בכאב
 ותרפא אותו
ותבין שהבדידות מורגשת
כי אתה מחפש משהו אמיתי יותר-
אתה תתחיל לשנות
ובסופו של דבר אתה הופך לאדם המצליח שאתה בזכות כל אלה.