פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 450)

זה מתחיל ברה ארוך. רה זה התו האהוב עלי בסקסופון. רה. באוקטבה הגבוהה אבל נמוך יחסית.
אני נושף לתוך הסקסופון, מוציא את הכל לתוך רה אחד פשוט וחלק. אני יורד לדו. דו הוא כמו רה אבל פחות מושלם הוא יותר אנושי. אני ממשיך לרדת בסולם, סי, לה, סול, פה דיאז, צלילים ארוכים, חמים וחלקים שיוצאים מהקצה של הסקסופון.
לפעמים אני חושב שבעצם יכולנו לחיות לבד, שנינו. אני והסקסופון. ככה הכל היה יותר פשוט. אנשים זה דבר מסובך. תמיד כשאני מתכנת, אני חושב איך זה לתכנת בן אדם וכמה קשה זה. את הסקסופון אני מבין. אני אוהב אותו.
הצלילים נהיים מהירים יותר ואני גולש למינור הרמוני. מענייו שקוראים לו ככה, דווקא לסולם שמה שמיוחד בו זה שיש בו מרווח אנ-הרמוני. מוזר.
עם אנשים יכולות להיות בעיות. עם מי אני בחדר, את מי אני יותר אוהב, הוא חבר שלי? הוא אוהב אותי?
לפעמים אני מרגיש קצת תלוש. לא תמיד אני יודע לתמרן במצבים חברתיים. פיתחתי לי שכבת מגן, חזקה, אולי הכי חזקה שאפשר- ציניות. אומרים שיש לי אינטליגנציה שפתית- זה די נכון. אני יכול להמציא סיפורים, לספר מקרים סתמיים בצורה מרגשת, או מפחידה, או מצחיקה. אני יכול גם להעליב.
עכשיו אני כבר רץ על הסקסופון, האצבעות טסות על הכפתורים, אני עושה דגשים בדרגה רביעית, באקורד am. זה אקורד יפה, מינורי, כל כך עצוב. אני משמיע לה אחרון, רוטט, וקוטע את הצליל בחדות, כמו שאני אוהב.
עכשיו הפסקה. כל המוזיקה בנוייה על המרווחים, על ההפסקות שבין הצלילים.
כשאני מדבר עם מישהו שאני לא רגיל לדבר איתו, אני מסתבך. אני לא יודע מה להגיד ואיך הוא יגיב ואיך אני אדבר איתו בשפה שלו ולא אגיד דברים שישמעו דבילים. קשה לאלתר.
אני מחזיר את הפייה לשפתיים ונושף. מאלתר במשקלים אי זוגיים בסולמות מזרחיים עם חריגות וקישוטים משלי. אני טס על הסקסופון, עולה ויורד אוקטבות, האצבעות מכות בכפתורים, מהר אבל בעדינות. אני מחובר לסקסופון והוא אלי, אנחנו מגיבים אחד לשני, מבינים. אנחנו הופכים לדבר אחד, אני והסקסופון, הסקסופון ואני. כשהוא מרגיש שאני עצוב הוא נותן את הצלילים העצובים ביותר וכשהוא מלוכלך אני מנקה אותו, כשאני מרגיש שהעלה קשה ויבש ומנגן יותר בעדינות. חבר אמיתי.

בס"ד

 

לפטירת הרב יורם אברג'ל

 

אנשי אמונה אבדו. עוד אחד נפל. עוד נר כבה בחושך הזה, עוד דממת מוות פילחה את האוויר. מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל, ומאחוריי רפאל, היו. נפלו. לא נשאר אחד. ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה. אנחנו עוד כאן, אבל נפשנו, רבנינו, צדיקנו, כעץ הצלו עלינו, הצילו אותנו. כל מה שההוא מבקש הוא מקבל, ריבונו של עולם?! שלטון שדים ורוחות בעולמינו, אולי כדי שנבין כמה החושך גדול. כמה הוא באמת גדול. משהו גדול עומד לקרות, והיה לעת ערב, כשנראה שהעולם הזה מתמוסס בקצב מסחרר, יהיה אור. אנחנו נזכה לראות את האור הזה? כן, אנחנו לא שווים מספיק כדי למות... ואולי לא? החושך הזה סוגר. חונק. נראה כאילו עוד מעט הוא יציף אותנו ונטבע.

ריבונו של עולם, מי ישרוד? את הטובים אתה לוקח אליך, הפחות טובים נראים כלא ראויים, את מי אתה גואל? כי אבי ואמי עזבוני, בדד אלך, ולא בטוח מה יותר נכון לבקש- ה' תאספני? ומה עם מי שיישאר אחריי? מי יתן לי אבר כיונה, אעופה אשכונה, מי יעיר אותי מההזיה הזו, יתן לי תנופה לימים הבאים, ירים את מחשבתי למהלך הכולל, לחיוך בין שברי קודש הקודשים.

אני רוצה לקבור את עצמי בחוף

להצטרף לאותם הגרגרים 

ששומרים על הים הגדול

 

אני אתחיל מהרגליים

זה יראה טבעי

סתם ילד שמשחק עם עצמו

על שפת הים

 

כיסיתי את הרגליים 

ואז הגעתי לבעיה

איני מצליח לכסות את החזה

וגם עם הידיים מה יהיה?

 

אני משחרר את הרגליים 

זז הצידה

ומתחיל לחפור בור

 

הבור לא עמוק מדי 

כדי שאוכל לקבץ את החול מסביבי

לכסות אותי

 

אני נכנס לבור

הפעם התחלתי מהחזה

זה לא היה קשה

סך הכל לגרוף את החול שחפרתי

מעלי

 

התחלתי לכסות את הרגליים

אבל הבנתי שזה לא מספיק מהר

הזמן עומד להיגמר

 

אז ביקשתי מאבא שיעזור לי

הוא הסכים

מסתבר שכבר עשינו את זה בעבר

כמה פעמים

 

העזרה שלו טובה 

ובזמן שהוא מכסה את 

הרגליים

אני חופר תעלות 

לידיים

 

שנייה לפני שאני קובר את הידיים 

אני נזכר שאני צריך עוד לארגן

מקום נוח

לראש

 

אז סידרתי כרית מהחול

 

כיסיתי את יד ימין

את יד שמאל-

אבא כיסה

 

הנחתי את הראש על הכרית 

ונתתי לאבא להמשיך

לכסות אותי

 

מסביבי האנשים עוברים 

כמה

אפילו צוחקים על המצב

הרי לא כל יום

מישהו נקבר 

חי

 

אבא נכנס לים 

להספיק להיות במים

כל עוד האור נשאר

כל עוד אפשר

 

אני לבד בקבר

נוח לי

 אני מרגיש אחד מרבים

שמח על הזכות

לשמור על הים הגדול

 

אני לבד בקבר

מסתכל על העולם מזווית שונה

נמוכה

 

אני בקבר 

מדבר עם אלהים

אני מבקש ממנו את הכוח

את האומץ לעזוב

כי מאוחר

והזמן שצריך ללכת

קרוב

 

השמש עומדת לשקוע

ואני כבר מוכן לצאת

מרגיש את הלחץ

שהחול יוצר 

על החזה

 

אני מנסה להתרומם

אני לא מצליח המשקל גדול

אני מנסה עם הרגליים

אולי הם יכניעו את החול

 

הרגליים נכשלו 

גם הידיים לא הצליחו

האם לנצח אקבר פה

או שהאצבעות יועילו?

 

האצבעות מנסות 

ההתחלה לא מעודדת

רק קצת חול הוזז

חלל קטן הציעו

 

אבל החלל אכן מספיק

ויד ימין השתחררה

גם יד שמאל הופיעה

לעזור במלאכה

 

החול החל לנוע

מעלי אל קו החוף

יצאתי מקברי

השתחררתי מכלאי

 

אני הולך לים 

לשטוף את כל החול

המים קרים אך מחיים

וגם אבא שם איתי

 

הזמן נגמר

השמש שקעה

מצפה לחזור 

בדרך חזרה

כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות

והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה

והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.

 

שׁוֹשָׁן צָחוֹר
כָּאָבֶן
יעטר אֶת קִבְרֶךָ מָחָר-
עֵת הצפורים כונסות כַנְפֵיהֶן.
עֵת אֲנָשִׁים.
וְעִם הַשׁוֹשָׁן, 
יונח עַל קִבְרֶךָ לִבִּי
לִבִּי המתאפק בגעגועים.

---

יָפָה הִיא שתיקת תַּמּוּז הלוהטת
לשושן לָבָן.

 

היא קורסת על ברכיה, נושמת עמוקות. מכופפת את הגב כשידיה קפוצות, מצחה צמוד לרצפה הקרה במטרה להקפיא את המחשבה. הגרון חונק כשהיא מנסה לבלוע רוק והיא עוצמת עיניים בחוזקה, חוסמת דמעה שלא ידוע ממה נוצרה.
היא כבר לא בטוחה לגבי הרגשות, לכן המחשבות אחת בשניה נתקעות, אבל לא יוצאות.
הכל הופך למערבולת בבטנה והיא נושמת עמוקות בנסיון -לא מוצלח...- להרגע. קופצת את ידיה בחוזקה... רק לה ידועה לכך הסיבה...
מחשבה טורדנית מתעקשת לצוף מעל כל הבלאגן, מחשבה שצצה אי פעם, מזמן. היא מנענעת את ראשה באיטיות, נסיון עלוב לנטרול המחשבה. אך אותה אחת חוזרת ועולה, מתחזקת ומטרידה, ממש לא מרפה. היא מתחזקת מכל המחשבות, לידה הן כל כך סתמיות, ונצבעת בצבע דם.
היא מישירה מבט אל עבר החושך, מרפה את ידיה ונושמת נשימה אחת, עמוקה.
***
בפינת החדר מוטל דבר מה. בפינת החדר הרצפה הפכה חמה, נקודות באדום מנמרות אותה.
בפינת החדר מוטלת גופה. בפינת החדר הגופה הפכה קרה, יריעה אדומה נשארה נאמנה, וכמו הוצעה תחתיה.
***
כבר עבר זמן רב מהפעם האחרונה. את הר הגעש האדום, שנוצר בתוכה, פוצצה. כל הלבה ממנה התפרצה, הר הגעש נשאר חלול, ללא תפקוד.
כבר עבר זמן רב מהפעם האחרונה. את המערבולת השוצפת שהכאיבה אז לבטנה, היא הקפיאה.
***
בפינת החדר נשמעה יבבה. יד נעלמת אחזה בה בחוזקה, מטלטלת בעדינות את (ה)גופה. פוקחת לה עיניים חלולות.
הכל לשווא. כבר מאוחר. הכל הפך קר.
***
פינת החדר נשארה יתומה. כתמים כהים נותרו, מעידים על שקרה.

ובדיוק כשנראה שהכל הולך

כמו שהיה צריך

מההתחלה;

מישהו זורק אבן יפה

וכל הבניין שלי מתפרק.

והרעש מחריש אוזניים ולב

הלוואי שהאבן היתה פוגעת בי

תמיד אומרים שהפרידה היא קשה, אבל אף פעם אתה לא מבין עד כמה,

אתה לא מבין, עד שבא אדם שלקח חלק מחייך, שתפס מקום בליבך.

ואתה מדבר, משתף, מתייעץ, מקשיב, מחבק, מנשק.

ואז מגיע זמן הפרידה,

ואתה מרגיש שלא מספיק היית,

לא מספיק דיברת,

לא מספיק שיתפת,

לא מספיק הכלת, 

לא מספיק אמרת כמה שאתה אוהב.

ואז, אז הפרידה היא באמת קשה.

ואתה נקרע, לא יודע מה לעשות עם עצמך,

רוצה שהזמן יקפא, שהוא ישאר איתך כאן,קרוב.

ימשיך לדבר, להקשיב ולאהוב.

 

השמש נכנסת לי לעניים, אני רואה הכל מבעד למסך צהוב וסמיך. דווקא יפה ככה, כל החורים השחורים נעלמים, הכל בועה גדולה של אור מנצנץ.
האישה לידי מנפנפת ברב קו שלה, מקווה לזרם אוויר , ונאנחת אנחה עמוקה. מהמושב האחורי אני שומעת חבורת ילדות צוהלות. הן מתעלמות מן השמש שנכנסת מהחלונות ומתלהבות מעדר עיזים שצועד אחרי רועה ערבי עטוף בכפייה שחורה.

לפתע האוטובוס פונה, השמש נעלמת מאחורי ההרים, הולכת להאיר למישהו אחר. הנהג מדליק מזגן על קור, הילדות נרדמות עם חיוך על פניהן.
ואני - אני רואה שוב את אותו חושך מאיים, ומסתנוורת.

מיליוני מילים
דחוסות במאות דפים,
מטרידות את מנוחתי
בלילה.

המילים מונחות בצפיפות,
מופרדות בסימני פיסוק
ומוכרחות לבטא משמעות-
בעל כורחן.

הן מתחת לכר
לוחשות, רוחשות.
מזמזמות שירי ערש
מאולצים.

הו, המשמעות.

ואני מתהפכת
מסתובבת,
אוטמת את אוזני מלשמוע
אותן משמעויות.

לא אלה
שביקשתי.

מעדיף להוריד.

מצאתי אותך לבדך, מהלך
עיוור
ברחוב
ידיך מושטות לפנים, תרות
אחר
הגבול
ראשך מתנודד מעליך, שובר
קירות
כואבים
רגליך עקומות, עודן נושאות
חלומות
של אחרים

מאדם אהוב הפכת לזר
אך ליבי בפחדים,
הינך מהלך ברחובות
כאחרון העזובים
שמא אתה שיכור כלוט
מאהבתך לאלוקים?

לא רק המשיח אומר זאת , ה' יתברך בכבודו ובעצמו מסמן לנו יום יום באורו שזורח למחפשיו את אורו שזורח והוא כל יום אומר לנו מחדש"ענווים ענווים הגיע זמן גאולתכם; ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח" ראו בניסיו הנעשים בכל יום ראו בפלאות שהשכין בדור הגאולה , ראו, ואף תראו גאולתכם.

היא ניצבת
דוממת
כואבת
וכאבה הוא לא שלה.
היא ניצבת
בשקט
ובמבט משפדת
את
אלפי הדמויות
אלפי הכתובות
אלפי האמרות.
אלפי האכזבות
מאותן נשמות
שעכשיו
רק מחזירות מבט
אטום
מאותם סדקים
שלעולם לא מתאחים.
היא ניצבת
ומשהו מתחיל לזוע
בתחילה
זו נשימה שקטה
קטנה
כמעט ולא מורגשת.
היא עומדת
ואלפי דמעות
זולגות
לא אמיתיות,
ואלפי השברים
אחד
אחרי
השני
קורסים בשקט.
עד האחרון
שנשאר יציב במקומו
עיניה ננעצות בו
וידיה ננעלות
עכשיו
היא נושמת
נשימות עמוקות.

זהו עד כאן... ניראלי... זה מה שיצא... פשוט רציתי לכתוב )
ניראלי זה קצת אולי קצת הרבה בלאגן... אבל לא נורא... זה ככה אולי אסדר בהזדמנות

"את לא יכולה סתם לצעוק לי "קדימה" אתה יכול" וכאלה..
כולם צועקים את זה ולכל הנשים יש את אותו קול כשהן צורחות"
צוחקת
"אז מה אתה רוצה שאני אצעק לך?"
"תצעקי לי.. לא יודע... משהו משונה.. "כרוב אדום"
"כרוב אדם??"
צוחקת
"כן"
"טוב כרוב אדום" צוחקת

 

 

אורות אורות מבעד לכובע של החלוק
מתאגרף לאוויר בדרך אל הטבעת
עובר בין אלפי אנשים צורחים 
מסונוור, מתמקד, לקראת עוד רגע של שיא, של פעימות לב, של הקצה
את נמצאת איפשהו ליד הטבעת אבל אני כבר מטפס עליה ולא ראיתי אותך
את לא אוהבת לראות אותי חוטף מכות
זה הורג אותך

 

"סוכר עכשיו שולט לגמרי  בקרב, ביילי עם הגב אל החבל, הוא אמנם לא חוטף מכות כי הוא מתגונן אבל הוא לא מצליח לצאת מזה 
ובסופו של דבר גם המכות האלה.. אוי!! מכת וו מצויינת של ביילי לתוך הסנטר!!!

ועוד אחת מימין!! ועוד אחת!! ומשמאל!! מאד חזק! מאד חזקק!!
סוכר נראה גמור! זה עומד להסתיים! ביילי לא מפספס אפילו אחת
ואם סוכר לא ימצא דרך לצאת מזה מהר מאד אז יש לנו קרב שנגמר 
זה נגמר.. ביילי פשוט מכסח לו את הראש והוא בלי שום הגנה.. זה נגמר.. זה נראה...
ווהו!! סוכר מצליח לתת אחת טובה.. מכה ישירה מימין, ועוד אחת, הוא עשה את זה! 
הוא יצא מזה!!!  עוד אחת משמאל!! הוא הפך לגמרי את המצב!!!! 
זה מדהים דיס איז אמייזינג!! יורד לו דם מהעין!!, הפרצוף שלו מלא דם אבל הוא ווהו!! מכה 
תחתונה אדירה! וביילי על הרצפה!! הוא נראה גמור!! ביילי למטה!! זה... זה נגמר!!! זה נגמר!!! 
ביילי.... סוכר הוא האלוף!!!!! הוא אלוף העולם הבלתי מעורער!!! איזה קרב מדהים!! קצר אבל מדהים! 
ואיזה מהפך מדהים היה לנו כשנראה היה שאין לו כבר שום סיכוי! זה מדהים דיס איז אמייזינג!!!

וכעת גם סוכר מתיישב בפינה שלו ואין לו כוח לחגוג הוא נראה מותש
המאמנים שלו מטפלים בו אבל הוא האלוף - החדש - הבלתי - מעורער!!
איזה קרב פנטסטי.."

 

 

יד אחת רכה מעולם אחר
אני מציץ דרך העין הימנית הנפוכה

חיוורת מחייכת בקושי
רועדת קצת "מה קרה לך?"
"שמעתי את הכרוב האדום"  חיוך שבור ומדמם "נלחמתי בשבילך."

קמתי עם הנץ החמה לזכות לראות תישועה, אני הולך לחלון לראות אם יש אנשים, הרחובות ריקים רק שלוה של בוקר יש בשווקים. וכול בוקר באותה שעה מצפה שתבוא אותה הישועה שלה  מצפים כבר אלפיים שנה,

 

לראות את אותו האיש שאת הבשורה הקסומה אותה הוא יפיץ .

 

לבנתים הרחובות מתמלאים בהרבה אנשים מכול הגוונים ודבר אחד לו כולם מחכים לאיש האחד והיחיד  שעליו אנחנו מדברים , לבנתים השמש כבר למעלה בשמים וצריך לדבר עם אבינו שבשמיים ,

 

אני קם והולך לאותו יער יפה שם אשב ועם ה' אני ידבר יספר לו מה עלינו עובר אגיד תודה לה' שעלנו הוא שומר נתבודד על המשיח שאליו מחכים אל בית ה' שמופקר לשועלים וכח אני יושב ומתבודד לראות אך הכול היה לטובה, פתאום נתקף בשמחה אמתית אודה שה' שם במרומים שומע  ושמח אם כל יהודי ויהודי שלגאולה אמתית מתפלל ומצפה.

 

ומתי שבחוץ כבר מחשיך אני קם והולך אל ביתי השקט ונרדם בצפייה שמחר זה יקרה.

 

אני חולם חלומות מתוקים שיהיה רק טוב לכול היהודים .

 

ובבוקר אני קם עם שמחה מרובה הולך בשמחה לחלון שבפינה שם מחכה לי ההפתעה נעימה מביט לבחוץ אל אותו ספסל רטוב ומגלה שם את האיש עם חמור לבן אלי או מביט ולי הוא אומר

באו ותעלה ציון.

זה מטלטל
פוצע
דוקר.
אז מה-
הרי אף לא אחד
אף לא אחד מהם.
דם שקוף שלי
צרחה לוחשת
ואני שם.
מטלטלת אותי
פוצעת
דוקרת.
וצורחת. וצורחת.
והם-
אוזניהם אטומות
עיניהם עיוורות
הם לא.
ואני שם לבד
מחבקת כרית
ומדמיינת
שהם איתי.

רק לשתיקה כבר

לא נשאר מקום

אז היא מתחבאת

בלב ובמח

וצועקת כלום

כי זה המקום האחרון שנשאר לה

והיא לא מוכנה לעזוב.

אז נכון, רבים וטובים כאן לא יכולים להשתתף בתחרות, אבל אנחנו עדיין רבים ועדיין וטובים.

בימים אלו מתקיימת תחרות צרצרפיס. תחרות סיפורים קצרצרים (סטיגידיש) של עד 140 תווים בנושא סודות.

אם אתם מעל גיל 18, אתם בהחלט מוזמנים לנסות את כוחכם בתחרות (ולהפריש לי איזה אלך או שניים למקרה שתנצחו), במקרה שלא, למה לא לנסות את האתגר כאן, בשביל הכיף והתרגול?

בהצלחה!

(למעוניינים, קישור לדף התחרות:
https://zarzar.pais.co.il/app/mobile/?id=&utm_source=&utm_medium=&utm_campaign=