רוש לילה.מיצ'לאחרונה
לאט לאט אני
מלכדת זהויות
מאחדת משמעויות
וכל הצמתים שבי הופכים
לצומת אחת.
ושקט.
היא אמרה לכם, אני אשת חורף
אך בחורף הזה אמות.
היא צדקה.
היא באמת מתה, בתוכי
נותרתי אשת גשם.
חורף- חיים, ילדות, ברק בלחיים.
גשם- כמו בשיר 'אנשי הגשם'...
כל הקלפים מונחים עכשיו
על השולחן,
וחרב הבחירה מונפת.
לו רק יכולתי
לנפץ את חומות הזמן,
לברוא לי מדבר
לרוץ אליו עם רדת ערב,
ליילל עם הרוח
ולהתריס מול שמים זרועי כוכבים;
אין עוד דבר.
אהבתי מאוד את הבית השני.
וגם את זה-
"מעולם לא היה
נושא ידיו
לאל אחר
מחפש לו
מפלט"
הארה אחת-
מרגיש לי מפוזר מעט.
ככלל, השירים שלך די ארוכים. נסה לכנס אותם מעט, לצמצם מילים,
תראה שזה מאד מדייק את התחושות, זה היופי שבשירה.
(עוד משהו- יש קטעים שהיופי שלהם הוא בעמעום של מי זה 'הוא', אבל אחרים יהיו מדויקים הרבה יותר בגוף ראשון. אני לא בטוחה מאיזה סוג השיר הזה, אבל כדאי לך לבדוק.)
בהצלחה
(אז אני לא היחידה)
(ויותר מתודה, זה פשוט שאין לי מילים נכונות יותר.)
חלילית אלטאחרונהאמיתי ונוגע.
את, משום מה, תמיד מצליחה לגעת בי במקומות שאנשים לא. שאני אולי לא.
(אם עולות בי דמעות ואחרי כלכך הרבה זמן שזה לא קרה
תביני )
הסוף, הסוף. הבית האחרון. צולף כלכך. ענות חלושה ומכמיר כלכך.
והאמונה העיוורת, והמיאוס, הו המיאוס><
אולי צריך פלסטר אחרי השירים שלך.
לפני הזרע שהרקיב לא כדאי אולי לעשות סימון בולט של רווח-הפסקה
זה נראה פתאום רעיון נוסף.
או שלא הבנתי נכון
זה עמוק..
בהצלחה
אולי להוסיף הסבר של היום ואז. בחושך ובאור.
כפית עליי הר כגיגית
רסיסי האדמה ניתזים מפיך
לעיניי,
אינני רואה דבר
חשוך כאן מתחתיך
הקירות רועדים סביבי
אני יודעת, אתה יודע
אני צריכה את נשמתך
מעל לראשי
אבל הרךָ חונק עלי
כפית עלי הר כגיגית -
חיפשתי מחילה
לצאת דרכה אל השמש
ואתה בחוץ
עם חיוך אוהב
מכניס אותי חזרה
אל האדמה
עכשיו יותר ברור
השימוש בדימוי של כפיית הר כגיגית הוא מדהים.
אני לא בטוחה למי השיר מופנה, לקב"ה או לבן אנוש,
אבל זה מדהים.
'חיפשתי מחילה
לצאת דרכה אל השמש' -
פשוט וגאוני. מצד אחד מתוחכם, מצד שני מאד מובן כבר בקריאה ראשונית.
באופן כללי, יש בשיר הרבה תחכום, במיוחד כשקוראים אותו בלי לדעת למי הוא מופנה.
קראתי כמה פעמים, ואני יכולה לקרוא אותו עוד כמה פעמים,
ואני מוצאת משמעויות נוספות בכל קריאה, אם כי אני לא יודעת אם התכוונת לזה או שזה מקרי.
תודה לך.
וזה שלא מובן למי הוא פונה זה מה שעושה אותו כל כך כיף לקריאה.
יעלהאמת?
כתבתי את השיר על אדם.
אבל אחר כך קראתי שוב ושוב ושוב, והתברר לי שבאותה מידה יכולתי לכתוב את זה על הקב"ה, ולכן הוספתי "עם חיוך אוהב". בשיר שפונה לבן אדם אין את החיוך הזה.
הסידור משתקף בזגוגית
ספר הבקשות פתוח
יש עוד דפים רבים למלא
גם למלא את הרוח
אני עובר לפני התיבה
ומבקש עזרה בכוונה
שלחני הציבור להיות חזן
איני ראוי אני קטן
"קדושים כל יום יהללוך"!
ואני אהללך?!
אומר מילים קבועות?!
חוזר על הברכות?!
אולי תפילתי האישית
חסרת כוונה
אך בלבי
ישנה תחינה
אנא אלי
ברך נא את פי
אנא ממך
עזור לי בחזרה
תן בי קול ערב וחזק
שחזרתי תישמע למרחק
תן לי הבנה
כיצד להגות כל מילה
עזור לי לשהות
לתת לקהל זמן לענות
עשה שלא אשכח
דילוגים והוספות
אני עובר לפני התיבה
בשליחות ציבורך
אנא ממך בבקשה
תן לקדושים להללך
שאגנושא מקורי של מה?
מרגישה נורא
הכל נגדע
נקטע
רע
כעקרה -
(עצובה)-
עצורה.
מוקדש לתמקה
ושיפוץ בהמשך זה מה שיצא ...
אני מסוג האנשים ששואלים אותם איך אתם מרגישים והתשובה היא לא יודעת...
(צריכה לחשוב על זה הכל מבולגן לי בראש)
ולעשות אותו בלשון כללית ולא בלשון נקבה?
חשה נורא-
עקורה-
עצורה-
עכורה-
איך הכל -
נגדע-
נקטע -
נתקע-
אאאאאאאאה....
הייתי אולי כותבת במקום זה "צעקה." האה יצא לי בלי רשות...
התפרץ.
ולכן אני רוצה להשאיר כי זה כזה:אין לי מילים חוץ מאה...-
וגם זה נתקע...נגמר איכשהוא ואני נותרתי עצורה ריקה.חלולה
אה ואני דואגת על הבת שלי-אולי בגלל זה המצב רוח הזה..
חלילית אלטפחות מעשר שנים....
יש לי שיר שכתבתי בגילך על זה ..
וגם אז הבנות מתבגרות אפילו הטיפשות נהיות מענינות פתאום...
במה תעשי שירות?
חשבת על זה?
המון הצלחה גם לך...חלילית אלטאחרונהמה לעשות....
יוצאת מדעתי
ונקרעת בין העבודה שאני אוהבת לבינה...
ואין לי מטפלת אחרת.
זה כבר השניה בשבועים וחצי
והיא לא מסכימה לקבל אם היא בוכה
והראשונה פותחת בקרוב משפחתון...
יש לך מה לעזור?
רוצה לשמור עליה?
חלילית אלטמַטְבְּעוֹת בְּנֵי מֵאָה שָׁנָה מִסְתַּכְּלִים עָלַי בְּמַבָּט מוֹכִיחַ
אֲפִלּוּ הֵם אֱנוֹשִׁיִּים יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
גַּם זָהָב מִתְחַמֵּם בְּמַגָּע עִם גּוּף אֱנוֹשִׁי. אֲפִלּוּ שׁוֹנֶה, אֲפִלּוּ זָר.
רַק אֲנִי נִשְׁאֶרֶת, קְבוּעָה. נִשְׁאֶרֶת וְלֹא נוֹגַעַת.
כְּאִלּוּ שֶׁאַצְלִיחַ לִחְיוֹת רַק עַל הַלֶּחֶם, לְבַדִּי
לְלֹא מוֹצָא פִּי אֱלֹהִים
לְלֹא מוֹצָא פִּי אָדָם.
כְּאִלּוּ שֶׁאַצְלִיחַ לְהִקָּשֵׁר אֶל הַחַיִּים בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַבִּטָּחוֹן הַכְּבֵדָה
שֶׁסּוֹגֶרֶת עַל צַוָּארִי
עַל חָזִי, עַל נְשִׁימוֹתַי.
כמה התגעגעתי לכתיבה שלך.
איזה ריח נכון יש למילים שלך.
המידה המדוייקת של חיוך מר, של קצב, של כמות הברות בשורה.
"מַטְבְּעוֹת בְּנֵי מֵאָה שָׁנָה מִסְתַּכְּלִים עָלַי בְּמַבָּט מוֹכִיחַ
אֲפִלּוּ הֵם אֱנוֹשִׁיִּים יוֹתֵר מִמֶּנִּי."
וואו.
נשארתי פעורת פה.
באמת שמזמן לא קראתי משהו כל כך מעניין ושונה (לטובה כמובן)
הרעיון מטורף!!!
שגורם לך לחשוב.
התהיה האינסופית הזאת
(אנשים או אני לעצמי, או ביחד איך אפשר, והאנושיות המכאיבה מחד ומחממת מאידך)
ומעל לה, שרשרת הביטחון הכבדה.
הפחד שכובל ואולי אפילו
ממית?
אבל ביטחון. בטח. כאילו
הדבר הזה מתואר מקסים.
תודה לך.
(הכותרת?)
אֲנִי מְסוֹבֵב אֶת הַטּוּשׁ סָּבִיב לְרָאשִׁי שְׁלוֹשׁ פְּעָמִים
עוֹזֵב ממנִי אֶת אֲחִיזַת הַטִּפּוֹת.
אֵלּוּ הַמַּיִם יֵלְכוּ לְמִטָּה
וַאֲנִי אֶכָּנֵס לְחַיִּים טוֹבִים.
כי זה רעיון ממש מעולה.
ככה אני מנקה לי את המוח, בדרך כלל.)
אבל היה לי משהו כזה בתחילת החופש האחרון
שלא נרדמתי לילה שלם מרוב חופש
ואז כתבתי משהו.
"אנחנו נפקחים אל החופש.."
ורק אז הצלחתי להירדם.
בעצם (לפי הבנתי זה אחד מהדברים שעושה היצירה, לאפשר לנו לנשום.
כמו שבטיולים מניחים חוט בתוך שלפוחית
והולכים לישון ככה,
ובלילה כל הנוזלים מתנקזים דרך החוט,
וככה היא מתרפאת)
שרו'שחלילית אלט
(תמחקי תחיוך הדבילי שלו)בזמן האחרון הושטתי את היד,
לבקש עזרה הבנתי ,זה יכול להיות נחמד.
אך כנראה שאני לא כך סתם לבד,
כי חיכיתי וחיכיתי ולא בא אף אחד.
בזמן האחרון הוא מביט בי בתמימות,
לא קיים בי באמת,אלו תמונות מהילדות.
ואז מתחילה להיטשטש המציאות,
נעלמה לי האמת,נעלמה לי הכנות.
בזמן האחרון אני לבד בעולם,
נעלמתי הסתבכתי,התמוגגו לי כולם.
פעם הייתי כה שמחה ,עם החיוך המושלם,
כל צער או כאב היה בלב נבלם.
אך כשכל האושר הלך,
והחיוך המושלם קצת שכח,
אז קרה דבר בלתי נסלח-
כולם הלכו אתו.
אהבת הארץ!!!!הצלחת להעביר את המסר באופן נוגע כ"כ וגרמת ממש להרגיש את הכאב.
כי הרגשתי שהוא לא לגמרי שלם. אבל רציתי שזה באמת יבוא מהלב אז חיכיתי וזה בא
בכתמים של אש כתבתי ,
את עברי ואת עתידי.
בטיפות קטנות אספתי,
את כוחי ואת גאוותי.
והיא נשארה כאן,
לא הלכה ולו לרגע אחד.
את רזי העולם גיליתי,
ומאז לא הייתי לבד.
