פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 455)

בס"ד
להיות מקבלת זה להרפות. אני נותנת לך להיכנס עמוק לתוכי ולשחרר כל שריר קפוץ ומתוח. להיות מקבלת זה לסמוך עליך ועלי שלא אפחד גם אם אתאכזב או ניפול ביחד לפעמים. אז אתה מלמד אותי דבר חדש שקוראים לו ענווה ומסכם זאת בשתי מילים- "את חסרה". כן, את חסרה.. אתה אומר לי בחיוך ומאפשר לי להישען עליך בלי להרגיש תחושת אשמה או נחיתות. זה יוצר קרבה בינינו ואתה שלם תמיד. נטעת בי משלמותך וקראת לה נשמה. היא- כמוך שלמה, טהורה, מלאה כ'כ מטובך. יש בתוכי פלא, יש בי הרמוניה אלוקית- מלאה וחסרה בו זמנית. אצלך הכל שלם ומדויק ופתאום אני קרובה יותר אליך, רגועה יותר, מאמינה יותר, בוטחת יותר. בך. פעם, לפני שגילית לי את סודך, הייתי מתבוננת בלילה בלבנה. מתבוננת, מתביישת וחוששת לה בלילה כשהיא חסרה, גאה בה בלילות החשוכים כשהיא חזקה ומלאה. בימים של חוסר וצמצום הרשיתי לעצמי לנזוף בה בשקט- איך היא נותנת לעצמה להיות כך פגיעה, מצומצמת באותו הלילה החשוך ההוא? אני שאלתי ואתה ענית באורך המשפיע עליה תמיד איסוף אור ורחמים. שומר, מגן, תומך ונותן לה להיות מי שהיא- מקבלת ממך.

(הערה- אני עוברת בטקסט בין אתה אנושי לאתה אלוקי. אין הכוונה להמחיש ח"ו את ריבונו של עולם)

עכשיו זה הזמן
הזמן ללבד
למצוא את עצמי
לראות מי אני

צומי?
ביישן?
עניו?
שחצן?

מחפש? מתעניין?
מסתפק? מתאפק?

אני לא יודע
אבל רוצה
אותך לא שומע
אבל הכרתך רוצה

תעזור לי בבקשה
למצוא דרכי 
אל התורה

אל התורה למצות
שמירת נגיעה, כמו ציציות
שהקשה, יהיה כמו קל
שהתמוהה, לא יהיה רק כלל

העקבות,
כולן שלך
אך לי נראה,
שאין זו כך

שלך שלי
ואני המתמיד,
כשאני מבקש 
אתה מתחפש

את האמת אני,
מבקש לראות
שלא! יתחלפו,
העקבות

רוצה אותך 
רוצה אותי
תראה לי אותך
תראה לי אותי

למה למה למה
אוף

באופן מפתיע וחריג למדי הדבר הזה בא קודם הלחן ואז המילים

 

עם שחר מחכה לליל,

בערב מחכה ליום.

ליום שאולי אי אז יבוא

ובשורה טובה יביא לי בכנפו.

 

אך בצורה מודעת,

כן, כבר מזמן אני יודעת,

הוא לא יבוא,

לא הוא ולא אחר.

 

סופריקה

סליחה על חוסר האופטימיות

 

נגמר הדלק

מוקדש לזכרו של מלאכי רוזנפלד הי"ד,

בגעגועים גדולים.

 

מלאך שלי,

אלפי כוכבים כבר

מחכים לך

סופרים את נשימותיך

עד לאחרונה.

 

מלאך שלי,

יש יותר מדי כבר 

מלאכים בשמיים

אל תבכה ילדי

זו בקשתם האחרונה.

 

מלאך שלי,

אלפי כוכבים כבר

מחכים לך

מלווים אותך, מלאכי,

בדרכך האחרונה.

 

אם אני ממש רוצה לשפוך ופשוט לא מצליחה לפתוח תברז

מה עושים????

הי, אני יודעת שזה מעצבן שמעלים שירי אידיאולוגיה. אבל זה הכי רחוק שהצלחתי להגיע אליו, אז תתמודדו.

אתם לא חייבים לקרוא.

 

בי נשבעתי: אלחם עד תפרח נשמתי,
עד יפרח מרבד אדום ויכסה אדמתי,
עד תיזל מגופי טיפת דם אחרונה 
ותשקה עדרים ותעיר מדינה

 

שערה היא וליבה שבוי בחלום:
הו, מרבד השלום האדום!
מרבד הקסמים; הלא עת גאולה!
כבר בששת ימים נעשתה מלאכה...

 

וארצי נותרה ביד אומות שממון:
מצרים וסוריה, ירדן, לבנון 
עיראק, סעודיה,יהודה ושומרון -
רק אדון בית כאורח במלון...

 

ושכם, ודמשק שלי, וחברון,
ויריחו - איפה? ורבת עמון?
ועמי צועקים: הגליל והנגב...
לא ביקשתי זאת, כי אם כל רגב ורגב!

 

הריני לפיד ישועה לבעור.

לא לשקוט,לא לחשות, לא לשתוק, לא לעצור.

הריני למען ציון - להמשיך בכל עוז 

עד יצא

כנוגה

צדקה.

בס"ד
אני חיים
מלחמה ושלום מתקיימות
בי בעירבוביה
משנות את הסדרים
מחליפות את מה שחשבתי
שהיה בטוח ומכריחות אותי
לעמוד חדש.

אני חיים
לעיתים לובשת מדים
נאבקת באויב שבא מבחוץ
וחושפת מרגלים
מהרסים מתוכי.
נופלת, בועטת, צועקת
שותקת, דוחפת, בוררת
מחדש את כוחותיי.
הטובים יישארו.

אני חיים
לעיתים לובשת בגדי של בית
מתפייסת עם מי שאני
מתפללת על מי שהייתי רוצה להיות
לא בחרב שלופה
כי אם בסידור ועיניים
עייפות מעט אך מלאות אהבה וחוסן

אני חיים
בוחרת כך, בוחרת אחרת
נקראת לשם, מרפה באחרת
אדם אחד אני
חיים
ולובשת בגדי שבת.

יש דברים שיוצרים מהלב, והם צריכים להישאר כתובים כמו ברגע שהם נכתבו, אבל יש דברים שאפשר לשפץ וללטש והם יהיו הרבה יותר יפים.. אז בבקשה, יש פה משהו מהסוג השני, תקראו בקול... ו.. תשפצו!
ראיתי אותו מתנפנף על הגגות
על המכוניות
בין עמודי החשמל
ראיתי אותו כשהבטתי מעל
ראיתי אותו כשאבי בטלית התעטף
ראיתי אותו בין גלי הים מתעופף
ראיתי אותו גם ברגעים קשים
עוטף ברוך חללים קדושים
הוא פשוט, קטן
רק כחול ולבן
אני רואה אותו. כל הזמן
גם כשעניי עצומות
הוא נמצא אצלי במחשבות
הוא איתי. הוא אני.
הדגל שלי.

אם רחל הייתה חיה היום

בעולם בו לנשים יש מקום

אולי לא היה רבי עקיבא.

 

אם רחל הייתה למדנית

שיודעת הכל, דעתנית

אולי לא היה רבי עקיבא.

 

גם, לו פזלה לכיוונו

ההגיון הבריא היה משמיע קולו

ואולי, לא היה רבי עקיבא.

 

והוא עוד יחפש רועת צאן

והיא עוד תחפש למדן גאון

ולא רבי - עקיבא, ולא רחל - אשתו.

אני חייב לכתוב, אך אבן כלשהי תקועה בין גלגלי שיני, לא נותנת לי לחשוב.
אני חייב לכתוב. מה עוצר אותי? מה?
מה הגעגוע הזה שדוקר לי בלב? ואת מי, את מי בכלל אני אוהב?
אני רוצה לכתוב, בלי לחשוב, בלי לדעת מה יהיה בסוף, לרע ולטוב.
אני רוצה שזה יזרום מתוכי כמו נהר שוצף הקולט אליו בתשוקה שלגים פושרים, כמו הר געש שציפה שנים ליום בו יוכל להופיע בהוד זיקוקיו.
אני רוצה להגביהה עוף על גבי המילים היפות, לגעת בעננים, ולצלול חזרה אל תהומות הים אחרי ששאפתי מספיק אויר.
אז למה? למה זה לא מצליח?

אני לא על מקומי, אני לא מספיק אני, המילים לא ממש שלי.
אני רוצה לכתוב רק כשאהיה בטוב, כשרצון נקי יגרום לי לחשוב.
עתה אעזוב.

חזרתי אלייך.
חזרה האהבה,
הרצון,
התשוקה והחום.
כמו לא הייתה פרידה כלל.
ת׳אמת עדיין מפחד
לאבד.
לא אותך.
את הרצון,
התשוקה והחום.

קסמו

אינו במילותיו

כי אם

ברוחו

 

שתיקה

אינה כלי

כי אם

התוך

 

וזר לא יבין.

 

פלא האינסוף

המוכל בסוף

ונותר

הוא

 

בין שתי דמעות

היא נמצאת,

נקודת המפגש

בין האור והצל.

 

מתוך ספרים עתיקים

היא ניבטת

כגבעול צעיר, מהוסס,

הזוקף את ראשו מתוך האפר.

 

והיא הייתה

ותהיה שם תמיד בשבילנו

ונהיה כאן תמיד בשבילה,

בשבילו.

 

היא האש והמים -

מתלכדים יחדיו

בתוך הברד.

היא הזמן שבין הזמנים,

היא קריאת הגיוס,

היא התפילה.

 

ואין ערב

ואין בוקר –

יום השביעי.

ונאמר אמן.

אל מערכות ארצו יצא
בחירוף חיים ומולדת
על שבילי השכול שם נטע
את זרעי תחיית השלכת

את שלהבת אש קודש נשא
בניתוץ חילולי תפארת
במבטו העז, המצמית והנורא
הניף חזון ארץ אחרת

על זאת תקונן ארץ
בנפול גבור עדריה
את דמו החשיב כמים
לשיחרור כבלי שבייה



מוקדש לכל חללי מערכות ישראל
ת.נ.צ.ב.ה.

 

תראה זה כבר הסוף

והשמיים פה קרובים

לקו האופק שסוגר

על אינסוף מרחבים

 

הכאב עמום קמעא

והצחוק-

 צבעו דהה

ומן שלווה או מין נמנום

ומן כחול אפור של כלום.

יום הזיכרון
זה יום בוא ניצלת..
למרות כל המלחמות שבהם השתתפת בחוזקה נפצעת כאבת..
היום חולקים כבוד לזכר חבריך שלא זכו להישאר בחיים
היום אתה כואב זוכר אותם
היום אני נזכרת איך בלילות חכיתי שתשוב..
אני זוכרת שראיתי את החיילים באים , חשבתי שהם באים אליךך ולא הם באו להודיע לחברך...
איך קראתי בחוזקה תהיליםם יודעת שאתה אי שם בפניםם
איך ראיתי את אמא בוכה "הם נכנסים".. מהר תקראי תהיליםם.
איך לא שמענו ממך חודשים.. איך כל צילצול הפך להכי מפחיד ..

ניצלת ואני מודה לה' שאתה חי
אך זוכרת בכאב את חבריך
כי בקלות יכל להיות אחרת

הכוח לשרוד את החום, הקוצים
הוא רק בהארת הפנים

כי נו, טוב, מה לעשות..
שברי החיים, בורות היומיום
לא מותירים הרבה מקום

אך אם אור נובע מתוכך
ונשמתך מאיליה דולקת ועולה
אזי ילטפוך הקוצים ומין הבורות הנשברים ינבעו מים מתוקים

שנים שהוא מחכה, באצבעות קפוצות וחיוך מתוח, שהיא תחזור. הזמן חרש בליבו קמטים ותלמים, הוא כבר איננו צעיר כמו שהיה. שיערו חרוש פסים אפורים-לבנים, השחור החזק כמעט ונעלם. עיניו הכחולות מביטות מהחלון בתקווה אילמת שעוד רגע קט, ממש עוד רגע קט, היא תעבור ברחוב, בשיער פרוע המתנדנד סביב הראש לקצב ההליכה ובידיים מפוחדות שמהדקות את המעיל חזק אל הגוף. היא תסתכל למעלה ותראה אותו בחלון ותסמן לו עם השפתיים משהו שהוא לא יבין והוא ירוץ למטה כדי לשמוע מה יש לה להגיד. ובאותה הזדמנות גם שהוא מתגעגע, ואם אפשר בבקשה שהיא תחזור הביתה. 'צ'אנס אחרון,' הוא יתחנן.
וזהו.
מעבר לזה הוא לא יכול יותר לדמיין.
היא מעולם לא ענתה לו כשביקש הזדמנות נוספת. עיניה הפגועות צרחו אבל היא שתקה. שתקה ולא חזרה עוד.
האמת היא שגם את המפגש לו הוא מייחל הוא אינו יכול לצפות. הרי היא בטח השתנתה מאז, גדלה להיות אישה גאה ולא נערה מבולבלת. אולי יש לה מישהו שהיא אוהבת, אולי יש להם ילדים. אולי ואולי ואולי, והוא בכלל לא מכיר. חמש עשרה שנה שהוא בכלל לא מכיר. ומתגעגע.
העיניים שלה בטוח נשארו אותו דבר, חודרות עמוק, כחולות בדיוק כמו שלו אך בו זמנית גם יפות יותר. עיניים ריקות מאשמה, מלאות בחלומות. מהפנטות.
הוא נאנח בקול. זה לא הגב שכואב מהעמידה הממושכת, זה הלב שנזכר ונצבט. כמה טעה. חשב שהוא יכול לתת לה את הכל, אך כל מה שעשה היה ליטול ממנה את החשק לחיים. אם היה יכול להחזיר את הזמן ולגדל אותה שוב, לנדנד אותה שוב בין זרועותיו עד שתירדם, היה מחבק קצת יותר. אוהב, מאמין, תומך בה קצת יותר. אך הזמן מתעתע בו, לועג לתקוותיו הנואשות, משלח בו את עברו ואת זכרונותיו ואץ רץ קדימה, בעוד הוא יכול רק להישבע שמפעם לפעם הקצב מהיר יותר. הרי שנים שהוא מחכה, ואיך לא חזרה עדיין?

ראיתי היום סרט על זלדה והיה שם משפט ששבה את עיניי והייתי חייבת להשתמש בו מתישהו.

אז אני פשוט מגישה לכם. 

 

וכל קבצן אולי הוא משיח

 

 

(@פינג.)