זה יפה.
זה יפה שהצלחתי למצוא את עצמי למרות שלא הצלחתי לפענח הכל.
סְדִינִים בְּדִידוּת פּוֹרֵשׂ הָאֹפֶק
לְהֲלוּמֵי אֵמוּן, גְּבָעוֹת נְמוּכוֹת שׁוֹקְעוֹת
חֲשָׁשׁ אוֹחֵז בָּהֶן
דּוֹחֵף מָטָה בְּכֹל כֹּחַ
אַל
יוֹנִים תִּשָׂאנָה זַיִת וְעַלְעַלִּים וְשֶׁקֶר
הֵן
מָה זָעִיר כָּבוֹד שֶׁעוֹד נִשְׁאַר.
רַחֲמִים נוֹקְשִׁים עָלַי פַּח
בְּבַקָּשָׁה
לֹא לִמְחֹק צֵל בָּאַכְזְרִיּוּת
גִּירִים שֶׁלָּכֶם מְמַהֲרִים מִדַּי פַּסִּים,
מְמָאֲנִים מִדַּי
נִדּוֹן לַמָּוֶת מִתְחַנֵּן עַל חֵרוּתוֹ,
וְאַתֶּם מִשְׁפָּט
וְהוּא קַו שָׁבוּר וּמְקֻפָּל וּמְרֻסָּק.
וְהַתַּחְתִּית קְרוֹבָה מְאֹד
עָפָר חֲרוּךְ
(לא מעכשיו אבל)
קראתי הרבה פעמים ועדיין לא מצאתי מילים....
יש בי חיה.
תאבת חיים היא.
נהמתה חרישית,
מבקשת לשבוע,
אינה נודמת לעולם.
לעיתים היא זועקת
ברעבונה,
זעקתה היא קול דממה דקה.
הרעב והצמא מעבירים
אותה על דעתה.
מחשבת היא לגווע.
--
זרם מים חיים
מצנן את גופה.
קול פכפוך,
מעיין החל לנבוע.
--
יש בי חיה.
חיית הקודש המבקשת את מעיינותיך.
שירה חדשה~נכתב כבר די מזמן.
מקווה שלא העלתי לפה כבר..אני לא זוכרת שהעלתי.
בכל מקרה-20160602224459.docx
תתגברו על זה שזה טיפה ארוך~
יעלשירה חדשה~בס"ד
"יודפת נפלה! יודפת נפלה!
הם הכניעו את יודפת!!"
אליאב פרץ בדהרה הביתה, מתנשם ומתנשף, ובעיקר נסער מאוד.
"אבא," הוא קורס על המחצלת, " אבא, יודפת נפלה.. אין סיכוי יותר."
אבא התיק את עיניו מחרבו, שעסק בהשחזתה, והרים את ראשו באיטיות אל אליאב המתנשף.
"על מה אתה מדבר, אליאב?"
"אבי, יודפת נפלה. זה עתה הגיע שליח משם. הוא מספר שעמד על אחד ההרים שסביב יודפת, בדרך לציפורי, וראה את הרומיים בוקעים את החומות ופורצים לעיר. סיפר שראה אותם שורפים והורגים ומחריבים.."
אליאב השתתק, עצם את עיניו בכאב.
אבא שתק גם הוא.
כולנו שתקנו.
שניות נצח כבדות עברו בחדר, וזעקות השבר מכיכר העיר חדרו לתוך הבית, מבשרות רע.
"אם כך," אמר אבא בכבדות, "עלינו להתכונן. אנחנו הבאים בתור.."
ראיתי את עיניו של אליאב זזות בכעס מתחת לעפעפיים המתוחות. הוא שכב על הכריות שהניחה אמי מאחוריו, שינוח מעבודת הבציר הקשה. אך אני ראיתי שגופו לא נח. מתוסכל היה, מאוד.
"איך נפלה יודפת, אבא? הרי זה חודשים רבים שהם מתאמנים לבוא הרומאים, ויוסף בן מתתיהו בא במיוחד לפקד עליהם. העיר מבוצרת ומוכנה היטב לקרב, ואיך זה היא נפלה?" שמעתי את עצמי שואלת בשקט את השאלה שזעק אליאב בכל גופו.
"אינני יודע ביתי, אכן זה מוזר. היינו בטוחים שיודפת תחזיק מעמד הרבה יותר זמן.. אבל איפה הוא יוסף בן מתתיהו?" ,פנה אבא לאליאב, "לא שמעתי כלום עליו מסיפורך."
"אין איש יודע," לחש אליאב בעיניים עצומות, "הוא נעלם כאילו בלעתו האדמה.. ואולי זה מה ששבר את כולם יותר מכל."
"מה זאת אומרת?" לחש אבא באימה, "מה זאת אומרת נעלם? מה נעשה בלעדיו? הוא מפקד כל הגליל.. אם נפלה יודפת הרי שהוא צריך לבוא לכאן, לעזור לנו לנהל את המרד!"
"אינני יודע, אבי" ענה אליאב בשקט, "איש איננו יודע.. וליבי אומר לי שהמרד יכשל. לא נצליח בלעדיו."
"אליאב!" יורה אבא בשקט המחריד. "אל תוציא מילים כאלו מפיך. אסור לפתוח פה."
" אבא," יורה אליאב חזרה, "המרד ייכשל. אין לנו סיכוי לבד. הרומאים הם אלפים.. לעולם לא ננצח."
"אליאב.." מתחננת אמא, "אליאב.."
"אני יודע! אני יודע. לא לפתוח פה. מתי תבינו שדם נשפך פה סתם, סתם?? אנחנו לא ננצח אותם לעולם!"
"שתוק!!!!!"
פרצה פתאום שאגה מגרונו של אבא,
"שתוק, אליאב, אל תוציא מילים כאלו מפיך!"
הבטנו המומים. אבא מעולם לא הרים עלינו את קולו.
"אבל, עמירם," לוחשת אימי, "אולי אליאב צודק. אולי צריך לוותר.. מה הטעם בכל המרד הזה? אנחנו עם קטנטון ומפוצל, ומה לנו כי נלחם נגד רומא האדירה? אין לנו שום סיכוי, עמירם. שום סיכוי." חתמה את דבריה בשקט.
אבי הביט בה לרגע, באשתו היפה. אשת החיל שתמיד עמדה מאחוריו. אם היא לא מבינה.. מי כן יבין?
הוא שתק רגע, חוכך בדעתו אם להיכנע לדעתם של אמא ואליאב.
"גמלא אמנם מבוצרת היטב, ואולי נצליח להשיג כמה ניצחונות קטנים. אבל את המלחמה כולה לא ננצח. ומי אמר שמותר לנו לשפוך את הדם הזה??"
"אבא," עלה קולו העייף והמיואש של אליאב מן הכריות, "אבא, לו רק ראית את הרגע בו הודיע השליח על נפילתה של יודפת.. איזה ייאוש היה בעיני האנשים. כולנו עייפים עוד לפני שהתחיל הקרב, ובלי הידיעה על גורלו של יוסף בן מתתיהו, בלי התחושה הזאת שמישהו חזק מנהל את העניינים.. גם ככה סיכויינו קטנים. אבל עכשיו.." הוא התרומם מכריותיו ולחש, "אין סיכוי, אבא. אין לנו סיכוי."
אבא שתק. רואה את נהרות הדם הזורמים במורדות העיר, את זעקות השבר של הנותרים, אם בכלל.. מי אמר שמותר לשלם כזה מחיר, באמת?
"אבל.." לחשתי, קולי צרוד מהדמעות החונקות. אם אליאב החזק והנמרץ שלי נשבר..
הייתי חייבת לנסות.
"אבל אבא.."
אבא כמו התעורר מחלום לשמע קולי.
"אתם יודעים," התנשמו המילים מפיו בכבדות, " אם היינו מגינים על גמלא בלבד, אם גורלה של עירנו בלבד היה עומד על הפרק, הרי שאתם צודקים, כולכם," מבטו שייט על כולנו, ברקים בעיניו. "אין לנו את הזכות לשפוך את דמינו ודם נשינו וטפינו רק כדי להגן על כבודינו. נפתח את דלתותינו לקראת הרומאים, כמו שעשו אנשי ציפורי. עירנו תישאר שלימה, אך תחת חוקיה של רומי. כבודנו יושפל, אך משפחותינו תישארנה שלמות."
הוא שתק.
ודמעה קטנה התגלגלה לי על הלחי. ככה לוותר? אבל מה יהיה על---
"ירושלים!!!
י-ר-ו-ש-ל-י-ם!!!!!!"
אבא זעק. "איננו נלחמים פה רק על עצמינו ועל כבודנו. אנחנו נלחמים על ירושלים, על חירותה, כבודה וטהרתה! אין זהו רק כבודנו הפרטי המונח על כף מאזניים. זהו כבודנו כולנו, כבוד האומה כולה!
אינכם מבינים?" שאג קולו בכאב, "ירושלים היא לא 'העיר.' ירושלים היא סמל לדבר גדול הרבה יותר.
היא המקור של כולנו, היסוד שלנו. היא הקשר שלנו לאלוקינו. היא עיר המקדש, עיר התפילה. ממנה הושתת העולם. אם ירושלים תיפול, אם ירושלים תוחרב.. הרי שאין טעם יותר לקיומו של עמינו. בלי המקדש אין לנו קשר לאלוקינו.
איננו נלחמים לכבוד עצמינו. זוהי המלחמה על ירושלים, על כלל האומה. על האמונה שלנו. וכל ניצחון קטן שלנו," עיניו נועצות בנו חרבות, "ירחיק את חורבנה של ירושלים.
על ירושלים ראוי לשפוך כל טיפת דם!
ואם יודפת נפלה, בניי, הרי שאנחנו המגן הבא של ירושלים.."
רוח עצומה נאבקת באדמה, חשכה גמורה.
בקצה הרוח השורקת לעצמה
מכופף בירכיים ומתכונן לקפיצה
ידי פשוטות ומחכות לאדמה
שתשבור כל עצם ועצם בנשמה
בקצה העננה שעומדת בעוצמה
מידרדר מדברי אמת וכוחמה
שנתנה הרוח הרחומה באהבה
ורק אני מעדיף את השממה
שמש חמימה עוד מלתפת
את הלילה הקר בשקט מגרשת
ודפקה כשהאדמה רע ודורשת
השמש היפה לפתע נעלמת.
רוח עצומה קצת מרוממת
שמש לפעמים צצה ומחממת
העננה כשתבוא היא מקבלת ושומרת
אבל תמיד תמיד האדמה מושכת
שוברת.
יעלתודה רבה
ממש מקדם...
ולא, העליתי יצירה אחת ואחרי כמה זמן היא נמחקה, משהוא יודע למה?
שבוע טוב צון קדושים
תעלה אותו! הוא נהדר.
"במקרה של חנק מגוף זר, יש לבצע דחיקות ברום הבטן..." (קורס מד"א)
לֵב זָר
מְמַלֵּא אוֹתִי אַט אַט,
וְשִׁבְרֵי אֱנוֹשׁ חוֹרְטִים בִּבְשָׂרִי.
רַק לִבִּי שֶׁלִּי נֶחְנָק, מְרֻחָק וְעָמוּם,
דּוֹחֵק בְּחַזִי:
לִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם---
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגּוּף הַזָּר,
מִי כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ-
הַנְּשִׁימוֹת אֵינָן
אֶלָּא תְּנוּעָה מְהִירָה
שֶׁל שְׁאִיפָה וּנְשִיפָה, שְׁאִיפָה
וּנְשִיפָה.
-22 נערים נרצחו בטיול שנתי לפני 42 שנה (ויום) ע"י חוליית מחבלים.-
אתה והאל והדרך
בריקוד טנגו אצילי
וזוג עיניים שרואות
רק אדום וזהב ולבן תכריכים.
ומילה אחרונה בדם,
על קרטון דגני בוקר.
יומן דמים, לך, אמא.
ושריקת הקליעים בשורות תלמידים
כיתה, טיול, שקית של צ'יפס.
השתדלי לא לבכות כשאחזור
בלעדיו.
השקט קשה לי גם ככה.
אתה והאל והדרך
וריקוד דמים ערפילי
ועשרים ושניים זוגות של עיניים
שכבר לא תוכל לראות.
היכולת שלך לעטוף אינסוף הרגשה באותו פריט דומם, בשקית הצ'יפס ובקרטון.
איך שבלי למסגר את הלב בכותרת של שמות אפשר להרגיש את כל העומק,
איך שבלי להגביל את הרגש בתוך מילת תיאור מדוייקת, פחד או עצבות או אימה,
קם הוא ומתפרפר בין המילים, השורות, התווים.
את כותבת מופלא.
פעם לא דיברתי מלאמלאמלא זמן. ואז היו בתוכי טונות של מילים, והוצאתי את כולן בכל דרך אפשרית, אולי במשך שנה, שנתיים, שלוש.
ואז הן נגמרו, ואני נשארתי עם כישרון ובלי מילים.
ועכשיו מצאתי מילים חדשות, והן הרבה יותר טהורות ונקיות ואמיתיות.
אז זהו, השירים שלי הם אחרים לגמרי. וזה טוב.
וזהו זה.
וסליחה על הכתיבה הבלתי-ספרותית-בעליל שלי. כולי תקוה שתמצאו בה רק טוב.
ותמשיכו להיות מדהימים כאלה.
(המילים זרמו,והדף-לא כמו שאר בני האדם-יודע להכיל,להבין ולשתוק. אז הנה לכם,מקווה שתהנו)
עומדת לך
יתומה
פארך,אורך
נלקח
ננטשו ממך
נשארת את
מכילה את עמך
אבוי,איזה עם
חלקם רואה בצערך,בוכה איתך
וחלקם- -
התבונני במראה
האם אינך חשה במאומה?
האם גם בינתך נסתתרה?
עודך מסוגלת להשאר כך?
ולו עוד שניה בודדת,
פתחי פיך
מלאי שמיים בזעקתך
שפכי כמים כאבך
דמייך
שספגת בשתיקה
הו,יפתי
את שאהבה נפשי
היושב בכסאו
לבטח גם דמעתו בורחת
ספרי לו
איך ימיך עוברים
בגעגועים אליו
ספרי לו איך בניו קוראים לו
'תשוב,
אבא'
(אני מודעת לזה שיש הרבה לשפר,אך בחרתי להשאיר ככה בינתיים.)
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא
וְהַבּוּשָׁה, הוֹ, הַבּוּשָׁה
לוֹחֶשֶׁת לִי בַּלָּאט;
הַכֵּר נָא, לְמִי הַחוֹתֶמֶת וְהַמַּטֶּה?
הִנֵּה כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַזּוֹרֵחַ
וְלַהֲבוֹתָיו הַלוׂטְפוׂת
קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב
לְהִשָּׂרֵף,
לְהַקְשׁוֹת שׁוּב אֶת הַלֵּב
כְּחֹמֶר
וּלְצַפּוֹת אוֹתוֹ זְכוּכִית.
וַעֲדַיִן אֲנִי
עוֹמֶדֶת
בַפֶּרֶץ.
הֲרֵי אֲנִי
לְפָנֶיךָ
כִּכְלִי - מָה.
את
וואו
באמת
הוזזת בי
משהו
שבר אותי "ככלי-מה"- - -
איזה עושר, איזה מקצב, איזו מתכונת נפלאה של מילים.
לא, רגע, קריאה שלישית וחמישית ואיזו הבנה, כי זה הרבה מעבר;
המילים שלך הן פורצות ממקום שהוא רק שלך,
בלתי חקייניות באופן מעורר השתאות.
כאילו איזו נביעה פנימית בלתי מושפעת פוקדת עליהן להסתדר ולהתגבש באופן מופלא זה,
כבשן זורח, לב, מצופה זכוכית, ככלי - מה.
זה יפהפה.
הלוואי שיכולתי לערוך ולמחוק את ה'לי' בשורה השלישית.
ולהוסיף ציטוט: "אמרתי אעלה בתמר..."
אהבתי שזה נכתב חצי כקטע וחצי שיר, ממש יםה
במיוחד הולכת איתי בתוך החשכה.
תודה,
שבוע טוב
החלטתי לכתוב משהו, לא יודע למה זה מה שיצא
קליפורניה לא מחכה לי, כך גם לא פריז
נידונתי למות באותה הקופסא שבה נולדתי
אפילו באותה התלבושת
קליפורניה תמחה דמעה, פריז תמחה כפיים
איזו דרמה
הקופסא שלי תרגיש קצת ריקנית, חסרה
רק קול דממה דקה ימלא את חללה
לא עוד תקתוקי מקלדת, לא חריטות על דף
דפים דוממים מקובצים בערימה אבל מרגישים בדידות
דיו שנשפך על השולחן ישאיר כתם שכבר לא ינוקה
הווירוס במחשב הפך למחלה ממהרת, הוא גוסס
האם גם הקופסא שלו, כמו שלי, תישאר יתומה?
התחלות של סיפורים ייחלו לסופם ואין מושיע
פזמון שמח יהיה עצוב על בית שלעולם לא יבנה
והתסריט שרק גמרתי יתפלל למשב רוח שייקח אותו מכאן
אולי לקליפורניה, חניית ביניים בפריז...
היי, זה יפה. (לא ידעתי שאתה כותב בכלל!)
פינג.בקצרה באמת אגדי. (והסדנאות שלו!!!)
בקצרהאחרונהכתיבה יפה מקווה שתמשיכי להעלות....
(זה מה שאני חושבת שזה??! -במיוחד הבית האחרון...)
עורר בי נמר רדום-בועה של זיכרון....
תודה לך
פשוט יפה.
ועצוב...
רב מג של מיליםאחרונהבס"ד
יכול להיות שהיא כבר נפתחה ממזמן אבל שווה לנסות לברר.
(ובכלל עליו. אישיות.) 150 לשעה וחצי
כתיבה)
אני רואה כמה זה מקדם מקום וחברה ובכלל.
את האדם עצמו. וזה חבל.)
(התכוונתי ברצינות. אם מישהו רוצה לצעוק כאן, הוא מוכן..)
יעלה אביגד.ובכלל, אם מישהו יודע על סדנה באזור הדרום או ירושלים אשמח לשמוע..
