'מקום.' הוא משרבט. אצבעותיו הארוכות אוחזות בעיפרון המלוכלך בחוזקה, כמו עייפות הן מלתת לו ליפול אל הרצפה פעם נוספת. עיניו החומות מתרוצצות במקומן בדריכות, בוערות בזהב ובקושי טורחות להסתתר מאחורי ריסים שחורים עגולים. רגלו מתופפת בקצב מתון אך חסר מנוחה מתחת לשולחן, כמו שיר שקט ששרים אותו במנגינה לא מדוייקת ואז המילים בורחות והמשמעות נעלמת עד שנשארת בו רק מנגינה פשוטה וקצב מהיר מדי.
המילים שהוא כותב באקראי חשובות לו, הוא חוזר ומדגיש אותן שוב ושוב, כי האותיות שלו תמיד קטנות מדי. כשהוא מדבר אליי הוא מסלסל בקווים דקים את השם שלי, כמעט כמו ציור אבל הרבה יותר, ואני יודעת שזו הדרך שלו להרגיש אותי באמת. לקרוא אותי מאחורי העיניים השקטות שאותן אני נועצת בו.
מה שמיוחד בו זה שאין לו את העדינות המוכרת שמאפיינת משוררים, את היופי הקסום שמשתלב בתווי פניהם הבישניים. להפך;
יש לו תווי פנים עזים, חדים, והבלורית הקטנה שתמיד נופלת לו על המצח כמו מדביקה לו תווית משומשת שאינה מתאימה לו אך הוא מתעקש להשאירה, כי היא מספרת לעולם בדיוק מי הוא.
ובעצם גם מי אני, כיוון שכשאני הולכת איתו יד ביד ברחובות ירושלים, אנשים נותנים לי את המבט ואני יודעת שהם רואים. אני לא יכולה להתחמק מזה, מהחוסר שלמות שלנו, מהאהבה שאנחנו מקמטים ככל שעובר הזמן. הגורל אשם, הוא כתב לנו על הידיים אהבה, והאצבעות הארוכות שלו שכותבות המון שטויות אבל גם שירים כאילו נועדו להשתלב בדיוק רב בין האצבעות שלי ולגרום לפרפרים להתעורר אצלי בבטן ולעוף.
כשאני משחקת לו בשיער וצוחקת על מי שהוא חושב שהוא, אני מגששת קצת באיזור העיניים והמצח, מחפשת אחרי אותה תווית משומשת שכולם רואים חוץ ממני, תווית שמעידה עליו פחות ממה שהוא מעיד על עצמו. אנשים רואים אותו כאבוד, רק כי כתוב בה שהוא כזה. אני לא מבינה למה דווקא את התווית הזאת הוא בחר, הרי משורר הולם אותו טוב יותר, והאומץ אינו משרת אנשים אבודים, הוא משרת את אלו השולטים בו.
כשהוא משוטט בנבכי נפשי וקורא לי סיפורים הוא יודע בדיוק מה לכתוב עליי ואיך, באותו כתב קטן ועקום. 'את הרוח במפרשים שלי', הוא תמיד אומר. מתעופפת לכל מקום, אבל מאחורייך יש צי שלם של אוניות שציירתי לך במילים.
פעם דיברנו על זה, כשהסתובבנו בעיר בשתיים בלילה וצחקנו על הרעש של ירושלים. הוא אמר, זה רעש של אנשים אבודים. אני התעצבנתי ואמרתי שאם הוא מרגיש כל כך אבוד, שיספר לי לאן הוא רוצה להגיע ולא מוצא את הדרך.
הוא הישיר אליי מבט וחייך, ואמר משפט מסובך שרק משוררים אומרים אחרי שהם מסתובבים בנבכי נפשה של אהובתם. 'אם אני מוצא את הדרך, סימן שמישהו סלל אותה בשבילי,' הוא אמר. 'ואני לא רוצה להגיע לשום מקום שהיה בו מישהו לפניי. אני רוצה להיאבד ולהגיע לבד, בדרך שלי, למקום שלי.'
אני הבנתי בערך, כי אני אוהבת את הפילוסופיות שלו אבל תמיד מבינה רק בערך. 'מה אכפת לך מי היה שם,' שאלתי. 'העיקר שיהיה לך טוב.'
והוא פתח עליי עיניים בוערות ואמר, 'מישהו שהיה שם לפניי? אם מישהו היה לפניי הוא לכלך את הדרך בשאלות ואת המטרה בשקרים, ואני לא רוצה לנקות אחריו. אני מלך, לא פשוט עם.' עיניו נשרפו בניצוץ של אמונה שלא ראיתי אצלו הרבה זמן. הוא משך אותי אליו, עטף אותי בידיים חמות והוסיף בלחישה 'אם אני המלך ואת המלכה שלי, אני נשבע, עוד אבנה לנו ארמון חדש. בית שלא היה בו אף אחד לפנינו, ואף אחד גם לא יידע איך להגיע.'
שקעתי בחיבוק שלו למרות שגם קצת רציתי להשתחרר, ושילבתי את אצבעותיי בשלו. תוויות של משורר אבוד, יסוד האש, נפש אבירה, מלך ישר, ציפור חופשייה, חייל אמיץ וילד תמים נפלו עליי מהעיניים שלו, כסופות ויפות. מתגלגלות במורד פניו בשקט, לאט ובשקט, מתענגות על הרגע הקטן של החופש בו הוא נחשף כולו. אומרים שהבטחות משאירות אדם ריק, אז הנה, הוא הבטיח לי ארמון ועכשיו והא מתרוקן לאט לאט מכל מחוייבות קודמת, ואת כולן אני מעיפה הלאה.
אם לא נאבדים מספיק לא מגיעים אף פעם, אבל אולי צריך רק לשנות כיוון ולהגיע למקום הנכון. ואם הוא יעצום עיניים רק הלילה, יכבה את האש שלו רק לכמה שעות, מחר הוא כבר יפתח אותן ויגלה שבזמן שהוא חלם על דרכים חדשות אני סללתי לנו דרך, נקיה משקרים וגם משאלות, מלאה באמונה ותקוות שנצליח. אני אזמין אותו ללכת ביחד איתי, בדרך שלי, וללכת לאיבוד כמו שרק אנחנו רוצים. בסוף נמצא את המקום שלנו, כמו שהוא כותב במחברת שוב ושוב בנואשות עיוורת וכאובה של בני מלוכה אבודים, ולשורת הסיום המנצחת של הסיפור שלנו הוא יוכל לכתוב סוף סוף את האמת.
הרוח כיבתה את האש.
