פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 454)

זו אני.

אני חיה כמו גל, לא מפסיקה לזוז מבלי לנוע, שוטפת את השגרה האפורה של החיים

לוחשת את הסודות של כולם לכולם

שרה את הטעויות של בני האדם

חיה את אהבותיהם

נהנית מסבלם, ובוכה יחד איתם

מלחינה את חייהם, מפזרת אותם בים

צורחת את השכול, ממלמלת את העצב

בלי מילים

מתקנת את הטעות, הורסת את הנכון,

רוצה את האושר, דוחה את הסיפוק

מלאה עצלות ועושה הכול

שומעת את הדממה, שואגת את השקט

מלאה בחוכמה, והטיפשות זורמת

נושפת את השלום, מחוללת מלחמות

הורגת אנשים ללא חרב

טועה בלי סוף, אדישה לצרות

מנשקת תינוקות, הורגת את אמותיהן

אוהבת ושונאת

אכזרית

ורחומה

אנוכי

וזאת אני.

לפעמים נחמתי היחידה היא, 

שהרגע הזה יעבור

ולא יחזור שנית

נותר לי רק לחכות 

שיעבור

 

מיואשת משהו

ואין כבר אהבה בעולם שתציל אותי ,

תגאל אותי מגלותי

או תכפר על חטאי.

 

ואין בעולם כבר שביל עפר שיקח אותי,

יאמץ לעצמו את דרכי

לטבוע טעם כפות רגלי.

 

ואין בעולם הזה רוח חזקה דיה

לקרר באוושה את את האש

שאט אט

מאכלת

אותי.

ילדה קטנה.

רצה.

עיניה גדולות,זוהרות.

שפתותיה מצחקות.

השמש משחקת עימה.

הרוח לוטפת את לחיה.

ילדה קטנה בנפשי.

רצה.

נופלת אל פי תהום.

--

ילדה קטנה.

מתה.

שרועה על אדמת ייאוש.

כבוד, קנאה, שנאה וטירוף הדעת

קברניה.

כורים את הבור בשתיקה.

 

הביטי

על המילים המרצפות את הדף,

אם תרצי להתבונן

הם יראו לך את תמונת חיינו.

 

הם היו פעם רסיסים

את יודעת?

הם נתזו ממרומי הרקיע

כאשר בלהב פלדה

נחתך הקשר שבין נשמותינו.

 

ואם תהיי לבד,

ותרצי להשקיף

מבעד לדמעתך,

תוכלי לראות את דמותי הכורעת,

אוספת אותם משביל חיי,

צורף אותם לשירים,

לתמונת חלום,

למענך.

ואולי תסלחו לי -

כי ממילא

לא אסלח לעצמי בוודאי.

ואולי תשכחו-

רק הפעם

כי בעצמי לא אשכח לעולם.

ואם תמחלו

אז תדעו

שליבי אף פעם לא מחל

ואיני יכולה להגיד

שידיי לא שפכו את הדם.

נורא מתחשק לי למצוא סדנאת כתיבה טובה, בירושלים.

באזור רחביה או קרית משה. משהו מאוגוסט\ספטמבר ככה...

 

יש לכם המלצות?

גשם של דמעות
דופק בחלונות הלב
מרטיב את הזכרונות
דואג שלא יהיה כואב

סוחף את מה ששמרתי
למקום עלום ונעלם
כאילו לא ידעתי
מאז ומעולם.

אילו הייתי יכול
ללחוש לך שיר
שיר אחד
קטן תמים
שיר אהבה
על זוג יונים.

ואם את עייניך
לרגע היית מסיטה
ופוגשת במבטי
ואם בדיוק אז
היו נודמים הצלילים
בקול דממה דקה
היינו יודעים
כשרצונות נפגשים
יחדיו למסע
יוצאים זוג אוהבים.

ואם תקשיבי
לקול המיית נפשי
מעומקי עומקים
יתמשכו הקשרים
בעבותות אהבה
בשירה וזמרה
ינוגן שיר חופה
ירננו מלאכים.

ובעת נפסע
יחדיו לחופה
לכונן ברית
נצחית לעולמים
שבועה שתזהר
בכתר נסתר
תזרח עתה
כאור שבעת ימים.

ואלוקים מלמעלה
יתרצה ממרומים
ויכניס שכינתו
בין כנפי ענווים
ולבנה אחת
תתוסף לבנין
בנין הקדושה
מקדש עולמים.

שריקות נעלמות

 

שבת שלום אנשים

בהצלחה בחיים היפים וגם ברגילים, אלה יותר מצויים.

 

 

ברגלי חתכים משברי זכוכיות

כשנפלו והתנפצו לאט הדמעות,

ושני ידי מאדימות וכואבות

מהרמתם התמידית לנוכח החומות

 

רגלי התמוססו כשהתבוססתי בכאב

שעלה על גדותיו ונישפך מהלב

וידי מושכות בחבל חייך

נמשכות אל האור שנוצץ מעיניך

 

קרעת החבל ונפלתי בדממה

גוף ללא גפיים צונך לשממה

ואת מעלי רוכנת בידמעות

שורקת לי את מנגינת הגופות

 

מנחמת בשתיקה

מסבירה עלובה,

נושמת לאיטה

לוחשת לאדמה.

ילדה זקנה

מתקווה ישנה.

ונשמה קטנה

נמשכת לחשכה.

מה את חושבת?
הלא לימדת אותי
אין לחשוב יותר מידי.
ממה את מפחדת?
ממך למדתי
שפחדיי אינם משנים דבר.
מה את רוצה?
הרי רצונות הינם תאווה חולפת
כך אמרת לי.
למה את צועקת?
הרי לצעקות אין איש מקשיב
חוויתי על גרוני הכואב.
למה את בוכה?
את הדמעות אין איש רואה
לאיש לא אכפת.
וכששלי זולגות בשקט-
חושבת על הרעש
שמשמיעות דמעותייך.
תחשבי
תפחדי
תרצי
תצעקי
תבכי
ואני-
רק בשאלה אחת אמשיך להתייסר.
מה את אוהבת?

בס"ד
אתמול הרגשתי
תחושת התפייסות
עם עצמי
ואתה.
שריטות ישנות- חדשות
שפצעו בי קהו מעט
ומתוכם עלתה הבנה
לא גדולה אך מספיק חזקה
בעצם נוכחותה.
מפתיעה, מפציעה ושוב
נעלמת
משאירה אחריה טעם חזק
של שלום והרמוניה מתוקה
ותקווה שיבוא יום והכאב
יחלוף.

כגזע חלול
עיניי מביטות לחות כמעא
מצע תכלת שותק מולי
באכזריות מה

יד מושטת ביאוש
מבקשת קרבה
הבחירה הארורה

ואתה שיושב שם וצוחק מעלי
שקוף
כאוב
נתת סימנים
דרשתי שיהיו ברורים יותר
אבל
נמחקת ככל שהתקרבתי
עם קו האופק

לא קורה לי כלום

טוב לי עכשיו, אבל אני לא מתקדמת הלאה

חבל.

מיטה יקרה שלי.

מידי ערב אני עולה אלייך בתקווה ובאמונה שאת תעזרי לי לקום ממך מחר אפופת מרץ וכח צעיר.

שנים רבות כיבדת את ההסכם החביב שלנו ואני טיפחתי אותך בהנאה ואהבה רבה. ובעיקר התגעגעתי אלייך

אבל, משו קרה בשנים האחרונות, משו מוזר.

ובמקום השגרה הנעימה, השעות איתך הפכו לסיוט ארוך.

מהרגע בו אני עולה עלייך, מניחה את הראש על הכרית, פורצים הזכרונות, החלומות והסיוטים. בין בשינה ובין בהקיץ.

להיפרד ממך איני יכולה

גם למצוא פתרון לא אוכל ללא עזרה 

מה כן נעשה?! אני מניחה שזה יישאר כחידה.

חבל לי עלייך ידידה ותיקה.

זכרונות נעימים לי ממך.

אך הרעים העכשווים חזקים הם ממני וממך.

אז ניפגש.

היי שלום בינתיים.

 

הוא היה זקן, והיו לו גבות.

כלומר, היו לו עוד דברים פרט לגבות, אבל הן היו הדבר הראשון שאליו שמים לב; הן היו עבותות, ומסורקות באופן שהיה נראה כאילו הוא חופף אותן.

צחקקתי, ומיד השתתקתי במבוכה.

הזקן נתן בי את עיניו, ואחת מגבותיו התרוממה ומיד צנחה שוב, מיואשת.

השפלתי את עיניי.

"לא אמרתי לך כבר שפה לא צוחקים?"

"סליחה", מלמלתי בשקט, וקיללתי אותו בלבי. בעצם, לא רק אותו. את כל העולם קיללתי.

הרמתי שוב את עיניי וגבותיי, הפעם שלי, התרוממו בפליאה.

לקול שכשוך המים, שוב חייכתי, רק בלב:

צדקתי. הוא חפף אותן.

הם שומעים אותה כל לילה מחדש, בדיוק כשהמחוג הקטן והמחוג הגדול עוצרים על שתים עשרה והיום מגיע לסיומו. צחוקה החיוור מזדחל מתחת לחלון, מהדהד, מעלה בהם דמעות נשכחות. הם מחבקים אחד את השנייה ועוצמים עיניים, מנסים לשאוב כוחות, לנשום קצת אושר ולא רק אוויר. מאז שהיא איננה, צילו של המוות הטיל על שניהם כתם שחור, בלתי מחיק, כואב כמו מים קפואים על שפתיים כחולות. הגעגוע אינו אורב להם, הוא חלק משגרת יומם. הוא חי איתם בבוקר וישן איתם בלילה, כדי להעיר אותם בשתים עשרה בדיוק, כשהיום מגיע לסיומו. או אז הם שומעים את צחוקה החיוור המזדחל מתחת לחלונם, קפוא בזכרונות המעטים שהשאירה להם. הורים שכולים, מאוחדים תחת כתם המוות הנצחי, אינם שומעים דבר חוץ מצחוקה החיוור של אחותי.
ואני בחדר ממול, צורחת צרחות אימה בדיוק כשהמחוג הגדול והמחוג הקטן עוצרים על שתים עשרה. גם אני שומעת את הצחוק הזה שלה, החיוור, הישן, החלוד מרוב השנים שעברו מאז מותה. היא צוחקת, צחוק מתנגן אך חיוור, קפוא וערפילי, ואני צורחת. גם ככה הם לא שומעים אותי, ולי נמאס לשמוע אותה צוחקת. כי זה די אירוני שהיא עוד חיה בליבנו, אחרי כל השנים הללו, ואנחנו בכל זאת מתים מבפנים. כל לילה מחדש.

ים.

שחפים, אנפות.

צדפים, רכיכות.

גלים והשפרצות.

ים זה נס.

פותח את הריאות,

הצרות בתוכו טובעות,

ונשארים עם לב קל,

ועיניים מאירות.

בס"ד
להיות מקבלת זה להרפות. אני נותנת לך להיכנס עמוק לתוכי ולשחרר כל שריר קפוץ ומתוח. להיות מקבלת זה לסמוך עליך ועלי שלא אפחד גם אם אתאכזב או ניפול ביחד לפעמים. אז אתה מלמד אותי דבר חדש שקוראים לו ענווה ומסכם זאת בשתי מילים- "את חסרה". כן, את חסרה.. אתה אומר לי בחיוך ומאפשר לי להישען עליך בלי להרגיש תחושת אשמה או נחיתות. זה יוצר קרבה בינינו ואתה שלם תמיד. נטעת בי משלמותך וקראת לה נשמה. היא- כמוך שלמה, טהורה, מלאה כ'כ מטובך. יש בתוכי פלא, יש בי הרמוניה אלוקית- מלאה וחסרה בו זמנית. אצלך הכל שלם ומדויק ופתאום אני קרובה יותר אליך, רגועה יותר, מאמינה יותר, בוטחת יותר. בך. פעם, לפני שגילית לי את סודך, הייתי מתבוננת בלילה בלבנה. מתבוננת, מתביישת וחוששת לה בלילה כשהיא חסרה, גאה בה בלילות החשוכים כשהיא חזקה ומלאה. בימים של חוסר וצמצום הרשיתי לעצמי לנזוף בה בשקט- איך היא נותנת לעצמה להיות כך פגיעה, מצומצמת באותו הלילה החשוך ההוא? אני שאלתי ואתה ענית באורך המשפיע עליה תמיד איסוף אור ורחמים. שומר, מגן, תומך ונותן לה להיות מי שהיא- מקבלת ממך.

(הערה- אני עוברת בטקסט בין אתה אנושי לאתה אלוקי. אין הכוונה להמחיש ח"ו את ריבונו של עולם)

עכשיו זה הזמן
הזמן ללבד
למצוא את עצמי
לראות מי אני

צומי?
ביישן?
עניו?
שחצן?

מחפש? מתעניין?
מסתפק? מתאפק?

אני לא יודע
אבל רוצה
אותך לא שומע
אבל הכרתך רוצה

תעזור לי בבקשה
למצוא דרכי 
אל התורה

אל התורה למצות
שמירת נגיעה, כמו ציציות
שהקשה, יהיה כמו קל
שהתמוהה, לא יהיה רק כלל

העקבות,
כולן שלך
אך לי נראה,
שאין זו כך

שלך שלי
ואני המתמיד,
כשאני מבקש 
אתה מתחפש

את האמת אני,
מבקש לראות
שלא! יתחלפו,
העקבות

רוצה אותך 
רוצה אותי
תראה לי אותך
תראה לי אותי