עבר עריכה על ידי מעין=) בתאריך ה' בטבת תשע"ו 23:32
דמעותי לא הפסיקו לזלוג כשהם עמדו שם, 3 אנשים, לבושים במדים וראשיהם מורכנים, כמו שלושת המלאכים שבאו לאברהם אך לאברהם הם באו לבשר שיולד לו בן ולי, לי הם באו להודיע שאחי, אחי אהובי, איננו. לפני שיצא מפתח הבית הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר "סליחה הודיה, סליחה על הכל"! הייתי המומה, מאיפה זה בא לו? "שי?" שאלתי בפליאה "הכל בסדר?" "מה?" הסתכל עלי כלא מבין
"לא יודעת" השבתי "זה לא אופיני לך"
"מה לא אופיני? להגיד סליחה לאחותי?"
"אתה סתם מתממם או באמת?"
"תגידי, מה עובר עליך?"
"מה עובר עליך?" כמעט והשתגעתי "טוב, לא משנה, להתראות אח שלי, תשמור על עצמך!"
שי הנהן בראשו, אמר שלום אחרון ויצא, יותר לא ראיתי אותו.
מהרגע שיצא לא הייתי רגועה, לא ידעתי למה, עכשיו אני מבינה שהרגשתי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותו ואף שי הרגיש כך וניצל זאת לחשבון נפש, ופתאום, פתאום התנהגותו לא הייתה כ"כ תמוהה בעיני.
הדלת נפתחה ולבית נכנסו אבא ואמא, הבנתי שעכשיו אני משוחררת, נכנסתי לחדרי והתישבתי על המיטה, מבטי נלכד בתמונה שהייתה על השולחן, מהתמונה נראו שני פרצופים מחייכים: אני ושי, ליטפתי את דמותו המחייכת של שי ומפי יצאה רק מילה אחת "למה?"
צלצול הטלפון נשמע, על הצג נראה מספרה של צופיה, ארוסתו הטריה של שי. בלב כבד לחצתי על המקש הירוק, קולה של שירה נשמע "הודיה?" פנתה אלי "כן?" עניתי בחשש "זה נכון?". שתקתי, לא יכלתי להיות זאת שתבשר את הבשורה המרה "זה לא יכול להיות!" נשמעה צעקתה מבעד לטלפון ולאחר מכן קול בכי חנוק, "אני באה אליך" אמרת ולקחתי את מפתחות הרכב.
פתחתי את הדלת, היא ישבה שם, ראשה בין כפות ידיה והיא בוכה בכי חירשי, התישבתי לידה, חיבקתי אותה ובכיתי איתה, בכינו ביחד על האח, על הארוס ועל הבן אדם שאיבדנו.
פתאום ראיתי אותו "שי?, זה אתה?" הבטתי כלא מאמינה "מה אתה עושה כאן?" גימגמתי
"זה לא משנה" הוא ענה ואותו קול חם ואוהב שכ"כ התגעגעתי אליו נשמע מפיו "אבל אני רוצה להגיד לך, לכם, שהייתי חייב לעשות את זה, אם לא אני הייתי עושה זאת לא היה מי שיעשה את זה במקומי ואני מוכן לעשות הכל כדי להגן עליכם, על עמ"י, על א"י אפילו במחיר דמים". לא עניתי, עמדתי שם דוממת. "ו...טליה" פנה אלי. הרמתי את ראשי. "אני מבקש ממכם, תמשיכו, תמשיכו גם בלעדי, אל תשברו, אני פה, מסתכל עליכם מלמעלה. זה כל מה שאני מבקש ממכם" הנהנתי קלות בראשי
"להתראות אחותי!" אמר, הסתובב והתחיל ללכת
"רגע! שי! אל תעזוב אותי!" התחננתי
שי סובב את ראשו "אני לא עוזב אתכם, אני תמיד כאן איתכם" השיב והלך.
הבטתי בגבו המתרחק ודמעה ירדה מעיני.
פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי על הספה בדירתה של צופיה והיא לידי כשעיניה עצומות, והבנתי, תוך כדי בכי נרדמנו ובשנה הזאת דאג אחי להעביר לי את המסר המשמעותי והכ"כ גדול.
הבטתי למעלה "אנחנו נמשיך" אמרתי "אני מבטיחה!"
