פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 476)

אבל לא ממש מובן הרעיון הסופי.
כאילו,
'המתנה עדיין ממתינה להתגלות
וההפתעה משמחת' - ידוע? התגלתה כבר?
כי הילד שואל אם אפשר עוד אז היא בטוח התגלתה..

את לא יודעת, אבל את קצת כאילו דיברת ממני

 

תודה לך.

 

ואהבתי את הדימויים והסמנטיקה בבתים הראשון והשני...

גם ההקבלה בין שני הבתים האלה עוצמתית מאוד.

המילים חסרות צבע; אין בן אותיות / העולם ממשיך להיצבע בשלל גווני שקיעה​

עטופות שתיקה ודמע ונסוגות מהשורות. /  אבל היום הם מתים. חסרי חיות והבעה.​

!!!חזק מאוד

עקרונית התכוונתי למשהו ספציפי,

אבל אני אוהב להשאיר

את השיר

פתוח לכיווני חשיבה...

לא יודעת למה התכוונת, אבל בי זה נגע והתחבר במקום ספציפי שלי..

שעת אחר צהריים שגרתי ויבש.
ישבתי לי בתחנת אוטובוס, מעלעלת או יותר בוהה בעיתון פרסום עירוני מיובש.
'כמה לא מעניין' צקצקתי בלשוני.
'חיסול!' נכתב שם באותיות גדולות. 'רק היום!!'
האותיות גדלו. הורדתי את המשקפיים מיד.
'מעניין', חשבתי. כל שבוע הם כותבים רק היום.
טוב, אולי יש להם לוח שנה משלהם, מי אני שאתווכח.

'היי את'. נשמע קול דקיק וצווחני משו. 'יו?' הסתובבתי לאחור.
לא ראיתי נפש חיה מלבד תמונת ענק של אדם לבוש בחליפה קטנה, צבועה בצבע שמרחיק את המחשבה על היכרות עם החנות המפרסמת. שיגעון אופנה שלום.

הבטתי לכל עבר כדי להבין מאין מקור הקול.
'אני פה.' נשמע קול זועף משו, תוך רקיעת רגל מרדנית. רקיעה? הייתי אומרת תפיפת רגל. הקשה. משהו מיניאטורי.

'אני הוזה.' חשבתי לעצמי וצבטתי קלות את זרועי המקומטת משהו.
'נו באמת.' חשבתי, תוך מתיחת חצי חיוך על פני.
'חם היום.. את עייפה, אולי התייבשת קצת. לא צריך להגזים. לשמוע קולות? לא מתאים לך, נחמה.'

אתם חושבים שזו עוד אחת מההזיות שלי?
טועים. אני עורכת הרבה שיחות משמעת לעצמי. גם הרבה פעמים יוצא לי להפריד קטטות בין אני לעצמי. הם רבים המון.
מה רע? מי ישכין ביניהם שלום אם לא נחמה?
למה רק לנכדים שלי אני יכולה לשמש לעזר? ממ? ככה זה הדור של היום. הכל מוזר ומיושן בעינהם. נו שוין.

'גברת, אני פה למטה. ליד הנעל שלך!'
בקושי הספקתי לשמוע שוב את הקול הצווחני, כבר חשתי נגיעה ברגלי.
נבהלתי. הבטתי למטה ולא ראיתי כלום.
'אהה!' נזכרתי. הנחתי מיד את המשקפיים על אפי.
חציל. זה מה שראיתי מיד כשהבטתי שוב ליד רגלי.

קריאת התפעלות עמדה לי על קצה הלשון.
אבל מיד שמתי שתי ידיים על הפה והוספתי גם שקית שהיתה לי בהישג יד. יש לי נסיון חיים עשיר. לא לחינם אני מקומטת בצורה כזו .
כבר למדתי; אף פעם אל תראה למישו זר שאתה מתלהב ומתפעל ממנו. הוא עוד ייתלה בך כחבר מחוייב..


לא אלאה אתכם עוד. החציל הפגין יכולת איפוק מדהימה.
נו בטח, הצעירים של היום.
אך מהר מאוד הוא נשבר והתחיל לילל על שאיבד את אימו.
זה היה נוגע ללב. הוא סיפר איך ברח מקערה בבית של תושב העיר.
סיפר שרימו אותם. אותו ואת החברים, שיש מסיבת קריוקי (לא הבנתי את המילה הזאת שאמר. מקווה שאני אומרת נכון.),
בזמן שתכננו לרוקן אותם ולהכין מהם עיסה שתהפוך לאחר תהליך שיקומי בתנור לפשטידת חצילים.
הזדעזעתי עד עמקי ליבי וסייעתי לו במציאת אימו שאגב, גם היא ברחה מעינוי דומה.

מפה לשם, אני, פשטידת חצילים, לא מכניסה ללקסיקון יותר בעז"ה.


בתקווה שתבינו את המסר הטמון,
נחמה.

רק חבל שאת כל הקטע של הסיוע במציאת האם האבודה סיפרת בכזו אגביות..

אולי אמשיך בהזדמנות

תאמת, התגובה הראשונה שעלתה לי הייתה 'מלי כתבה סיפור!?!'.
אח"כ זה היה 'כתיבה יפה! היא כשרונית!'.

הדמות שבחרת לספר דרכה את הסיפור - מקסימה.
דפוס המחשבה שכתבת דרכו - הוא מצוין ומשעשע, שמחתי מאוד לקרוא כל התחכמות בין דורית שכזו

הסיפור כתוב טוב, מסקרן, וזורם. כמעט עד הסוף. שאז נראה שפשוט רצית לסיים, אז זרקת על הדף את הפרטים שנשארו, ושלחת.
אני לא מרשה לך להשאיר את הסיפור ככה מחכה לסיום סיפורי יותר

בהצלחה!

אבל אני אעלה לפה בעז"ה גמור..

נולדתי
ומאז, אני לא אוכל פשטידת חצילים.



תכלס זה אחלה סיפור!
זה סיפור קצר שהוא באמת קצר! כולל בתוכו את האתגר! זה סיפור חיי, אוטוביוגרפיה מעולה! להשיג בחנויות הספרים המובחרות! ביי!

גם עצלנות לא.

מתוחכם.

היה מישהו שרשם על המאמן..
ורק לי מרגיש שהשבוע המשימה הרגילה יותר קשה מהאתגר?; )

בס"ד

 

אספתי את השיער הרטוב שלי ב'קוקס' גבוה שבולגן בקפדנות על ידי בשניות הבאות

מבט אחרון במראה לפני יציאה בסך הכל אני מרוצה הכל מחמיא לי אבל לא בולט

אולפנסטי חמוד ובעיקר- אני

הייתה לי תקופה קצת קשה אחרי שזה נגמר עם יקיר ולכן ממש חכיתי ליציאה הזו

חברה קרובה שלי שידכה לי אותו ועל הנייר הכל היה מתאים

יצאתי מרוגשת נפלטת לרחוב הרועש שהביא איתו כתמיד ריחות סיגריות פריחה ותבשיל מרוקאי שהריח שלו הספיק בכדי להבין את חריפותו

נפגשנו והכלנו לשוחח בנחת

הוא הוביל את השיחה ונהנתי לשתף פעולה ולפזר כמה שיותר חיוכים

פתאום הרגשתי אותו אוחז בפרק ידה והיא קפאה

אבל הוא בכלל לא הסתכל עלי

הוא רכן והחל להקיא

נבהלת נסוגתי לאחור כשעיני פעורות ומבוהלות ממה שנגלה להן

לריח הסיגריות המוכר נוסף ריח קיא סמיך

ובחילה עלתה בי

קול קטן בי הכין אותי לאפשרות שאצטרף אליו להקיא בעוד שניות אחדות

אך הקול נעלם כשהוא התיישר ביקש סליחה בקצרה

ואפילו בלי לנגב את הפה או לשתות

המשכנו ללכת ולדבר

אני מצידי עדיין שותקת המומה

בשלב מסויים העזתי לשאול מה זה היה למען ה'

וכשהוא ענה (להפתעתי הרבה) מה תוכן הקיא 

ידעתי

שיותר בחיים לא אוכל פשטידת חצילים

 

 

__

הנחתי לאצבעות לכתוב בעצמן

לא מתחשק לי לערוך את זה ולבדוק ושכאלה

אז זה מה שיש

ושבו עימנו כאן

אני תמיד נהנה מאיך שאת כותבת אבל נראה לי שפעם ראשונה שאני קורא כתיבה בתור כתיבה ולא בתור סיפור וזה מעולה!


תעתיקי את זה ללנ"ו

חוסר הפסיקים והנקודות מקשה על רצף הקריאה. הייתי ממליץ לשפץ, עוד שתיי דקות של עבודה - יקפצו את רמת הסיפור.
'פתאום הרגשתי אותו אוחז בפרק ידה והיא קפאה'.
פרק ידה של מי..?
אהבתי את תיאור ריח הדג המרוקאי, וכל ההתייחסות אל השיער בהתחלה. וגם שהיא שוקלת להצטרף אליו להקיא
יפה מאוד!

בס"ד

 

תודה רבה

 

[השבוע האתגר קשה יותר מהבונוס]

היא לחדד כישורים ספרותיים, לתת יכולת כתיבה טובה יותר, ופחות כדי לאתגר.

אבל אני אשתדל לשים לב לזה יותר בפעמים הבאות.
עונה גם ל@נערת טבע

בהצלחה!

היה לי קשה לקרוא... אין פיסוק, והמשפטים מבולגנים נורא כשאין פסיקים ונקודות.

אז עמך הסליחה - אבל המשפט הראשון מהווה התחלה נהדרת

שעת אחר צהריים שגרתי ויבש.
ישבתי לי בתחנת אוטובוס, מעלעלת או יותר בוהה בעיתון פרסום עירוני מיובש.
'כמה לא מעניין' צקצקתי בלשוני.
'חיסול!' נכתב שם באותיות גדולות. 'רק היום!!'
האותיות גדלו. הורדתי את המשקפיים מיד.
'מעניין', חשבתי. כל שבוע הם כותבים רק היום.
טוב, אולי יש להם לוח שנה משלהם, מי אני שאתווכח.

'היי את'. נשמע קול דקיק וצווחני משו. 'יו?' הסתובבתי לאחור.
לא ראיתי נפש חיה מלבד תמונת ענק של אדם לבוש בחליפה קטנה, צבועה בצבע שמרחיק את המחשבה על היכרות עם החנות המפרסמת. שיגעון אופנה שלום.
הבטתי לכל עבר כדי להבין מאין מקור הקול.

'אני פה.' נשמע קול זועף משו, תוך רקיעת רגל מרדנית. רקיעה? הייתי אומרת תפיפת רגל. הקשה. משהו מיניאטורי.
'אני הוזה.' חשבתי לעצמי וצבטתי קלות את זרועי המקומטת משהו.
'נו באמת.' חשבתי, תוך מתיחת חצי חיוך על פני.
'חם היום.. את עייפה, אולי התייבשת קצת. לא צריך להגזים. לשמוע קולות? לא מתאים לך, נחמה.'

אתם חושבים שזו עוד אחת מההזיות שלי?
טועים. אני עורכת הרבה שיחות משמעת לעצמי. גם הרבה פעמים יוצא לי להפריד קטטות בין אני לעצמי. הם רבים המון.
מה רע? מי ישכין ביניהם שלום אם לא נחמה?
למה רק לנכדים שלי אני יכולה לשמש לעזר? ממ? ככה זה הדור של היום. הכל מוזר ומיושן בעינהם. נו שוין.

'גברת, אני פה למטה. ליד הנעל שלך!'
בקושי הספקתי לשמוע שוב את הקול הצווחני, כבר חשתי נגיעה ברגלי.

נבהלתי. הבטתי למטה ולא ראיתי כלום.
'אהה!' נזכרתי. הנחתי מיד את המשקפיים על אפי.

חציל. זה מה שראיתי מיד כשהבטתי שוב ליד רגלי.

קריאת התפעלות עמדה לי על קצה הלשון.
אבל מיד שמתי שתי ידיים על הפה והוספתי גם שקית שהיתה לי בהישג יד. יש לי נסיון חיים עשיר. לא לחינם אני מקומטת בצורה כזו .
כבר למדתי; אף פעם אל תראה למישו זר שאתה מתלהב ומתפעל ממנו. הוא עוד ייתלה בך כחבר מחוייב..

'מה קרה לך, גברת? למה את מסתכלת עלי במבט כזה מוזר? תדעי לך שזה ממש מביך. למשל עכשיו אני מרגיש שאני מפריע לך בקריאת העיתון כשבסך הכל אני צריך מעט עזרה בלמצוא את אמא שלי.' הוא נשמע ממורמר.
'טוב, תירגע חמוד. הכל בסדר.' חזרה הלשון שלי לעמדתה.

הנחתי לתהיות והרפתי מהמחשבה על עצם היותי משוחחת לי עם ח צ י ל.
מזל שהרשל לא כאן.

'איך.. איך אפשר ממ.. למצוא את אמא שלך?'
ניסחתי לאט.
'יש דרך אחת. את באה איתי כרגע לנקודת מוצא שאני אראה לך. משם, יש לי את הקשרים שלי לברר מה עלה בגורלה והיכן היא עכשיו.'

משום מה מצאתי את עצמי קמה ומתחילה לצעוד, כשמאחוריי מסתרך לו חציל הזוי.
'לא חושבת שחם לי וקשה לי ללכת?' נשמע הקול המתלונן.
'איזו עזות!' חשבתי לעצמי. הסתובבתי ברוגז. חשבתי פעם ופעמיים ואז הרמתי את הייצור הסגול והמשכתי לצעוד.

'זה מה שחסר לי.' מחשבה צינית עלתה בי
'עוד יספרו להרשל שליויתי חציל ברחוב. או שחציל ליווה את אישתו ברחוב. או לא משנה. סיפור על אישתו וחציל עז-פנים.כל השכונה תדבר עליי ולנכדים שלי לא יהיה שידך.'

...

'עכשיו ימינה.' פקד החציל.
הבטתי בשעון השחור שעל ידי. מעניין. פעם הוא היה בז'. אנחנו מתווכחים על זה יום-יום, אני והרשל. הוא טוען שתמיד היה שחור ואני מוחה בתוקף ומזכירה לו שאני בכלל לא אוהבת צבע שחור כי זה דומה לאבל. תמיד בסוף הוא מביא את התשובה הנצחית והמסיימת: טוב, אבל כרגע הוא שחור. וזה כבר דומה לאבל..

טוב. לא משנה כרגע.אנחנו צועדים כבר שש עשרה דקות יקרות.
והחציל מספר:
היינו יחד, אמא ואני, אחרי שאבא נחטף.
חיינו בשקט ובשלווה. לא עברו ימים ספורים והגיע היום המר ההוא. לפני יומיים אני חושב זה היה.
פתאום באו אנשים והפרידו אותנו בכוח, תוך השוואת המשקל שלנו. 'זה יותר קל' שמעתי אחד מהם אומר בזמן שהרים אותי והקפיץ אותי קלות. הסתחררתי. לא הבנתי למה הוא מתכוון.
פתאום חשתי חבטות. הושלכתי אל תוך שק ענק מניילון. ניסיתי לצעוק ולמחות. אף אחד לא שמע לקריאות שלי.

חיכיתי שאמא תעבור את אותו תהליך. אבל זה לא קרה. לאט לאט השק התמלא בשכנים שלי, חלקם חברים למשחק וחלקם סתם גדלו לידי משך השנים ולא החלפנו אף מילה.

'היי חבר' טפח עלי אחד החצילים היותר בוגרים. 'טוב לראות אותך פה איתנו', חייך. החזרתי לו חצי חיוך שהחזיק מעמד לא יותר משניה.
'אמא'. זו המחשבה שהטריפה אותי. הייתי מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לפגוש בה בחזרה.'

יש לי טיפות ליד העיניים. החציל נבוך.
הוא חושב שגרם לי צער ולכן אני בוכה.
'תירגע' אמרתי. 'אני מזיעה. חם היום ואני שכחתי ויצאתי עם מעיל, כדי שלא אצטנן.'
'אז למה את לא מורידה את המעיל?!' התפלא החציל.
'מזאת אומרת?! הרי מעיל נועד ללבישה! אני לא אחזיק אותו ביד .. אולי מחר לא אקח.' ציינתי לעצמי במחשבה שאני אומרת את זה לעצמי בהחלטה כל יום.

'אוקי.' שמעתי את עצמי אומרת
'לקחו אותך מאמא שלך. מה קרה משם?'
'אז לקחו אותנו כמו שאמרתי, בתוך שק גדול. היה שם המון רעש. החצילים הרבים תכננו מסיבת קריוקי לכשיגיעו למקום המפגש עם שאר השכנים החטופים.
אחד מהחצילים הגדיל לעשות ואף יידע אותנו שהאיש החוטף אמר בעצמו שהוא לוקח אותנו לשם מסיבת הקריוקי שהוא מתכנן. כולם הריעו ומחאו כף.
רק אני נותרתי בצד עזוב,בודד ומדוכא.

כשהגענו למקום המפגש, ראיתי את המורה שלי, תפודית. את אחות של לופי המלפפון, את ניה העגבניה, ששינתה את שמה עם עלותה לכיתה ט'.
כולם שם צהלו ושמחו.
הוכנסנו לתוך קערה ענקית.
פתאום ראיתי מחזה מבעית. החוטף שלנו התחיל לקלח כל חטוף וחטוף בנפרד ומיד אח"כ לחלק אותו לחלקים!... הוא דיבר על 'פשטידת חצילים'
נחרדתי עד עמקי גרעיניי. עבדו עלינו!

התחלתי לחשוב במהירות איך אני ניצל מהמצב הזה.
כצעד ראשון, 'הפלתי' את עצמי על החציל הכי גדול שראיתי. אני חושב שזה היה צילו. זה שכל השכונה דיברה עליו שנולד פג ועכשיו הוא עוקף את כולם..
הסתתרתי מאחורי כפליו. ברגע שהחוטף רומם את צילו, קפצתי אל מחוץ לקערה.

מצאתי את עצמי על משטח שחור עם כתמים קטנים. אמנם חבול, אך שלם.
קיפצתי לחלון שפונה אל הרחוב וכך.. הגעתי אלייך גבירתי.

חייכתי אליו. והוא החזיר לי חיוך.
'הגענו.' אמר, ורטט של התרגשות חלף בגבו.
נכנסנו למכולת. ידעתי מיד לאן עלי לפנות.
לפייבל, בעל המכולת.

'היי מה את עושה?! השתגעת??' החציל פער עלי זוג עיניים מבוהל.
הם עוד יסגירו אותי לחוטף..! כולם פה משת"פים!!'
במקרה אחר, הייתי מפליקה לו על הפה. ככה לא מדברים למבוגרים!
אבל פה, היינו נסערים שנינו. הוא מפחד מהחוטפים ומהתרגשות למצוא את אימו ואני מפחד מפיות תושבי השכונה ומהתרגשות מסויימת להחזירו אל חיק אימו.
צעדנו לכיוון דוכן החצילים.
'היי את רואה מה קורה שם?' שאל החצילון בחיוך משועשע.
ניסיתי לבחון מה מיוחד בערימת החצילים שאנחנו צועדים לעברה.
'למעלה, מעל כולם, יושב חצי. זהו מנהיג בני המחתרות אצלינו. רואה איזה כתר מיוחד גדל עליו? זו מנהיגות תורשתית.
חברי המחתרת יושבים כרגע לטכס עיצה כיצד למצוא אותי ולהשיב אותי לאמא שלי. אני יודע את זה לפי המקום בו היא יושבת. זהו 'מושב הנעשקים'.

התקרבנו עוד, ואז החציל זינק מידי אל חיק אימו שבכתה מרוב אושר על מציאת בנה. היתה לי טיפה ליד העין. זיהיתי שזו כבר לא זעה. בכל מקרה, היה לי חם, אז פתחתי קצת את הריצ'רץ' של המעיל. 'נו מיילא,' חשבתי. 'חם היום, אולי אני לא אצטנן..'
האמא לא הפסיקה להודות ולהלל את שמי על כך שהצלתי את בנה מאסון.
השתקתי אותה מיד, כי חששתי שאוזני השכנים שלי עוד יישמעו את השחיה המוזרה בייני לבין אמא חצילה וי ב י נ ו מכך שהצלתי חציל. מפה הדרך תיהיה קצרה לאזני הרשל והשכונה כולה ולנכדים שלי לא יהיה שידך. גיוועלד.

הבטחתי לה שלא אסגיר אותם לידי ה'חוטף', כלשונם, תמורת שקט מצידה על זהות המצילה.

אחרי שנפרדנו, יצאתי נסערת ומבולבלת מהמכולת. 'פספסתי אוטובוס. נו שוין, אחכה לאוטובוס הבא'
בדרכי החוצה, ראיתי את יצחוק, השומר של המכולת. מאז שאני מכירה את יצחוק, הוא כל הזמן לועס. כל החיים משו בפה.
'נחומע' הוא קרה. 'לא תאמיני! היום שיינדל הכינה לי פשטידת חצילים כזאת משובחת! לא טעמת כזאת בחיים שלך!!
בואי, קחי לך פרוסה, ותביאי גם להרשל, שלא יהיה מצונן.'
'לא!' נפלטה לי מהפה צעקה
'תמסור לשיינדל שאני בטוחה שהפשטידה שלה הכי טעימה בארץ ישראל, אבל אני, פשטידת חצילים, ל א. א ו כ ל ת !!!!!!!!!!'

סיפור מקסים . נהנתי ממש.
שמח שהתעקשתי שתתקני

הקטע עם המעיל - גאוני. (הריצרצ' בסוף בכלל )
תיאור חבריו החצילאים - גאוני.
וכל הדו שיח שלה עם הרשל גאוני.

סיפור טוב שחורז את עצמו עם עצמו. שמחתי מאוד לקרוא


(רק דבר אחד קטן - הייתי מחליף את המילים 'אומרת לעצמי בהחלטה' פשוט ל'מחליטה' או 'מחליטה בתוקף' אם את רוצה לשמור את הסגנון המשעשע)

היא הטיבה את השמיכה העבה לגופה הזעיר ונסתה לישון אך נחירותיו הרועמות הציקו לה,
לבסוף היא נרדמה שדמעות פניניות מעטרות את פניה. שהיא התעוררה הוא כבר לא היה שם, היא נשמה עמוק, מנסה להרגע. היא קמה מן המיטה בהיסוס, מביטה לצדדים לוודאות שהוא לא מתחבא לה. רגליה הזעירות הובילו לחדר האמבטיה שם היא שטפה את פניה, מאוששת היא פנתה להתארגן ליציאה. 'תזכרי' היא שננה לעצמה 'את חייבת להיראות במיטבך, שהוא לא יתבייש בך.' היא התלבטה דקות ארוכות בין השמלה הקטיפתית לבין חולצת השיפון הלבנה עם החצאית הפרחונית, היא ידעה שהדקות הארוכות בהן עמדה מול המראה יעלו לה במחיר כבד, אך גופה כבר הפך להיות אדיש וספג בשקט את הכאב. לבסוף שהייתה מוכנה יצאה מן הבית ועצרה מונית, בקשה מהנהג שיסיע אותה אליו. הדרך הייתה ארוכה והיא נזכרה איך הכל התחיל משיחת טלפון אחת של חברה שהציעה לה אותו. שם, בשיחה הוא היה נשמע בחור ישיבה צדיק ומתמיד, איש טוב ונדיב. בפגישה הראשונה היא הייתה בטוחה שמצאה את הנסיך על הסוס הלבן. 'מצא מין את מינו' היו צוחקים החברים 'שתיהם אוהבים פשטידת חצילים'. והיא הייתה צוחקת, בטוחה שמצאה כבר את חציה השני. לאט לאט זה הדרדר, והיא נחשפה למה שהוא באמת, ותמיד כשנסתה לברוח, הוא ביקש שתחזור, והיא חזרה ואחר כך מתחרטת שוב. החברים והמשפחה היו בטוחים שהם הזוג המושלם, תמיד שניהם היו מטופטפים ויפים, פשוט מושלמים! אבל זה היה כך רק כלפי חוץ.
'די!! אני חייבת לברוח. לפני שיהיה מאוחר מידי.' היא לחשה לעצמה. עברו כמה שניות עד שאזרה אומץ ואמרה לנהג 'חזור, אני כבר אלך הביתה' הוא התפלא הרי עוד כמה דק' והם היו מגיעים.. אך כבר היה רגיל לשגעונות של נוסעיו.
היא עלתה כמטורפת לדירה ונעלה אותה היטב. 'יותר הוא לא יכנס לפה' היא נשבעה לעצמה.
........
היא הטיבה לגופה ההריוני את השמיכה העבה, נחירותיו נדמו למנגינה ערבה באוזניה והיא נרדמה מיד. בבוקר ציוץ הציפורים העיר אותה, היא הסתכלה לצידה אך הוא כבר לא היה שם, היא חייכה באושר, נזכרת בחיבוק שאתמול נתן לה בערב 'אני אוהב אותך' הוא לחש. היא קמה בכבדות מהמיטה עקב הבטן הגדולה, מדשדשת לעבר חדר האמבטיה, לשטוף פנים, להתחיל יום חדש.
בהחלטה של רגע החליטה לבוא לבקר אותו בעבודה, היא הזדרזה לארון הבגדים כדי לחפש בגד יפה שיימצא חן בעיניו, שישמח אותו. היא התלבשה בזריזות וירדה למטה, לעצור מונית. הדרך הייתה ארוכה והיא נזכרה במה שעבר עליה שלוש שנים קודם לכן ואיך הבטיחה לעצמה שהיא תתחיל מהתחלה ותבנה משפחה מאושרת. 'את מאושרת היום?' שאלה את עצמה 'בהחלט!' ענתה באושר.
רק מדבר אחד היא נמנעת כיום, מאז היא לא אוכלת פשטידת חצילים.

(אני יודעת שיש הרבה מה לשפר. אולי שיהיה לי זמן.. תודה רבה על האתגר המעניין!)

ממש מעלה צורך להכנס פנימה, ולעזור לה להתמודד עם המציאות ההזויה שנקלעה אליה.
בהתחלה שקראתי שהיא הריונית, נבהלתי לרגע, חשבתי שהיא נפלה בהתמודדות, אבל שמחתי לגלות שטעיתי אחרי כמה שורות.

ההקבלה בין שני קטבי חייה יפה.
לא פשוט להכניס דילמה (ובכלל מציאות) כזו כואבת בתוך סיפור קצר. עשית את זה יפה.

היום שבו הפסדתי את משרת העיתונאית שלי נראה לי עכשיו כמו מירוץ. הוא התחיל בשעון מעורר אחד ובי, עייפה אחרי לילה חסר מנוחה. כיוונתי את השעון המעורר לשש וחצי כדי שאספיק את כל מטלות הבוקר שלי, והוא צלצל וצלצל דקות ארוכות. אבל אני התהפכתי במיטה והמשכתי לישון. אחרי רבע שעה ניאותי להתעורר. כשראיתי שהשעה רבע לשבע, ובתוך עשרים דקות אני אמורה להיות כבר במכונית שלי, זינקתי מהמיטה.
התלבשתי במהירות בחולצה האהובה עליי ובמכנסיים השנואים כי מה לא עושים כדי להגיע בזמן לפגישה שמחכים לה כבר חודשיים וחצי. אל התיק דחפתי כל מה שמצאתי- שני מטענים, ארנק, ערימת טישו, עט כחול, עט אדום, דפדפת וליפסטיק. נשארו לי עשר דקות כשניגשתי אל המקרר להוציא ארוחת בוקר. פשפשתי בין הקופסאות שאימא ארזה לי כשביקרתי בבית לפני יומיים, והוצאתי תבנית אינגליש קייק מכוסה בנייר כסף. לא הסתכלתי מה כתוב עליה, ופשוט דחפתי אותה למיקרוגל לחמש דקות.
רצתי לחדר לאסוף את השיער ולנעול נעליים, לקחתי את.התיק ואת התבנית הלוהטת ורצתי לדלת.
כשהייתי במכונית, בשבע ושמונה דקות, נשמתי לרווחה. הסתכלתי על התבנית במושב לידי. פשטידת חצילים. נסיון חדש של אימא מחוג הבישול ככל הנראה.
הדרך הייתה פקוקה, ובין התקדמות בעשרה סנטימטרים להתקדמות בשבעה, היו לי חצאי דקות של התעדכנות בחדשות דרך הפלאפון.
הבטן שלי קרקרה.
החלטתי לאכול בדרך. מי יודע כמה זמן יישאר לי לאכול במכונית כשאגיע. עם הפקק הארוך שהיה לפניי, מאחוריי, ובעצם- בכל מקום, נראה שלא הרבה.
פתחתי את האריזה ורחרחתי את הפשטידה בחשדנות. לקחתי מזלג חד פעמי משקית שהייתה על הרצפה (שארית מהפיקניק יום הולדת שארגנתי לחברה), והתחלתי לאכול. הפשטידה עוד הייתה חמה, אבל זו לא הסיבה שירקתי את הביס הראשון במהירות. אם פשטידת חצילים נשמע לי מוזר בהתחלה, עכשיו ידעתי למה.
עכשיו לא רק שהייתי רעבה, גם המכנסיים השנואות עליי היו מלוכלכות. תמיד ידעתי שהייתה להן מזימה זדונית להרוס לי את החיים. וחוץ מזה הן משמינות.
התפללתי שאגיע בזמן. השעה הייתה שבע חמישים ושתיים כשחניתי סוף סוף בחניון הענק. רצתי לחנות הבגדים הראשונה שראיתי, חטפתי את זוג מכנסי הג'ינס הראשונים שמצאתי, לבשתי אותם ורצתי לקופה לשלם.
בשמונה ורבע ניצבתי בפתח המשרד בו הייתי אמורה להיות רבע שעה לפני כן. מישהי אחרת הייתה בפנים. שמעתי קולות עמומים של שיחה ערה, והתיישבתי תוך אנחה על כיסא ברזל שעמד בפינה. אחרי חמש דקות יצא עורך העיתון עם העיתונאית החדשה שלו מהמשרד, ואני הבנתי שנחרץ גורלי לחפש גם בימים הבאים פרנסה.
ומאז, אני לא אוכלת פשטידת חצילים.

פשוט
אמיתי כזה

סיפור נהדר! נקרא בנשימה אחת, ממש בקצב התרחשויות הדברים!!
הכל מהיר, (עד הפקק כמובן) ומלא בהחלטות חפוזות משעשעות. שני מטענים, תכולת השולחן, מזלג ישן ונשכח, ובעיקר מכנסיים בעיתיים.

יפה מאוד!

"אמא!"

"אמא!"

"אמא!!!"

נאנחתי בשקט.

"מה?!", זעקתי אל חלל הבית בפרצוף מיוסר. ההד חזר אליי, וחוץ ממנו נשמעה שתיקה.

בפעם הרביעית שנשמעה הקריאה הנחתי את עיסת הפשטידה על השיש ורצתי חדורת רוח קרב אל המיילל, שלא נמצא בשום מקום בבית. מבט חטוף דרך החלון למטבח של השכנה הבהיר שהנודניק הוא שלה.

נו, איך יכולתי לחשוב אחרת. שלי אף פעם לא נודניקים.

הכנסתי את פשטידת החצילים לתנור ופרשתי למיטה. בראש זמזמו כל מיני טרדניים שידעו שהפשטידה תישרף, אבל סמכתי על עצמי, כמו תמיד. מה גם שהייתי נורא עייפה.

כעבור שעתיים התעוררתי לקול רעשים חשודים בבית. בתקופה המתוחה הזו לא סומכים על הנס, אז יצאתי בשקט מהמיטה עם מיכל פלפל ביד, מוכנה נפשית לכל צרה שלא תבוא.

הבן הקטן ישב על הרצפה ליד משהו שהיה פעם פשטידה, שמישהו טרח עליה הרבה.

ברגע שהוא שמע אותי הוא הסתובב עם חיוך זחוח על הפנים.

"אמא, הכנתי הפתעה".

קירבתי את הכפית לפה בחיל וברעדה, ודווקא היה טעים. טעים יותר מבדרך כלל. רק חלק אחד חסר לי בפאזל.

"חמודי, מה ההפתעה?", שאלתי את הנודניק.

בין סתרי הערפל שמעתי את התשובה. "הוספתי לפשקיטה קצת עלים מהעץ בחוץ, כמו שאת מוסיפה עלים לכל דבר", ענה הילדון.

מאז אני לא אוכלת פשטידת חצילים.

התחושה של האמא הועברה בצורה נהדרת ומוחשית. ממש נכנסים לנעליים שלה.

ההיגיון של הילד מקסים! נהנה לראות דברים כאלה.

הערה קטנה, כן עשיתי את משימת הבונוס!
ונתחיל:
פיצי ומיקי, האחים הקטנים שלי, אוהבים לעשות שטויות.
זאת עובדה, אין מה לעשות.
אבל בתור האחות הגדולה שלהם ההורים שלי מצפים שאשמור עליהם שלא יעשו שטויות ויסתבכו כשהם בעבודה, ילדת מפתח, אמרתי?
השטויות שלהם בדרך כלל כללו דברים לא מזיקים במיוחד, אולי הם היו קצת צעקניים, קצת בילגנו, אבל לא באמת משהו רציני.
עד שיום אחד הם החליטו שהם רוצים לאפות, ההורים שלי חשבו שזה רעיון חמוד ומתוק ושזה יפתח את המוטוריקה העדינה שלהם ואת החשיבה היצירתית הבעיה היחידה הייתה, ניחשתם? כן, שאני אשמור עליהם כשהם 'מפתחים את הפוטנציאל שלהם להיות מפתחי גוגל הבאים' ואתעסק בתנור, הייתי ילדה גדולה בת 13 שיודעת להפעיל את התנור זה לא היה אמור להיות כל כך קשה.
בשבוע הראשון הכנו עוגת שיש פשוטה וסבירה(אולי בגלל שפקחתי עליהם עיניים ועקבתי אחרי מעשיהם כמו נץ)
גם בשבוע השני והשלישי והרביעי התוצר הסופי יצא לא רע והמטבח שרד את המתקפה.
בשבוע החמישי עדיין השגחתי עליהם ועל התנור, אבל נתתי להם יד יותר חופשית והתוצאה נראתה די סבירה כתמיד.
אילו ידעתי שהם ישימו חיפושיות בפשטידה, לא הייתי נותנת להם אפילו להתקרב למטבח גם אם זה יעלה לי בכספי הבייביסיטר שאמא ואבא נתנו לי לשמור עליהם.
באותו ערב הקאתי את הפשטידה לקול צחוקם של אחיי,
ומאז, אני לא אוכלת פשטידת חצילים.

מזכיר לי סיפור עם בני דודים שלי, שחשבו שיהיה מצחיק לשים לי מלח בקורנפלקס ('תלך לחדר, אנחנו נכין לך את הקורנפלקס').

אחות בוגרת ואחראית

משהו אחד תמיד נשאר, עדיין עוטף אותי גם כשאני הולך במסדרון בית החולים

ומי שחדש פה לא יבין איזה ריחות אפשר למצוא במקום הלבן הזה, הקודר. אבל אני מאז כיתה ה' מבקר פה כל יום, אחרי הבית ספר. אפילו הרופא הראשי של המחלקה אומר-' רק לילד הזה אני מרשה לשחק פה כדורסל'. ואני לא בטוח שזו זכות להיות הילד ש'רק לו', אבל כשאמרתי את זה לאחות היא ענתה לי שזה לא משנה איך קוראים לי והעיקר שאני אשמח.

אז אני מוצא פה המון שמחות קטנות, ואנשים שלפעמים רואים אותי ולפעמים לא,

ותמיד כשמישהו חדש נכנס למחלקה, אני אומר לו- ' חבוב', תנסה למצוא פה את הריח שלך. כי זה האחרון שמזכיר לך בית שהיה'.

פעם, אמא שכבה על ספה בבית בעניים עצומות ואני ניסיתי להכין לה פשטידת חצילים

חשבתי שיבריא אותה הזיכרון של סבתא חביבה, היום אני יודע לא תמיד זיכרון עושה טוב ללב.

אני מטגן את החצילים על המחבת ובינתיים הולך להביא לאמא עוד מגבת רטובה למצח.

כל המגבות היו בכביסה, לכן לקחתי שמיכה ושמתי אותה באמבטיה כדי שתירטב. בינתיים אני מתחיל להריח ריח שרוף. אמרתי לעצמי, החצילים שיבריאו את אמא! אני רץ למטבח והכל נגמר. כל החצילים נעשו שחורים ודבוקים למחבת.

ואמא שצועקת לי מהספה ' בבקשה בוא מהר'

 

משהו אחד תמיד נשאר בי ולא מרפה, גם כשאני בא לבקר אותך בבית חולים.

זיכרון לבית שהיה.

אין ספק שזו אומנות...

אהבתי.

כל כך הרבה

בכל כך מעט מילים.

 

מסוג הקטעים שלא הייתי מוסיפה להם אות ובטח שלא גורעת...

מדויק , אמיתי, ונוגע.

תודה.

תודה

אהבתי ממש ממש.

יש משהו בקטעים שלך שגורם לי להצליח להכנס אל תוך הדמות שיצרת ולמצוא אותה בתוכי...

עורר בי געגוע לתום הזה.

תודה.

 

לא עכשיו.

 

וצריך לקרוא את הקטע שלך בלי מוזיקה בכלל, אולי עם טיפונת צרצור.

ובכלל זה שיר של שקט לילה.

 

הרגשתי שהשיר אמור להיות בנוחות יותר

כלומר, שהעיניים צריכות לקרוא ולשמוע על הסיפור הזה.

והאנטרים לא תמיד מדוייקים.

כלומר, אם את רוצה להיצמד לתבנית הזו אז זה נכון אבל מרגיש לי שאם תברי אותה ו(בקטע הזה) תפתחי נטייה למשפטים ארוכים, עוד משהו מהלאות הנעימה של הטקסט תצליח לעבור לקטע.

 

 

בכלופן תודה

צירופי המילים. הקצב, אורך השורות.

הפסיחה היפה הזאת.

התוכן.

הסדר הנכון להפליא של המילים, הטיעונים ומרווחי השורות.

 

הערות? אין לי.

רק התפעלות כנה.

השילוב של המילים עם הקונוטציה המתאימה, בינות לדימויים האלו שלך

זה מופלא בעיניי.

 

(התוכן נגע)

 

ו

אמנם אין עוד מה להוסיף בסוף, 

אבל אני אישית לא אוהבת לגמור במשפט ארוך

עניין של טעם

 

 

חיממתן את הלב.

שצריך לשכב על הרצפה, כפות ידיים פתוחות לשמיים

גב ישר.

ולדמיין את הגוף כאילו הוא נפל עכשיו ממשהו.

ולהרגיש את הצניחה שלו, איך הוא פשוט מונח ומתרגל לתנוחה שלו מחדש.

להרפות מצח, לתת לו לנחות אחורה.

לתת לכל הגוף ככה, לא להחזיק את עצמו.

 

ככה עשה לי קצת השיר שלך.

את הלנוח הזה.

זה יפה.

לא פשוט, ויפה

 

תודה לך על זה

מזל טוב והמון הצלחה!

בס"ד

 

אם הייתי מוכשרת הייתי כותבת שיר או סיפור על הכניסה שלך

במקום זה אני מטילה משימה על המוכשרים פה לפרגן בשיר קצרצר וחמוד

זה כלכך מתאים לו

 

נמ

ברכותיי

משאלת ליבך ממש התממשה.

 

 

נממ. אולי אפילו תגרום לי להיכנס לפה. טוב? על אחריותך! @נפתלי הדג

ולצור, כמובן.

מזל טוב!! בהצלחה!

איש מוכשר שכמוך

תתחדש

תתחדש

אני אוהבת את הידע שלך בבחירת כותרות.

ובכלל,

השיר הזה טוב.

תודה לך.