פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 474)

כתום

כתום,

זה הצבע האהוב עלי

כתום,

זה הצבע השנוא עלי

כתום,

מסמל תיקוה ואחדות

מאבק

כתום,

מסמל כישלון ,אכזבה ,כעס ,פחד מימה שיהיה

כתום

מסמל תיקוה שעוד נחזור בעתיד

כתום,

מסמל שינאה,

את השנאה שהיתה בגרוש.

 

איך זה?

 

~שפע~
השפע הפסיק לרדת,
אבל הוא עדיין זורם ברחובות.
נהרות נהרות של שפע
שלא מפסיק לזרום בשטף.
מנקים את הרחובות
ואת הלב,
ומרחיבים את חדריו.
ואתה רשאי
או אולי אפילו חייב,
להתכופף ולאגור בכפות ידיך מהשפע.
והשפע מציף את כל העיר עד גדותיה.
וכשישלוט השקט
תוכל לשמוע
את השפע מלחשש-
והריקותי לכם ברכה,
עד בלי די.

הגיע הזמן למצוא לו שם עם קריצה.

אתם מוזמנים להעלות כאן שמות ככל העולה על רוחכם..

 

בסוף נעשה הצבעה או קרב אגרוף של אחד על אחד

(לוותיקים שבינינו: אם תבקשו יפה אולי יפתח בשבילכם חדר שתוכלו לעשות בו קרב כריות)

אפשר להישאר עם הנוכחי רק, אולי יש משהו יותר טוב שרק מחכה להתגלות.

 

יש לי הצעה ראשונה:

הכותבים החופשיים.

(על משקל הבונים החופשים. עי' ויקפדיה)

 

 

נזר השתיקה שנטלנו

בלי שנאמר ולו מילה

שמא נחטא בלשוננו

מעיק על הנשמה הדלה

 

מוסרות הלב שנרתמו

בידי זה הכוח הישן

ככבלי נצח ידמו

מלחשים ללב שיישן

 

הן לב ללב יחד

ומדוע יחרד?

הן הנפש כה תצהל

ומדוע הלב יבהל?

חשבתי שיצא יותר יפה אבל זה גם נחמד.


כמו ילד קטן
שאינו מתחשב
ושונא ואוהב
ממוקד בכאב

ואינו מתעלה
מעל רגשותיו,
רצונותיו.
מוחין דקטנות.

כך הכעס שבי
והשנאה והקנאה
העצבות,תאווה
ותסכול בלי בלימה.

המוחין שלא גדלו.
אני נישארתי ילדה
ואין,
אין לי נחמה.

אני רוצה לכתוב
להיות זאת שמתחת ידי
יוצאות מנגינות
מעופפות בעולם כפרפרים
ובאפקט הפרפר המקסים
יורד עליי גשם
מצמיח בע
עלי נענע
לתה רומנטי
של משוררים זקנים

כמה חודשים שהתעלמתי ממך

אטמתי אוזניים

כמה שבועות שבלמתי אותך

 אל תוך השוליים

כמה ימים שכיביתי אותך 

בלי לחשוב פעמיים

כמה לילות שכיסיתי אותך

עם עוד זוג גרביים

 

ועכשיו

היום הזה ממש

חיפשתי,הקשבתי,הדלקתי 

נסעתי ישר עד אלייך

ועכשיו

ברגע זה ממש

זכיתי לראות את פנייך

 

את כזאת רכה 

נוגעת בלב

מבריקה וחודרת

נפרדנו מזמן

וזה כואב

את בטח זוכרת

 

שומעת את קולך

עוצמת עיניים

איתך הכל אפשרי

איתך חיים בצבעוני

איתך הדרך בהירה

אינטואיציה יקרה

חושבת עלייך 

 

 

 

 

 

 

רק עוד שיר אחד

בטרם

אשוב ואצלול

לתהומות של מציאות מדומה,

וקול נקישות

של פלדה ופלדה

ישוב ויחריש את אוזניי.

 

רק עוד עיטוף אחד

בצלילי השירים

אשר מזכירים לי

רוחות עתיקות וטובות

הנושבות מהר חרמון,

מימים קבורים בשלג

המזכירים  את מקור המקורות

של חלום חלומותיי

 

 

בשערי קבלה-

חנני במבט חומל

וברכני,

בידיים מעוננות.

בעיניך,

הטובות הרכות.

ורווה פני ליבי

במשאלות שאתה מסתיר

מעצמך.

 

 

כאב. קושי. לב מלא בהמון שאלות ובלבול.

אני מוציאה את המזוודה השחורה של הקלרינט מתחת למיטה וצועדת יחפה אל החדר האחרון בדירה. מתיישבת על המיטה הקרובה, שוקעת פנימה, ופותחת את המזוודה באיטיות.

לא, אני לא יכולה! מיד סוגרת.

אני נושמת עמוק, נושפת אוויר בשריקה. פה דיאז ארוך יוצא אל חלל החדר, ומחיה את גוש הכאב שעל המיטה, אני- שמקשיבה לו בריכוז. אחרי כמה שריקות מעודדות חסרות כל הרמוניה ומעודדות משהו- אני מוצאת בתוכי את הכוחות להרכיב אותו, את הקלרינט הישן והמשופשף שעבר איתי כל כך הרבה. מנערת מעליי שכבה של חלודה, עוצמת עיניים, הפיה שלו בפה שלי- ובלי לחשוב בוקעת החוצה נהמה ארוכה וחודרת. ההד גורם לי להחסיר פעימה. בטח כל הרחוב שמע את המי הזה, כמו צפירה של יום השואה, ארוך כמו הגלות. 

הדלת נפתחת, תחיה נכנסת לחדר עם גיטרה תלויה הפוך על הגב, הראסטות החדשות נושרות לה על הכתף וכל כולה זורחת.

"אה!" היא פולטת. השקט חוזר כשהדלת נסגרת. אז תחיה שמעה אותי, אני חושבת תוך שהיא מתישבת על המיטה מולי, מסתכלת לי עמוק עמוק בעיניים ושולחת פרצוף מצחיק. לא צחקתי.

היא מבינה. אני יודעת, היא מכירה אותי.

היא פורטת שני אקורדים אל החדר הקטן. קודם כל קחי קצת כח, רומזים לי הטונים וסגנון הפריטה.

אני נשענת אחורה. נושפת לה בחזרה כמה צלילים ארוכים וחסרי כח. מה את רוצה?

ככה זה, היא שולחת לי כמה צלילים בסולם מינורי מזדהה. את לא יכולה להדחיק יותר. 

לא רוצה! בלי שליטה חומקים לי החוצה כמה צלילים היסטריים גבוהים, מגנים עלי במעגל סגור. לא רוצה! אני אדחיק. אני לא אתן לו לפרוץ, לכאב הנורא הזה. שיישאר שם, בתהום הגעגוע.

ואז, בבת אחת - תחיה בסערה, הראסטות מתנופפות, והגיטרה בקצב מהיר וחזק משחררת אלי עוד קצת גלי קול מסתחררים. את לא יכולה להדחיק. תני לו לזרום, תשחררי, תחיי איתו. אל תהיי תקועה בעבר, תרפי.

הסופה הורסת הכל. אני במרכזה, עומדת ונלחמת בכאב בכל כוחי, המנגינה היא צלילים קצרים ומפתיעים שמשחקים על סולמות. אני לא אשחרר! אני לא אוכל להתמודד איתו! הקלרינט מפתיע את תחיה. בעצם גם אותי.

בום. בצליל ארוך וחד אני מתיישבת מותשת, ותחיה ממשיכה לשלוח לעברי צלילי נחמה. תראי, היא פורטת, ככה את רוצה לחיות? תני לו לצאת. הוא יכנע, אני אומרת לך, כח החיים שלך הרבה יותר גדול!

המנגינה חודרת לאט.

אני עוצמת את עיני ופוקחת אותן. 

תחיה לא עוצרת, מחלום רחוק היא מחייכת לי חיוך מבין.

אני שולחת שני צלילים של קול שני. אני מוכנה לנסות.

תחיה לא מפסיקה, ואני מחליטה שזהו זה ומצטרפת בעדינות.

היא מלווה אותי, מדריכה אותי, ואני עוצמת עיניים ונושפת את הכאב החוצה. לאט לאט, הוא יוצא, כנוע, בקושי רב ובכוחות נפש אדירים עם כל צליל.

ואיתו באות גם הדמעות. כל דמעה שנוטפת על הלחי מקשה עלי את הנגינה, אבל אני ממשיכה, מרפה לאט לאט ונותנת לכאב לזרום החוצה. הזכרונות. הצלילים, הריחות, המגע החם... האור בעיניים. לאט לאט הם ממלאים את החדר, ותחיה מחבקת אותם וממשיכה בעידוד לנגן.

שעות, נצח לקח לו לצאת. כשאנחנו מסיימות היא מניחה את הגיטרה, מוציאה מבין ידיי העייפות את הקלרינט ומניחה גם אותו על המיטה. תופסת אותי בשתי ידיים לחיבוק ארוך-ארוך, מחזק ומנחם.

אנחנו יוצאות מהדירה, אני עם עיניים נפוחות מבכי והיא עם אצבעות כואבות מנגינה. מרימות מבט אל יום חדש של שמיים כחולים.

אני נושמת שוב עמוק, ותחיה מדלגת במורד הכביש בצחוק משוחרר.

"אני אחיה איתו", אני לוחשת.

כוחות חדשים, חיים חדשים.

 

הכניסה

אל היכלות המילים

שבתוככי נשמתי

עוברת דרך הבית והאחו

המרחפים על ענן

של חלום ערפילי.

 

ראי ידידתי,

את האגם

המקיף את האחו

ואת דמויות המראה

אשר בחרבם השלופה

חוסמים את דרכך,

את דרכי.

 

ובהיכלות המילים

כבר ביקשתי ליצור,

לחשל לי להב אמת

שיגרש,

שיניס,

את אותם השדים הרעים

שבעזות מצח

מצירים את זרימת נשמתי,

בעיניהם הרעות

מכחישים עצמותי.

 

 ובנקודת ההכרעה

ידידתי,

השדים אינם קיימים

ורק ים של אמת

פוגש את חרבי.

אך לאחר המפגש

הם שותים את דמי

ובמחשבה שלאחר מעשה,

דרכך עודנה

חסומה אל ביתי.

פעם היית לפעמים אפור-עכבר-לבנבן
ולפעמים אפור כמו של פיח
אולי ננסה שוב, עברנו זאת כבר
לא אפגע בך יותר, מבטיח
ואני כמו שחור של מגנט אז הייתי
נתתי לך להוכיח
אבל אתה הוכחת על דרך השלילה
שאין לנו סיכוי להצליח
אז הלכת אל הלבן, אל השקט,
בלי שום סימן 
משאיר אותי עם סימני שאלה 
שאלות לא פתורות על ציר זמן
אולי לפעמים משתף פעולה
אך אין יותר נקודות השקה
אל הקיצון אתה הלכת
שוב זר ומוזר 
שום דבר לא מוגדר
אני
ואתה
בקצוות
שואלת את עצמי מה התחום המותר
עיניי נוגעות לא נוגעות
אז ברגעים שעוד יש לי שאיפות 
מתלבטת מה קרה בינינו
איך שוב הפכת הכל 
לשחור 
ולבן
בשביל שנינו

עולם הדימויים שלי כרגע הוא... מעניין, מה אני אגיד (; מה שקורה כשיש המון חומר להשלים... אבל בכללי מתמטיקה יכולה להיות מעניינת כשהיא רוצה, בתיכון היא פשוט לא רוצה

זאת @Cogito אגב. המשתמש הקודם עושה לי בעיות 

אולי

אקבץ פוזמקאות שלך, איגוד חוטי צמר

מפורר

מגף אחד כחול, חכה שבורה

אוזניות, משרוקית ושלושה עפרונות

אולי

אחפש תווים שלך, עקומי צורה וקצב,

בין מיתר

בין תיבת תהודה ושריטות ציפורניך

על העץ הגס, הנקוב זכרונות

 

אקבץ

טלאי ועוד טלאי

ארקום לי

מעשה מאולתר

אגדת היותך.

 

ואולי

איני יודעת, אולי,

אניח לאצבעות הקפואות,

אנדרטה לוהטת מגעגוע,

להתפזר.

אניח להן להרפות למלאכת השימור המובסת מראש

הנדרסת

בעקב הזמן ומיעוט הראיות.

 

תכף

כנראה

אפרום לפיתת קיומך מליבי

איני זקוקה למחט נחושה או מלובנת לשם כך.

זה פשוט

עכשיו עכשיו ללחוש;

לצוות;

 

לך לך, אחי.

שכחתיך.

 

חסר סוף וקשר ולא אכפת לנוווווו.

 

 

ברחוב קטן במחוז גוש דן נמצאת חנות חיות קטנה. יש בה תוכים, חולדות, נחשים, שפנות (נקבות בלבד וקרויות שפנות על שם נשים מסוימות) ובעיקר- דו חיים! צפרדעים, קרפדות וסלמנדרות. אחח, האהבה.

אני נוהגת ללכת לאותה חנות הידועה בשם 'ברגר' על שם ברגר. כולם כבר מכירים אותי ומראים לי את הסלמנדרות ארוכות הזנב בצבע ורוד החדשות בחנות.

לפעמים ברגר טוען ברק בזכותי החנות עדיין קיימת אבל האמת היא שהחנות מפורסמת באוגרים המאולפים שלה (ברגר-0586693456 תגיעו שאני שלחתי אתכם)

 

שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי ביום ראשון האחרון. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בזה שאני אף פעם לא מכינה את עצמי למה שקורה אצל ברגר.

כהרגלי צעדתי לפינת הסלמנדרות הארסיות, ובדרך ברגר תפס אותי בזוית עיניו וקרא לי לארוחת ערב שזלדה ופרומה, קרפדות המחמד שלו הכינו. בדרך עברנו ליד כלוה האוגרים המעולפים. מעולפים? אמרתי לברגר שמשהו לא תקין, והוא הזכיר שהוא דיסלקט אז בטעות הבוקר במקום לאלף את האוגרים הוא עילף אותם. טוב נו, טעות נפוצה.

 אחרי תיקון קצר המשכתי לפגוש את זלדה ופרומה ולגלות שהן היו בטוחות שאני חתולה אז אין שום אוכל שמתאים לי על השולחן.

נו שווין, אני אהיה בסדר גם אם אוכל חטיפי חתולים, לא?!

פעם חשבתי שהגאולה תבוא בגל

תקפי את המעגל

תעצור את המזל

לעד

 

הלב יעצור ויפסיק לדמם

המוח לא יתקדם

ואני ישב דומם

ונודם

 

ואז הבנתי שהקור לא יעזור

לא ישמור

או לי הוא לי יתן לשום דבר לחדור

אבל הלב ימשיך אותך ליזקור

 

בחום ובקור

אותי יקבור 

 

פעם חשבתי שהגאולה תבוא בגל

תקפי את המעגל

תעצור את המזל

לעד

 

הלב יעצור ויפסיק לדמם

המוח לא יתקדם

ואני ישב דומם

ונודם

 

ואז הבנתי שהקור לא יעזור

לא ישמור

או לי הוא לי יתן לשום דבר לחדור

אבל הלב ימשיך אותך ליזקור

 

בחום ובקור

אותי יקבור 

 

שברי הזכוכית מכוס החתן

את הלב מחוררים

נחלי דם ניגרים

נאספים לגביע קטן

 

שברי השמשה פה מנותצת

תחת הילת החופה

יין נושק לשפה

אל שפתי גולגולת מרוצצת

 

רגשות מתערפלים בקרב

בין פיגוע ושמחה

ללב בוכה - ארוכה

דכא וצהל ישנם הערב

 

עד מתי נתרגש בעירבוביא?

מתי יגיע היום

של גאווה ושלום?

תחדל נהמת צער ובכייה!

המרחק דוהה עם הזמן

כמו צבע

קילומטרים שחורים מאפירים

במקצב השגרה הדוחק.

מטרים ספורים שבהקו

בגווני אדום מלאי תקווה

התכסו

בשכבת אבק נואשת.

וסנטימטרים קטנים

זוהרים

שהפרידו בינינו

כהו ונשחקו

ונשכחו

במגרותיו האפלות של הזמן.

המרחק דוהה

גם הקירבה

ולפעמים אפילו

האהבה

עץ תפוז השיל פריו,
ואני עמדתי שותקת.
נחבאת בתוך שמלה ירקרקת,
הבטתי מעלה מתוך המחבוא.

שמיים ריקים, עמוקים, נחשקים.
לו להקת גוזלי ציפורים
חצתה את הגן במעוף גיבורים,
לא הייתי טובעת במעמקים.

כי נשאתי תקוות כשהבליח האור
מבין עפעפיי הדקים הקמוטים
אך לא עוד אניחם לצנוח שמוטים,
ורק אביט מעלה- להינשא על ציפור.

או-אז אדע ואבין ואשכיל,
איך לעוף בשמיים חדה וזוהרת,
קדימה, למעלה. קדימה חותרת,
ולא עוד לארץ ליפול כפיל.

ורקמה דוקרת כריות אצבעות,
ומחט חודרת בינות הבגדים,
יישמטו על הארץ, להיתלות על בדים,
בדי עץ תפוז שהשיל לי פירות.

מגע כישוף לי,
וקללת איבוד מרוקנת
לאן שאגיע
רק יחשיך.
גם אם בוקר הפציע

 

ציוצי ציפורים ידומו בבעתה;
פרחי בר יצטנפו להם
נרעדים
אל תוך האובך.

 

רוח חיים תחדול נשיבתה,
כל צבע יניס פניו
דממה
כמו עצרו המנגינה
במפתיע;

 

הגעתי.