אם תביטי היטב
באבנים הלבנות הסדורות
כחומת מבצר –
שורות שורות,
בכתב החידה המשקיף
אל שצף הנהר הלכוד ביניהם,
לא תראי דבר.
אך אם רק –
בעיני רוחך תשקיפי,
דרך יופיין של הטיפות
הניתז כרסס מתוך החריצים
אל תוך דמה של האבן
אולי תביני את הסוד –
שימס את כתב החידה.
כי האבנים
לא יודעים את שמך
לו ידעו –
לא הייתה חומה,
ואת -
בשמחת אין - קץ
היית נשפכת גם את,
בין אלפי טיפות מתפזרת -
נהפכת לנהר.
לו רק יכולתי להיות לעץ
הטמון באדמה, אך עד שמיים מתפרץ
העומד יציב יונק מאמא אדמה
ובמתנת שמיים תלוי, להחיות את השממה
לו רק יכולתי להיות לעץ
את שורשיו עמוק בקרקע נועץ
השולח ענפים, המוציא פרות
המשאיר אחריו עצים לדורות
לו רק יכולתי להיות לעץ
בגזעו הרוח חריצים חורץ
המחדש בכל עונה מחדש את עליו
אשר רק אלוקים לבדו משפיע עליו.
נשמתך הדומעת
היא כצל משתרך,
מלופף במיתר קרוע
סביב נשמתי
והבל פיך
הוא משב הרוח המחיה
את מצע הגחלים הלוחשות
שתחת שירי.
מעיין חיים
בלב מדבר,
על פניו קרני אור נשברות.
בה בקשתי
לראות את דמותי
בשעת שקיעה
לוגמת מכוס ישועות.
זה פשוט. מדהים.
כמו "משהו קר בלב מדבר"
תודה רבה. תודה.
זה שמצד אחד, היא תמיד נורא רוחנית, נורא מעורפלת, בלתי נתפשת אפילו, הייתי אומר. מצד שני, יש לה נקודות אחיזה כמעט קבועות - כתיבה, מוזיקה, נוף.
מעקב אחרי השירים שלך יוצר תמונה מרתקת של רוחניות קבועה כלשהי.
עד כאן הגיגי, חוץ מזה, אתה כותב מדהים 
(הייתי מנסה להעשיר קצת את עולם הדימויים)
בדרך כלל אפשר להגיד שהכתיבה שלי באמת סובבת סביב ציר קבוע יחסית של נושאים ותיאורים, אם כי הרבה פעמים בשירים שאני כותב אני מכניס רמזים שרק אני מסוגל להבין אותם, רמזים לפעמים לרגשות מופשטים או לאירועים מסויימים שעולים בי, ובזה אני מקווה שאני מצליח לבטא הבדל מספיק משמעותי בין שיר לשיר כיוון שבאמת יש לי חשש שאני לפעמים קצת חוזר על עצמי יותר מידי...
אבל זה הסגנון שלי. אני מודע לכך שיש בזה גם חסרון מסוים, יכול להיות שעם הזמן זה ישתנה אבל גם יכול להיות שלא....
תודה על התגובה בכל אופן.
נפתלי הדגאחרונהשמחתי לקרוא את התגובות
ריעות.בס"ד
זה נשמע לקוח מאחד הפיוטים בסידור
הרבה רבדים,הרבה משמעות ועומק.
אהבתי מאוד.
כי שום תגובה לא תגיב את מה שאני רוצה להעביר.
כנראה כי אני קטנה מדי מכדי להגיב לדבר כזה.
אלוקי,
איכה
אשא משא העם הזה
לבדי?
עם ברית כרותה בינו ובינך,
איך ההינו לכרות
את ידי?
איך הקריבו
אש זרה בעצמותי,
איך בין הבתרים אמרת: קבלוה,
גזרה היא מלפני.
איך ההינו
יד בי לשלוח-
העוקר,
והנעקר,
א ל ה מ ז ב ח .
שטות מפוזרת
אוספת מילים
וההרים יענו לה כהד.
אות מהמרת
ואין עוד כלים
קופצת כנבהלת משד
(והשד מחייך
במין זדוניות
חושף שיני חלב ודבש)
אמירה איטית
זוחלת בשקט
בודקת מחדש אפשרות.
יד ממששת
תישלח מיד
בהיסוס מנסה התגרות
(והשד מקפץ
עודו מאושר
משימתו צלחה בינתיים)
בהלה
נסיגה
חיצים מעופפים
ירייה
החבא
מסתרים...
(והשד יודע כי תמה מלאכתו
ציון היתה לעיים)
אף פעם לא חשבתי על הדברים ככה...
זה היה בחצות.
השמש טיפסה גבוה למרכז הרקיע, היכן שיכלה לתפוס את העמדה הטובה ביותר כדי לשלוח באכזריות את קרניה הישר על גופם של עוברי אורח מזדמנים שעשו את הטעות הנוראה שביציאה לדרך בצוהרי היום החם ביותר בחודש אב.
לא היו לה הרבה מטרות. מעטים היו האנשים שהעזו פנים כנגדה וקראו תיגר כנגד שלטונה המוחלט בשמי התכלת הבהירים שכיסו ככיפה את שרשרת ההרים הארוכה. אבל אחד מהבודדים הללו עשה כעת את דרכו בעקשנות במעלה המדרון התלול רכוב על גבי בהמה מותשת למראה. גם האיש לא נראה במצב הכי טוב. נו מילא – עוד מאמץ קטן והוא ישבר.
המביט מקרוב היה עשוי אכן לחשוב שהאיש נתון על סף שבירה. הוא לא היה זקן, וגם לא צעיר במיוחד. הייתה לו חולצה רפויה בעלת שרוולים רחבים, מלוכלכת שנחה על גופו בצורה זרוקה ומוזנחת למדי. פניו היו סמוקות מרוב החום הגובר, גבו היה רחב וכפוף ורצף כמעט קבוע של טיפות זעה לוהטות זלג ממצחו דרך לחייו עטורות הזיפים אל האדמה הסדוקה מרוב צמא שכמו בעווית של מזוכיזם פערה את פיה כדי לקבל את טיפות המלח.
אבל הוא היה חזק מזה. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" נאמר. אומנם הקנקן שלו היה נראה חבוט במקצת אבל תוכנו נשמר היטב, יציב ובלתי מעורער.
אך הבהמה המסכנה ככל הנראה לא חשה כמוהו. לפי האיטיות מעוררת הרחמים שבה נעו פרסותיה על הקרקע היבשה והטרשית ניתן היה לשער שעוד רגע קטן והיא תקרוס תחתיה. לכן הוקל לו כשרה מרחוק קבוצה של שלושה עצים רחבי צמרת כזקיפים בעמדת משמר מבודדת על צלע ההר. הוא כיוון לשם את היצור האומלל. "רק עוד מאמץ קטן" אמר וטפח בחיבה על צאוורה. הבהמה לא ענתה לו, רק הוסיפה לבעוט הצידה שברי אבנים קטנות ורגבי עפר יבשים שנבקעו תחת מדרך רגלה.
מתחת לצילם של שלושת העצים מזג האוויר לא היה נעים בהרבה. אומנם היה מעט קריר יותר שם אבל לא הייתה שום רוח מנשבת. האוויר עמד מסביבם חם ומחניק מחוסר תנועה. הוא מצא שם באר קטנה ודלי שבעזרתו יכל להשקות את הבהמה שבשבילה הייתה זו הצלת נפשות של ממש. לאחר שאושש אותה פנה להשיב את נפשו שלו. הוא הוציא מתיק האוכף כיכר לחם ונתח קטן של גבינה מעושנת והתחיל לאכול. בעודו לועס שוטטו עיניו בריכוז על המשך דרכו – השביל העולה במעלה ההר וראשו היה טרוד במחשבות.
הוא כנראה שקע בהן עמוק מאוד.
לפתע עוררו אותו מהרהוריו קולות מלגלגים. הוא מיקד שוב את מבטו בהמשך השביל וראה זוג אנשים יורדים מכפר קטן שניצב לצד הדרך – במרחק של כמאה מטר ממנו הולכים לכיוונו בעודם מחליפים הערות זה עם זה ומצביעים לעברו.
"שלום, צוהריים טובים לך" ברך אותו אחד מהאנשים – גדל גוף ועטוי זקן עב ובהיר. הוא השיב לו בהנהון איטי והמזוקן המשיך: "מותר לשאול מהיכן אתה מגיע? זהו יום משונה למדי לצאת בו למסעות כלשהן, ועוד בחום כזה..." דיברו של המזוקן גווע כאשר ראה את המבט השואל שעל פניו. בשלב זה התערב חברו שהיה נמוך יותר ובעל זקן שחור ודליל." תשעה באב כמובן! אתה רוצה להגיד לי שאין לך מושג על מה אנחנו מדברים?"
"תשעה באב?" הוא מלמל בקול שהיה צרוד ויבש מחוסר שימוש "נראה לי ש – " אבל הוא לא זכה לסיים את דבריו שכן מבטיהם של השניים נפלו על שרידי ארוחתו שעדין נחה על בירכיו, פרוסת לחם מוכתמת בפירורי גבינה קשה.
"תשעה באב..." מלמל המזוקן בחוסר אמון. "האם אין בך שום רגישות על בית מקדשינו שחרב? האם אינך יודע שחובה על כל אדם מישראל להתענות ולצום לזכר האסון שפקד אותנו? איך אין לך בושה?!"
"תראו", הוא ניסה להסביר להם "יש משהו שאתם בטח לא מבינים – " "מה יש פה לא להבין?" הזדעק הנמוך. "הוא ניסה לענות לו אבל המזוקן הגדול לא הניח לא לדבר. "אתה יהודי בכלל?" שאל.
זה הספיק לו. הוא שלח בהם מבט מלא רחמים וקם על רגליו בעודו מנער את שאריות הלחם מבגדיו. המנוחה הספיקה לו, הוא צריך להגיע ליעדו וכמה שיותר מהר כך נראה. הוא טיפס על גבה של בהמתו וכיוון אותה חזרה על השביל. מאחוריו הוספו האנשים להביט בגבו המתרחק עוד שעה ארוכה. "
"ראית מה זה?" שאלה המזוקן הגדול. "איזו חוצפה, איזו עזות פנים! לבזות כך את זכרון בית מקדשנו?!"
"אכן נורא" הסכים איתו חברו. "הוא בטח איזה קבצן חסר השכלה, אפשר לראות את זה עליו. רק תביט עליו – עני רוכב על חמור".
"ממש". המזוקן הגדול נד בראשו ברחמים. "עני רכוב על חמור, איזו תיקווה יש לנו עם אנשים כאלו? איך אפשר לצפות לגאולה?"
"אין מה לעשות" אמר הנמוך "אבל אנחנו צריכים כבר להגיע לבית הכנסת... עוד מעט הם יסיימו כבר עם הקינות".
"מסכים" ענה המזוקן הגדול. "כדאי שנרד... דרך אגב, אתה בטוח שזה חמור? לי זה היה נראה יותר כמו פרדה.
"זה סוס קטן" אמר בביטחון הנמוך. "זה בשום אופן לא חמור".
הם המשיכו בדרכם במורד ההר בעודם ממשיכים להתווכח על פרדות, סוסים ושאר בהמות. כמה דקות לאחר מכן הם שכחו כבר לגמרי מאותו עני אלמוני שהמשיך בעקשנות לרכב על חמורו בשביל העולה במעלה להר הבית.
זרע שנידבק למדיו של חייל
ליד הנחל הוא נפל
החייל המשיך לקוי האויב
עד שכדור חדר לליבו הדואב
הזרע ניתפס ונקלט באדמה
ברקע אישה הפכה לאלמנה
המלחמה נפסקה וסודר הבלבול
הנחל יוחס והפך לגבול
נחל שוצף עוד מנקה דם
החייל כבר נקבר כאחד האדם
אלמנה מתלתלת שמיים בזעקות
ופרח פורח מבין לגדרות
ליוויתי אותו מאז שנולד דמיונו
ניחמתי כשההורים אחרו לבוא להרגיע
צחקתי מהבדיחות חסרות ההומור שלו
ושיחקתי איתו גם כשהייתי עייף
היום הוא גדול
הוא כבר לא צריך אותי
עוד רגע הוא ישכח שבכלל היינו חברים
ואף אחד לא ישים לב שנעלמתי
כי אף פעם לא באמת הייתי בפני עצמי
רק גלגלי עזר
דבר זמני
חבר דמיוני
התחושות שמועברות בהדרגה מעולה - הקבלה, ביחיד ולבסוף - הבדידות וההפסדר מאוד ברורות ומאודד חדות.
הקטע הזה גורם למחשבה, וזה כיף - אז תודה
אני חושב שפיסוק של הקטע היה הופך אותו לנוח יותר לקריאה.
(זה רע, להתבגר?)
בס"ד
אני צריכה קורס בפיסוק
(לא. אבל זה לא נושא הקטע
העניין הוא יותר הכאב של החבר הדמיוני
שננטש למרות שהוא היה שם תמיד)
אהבתי...
הצורה שבה זה כתוב גורמת לקרוא שוב...להבין מחדש במבט מחודש
תודה.
יש ספר של יואב בלום (מצרפי המקרים) שהוא מתאר שם בדיוק את זה...(התלבטתי אם כתבת בעקבות...אבל אם לא..שווה קריאה[לאו דווקא בגלל הקטע הספציפי...])
בס"ד
(קראתי אותו אחלה ספר. אבל לא כתבתי בעקבות זה
כרגע אני אפילו לא ממש זוכרת את תוכן הספר מעבר לזה שהוא היה טוב
אבל אולי
תמיד היה נדמה לי
שאני שומעת וקוראת דברים ומה שנכתב מתוכי הוא ערבוב יצרתי)
היא כתבה פעם סיפור ופרסמה אותו, ואז בא מישהו וטען שהוא כתב ספר כזה מזמן, והיא פשוט העתיקה אותו, ותבע אותה על זכויות יוצרים.
הלן התעקשה שהסיפור בא לגמרי מהראש שלה, אבל המציאות הוכיחה שהסיפור שהיא כתבה היה זהה להפליא לסיפור שאותו טענו שהיא העתיקה.
בסופו של דבר התברר שכשהיא הייתה קטנה המטפלת שלה הקריאה לה את הסיפור, והא השתכן לה בתת-מודע.
גם אני ישר כשקראתי את השיר שלך נזכרתי בספר הזה, אז יכול להיות שהוא באמת העניק לך השראה 
שיר מהמם, אגב. 
זה אומנם שיר שכתבתי בתור חלק ממשהו גדול יותר (הוא נועד לתאר דמות מסויימת במשהו שאני כותב) אבל בכל זאת רציתי לשתף:
הנר שבאומץ
מוסיף ודולק בחדר סגור,
היא נשמתך שללא הרף לוחשת
עמוק
בתוך אפלת גופך.
חלב תאוותיך
אינו עומד עוד במבחן הזמן
הוא נמס והולך
מסביבך.
אדי זכרונותיך
אינם נותנים מנוח.
את שלוותך הם מפירים -
עמוק בפנים
מעוררים לפעולה
את עצמותך
זעם מפעפע
נחשולי רצון משתרגים
נקמה,
נקמה
עלבון צורב
שברי לב מתגוללים
אדמה חרוכה,
מעוכה
רוע אנושי בדמות אדם, הפסיקו נא להלום
לב בשר לי,
לא אבן
צדק מקולל, הורד נא ראשך
מה תהיה משמעותך שם
בקבר?
אין קיום ביושר לבדו
ועל כללים
לא תקום אהבה
הגבולות כבר חונקים,
כך - אין שום סיכוי
להבנה.
הגיע הזמן
שתפסיקו.
לא כן?
..
השיתוף קשה לי וממש אשמח לתגובות
אפילו רק 'קראתי'
מה שאומר שזה שיר חזק.
במיוחד:
עלבון צורב
שברי לב מתגוללים
אדמה חרוכה,
מעוכה
רוע אנושי בדמות אדם, הפסיקו נא להלום
לב בשר לי,
לא אבן.
תודה.
אני מרגיש כך מפעם לפעם, אתה פתאום מתמלא במחשבות שליליות כלפי אדם, ואתה מנסה לשכנע את עצמך שזה רק יזיק לשנינו!
צריך להתפלל לה'... הוא יעזור!
ו... מדהים.
כתוב ברמה של הצילו,
והתוכן חזק כ"כ...
(אפשר רק משהו אחד?
תודה.
הנה-
)
סוג של בקשת עזרה/שיתוף.. עוד לא החלטתי..
ככה:
קיבלתי תרגיל, לנסות לכתוב משהו כשהמוטיב המרכזי צריך להיות שזה יהיה בהומור.
עכשיו, אני יודעת לצחוק, יודעת גם להצחיק, ובכללי אוהבת מאוד הומור, אבל מסתבר שכשזה מגיע לכתיבה אני פשוט תקועה
עיצות או רעיונות מאיפה מתחילים?
(יש גם נושא כמובן, אבל אותו לא באלי לכתוב.. אישי מידיי)
.
העפר חודר אל נשמתי
צחיח וחם שם.
כוחי עוזב אותי לאנחות
מבולבלת בין אלפי התמיהות
שמצאו משכנן קבע בליבי.
נחנקת לאט
נשמתי התמימה,
והגוף הכבד כובש חלקתי.
אש בי שורפת
משתוללת, מכלה
ונפשי חסרה
את התשוקה להכניעה
יבשה
אסורה בתוך תוכי
(סליחה על הכותרת)
או שסתם נחה עלייך הרוח? 
שאני מפחדת שאני סתם אהרוס.
וכן, גם הרוח הארורה הזו
רק לומר שכתבתי גם משהו דומה,
וממש מזדהה עם המצב
נראה לי שחסר כאן סוף
(ואולי זה מקום לעשות מלא אייקונים של סמיילים ותופים)
(אז הנה:
)
(וזה מדהים איך אפילו סוגריים לא מצליחים למזער את הרעש של התופים האלה.)
אני הייתי רוצה לערוך שני מפגשים בקיץ הזה.
את הראשון לעשות בנושא שקשור לירושלים שלנו
זאת החרבה, הבנויה, הנבנת לה לאיטה עם מנופים.
אפשר להכניס לבפנים חורבן או גאולה, אדמה או מקום.
אבל מפגש אחד עכשיו פחות או יותר. בתוך ימי האבל.
ומפגש שני בקיץ, שאותו ואליו נתארגן יותר זמן.
אולי הוא יעמוד גם בהשקה למפגשים אחרים של פסיפס.
אבל בואו נדבר על המפגש של ימי האבל.
מדובר על שבוע הבא, שבוע שחל בו.
צריך למצוא זמן שנוח לביינישים,
אם כי זה שבוע אחרון של הישיבה אז אולי תהיה פחות היענות מצידם.
מיקום. (אפשר לפתוח לדיון שוב, אם כי נראה לי שירושלים.
אבל צריך לחשוב בתוך ירושלים רצוי בעיר העתיקה.
אם מישהו מכיר בית ספר ציורי, שאפשר לבקש ממנו כיתה.
אם מישהו מכיר אולי בעיר דוד, בחורבה.
אנחנו צריכים מבנה, עם כיסאות שולחנות. רצוי מזגן.
רצוי אבן ירושלים. סוסים בחצר, דשא, פלגי מים.
טוב, בעצם אולי רק סוסים. וכריות, אם מישהו יהיה עייף מהדרך.
אבל רגע לפני כל ההתארגנות.
תתחילו לחשוב על יום שמתאים לכם לבוא.
ועל מקום.
(ואם הייתם סוס איך היו קוראים לו.)
היו בטוב, וניפגש בקרוב.
צור
(אתם יודעים,
בעצם יש משהו מחייך בלכתוב ככה.)
כי בטוח שאחרי ט' באב יש לכולם תיכנונים שונים ומשונים, ואני לפחות רוצה לארגן לי את הזמנים פחות או יותר..
שכוייח על האירגון והכל!
מָהַבַּיִת הַשָּׁכֵן רַק צְרָחוֹת
וּבֶכִי לֹא רָגוּעַ
בַּבַּיִת הַשָּׁכֵן יֶשְׁנָן שְׂמֵחוֹת
וּבַבַּיִת הַזֶּה רַק רָגוּעַ
- - -
הָבָה לִי בָּנִים וְאִם אֵין מֵתָה אָנוֹכִי
יוֹשֶׁבֶת בַּמִּפְתָּן הַדֶּלֶת, בְּבֶכִי
מַבִּיטָה לַבַּיִת הַשָּׁכֵן
אֱלֹהִים, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיךָ
וְלוּ רַק יֶלֶד אֶחָד.
קָטָן.
בּשְׁבִילִי?
אלו המבנים. את יודעת לשחק באורך השורות ובמקצבים כרצונך - וזה דבר מאוד חשוב וטוב בשיר.
גם כאן, ידעת מה את עושה - המקצב חלק וזורם, נחתך כשהוא צריך, לא ממהר מדי ולא מאט מדי - מודע עצמו וזורם בקצב הנכון.
מה שמאוד אהבתי בשיר הזה ספציפית, זה השילוב של הפסוק בתוכו. הרבה פעמים כשפסוק מוכנס לשיר, הוא בולט וקוצי מדי. החכמה היא להוסיף את הפסוק כך שהוא יהיה ממש חלק מהשיר - אבל עדיין יבלוט באזכוריות שלו. את, עם נגיעות קלות ממשלבים שונים (משפטי כמעט יום-יומי לצד משפט במשלב תנכ"י), הצלחת להשחיל את הפסוק פנימה ברהיטות ובבהירות - כך שהוא לא בולט ותקוע, אבל גם לא אובד.
הניקוד הוסיף מאוד והתאים מאוד לדעתי.
הערות קטנות:
הכותרת - אולי כדאי לנסות לשים כותרת אניגמטית יותר? כותרת שלא תגלה את ה'סוד' של השיר לפני הקריאה, אלא תתן לקורא את ההזדמנות לחוות את חווית הגילוי - שהיא ערך מוסף גדול בקריאה - בעצמו. באופן כללי, בחירת כותרת היא אמנות וחלק ממשי מכתיבת השיר, שלפעמים קשה יותר מהכתיבה עצמה באותו הרגע. אנשים נוטים לזלזל בכותרות - וזה חבל. קחי לדוגמא שירים כמו 'הליכה לקיסריה', שהכותרת נוסכת בהם נופך נוסף ומרתק.
השימוש פעמיים במילה רגוע אמנם יוצר ניגודיות ברורה, אבל בעיני בשיר מדויק וקצר הוא מעט בעייתי, מה גם שבגלל שהוא בסוף שורה הוא גורם לנסיון לחפש חריזה בהמשך השיר. אני הייתי מחליף את אחת הפעמים.
מאוד מאוד מפתה לגלוש לאובר דרמה בסוף שיר. לעניות דעתי, שיר לא חייב להסתיים בשיא. אני נהנה מאוד משירים שהסוף שלהם גורם לי להביט אחורה ולהתפעם. מעבר לזה, דרמה גדולה מדי בסוף גורמת לשכחת התוכן שבשיר - שהוא לא רק הקדמה למילים האחרונות.
במקרה הזה, שלושת הפסיחות האחרונות נראות לי מעט מיותרת, לדעתי אפשר להעלות או להוריד את המילה קטן לשורה אחרת ולוותר על הפסיחה.
תודה רבה, מזמן לא הגבתי תגובה כזאת, וזה היה כיף
כאלו תגובות אני אוהבת
אני אחשוב על זה
ואנסה לתקן או משהו
תודה 
מישהי=)
יונימישהי=)ביבכי זה מוזר לי.
ממש..
אולי תסביר למה ביבכי ולא בבכי?
והפסיק ואם אין, מתה אנוכי
זה תנאי כזה, זה ממש ממתן
זה דרישה מה שהיא עשתה
היא לא ניסתה להתנות או לבקש
מקסימום מקף (
) יענטו ואם אין- מתה אנוכי
או ואם אין מתה אנוכי!
ולא הבנתי את בבית השכן בכלל, אשמח אם תסביר לי
ואני מסכימה איתך לגבי הסוף.
זה ילד.
והוא ילד קטן.
ובשבילי.
זה ניקוד אחר.
זה לא אין רגיל
זה א (עם פתח) חיריק , מבין?
ואם אין מתה אנוכי אולי אולי מקף
פסיק זה נראלי ממש ממתן את זה.
איך את מנקדת את המילה 'אין' בשיר שלך, כמו המשפט הראשון או כמו במשפט השני?
אז נראלי שהמשפט השני
