לקחתי פטיש להכות
להכות בחומת הזכוכית
אמרתי אשבור החוצץ
בידי הרמתי מרוצץ
נישאת יותר מידי
כי פתע גבר רצונו
לרצוני מאן לשמוע
פער עלי פיו לבלוע
אזי נזכרתי כי אכן
הובא אותו פטיש אכזר
מעבר לאותה חומה
ולא מלבב פנימה
חומת הזכוכיתעוד יהודי
קראתי אותו איזה 6 פעמים
~moriya~
אז יש לי כמה הארות והערות...
קודם כל, השיר יפה מאוד. הוא מיוחד, יש לו צורה וקצב ברור.
הרגשתי שהחרוזים קצת הגבילו אותך.. בעיני, הכתיבה הייתה חזקה הרבה יותר אם היית כותב בלי המסגרת של החרוזים...
דבר נוסף, מאוד אהבתי את המעגליות של השיר.
נראלי שזהו בינתיים;)
תודה, נהנתי מאוד..!
סליחה... טעיתי בהקלדה...עוד יהודיאחרונה
אני מביא את השיר הנכון:
חומת הזכוכית
לקחתי פטיש להכות
להכות בחומת הזכוכית
אמרתי אשבור החוצץ
בידי הרמתי מרוצץ
נישאתיו יותר מידי
כי פתע גבר רצונו
לרצוני מאן לשמוע
פער עלי פיו לבלוע
אזי נזכרתי כי אכן
הובא אותו פטיש אכזר
מעבר לאותה חומה
ולא מלבב פנימה
חדש פה...עוד יהודי
ללא כותרת
רציתי רעות לנפשי
לא למעני, מבטיח!
ביקשתי לי רק איש שיח
להפר בדידות ייאושי
אך כמצורע נעשיתי
דבק בי מר הספחת
ירחק כל מכר מאיתי
מולי אין עין נפתחת
אך המתן! לרגע חזור!
הפר עצבי שכה ממאיר
אנא! הט פניך אחור!
אך לשווא. אותי לבד הוא השאיר.
אביגיל.
כתבת נפלא.
הרבה זמן לא הצלחתי להתחבר לשירים מפה, אבל השיר הזה נגע בי ממש
אולי בגלל הכנות שבו..
ובנימה אישית יותר,
הרבה בהצלחה, אל תתייאש.
הרבה זמן לא הצלחתי להתחבר לשירים מפה, אבל השיר הזה נגע בי ממש
אולי בגלל הכנות שבו..
ובנימה אישית יותר,
הרבה בהצלחה, אל תתייאש.
וואוו. זה עצוב ונוגע. וכתוב נהדר...להבה ירוקה
מזכיר קצת את רחל. יפה מאוד
כן, אני ממש מממש אוהב את השירים שלהעוד יהודיאחרונה
תרגיל כתיבה!בצל האל
סיפורים אסוציאטיבים:
תרגיל כתיבה
לכתוב כאן בהודעה ישר מהראש קטע או סיפור בלי לחשוב יותר מדי ובלי לערוך
כמו:
החיפושית הצהובה שיצאה לטיול בעלות ה
שחר כבר התייעפה מהמסע אל בית החיפושיות הירוקות יפשה מקום מנוחה לרגליה העייפות שבו תוכל גם לאכול וגמשהו ולשתות.
בית החיפושיות הירוקות היה ביתו של השגריר של מדינת החיפושיות הירוקות והיא, זרובבלה החיפושית הצהובה יצאה בשליחות מטעם ממשלת החיפושיות הצהובות לדבר עם שגריר החיפושיות הירוקות ולהזמין אותו לערב בחירות החיפושית הצהובה המצטיינת בהכנת לביבות.
מובן? אחת שתיים ולכתוב!
לייק איט.מישהי=)
אף אחד מעולם לא חשב שהריח שנדף ממנו, היה ריח של רוע, בעצם. סתם כך.
אולי כי הוא שם מלא דאורדורנט וידע לחייך יפה לכול(ן)ם. אבל אני הרגשתי, תמיד אמרו לי שאני רגישה לריחות.
אבל לא העזתי לפצות פה. באמת שלא. אבל אז קרה המקרה שחיכיתי לו.
לא הייתה לי שום כוונה, באמת. מבטיחה. אני..
רק דרכתי לו על הרגל, ופלטתי איזו קללה כזאתי שמצ'יינה היו נצלות לכם האוזניים.
אי. הפאדיחה. חצאיות ארוכות והכל, וקללה כזו שה' ישמרנו. "יא צבועה" הוא שאג, "מה נראלך? דרכת לי על הרגל!"
טוב נו, ידעתי שאני צבועה, גם אני טובה בהסוואות. יותר ממנו (מייקאפ, מלא מלא איילנר ומסקרה טובה אחת מה שמה)
אבל לא היה צריך להגיד את זה בקול, ועוד להעיף לי כאפה, כולה דרכתי לו על הרגל.
כולם הסתובבו, הסתכלו עליי במבט מאשים. "זאתי, מרוב שהחצאיות הארוכות שלה, לא שמה לב לאיפה היא הולכת, דורכת על כולם (כלומר רק עליו, בטעות אמנם אבל זה לא משנה באמת במצב שיש מקובל נודף אקס מכל כיוון) ועוד בטעות!!!! ועוד מקללת! ה' ישמרנו, יצילנו, אוזנינו נצלו." הלך עליי, בקיצור.
מה אני אגיד לכם? היה שפע של זוועה באותה שנה, והוא עמד ועודד הכל. אמרתי ריח רע?
אמרתי אקס?
אמרתי הכל.
והערה שלי, סתם, שולית, אגבית,דרך אגב- תבדקו לפני שאתם מריחים אקס, לפעמים זה בא כדי לחפות על מקלחת.
אוקימבט אחרון
בס"ד
ננסה
המבט בעיניים שלה כשהם נפגשו בפעם הראשונה לא הותיר מקום לספק
היא נולדה בשבילו
התמימות שהשתלבה בשמחה וריח קל של בלבול
בדיוק כמו שהוא תמיד אהב
הם יחד עכשיו כבר חצי שנה
והיא לידו ישנה כל כך יפה
שאפילו כשהוא לא רוצה להפריע לה לישון
הוא לא מצליח להתאפק
ומלטף ומלטף
מוצא בה רוגע שלא מצא באף בחורה
בשביל מה להתחתן אם אפשר לאמץ כלבה?
יניסיתי, יצא לי שיר..... לא נורה...כי אין פיסבוק
עוד ריצה, נפילה, השתטחות.
ניקוי פצעים וחוזרים לתחרות
מרוץ שממשיך ולא ניגמר
אין אתמול היום ומחר
סיימתי הקפה
הקפה של תקווה
והתחלתי חדשה
אחת של אהבה
במרוץ החיים קניתי תכונות
במלחמות מתמשכות וביילתי פוסקות
אך עדין מחפש אני את ההקפה
שבקיצה תביא איתה את השלווה
זה פשוט נהדר! משקף במדויק רגשות ותחושות...להבה ירוקה
מקסיםנקודה
חחחח באמת העלית נקודה למחשבה. בשביל מה? נקודה
מצטרפתאילת השחר
תנועה עדינה ריחפה על גביהם של עשבי הבר, שהניחו לה להיות מורתם למחול.
הנה והנה, אלפי זרועות משתלהבות בתנועה גלית ארוכה לכדי ריקוד המוני מופלא.
ברגע הנכון, רחשו עלי האקליפטוס, מלווים בצליליהם את התנועה המתנחשלת.
מאחד לשני העבירו הם את אותה התנועה שהגיעה עד אליי, עטפה אותי ברכות והמשיכה הלאה.
יאללהmatan
"הייתי יורה בכם,
בכולכם,
ישר בלב."
הוא כתב על הדף, שהשאיר מאחור.
הוא התכוון לזה. נמאס לו מהם, מהריח הזה שלהם, שעולה בענן אפרפר.
הוא ראה והרגיש יותר ממה שהיה רוצה, והם כל-כך נהנים מהזוהמה שלהם.
למה אין לו חסינות לריח הזה, המזעזע.
הוא מניח כדור אחרי כדור במחסנית, דוחף אותם פנימה, עם האגודל, מרגיש אותה נמעכת.
לחיצה אחרונה, לבדוק שהכל במקום, שהקפיץ עובד והוא מכה אותנ פנימה לתוך האקדח.
הוא אוהב את האקדח שלו, ישן, עתיק, משומש אך יעיל.
נמאס לו מהריח הזה שמקיף את כולם, צחנת הכאב והחידלון שלהם, הם נהנים ממנה, דליים של עצב
הם דולים ושופכים על עצמם, ועל אחרים. ואז מעלים צחנה ביחד, מתמוגגים מהכאב של האחר.
דיפלומה של כאב וצער ואובדן וחורבן ועוד מילים שרק רוצות לזרום לו מהמוח אל הכתפיים
ומשם אל היד
ומשם אל האצבע
ומשם אל הכדור
ומשם אל הלב שלהם.
ולפוצץ אותו לרסיסים, לגמרי.
הוא אוהב את האקדח שלו,
הוא לא סתם עתיק וישן, הוא מיוחד.
ואז הוא יוצא מהחדר, כשהפתק מונח על השולחן,
יהיה להם הרבה על מה לכתוב עכשיו, עם הפתק הזה, ולהעלות צחנה.
וכשהוא יוצא לרחוב ניגש אליו איזה אחד, מטונף בצער וכאב, ומבקש רק איזה כמה מטבעות קטנים,
כדי שיהיה לו קצת שמח, אבל הוא יודע שהוא רוצה את המטבעות רק כדי שהוא יוכל להמשיך לספר לעצמו
כמה הוא מסכן, ושיש לו רק כמה מטבעות קטנים.
אז במקום זה הוא מצמיד את האקדח לחזה של המטונף הזה, ישר ללב, ודורך.
והמטונף כלכף מפחד שהוא רוצה לבכות ולברוח ולצרוח והכל ביחד מתערבב והוא לא מצליח לעשות כלום חוץ מלקפוא.
וכל הריחות והמילים והזוהמה מתנקזים לו מהמוח אל הכתפיים ואל היד ואל האצבע ואל האקדח ואל הכדור,
והם יוצאים בבום כזה עם שריקה, והכדור חודר דרך המטונף ועושה לו חור בדיוק באמצע השחור של החזה שלו,
איפה שפעם היה לב מלא מרירות ועצב וכעס, וכל השין דלדים שישבו עליו עפים החוצה דרך החור הזה,
והזוהמה שלו הולכת ומתרחקת איתם.
ואז המטונף מביט בו כמו לא מאמין, אפיקורוס אחד שמול העיניים שלו עושים לו נס ורץ לשפוך על עצמו עוד זוהמה ומתחיל
להמרח על הרצפה ולבכות על כל הזוהמה שלקחו לו.
הייתי יורה בכם
בכולכם
יש ללב
מעיף לכם את כל הצער הזה מהחיים
אבל אין טעם
את מכורים מדי
עצובים
מדי
אז חבל
וואו,שטות
לכזו כתיבה אני רוצה להגיע.
זה כתוב מוחשי
...מיצ'ל
היא הייתה בטוחה שתיהיה לה שנה שלווה,
עם חברות בכיתה וגם במשפחה.
אך אלוקים חשב אחרת,
והמציאות השתנתה ולא היה לה שקט ומנוחה.
היא דילמה מניסיון לניסיון, מאובדן לפשרה,
והייתה צריכה למצוא את הדרך הנכונה.
הקושי רק החל,
והנה היא ניצבת מול צומת דרכים,
שעליה להחליט מה היא עושה בחיים?
האם להיאחז ולהחזיק חזק?
או שמה ליפול ולזרוק את הכול?
כי הכל מתנפץ נשבר לרסיסים,
ונותר בה כאב בין כל השברים.
היא רוצה לדעת שיהיה טוב,
והיא מאמינה שאולי תפילה תעזור.
יש תקווה בלב שבכל יעבור,
וה' יברך את עמו בשלום!
עם חברות בכיתה וגם במשפחה.
אך אלוקים חשב אחרת,
והמציאות השתנתה ולא היה לה שקט ומנוחה.
היא דילמה מניסיון לניסיון, מאובדן לפשרה,
והייתה צריכה למצוא את הדרך הנכונה.
הקושי רק החל,
והנה היא ניצבת מול צומת דרכים,
שעליה להחליט מה היא עושה בחיים?
האם להיאחז ולהחזיק חזק?
או שמה ליפול ולזרוק את הכול?
כי הכל מתנפץ נשבר לרסיסים,
ונותר בה כאב בין כל השברים.
היא רוצה לדעת שיהיה טוב,
והיא מאמינה שאולי תפילה תעזור.
יש תקווה בלב שבכל יעבור,
וה' יברך את עמו בשלום!
רוב השעות.L ענק
יש ימים של התגלות והם רבים והם שלה.
וימים שלמים היא הולכת ומראה לאנשים רגעים רבים של התגלות שהם רבים והם
שלה, כולם שלי כולם שלי כולה
שלי וכולה שלי ויחלוקו.
כמו שאמר
הקול
מתוך בית הדין הגדול.
לאמור: קחי לך, ילדה
תרמיל ואתמול. קחי לך
רגעי התגלות קטנים ופזרי בזרעי פרחים.
שיגדלו, שיפרחו.
שתבוא הרוח, שתנשא את כל אותם נבגי התגלות קטנטנים
שיבראו שקיעות, זריחות, וכוס קפה אחת
בדייט אחד מוצלח.
רוב השעות שנשארו לנו
עד בוא הגלגול השני של העולם
הם שלה, רגעי התגלות קטנים.
ננסה...יעל
"כמה זה עולה?"
שתיקה. המוכר רעד מעצם השאלה. הוא הביט בנער שמולו בזעם הולך וגובר, שהפך לתסכול מריר. "אתה... באמת שואל?". הנער הנהן בחשש. העיפרון הנידון ישב בדממה על המדף, כאילו מפחד מזעם בעליו. הנער כמעט שהחליט לנוס מהמקום, אבל קול בתוכו פקד על רגליו להישאר ולעמוד איתן לנוכח האיש שמעבר לדלפק. העיפרון כבר לא משך אותו, אלא הסקרנות שכלאה את ליבו מלברוח. הוא התקדם צעד אחד לכיוון המוכר ושאל שנית, "כמה עולה העיפרון הזה? אני מעוניים לקנות אותו".
האיש שמעבר לדלפק הסתובב לאחור בבהלה, כמחפש דבר מה שיציל אותו. לפתע נס אל מעבר לוילון.
איזה כיף! ניסיתי להתחיל כמה פעמים, וסוף סוף יצא!~moriya~
היא לקחה את הגיטרה והתחילה לנגן. היא עשתה את זה בשקט הקסום שלה, וריתקה פתאום את כל הסביבה.
וכאילו היו הם הנחש, והיא החלילן, הם התחילו להתנועע לצלילי המוזיקה. הם שבו ועלו וזזו לפי הקצב.
רגע אחד הם היו שקטים, מלטפים וזזים בטפיפות חלושות ורגועות. ובשני, פורצים, סוחפים ורועשים. נותנים לצלילים שלה לסובב אותם, לטלטל אותם.
וזה היה רק היא. היא והים.
והפנים שלה רקד בתוכה. ואז היא הניחה את הגיטרה, כשהצליל האחרון עוד מהדהד, ועצמה את עיניה.
ובחושך שמנוקד בנקודות כתומות שעשתה לה השמש בעיניים, היא ראתה את האחד שלה רוקד גם הוא.
הוא קיפצץ כמו משוגע, כמו נווד בין הריסות. הוא היה נראה הומלס במיטבו, אבל היא ראתה את הלב המשוגע שלו מתגלגל משמחה יחד איתו.
היא פקחה את העיניים, והיא שוב הייתה רק היא. והים. והחושך שירד בינתיים.
אבל היא ידעה שהוא שם. מלא בקליפות ואבק של שנים.
אבל מחכה לה...
הנהנפתלי הדג
"כי סערת עליי, לנצח אנגנך" החלילית השתעלה. זעף קל עיוות פנים יפות ולבנות, זוג עיניים ירוקות.
אני התחבאתי בחדרי, מסתכל על אחותי בחדר שממול. זהרורי עיניה תמיד בהקו אחרת כשפיה היה צמוד לחלילית.
אך המוזיקה נדמה, ואני התגלגתי חזרה למיטה שלי. הרבה זמן שלא הייתי במיטה הזאת.
ובלילה - ציורים מורכבים של יש ושל עין. ירוקה.
זכרונות של דממות ישנות. והנה, אחותי הקטנה, דוממת גם היא.
ודממתי דממתה.
ואז חיוך - לנצח אנגנך.
מדהים..כי אין פיסבוק
וואו...יעל
היית חייב לפרסם את זה בתשעת הימים? עשה לי חשק עצום למוזיקה ונגינה. כתוב ברמה שלך, וזה מספיק בשביל להחמיא
תודה רבה נפתלי הדג
אם הבנתי נכון הכי מתאים לתשעת הימים...נקודהאחרונה
ואין מילים.
אמתי ונוגע.
יפה מאוד!להבה ירוקה
משלה כמה סגנונות ודברים בקטע קצר וקולע.
מקסים!
קצת התעוררות..צור היצור
"וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה במעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון הדברים האלו נשוב להיטיב" (שו"ע אור"ח תקמט, ע' במ"ב).
תחיה.-איילת-
לא יודעת, רק רוצה.
לא חושבת איך תהיה,
רק... יהיה מה שיהיה.
עצבות ופחד,
נחלת עברי.
הכל עוד לפנים,
צועד עימדי.
אל חשש, אל ייאוש.
עוד מונחים הם בעולם החוש.
תחלוף העת והזמן עוד ישוב.
השיבנו ה' כי רוצים כבר לשוב. אל זרועותיך החומלות וחיבוקך העוטף.
זאת תפילת העני ששבוי לחוטף.
הכל תמיד היה כאן,
מחכה שנביט בו
ונשמח.
ה' רועי,
אהבתך לא אשכח.
איך יתכן, סבל מעונה, שאהבת לדור במוחי הדווה. צר עליך המקום חביב.
ראה, דרכך סלולה מכאן, אל הלא כלום יריב.
משום... שאתה אחד כזה.
כ"כ כסיל וזקן ונבזה.
אל תביט בי.
אל תסתכל אחורה.
ולא, תהפוך לנציב מלח שיימס עם הקצף הראשון.
אל דאגה.
הכל בטוח. הכל פתוח.
יש מה לרוץ ככה.
יש יותר שמים.
יש תקווה.
יש סיכוי לאהבה.
התרחבו חדרי הלב
ורוחות טובות מנקות את הכאב.
הכל עוד כאן, ממתין ומחכה.
הזדמנות ב' מתגנבת אל הפה.
והוא צווח אל ליבו,
ששמחת עולם עוד תבוא בקרבו.
והלב אוהב, שמח ומרגיש,
וישועות עולם מבזיקות הן חיש.
וה' הטוב, אב הרחמן, ראיתיך.
ואדע.
ואזכור.
"בקודש חזיתיך"...
לא חושבת איך תהיה,
רק... יהיה מה שיהיה.
עצבות ופחד,
נחלת עברי.
הכל עוד לפנים,
צועד עימדי.
אל חשש, אל ייאוש.
עוד מונחים הם בעולם החוש.
תחלוף העת והזמן עוד ישוב.
השיבנו ה' כי רוצים כבר לשוב. אל זרועותיך החומלות וחיבוקך העוטף.
זאת תפילת העני ששבוי לחוטף.
הכל תמיד היה כאן,
מחכה שנביט בו
ונשמח.
ה' רועי,
אהבתך לא אשכח.
איך יתכן, סבל מעונה, שאהבת לדור במוחי הדווה. צר עליך המקום חביב.
ראה, דרכך סלולה מכאן, אל הלא כלום יריב.
משום... שאתה אחד כזה.
כ"כ כסיל וזקן ונבזה.
אל תביט בי.
אל תסתכל אחורה.
ולא, תהפוך לנציב מלח שיימס עם הקצף הראשון.
אל דאגה.
הכל בטוח. הכל פתוח.
יש מה לרוץ ככה.
יש יותר שמים.
יש תקווה.
יש סיכוי לאהבה.
התרחבו חדרי הלב
ורוחות טובות מנקות את הכאב.
הכל עוד כאן, ממתין ומחכה.
הזדמנות ב' מתגנבת אל הפה.
והוא צווח אל ליבו,
ששמחת עולם עוד תבוא בקרבו.
והלב אוהב, שמח ומרגיש,
וישועות עולם מבזיקות הן חיש.
וה' הטוב, אב הרחמן, ראיתיך.
ואדע.
ואזכור.
"בקודש חזיתיך"...
עין טובהסמיילי...
משקפיים. איך שתראה את העולם. אם תראה שחור אז הכול שחור יהיה. אבל אם תראה במבט הפוך, תראה שטוב הוא הדבר, הכול טוב, הכול יפה יהיה.
בסמטה הישנה בעיר הגדולה, גרו שמונה משפחות. בסמטה הקטנה והצפופה. בבתים עומדים ליפול דרו אחד ליד השני שני זוגות זקנים. לאחד מהזקנים קרו פתמדר ולשני גרמבה. שכנות טובה הייתה להם. פעמים רבות היו יושבים על קפה שחור ומשוחחים. פעמים רבות היו מדברים על החיים בסמטה.
"ואז הגג דלף מהגשם החזק, המיטה שלי כבר כמעט נופלת וגם ככה לא נוחה. מסריח פה, רועש בכל שעות היום, ובקושי יש לנו מרק לארוחת הצהריים" נאנח גרמבה והסיר לרגע את משקפיו השחורים.
"נראה שיש לך חיים לא קלים" אמר פתמדר. "בכלל לא" אמר גרמבה והחזיר את משקפיו השחורים לעיינים. "וכי לך קלים הם?" חייך גרמבה "הרי אצלך לא שאינו טוב יותר המצב אלה אף גרוע יותר".
"גרוע?" תמהה פתמדר "להפך, חיי טובים מאוד עד מאוד, ב"ה חיי טובים מאוד ואיני רואה בהם רע" סדר פתמדר את משקפיו הורודות והמשיך "לאחרונה היה גשם חזק ןאף על פי שהייתי דליפה גדולה החזיק הגג מעמד וב"ה לא נפל, המיטה שלי כבר שנים עומדת ואומנם קצת מתנונעת אבל מה בכך, זה משעשע והמיטה אף קשה ומחזקת וטובה לגב. במהלך היום מסתובבים פה ריחות מתוקים ואף פעם לא שקט ומשעמם פה בסמטה, ואפילו אף על המחסור יש לנו מרק, מספיק לנו ואף טעים לארוחת הצהריים. חיי בהחלט ב"ה טובים מאוד הם!"
בסמטה הישנה בעיר הגדולה, גרו שמונה משפחות. בסמטה הקטנה והצפופה. בבתים עומדים ליפול דרו אחד ליד השני שני זוגות זקנים. לאחד מהזקנים קרו פתמדר ולשני גרמבה. שכנות טובה הייתה להם. פעמים רבות היו יושבים על קפה שחור ומשוחחים. פעמים רבות היו מדברים על החיים בסמטה.
"ואז הגג דלף מהגשם החזק, המיטה שלי כבר כמעט נופלת וגם ככה לא נוחה. מסריח פה, רועש בכל שעות היום, ובקושי יש לנו מרק לארוחת הצהריים" נאנח גרמבה והסיר לרגע את משקפיו השחורים.
"נראה שיש לך חיים לא קלים" אמר פתמדר. "בכלל לא" אמר גרמבה והחזיר את משקפיו השחורים לעיינים. "וכי לך קלים הם?" חייך גרמבה "הרי אצלך לא שאינו טוב יותר המצב אלה אף גרוע יותר".
"גרוע?" תמהה פתמדר "להפך, חיי טובים מאוד עד מאוד, ב"ה חיי טובים מאוד ואיני רואה בהם רע" סדר פתמדר את משקפיו הורודות והמשיך "לאחרונה היה גשם חזק ןאף על פי שהייתי דליפה גדולה החזיק הגג מעמד וב"ה לא נפל, המיטה שלי כבר שנים עומדת ואומנם קצת מתנונעת אבל מה בכך, זה משעשע והמיטה אף קשה ומחזקת וטובה לגב. במהלך היום מסתובבים פה ריחות מתוקים ואף פעם לא שקט ומשעמם פה בסמטה, ואפילו אף על המחסור יש לנו מרק, מספיק לנו ואף טעים לארוחת הצהריים. חיי בהחלט ב"ה טובים מאוד הם!"
שברון- פרק אלהבה ירוקה
בע"ה
הוא התהלך ליד השריד מהחורבן. בגדיו קרועים, עיניו מושפלות, אדומות מבכי.
הוא לא ידע נפשו, בקושי הלך, כבד עליו ראשו...
למולו ראה אדם זקן. בגדיו קרועים, ועיניו מושפלות, אדומות מבכי...
עמדו שניהם והביטו אחד על השני בדממה.
"מן השמים ננוחם"אמר הצעיר.
"אמן" ענה הזקן
הם פרצו בבכי מר. מר ורם
שהדהד ונשא קולו...
לב- פרק ב (ואחרון)להבה ירוקהאחרונה
ככה הם בכו מחובקים, מתנתקים מגבולות הזמן - אל מרחבי המקום...
כשלפתע הרגישו יד חמה וטובה מלטפת אותם, מוחה את הדמעות.
"אל תבכו, תפקחו עיניים, תראו..."
הם נשעו עיניים למעלה וראו זוג יונים תמות ולבנות חגות במעגל. מאושרות.
ואז ראו איך כל הדמעות, התפילות, וההודיה מכל הדורות נהיות לאבן. על לב שמים...
אבן פינה. הם מחו דמעה אחרונה מעינייהם ופסעו פסיעה אחת מעבר.
מעבר לגבולות...
בצל של האלבצל האל
ב"ה
"יש עוד תקווה" היא האיצה בי להמשיך להתקדם,
לא ליפול לבור החשוך והנעים,
"יש עוד תקווה", המשיכה ספק מעודדת ספק מצווה,
"את רואה את השביל? ואת רואה שאי אפשר לראות מה יש מאחוריו? אז מאחוריו יש תקווה"
חייכתי בלאות, עברתי דרך ארוכה, עם הרבה הרים שמסתירים דרך שנהייתה לעיתים יותר קשה או יותר בהירה או יותר נעימה או יותר קשה, כל הר עם ההפתעה שלו, כשסוף סוף חשבת שהגעת לדרך שתלכי בה בנוחות ותהני מהנוף, 'עצור'! פתאום היה איזה מכשול שהכריח אותך לעבור שביל, לעיתים הגעתלהתפצלות והשתדלת לבחור את הדרך שנראתההכי בהירה או הכי קלה, אבל באמת לעולם לא ידעת.
אבל עם כל השבילים וכל ההפתעות שחיכו מאחורי ההרים, אף פעם לא הצלחת, בשום דרך, להשיל ממך את המסיכה,
הפרחים היפים והעצים הרעננים גם האנשים הטובים שפגשת בדרך לא מצאו עצה
והמסיכה הדגישה כמה את לא מתאימה.
אז אולי בכל זאת אתפתה ללכת בדרך השמורה למיואשים, לנדכאים לאלו שכבר לא מצפים
לדרך הזאת שנמצאת בצילו, של האל.
"יש עוד תקווה" היא האיצה בי להמשיך להתקדם,
לא ליפול לבור החשוך והנעים,
"יש עוד תקווה", המשיכה ספק מעודדת ספק מצווה,
"את רואה את השביל? ואת רואה שאי אפשר לראות מה יש מאחוריו? אז מאחוריו יש תקווה"
חייכתי בלאות, עברתי דרך ארוכה, עם הרבה הרים שמסתירים דרך שנהייתה לעיתים יותר קשה או יותר בהירה או יותר נעימה או יותר קשה, כל הר עם ההפתעה שלו, כשסוף סוף חשבת שהגעת לדרך שתלכי בה בנוחות ותהני מהנוף, 'עצור'! פתאום היה איזה מכשול שהכריח אותך לעבור שביל, לעיתים הגעתלהתפצלות והשתדלת לבחור את הדרך שנראתההכי בהירה או הכי קלה, אבל באמת לעולם לא ידעת.
אבל עם כל השבילים וכל ההפתעות שחיכו מאחורי ההרים, אף פעם לא הצלחת, בשום דרך, להשיל ממך את המסיכה,
הפרחים היפים והעצים הרעננים גם האנשים הטובים שפגשת בדרך לא מצאו עצה
והמסיכה הדגישה כמה את לא מתאימה.
אז אולי בכל זאת אתפתה ללכת בדרך השמורה למיואשים, לנדכאים לאלו שכבר לא מצפים
לדרך הזאת שנמצאת בצילו, של האל.
כתוב מקסים! לגופו של ענייןלהבה ירוקהאחרונה
צריך תמיד לזכור את ההפתעות מאחורי ההרים, ואת השמים התכולים...
ולא להתייאש! אנחנו במסע על כל המשתמע...
הרבה בהצלחה!
הכלהלהבה ירוקה
שיר. ישן,חדש. חדש כמימי קדם, כמו שלא נשמע מעולם
שיר שלא נגמר, שיר שלא מתחיל,
שיר של הויה, של של נהיה. בעקבות האור, בעקבות הטוב.
אור שלא מתחיל, טוב שלא נגמר.
שמחה עד לב השמים, שלב הארץ הוא גם.
השתלבו שניהם ביחד לשיר חדש מושלם.
שיר של נשמה, של נפש טובה, של דרך ישרה- דרך לא סלולה
שיר של הכלה...
הבהרות:להבה ירוקהאחרונה
הויה מלשון להיות
והכלה מלשון להכיל...
אני גרועה בכותרות..שוליתכלת
נחנקת מרוב מילים
נחנקת מרוב אהבה
צריכה לדבר
צריכה להקשיב
צריכה לתת
צריכה לקבל
צריכה לאהוב
צריכה להיות נאהבת
נחנקת מה'צרכים'
רוצה לחיות.
רוצה לדבר.
רוצה להקשיב.
רוצה לאהוב.
רוצה לנשום.
רוצה להחליט לבד,
רוצה לשתוק.
רוצה ללחוש.
תשמעו, תשמעו את הלחישות שלי,
תבינו מה קרה, תנסו. בבקשה. תנסו להקשיב,
אל תתנו למילים לגווע באין מקשיב,
אל תתנו לי לדבר ואתם לא תקשיבו,
בבקשה. תנסו.
אל תפחדו,
אני רוצה.
אני לא יכולה.
אסור.
כואב.
שורף.
שובר.
שותקת.
לא מנסה.
הכל גווע.
דממה.
זה כואב. זה אמיתי. זה חד...להבה ירוקהאחרונה
אני חדש פהיוני 4
תנו לי עצות,טיפים וכן הסבר על מהותו של פורום זה...
ברוך הבא להבה ירוקהאחרונה
אתה מוזמן לכתוב כאן שירים/סיפורים/קטים כלשהם שיצא לך לכתוב- ותקבל תגובות מהחבר'ה, אתה מוזמן גם לקרוא ולהגיב.
מעבר לזה יהיה כנראה בהמשך הקיץ מפגש פורום.
הרבה הצלחה!
..ורק אני
מכל התאטרון, אין מה להתווכח
הבובה שלי נראית הכי שמח.
תארים, קופצנות ותספורת שווה,
וכולם אומרים- בובה טובה!
ויגיע היום, לא יהיה כבר מנוס,
אשמוט את חוטי בובתי
אולי אז יוכל התאטרון כולו
לראות פרצופי האמיתי.
וואוו. תראילהבה ירוקה
זה כתוב טוב, מביע נהדר
רק תרשי לי להציע סוף משלי:
ויגיע היום ואשמוט החוטים
ואגלה, לתדהמתי
שגם בלעדיהם- הבובה טובה...
איזה שיר חמוד!!מישהי=)
התבלבלת בין זכר לנקבה
בובה שמח
ולאחר מכן בובה טובה
שיר יפה!עוד יהודיאחרונה
נוקב.
האם הירחPhoenix
תהיו עדינים..
האם הירח עצוב, או שטוב לו
לקשט חלונות אחרים
האם הוא אוהב לדעת הכל
לראות מה שאנחנו לא רואים
האם הוא שמח שהוא שם למעלה,
לא מושג, נחשק ואצילי
או שאולי הוא רוצה, אם אפשר רק הפעם
לספר בעצמו, במקום להקשיב חרישי?
וכשזוג אוהבים מביטים לשמי הלילה
האם הוא מישיר מבט מחויך חזרה?
או שאולי הירח, מרוב שעצוב לו
מפנה את גבו בקנאה
וכשאני במיטה, מחליקה לחלום
ומדמיינת קרוב אהוב רחוק
האם הירח ימחה לי דמעה
וינחם בבת צחוק
ובמקום לנחם, האם הוא יבכה
ויבין לליבי
כי בזמן קצת אחר, במרום הגבוהה
הירח היה במקומי
האם הירח בשעת בין ערביים
כשהשמש נהיית עייפה
האם הוא תוהה לו, תוהה לו עליה
האם היא גם היא בודדה
ואם זה נכון, וזה המצב
האם היא תוהה לה עליו?
והאם אפשרי שאולי יום אחד
אי שם בשמיים
הם יהיו בודדים יד ביד
האם הירח מביט גם הוא למעלה
וחושב על הירח שלו
והאם גם אני ירח של מישהו
שתוהה אם אני עצובה או לא?
האם הירח עצוב, או שטוב לו
לקשט חלונות אחרים
האם הוא אוהב לדעת הכל
לראות מה שאנחנו לא רואים
האם הוא שמח שהוא שם למעלה,
לא מושג, נחשק ואצילי
או שאולי הוא רוצה, אם אפשר רק הפעם
לספר בעצמו, במקום להקשיב חרישי?
וכשזוג אוהבים מביטים לשמי הלילה
האם הוא מישיר מבט מחויך חזרה?
או שאולי הירח, מרוב שעצוב לו
מפנה את גבו בקנאה
וכשאני במיטה, מחליקה לחלום
ומדמיינת קרוב אהוב רחוק
האם הירח ימחה לי דמעה
וינחם בבת צחוק
ובמקום לנחם, האם הוא יבכה
ויבין לליבי
כי בזמן קצת אחר, במרום הגבוהה
הירח היה במקומי
האם הירח בשעת בין ערביים
כשהשמש נהיית עייפה
האם הוא תוהה לו, תוהה לו עליה
האם היא גם היא בודדה
ואם זה נכון, וזה המצב
האם היא תוהה לה עליו?
והאם אפשרי שאולי יום אחד
אי שם בשמיים
הם יהיו בודדים יד ביד
האם הירח מביט גם הוא למעלה
וחושב על הירח שלו
והאם גם אני ירח של מישהו
שתוהה אם אני עצובה או לא?
וואו!!שורדתתת
זה כלכך, כלכך
מיוחד!!
אין לא אפילו איך להסביר אתזה.
א. המבנה המעולה
ב. התוכן!! ואוו התוכן!!
והבית האחרון
בכלל נותן טאצ' מיוחד לכל הסיפור,
אהבתי. ממש.
"והאם גם אני ירח של מישהו..." וואי, תודה!מיתרים
----*פרח הלילך
|מנסה להתנסח ללא הצלחה|
מדהים.מדהים.מדהים.
רציתי להעתיק את השורות הכי חזקות שנגעו בי...
וגיליתי שזה פשוט כל השיר...
אני חייבת להגיד שנגע בי בנקודות דקות מאוד.
שאף אחד אחר לא מכיר בי.
ולכן גם אף פעם אף אחד לא הגדיר לי כל כך טוב!
תודה רבה!
מפעים!להבה ירוקה
כמה דברים נפלאים בשיר אחד!
מרחיב את הלב...
כתוב נהדר!
מדהים!!מתגעגעת=[
רשמת נפלאה יקרה.
אני מבטיחה לך שיש מי שחושב על אותה ירח..
אני מבטיחה לך שיש מי שחושב על אותה ירח..
ממש נגע בי.בן-ציון
רק הערה קטנה - נראה לי צריך לכתוב "מרום גבוה"(לשון זכר) ולא "מרום גבוהה" (לשון נקבה).
אשוב ואומר -
זה מדהים.
תודה לך!
אני לא מגיבה פה, אבל...ילדה אחת!!אחרונה
וואו את מדהימה.
נגעת בי בצורה עמוקה,
ואיזה מבט מכיוון מיוחד
ואיזה עומק
ואיזה חשיבה מדהימה ובלי גבולות.
התברכת בכשרון כזה!!
עכשיו היית הירח שלי לרגע
ותהיתי האם את מודעת לכישרון הזה שלך.
אז אני מקווה שאכן כך...
קול לו אין קול?כי אין פיסבוק
צרעת
קורעת
פוצעת
את העור ואת החיצוניות
דלקת
מעכבת
מקלקלת,
אבל לא בפנימיות
את
מסננת
לא עונה
מענה
התהייה אי פעם תשובה?
שיר שכתבתי בעקבות אירוע שהציף בי הכל...נאבדת
תקועה
בלי יכולת לזוז.
חסומה
כולי תחושת בוז,
לעצמי.
השכל מבין, אבל לא מבצע.
רוצה להיפתח, אבל המרצע-
נשאר בשק.
אין פתרון, אין עצה,
ואני אף פעם לא אהיה מרוצה.
אני כבר רצוצה,
מרוב נסיונות
שרק הגביהו את המחיצה
בין הרצון-
לרמת הביצוע,
מישהו פה חומד לצון
-חושבת בזעזוע.
למה לעולם איני מצליחה?
למה אני בעיניי כבר בדיחה?
בדיחה ללא צחוק, ללא משובה,
מפני שעליבותי היא הנושא בה,
כשבתוכי אין יוצא ואין בא.
והמפתח לליבי-
נשמט אי שם בילדותי
בין המשחקיה להסעה ובגן השעשועים,
היכן שילדים את רישעותם מוציאים.
ואני?
מלקקת את פצעי, מתרפאת אט אט,
כואבת בדרך, ולוחשת בלאט;
למה אני...?
אשמח לשמוע את דעתכם 
וואוו. הרבה כאב. מביע נהדר רגשות...להבה ירוקה
וואיי. נוגע בנק' רגישות ועמוקות. הכתיבה שלך בעיניי אמיתית.לשיר..אחרונה
נפגעת חרדהבת מלך,אשת שטן
זה מה שאני
על כל דבר קטן, מילה של שלוש אותיות, אני מתכווצת
ולא נושמת
מעניין, שרק אחרי חודש וחצי אני מצליחה להבין כמה רע זה היה
ולכאוב את זה, ולא לסלוח
**
אני מתגעגעת. ככה זה היה וככה זה עכשיו וככה זה כנראה גם יהיה
לא כולם יכולים להבין את זה, אבל אני מאמינה, שבעולם הטוב שלנו, ישנם מספיק אנשים שמכילים, שמבינים, שמרשים לכאוב כל כך את הדברים הרעים הקטנים
**
מותר לי לבכות
מותר לי לכאוב
כאב תמיד יהיה, תמיד
לא כי אני חולה, לא כי אני רגישה, לא כי אני אישה
פשוט כי אדם הוא אדם
ואני היא אני
וצריך ללמוד לתת מקום לכאב
ולכאוב
ואחר כך לקום
**
וכמו שצריך ללמוד לתת מקום לכאב, כך גם צריך לתת מקום לכל
זה רע, שאני לא יכולה לדבר עליי ועל מה שעובר עליי
כי זה מטלטל מדי
למה, למה דברים נפוצים כל כך צריכים להתחבא?
זה הורג אותנו מבפנים
אני רוצה להסביר למה רע לי
ואי אפשר
כי לא מדברים על זה
**
אומרים
שהיא בשבילו
שתשמור על עצמה למענו
שתחכה לו
שתיתן לו מה שהוא מבקש
(והכל בהרמוניה ובהדדיות, כמובן, אבל בכל הנוגע לזה-)
זה לא נכון
גם הוא
בשבילי
והוא שומר אותו, או לא שומר אותו
אליי
הוא, אולי, הלוואי, מחכה לי
אם רק נבין את זה
כמה טוב יתפשט
רוך
רוך זה מה שחסר כאן
ורוך יקרה
כשנבין
**
רק רציתי לומר לך
שגם אם לנצח תהיי
את לא חייבת להיות
נפגעת חרדה
אשמח אם תאמרו לי (אפשר באישי, הלוואי ומישהו יגיע למקום שזה צריך להיות באישי) מה חשבתם על הקטע הזה. על מה הוא, מה הוא מעביר, מה הסכמתם ומה לא.
תודה רבה מראש
(וכמובן גם הערות על הכתיבה עצמה)
על כל דבר קטן, מילה של שלוש אותיות, אני מתכווצת
ולא נושמת
מעניין, שרק אחרי חודש וחצי אני מצליחה להבין כמה רע זה היה
ולכאוב את זה, ולא לסלוח
**
אני מתגעגעת. ככה זה היה וככה זה עכשיו וככה זה כנראה גם יהיה
לא כולם יכולים להבין את זה, אבל אני מאמינה, שבעולם הטוב שלנו, ישנם מספיק אנשים שמכילים, שמבינים, שמרשים לכאוב כל כך את הדברים הרעים הקטנים
**
מותר לי לבכות
מותר לי לכאוב
כאב תמיד יהיה, תמיד
לא כי אני חולה, לא כי אני רגישה, לא כי אני אישה
פשוט כי אדם הוא אדם
ואני היא אני
וצריך ללמוד לתת מקום לכאב
ולכאוב
ואחר כך לקום
**
וכמו שצריך ללמוד לתת מקום לכאב, כך גם צריך לתת מקום לכל
זה רע, שאני לא יכולה לדבר עליי ועל מה שעובר עליי
כי זה מטלטל מדי
למה, למה דברים נפוצים כל כך צריכים להתחבא?
זה הורג אותנו מבפנים
אני רוצה להסביר למה רע לי
ואי אפשר
כי לא מדברים על זה
**
אומרים
שהיא בשבילו
שתשמור על עצמה למענו
שתחכה לו
שתיתן לו מה שהוא מבקש
(והכל בהרמוניה ובהדדיות, כמובן, אבל בכל הנוגע לזה-)
זה לא נכון
גם הוא
בשבילי
והוא שומר אותו, או לא שומר אותו
אליי
הוא, אולי, הלוואי, מחכה לי
אם רק נבין את זה
כמה טוב יתפשט
רוך
רוך זה מה שחסר כאן
ורוך יקרה
כשנבין
**
רק רציתי לומר לך
שגם אם לנצח תהיי
את לא חייבת להיות
נפגעת חרדה
אשמח אם תאמרו לי (אפשר באישי, הלוואי ומישהו יגיע למקום שזה צריך להיות באישי) מה חשבתם על הקטע הזה. על מה הוא, מה הוא מעביר, מה הסכמתם ומה לא.
תודה רבה מראש
(וכמובן גם הערות על הכתיבה עצמה)
לא נשכח אותנו. (טריגר על הגירוש מגוש קטיף).רוש לילה.
"לא נשכח ולא נסלח," הוא סינן בשפתיים קפוצות, מביט בכעס בטלוויזיה. "לא נסלח לעולם!"
הבטתי בו. אחי הקטן. כל כך הרבה יופי ותום הוא השאיר מאחוריו, כל כך הרבה רוגע שנקבר בין החולות של הגוש. שנתיים מאז הגירוש והוא כמו סערה, מביא איתו עננים שחורים, רוח חזקה, וגשם שמתפרץ בדמעות של זעם. הוא פשוט סוער מדי, לא מוצא את עצמו באף מקום.
אני סופרת עד שלוש לפני שאני משחקת אותה אדישה וזורקת לו "מה אתה מעמיד פנים, ברור שנסלח."
המילים שלי נתלות באוויר, קופאות איך שהן, גדולות ויפות.
הוא מפנה אליי את הראש ונועץ בי עיניים המומות וכועסות. "נסלח???"
אני מרימה גבות, "יותר מהר ממה שאתה חושב."
הוא בא לענות בכעס, אבל אז מתחרט ומתחיל לדבר בקצב שוטף, כשהכעס מבצבץ מבין המילים שלו. "אז כבר שכחת את הבכי שלך? את המלחמות שלך? את השנאה שלך? כבר שכחת שרצית להישאר בבית כדי להיהרס יחד איתו כשהטרקטורים יבואו? שצרחת על חיילים כמו משוגעת שיעזבו אותך? שלא הגעת חודש וחצי לקרוואן בניצן כי סירבת להכיר בו כבית?" הוא מניד את הראש באי אמון, "איך, איך שכחת? איך את אומרת שתסלחי?"
המילים שלו פוגעות לי בלב, פותחות פצעים שכבר פתוחים. אני תופסת את עצמי לפני שאפול על הרצפה ואדמם לי למוות. "יואבי, תירגע, לא שכחתי כלום." אני אומרת לו. מודדת מילים.
"אני נלחמת אבל יודעת שהמציאות חזקה מדי. הזמן יעבור והלב שלנו יירגע ויתרפא, בלי שנשים לב. אתה תשרת בצבא כמו כל אדם אחד ואני לעולם לא אעזוב את הארץ, למרות התוכניות הגדולות שלנו. אנחנו נסלח להם או שנמות משנאה. זה ברור לי שנסלח, אנחנו בני אדם."
יואב לא מבין. הוא בוהה בי בהלם, חסר מילים פתאום. אני רואה את עיניו בוערות, נשרפות בזיכרון של אותה האש שלקחה לו את המקום בו העביר שש עשרה שנות חיים.
הוא לא מנסה לדבר, האש שורפת אותו מבפנים.
אחי הקטן שותק, שותק ומשפיל את מבטו.
***
אני לא יכולה להעמיד פנים יותר מול השתיקה הזאת שלו. מתמוטטת עליו בחיבוק.
"אנחנו נסלח, אבל לא נשכח," אני לוחשת לו. "אני מבטיחה."
הוא מהנהן ואני מרגישה את האש בין ידיי המחבקות. יואבי בוער.
אני תוהה אם גם הוא מרגיש את הדם בלב שלי, שאף פעם לא נעצר.
אני מחבקת חזק יותר, שאחי הקטן יידע- אם הייתי יכולה, הייתי נשרפת יחד איתו.
***
שנייה לפני שהרגע שלנו נגמר, מתווסף לרגעים שלא יחזרו לעולם, אנחנו מבטיחים.
מבטיחים לא לשכוח לעולם את יואב ושחר שהשארנו מאחור, מתרוצצים בין החולות ובונים בחלומות עתיד מוצלח יותר.
אנחנו מבטיחים לא לשכוח אותם,
כלומר אותנו,
לעולם.
זה כלכך יפה ומרגש.שורדתתת
וואו פשוט.
הכתיבה שלך כלכך ממצה, אוצרת הכל במילים בודדות, בעיניי זה כישרון מדהים.
מרגש. וכואב מאוד. הכתיבה שלך מדהימה,לשיר..אחרונה
ממש מצליחה להחיות את הסיפור כאילו מתרחש בזמן הקריאה.
כואב ונכון.
בניין עולםחידניסטית
ובנו שם בתים
ובנו שם עצים
ובנו שם משפחות
ובנו שם בנים
ובנו שם בנות
ובנו שם נשמות
ובנו שם שברים
ובנו שם קריעות
ובנו שם לבבות מיגון
ובנו שם שמחה
ובנו שם צמיחה
ובנו שם שלוה וביטחון
והיכן ששם נפל
בנו שם מגדל
של אמונה, תקווה, וחלום.
וידעו הם בפנים
שכך משיגים שלום.
ועכשו הם בונים
את שברי החיים
ובצד נשאר לו סרט כתום.
"עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".
וואוו. מטלטל. תודה לך.להבה ירוקה
ואו זה מדהים!ציון חמדתיאחרונה
ועכשיו הם בונים
את שברי החיים.
וואו!
את שברי החיים.
וואו!
עוסקים בחורבןסמיילי...
במרכז העיר מסתובבים הם ומחלקים ספרי תהילים.
בתשעת הימים, על אהבת חינם הם אומרים, על שנאת חינם נחרב ועל אהבת חינם יבנה.
לקחתי ספר תהילים אחד והתחלתי קצת לדפדף.
משו נראה חשוד. ישועה יהושע. הבנתי מה קורה פה.
מסיון. התקשרתי מיד ליד לאחים.
דווקא בתשעת הימים קורים דברים נוראים.
הרי על מה נחרב בית ראשון?
אחד מהדברים זה עבודה זרה. והרי מסיון זה נוצרות, נוצרות זה עבודה זרה.
צריך דווקא עכשיו בתשעת הימים לעסוק במלחמה נגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
כן, זה קיים. וצריך להלחם בזה.
גם היום.
חזק ואמץ.
אשריך צדיק!להבה ירוקה
זה לא אמיתי..סמיילי...אחרונה
קוראת פה הרבה ונפעמת מנסה גםתודה!!
ילדה אל מול ים,
גאות.
צדפים שירה
זכרונות
שפל.
שחור שחור
זעקות ללא מענה
קינות ודמעות
ילדה אל מול ים
שאלות
כאבים
פצעים פתוחים
וסדקים
תמימות שוקעת
ואש געגוע
גאות.
צדפים שירה
זכרונות
שפל.
שחור שחור
זעקות ללא מענה
קינות ודמעות
ילדה אל מול ים
שאלות
כאבים
פצעים פתוחים
וסדקים
תמימות שוקעת
ואש געגוע
יש לך את זה!להבה ירוקה
טוב מאוד, יפה ונוגע.
תודה תודה!!אחרונה
מישהו מכיר מקום לסדנאות כתיבה בירושלים?יעלה אביגד.
מאוד רוצה ללכת...
אשמח לשמוע הצעות!
יש לי סדנת כתיבה עם הרב רן שריד בכפר המכביהלהבה ירוקהאחרונה
אבל אולי הוא יסכם לבוא לירושלים...
ויש את המפגש פורום מחר, את יכולה לבוא!