זה...
היה כואב
ואולי זה אומר שרובינו לא עשויים מחרסינה,
ולא בטוח שאנחנו פילים.
ואולי זה כואב הרבה פעמים, לשתיכם-
כי גם חתיכות חרסינה קטנות יכולות לחתוך עור של פיל,
אבל בסוף זה מבריא, וזה רק מלמד..
בהצלחה גדולה!!
זה שיר כ"כ מדוייק, מדהים ואמיתי..
ונקודה קטנה -
משהו ששמעתי לא מזמן..
פילים יכולים למות משברון לב - עובדה.
אולי זה יאיר לך איזה משהו בשיר ..
מרוב שהמילים המדהימות האלה ערבלו אותי...
מהמעט שהבנתי,
הבנתי המון.
תודה לך!
את כותבת נפלא
לו רק יורשה לי להציע משהו-
את חתמת כל בית בשורה "מילים טובות". ייתכן שעדיף יותר לשים את השורה הזאת בתחילת הבית במקום בסופו זה עשוי להתאים יותר כיוון שאז ישמע השיר כאילו מנסה להגדיר את השפעתם של אותם מילים טובות, אך במצב הנוכחי זה מרגיש "תקוע" מעט ובעל הקשר מעט לא ברור.
לחלופין את יכולה לפתוח רווח בין הבית לשורה "מילים טובות" כדי לתת את אותו האפקט.
לשיקול דעתך
את האפקט שנוצר במבנה הנוכחי.
הצמד "מילים טובות" מהווה מעין טבעות שמחברות בין קרונות בתי השיר : מחד חותם את הבית הקודם ומאידך מהווה פתיחה לבית הבא.
אז לגבי ההצעה של רון , כן הייתי משאירה אותן בטור נפרד ולא כחלק מבית. לדוגמא:
הן נשמעות להן אי שם מרחוק,
בלב מדבר, עיר סואנת, או יער ירוק.
הן עפות להן באויר סתם כך,
מביאות בחזרה כל אושר שברח,
מילים טובות.
ואת הצמד האחרון הייתי בוחרת להשמיט, הרי כאן כבר ברור על מי מדובר. הצמד שחזר על עצמו כבר שלוש פעמים (מספר משמעותי) עוד מהדהד אצל הקורא.
מאוד אהבתי את הרעיון ואת המילים שבחרת לתאר בהן את המילים (כתבת פה שיר ארספואטי בלי לשים לב).
שתי נקודות - בחלק מהבתים החריזה טובה מאוד, בחלק החריזה לא שלמה (רצוי שתהיה אחידות בעניין).
דבר שני, המקצב. יש טורים שאולי יש מקום לנסח אחרת (מוזמנת לאישי אם תרצי לשמוע הצעות).
למשוררת מתחילה זה נפלא. תמשיכי גם בתחום הזה, כלים תמיד אפשר לרכוש.
בהצלחה.
מירי ט.ארס פואטיקה (בלטינית: ars poetica - "אמנות השירה") היא תופעה שבה אמנות עוסקת באמנות וביצירתה. הארס פואטיקה מפותחת בעיקר בתחום הכתיבה והספרות, אך מופיעה גם בתחומי אמנות שונים.סוג זה של כתיבה, המכונה גם "שירה בראי עצמה", הוא למעשה רפלקסיה - התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו. במרכזה עומדים תיאורים הקשורים בתהליך היצירה של שיר (כגון מניעים לכתיבה, טכניקות, נושאים וחומרים) וכן הגדרות לשירה והתייחסות לפרסום היצירה ולתגובות הקהל.
בשיר שלך את מדברת על המילים והשפעתן.
מירי ט.
שעות על גבי שעות יחד,
מתגלגל בדרכים הצפויות-מתעתעות
שאורגת יד עליון,
רוחשות הן סוד ומלאות יופי, הדר וחיים.
אבק דרכים אופף אותי, תולש אותי,
מעמעם את האש קודש שעוד נותרה בי.
מתגעגע, עייף, כבוי-מה,
פוסע בארץ אשר עיני ה' תמיד בה.
ניגון ישן-חדש על שפתיים יבשות,
ושיר נוגה על שורות של אור.
שמים וארץ וכל מרחביהם ויצוריהם,
עם קודש והמון בריות,
ערים וקופסאות מתכת-
בובות על חוט ותפאורה אדירה
של אנשים-חיים-רחוקים ביד אלוקים-חי-רחוק,
ולי בודד וקר ביניהם.
ואני כותב אלי מתוך הגולה:
מכסא כבוד חוצבה, לגור בארץ-קודש ערבה.
ואני אנא אני בא?
ברח לך אל מקומך,
אל שורש נשמתך!
תודה.
בכללי תיאור יפה מאוד...
אולי כדאי לחלק לפסקאות או משהו..
זה מבלבל קצת בעינים...
כי רוב השורות באותו אורך...
אבל מאוד יפה.
תודה
יאיר26אחרונהרוש לילה.אחרונהשהדרך בה את תופס את מושג הבית בשיר הזה שלך מצד אחד נוגעת בנקודה מאוד עמוקה אצלי אבל מצד שני הופכית אליה בצורה חדה.
לכן אני מוצא את השיר הזה מעניין למדי...
קצת כאבה לי מדי השורה האחרונה...
אבל כתמיד...מדהים.
רוש לילה.אחרונהאין.מילה כ"כ מוחשית.
כ"כ יש.
כשבעצם הכלום הוא הכל,
אין כבר ממה להתרגש.
ה'אין' הוא בעצם מה שאצל האחר;
אך ההוא מתמקד במה שאצלי-ולו חסר.
אולי במקום לרדוף אחר הרוח,
מוחשית ככל שתיהיה;
תפנים,תתבונן ותנוח,
עולמך יראה יותר מלא,יותר יפה.
מאוד!
תודה
מליאחרונהאין לי רוח משלי ולא נתיב מהיר.
אין לי גם חיוך תמידי ולא מודל על קיר.
לא תמיד מושלם אצלי ואין רק מסודר.
ומה חסר בעולמי? הוא לא חסר דבר!
ימים טובים עוברים עלי,סיפוק ועשייה.
חבריהם פחות אולי, דורשים עוד יגיעה.
והם סתם ימים פשוטים,צבועים בגואש שנקנה
בחנות המשחקים שבשכונה.
אבל אני רואה שמיים ואור ואני שר.
יודע לנצל את היום כי הוא קצר.
אז הנתיב שלי פונה והוא לא הכי ישר.
אך מה חסר בעולמי? הוא לא חסר דבר...!
כמעט מתנגן לי אפילו...
והמסר- 
מליאחרונהבס"ד
מפחד, מהסס, מעט עצוב.
התחלה חדשה, לא יודע מה יהיה.
שתיקה שאומרת הכול.
ואיך בכלל מתחילים לפסוע במקום החדש?
ואיך יהיה?
רוצה כבר להיות בזמן שאחרי שזה נגמר.
וחייב ליצור את הר"ט. חייב.
אבל איך עושים ר"ט בצורה טובה ולא בצורה רעה?
והרי אני גם רוצה להיות שם באמת ותמים וזה המקום.
אני יודע, אמונה. הרבה אמונה בהקב"ה שיהיה טוב. הרבה תפילה.
להתכונן לשם בהכנות המתאימות.
להגיע בהרבה ב"ע מה שחסר לי בהרבה מקרים.
לבנות זאת היטב
ואני חושב שצריך הרבה בב"ה.
ודף זה מלא רגשות שאין הדף מבין אבל הדיו נשפך.
רצוני להתגדל, רצוני להעצים, רצוני לא להיות בגאווה, גם אז. לעמוד בניסיון.
ריבונו של עולם,
אנא ה' הושיע נא
אנא ה' הצליחה נא'.
שיהיה טוב כולכך. שיהיה הצלחה. שאמצא חן בעיני רואי.
אמן כן יהיה רצון.
שבזמן שבין הזמן ויהיה שאלות יהיה טוב
שלא אגמגם.
ואני מפחד, נא ה', שלא אפחד.
אנא ה', שיהיה לי ביטחון.
שגם הרמה תהיה גבוהה.
והנה ללא תקלות, ללא מילים שיגמרו לי להתחרט אחרי זה.
ואחרי זה, רצוני הוא, שיהיה,
הודהו לה' כי טוב לעולם חסדו!
ודאי שגם עכשיו כן הוא.
אבל אז ההתלבות תהיה אש גדולה.
אש שמכלה ושורפת את הרע ומעלה בקדושה.
ואחרי כן ואלי אכתוב גם ואשפוך כאן שיחי.
התפללו בשבילי, התפללו יהודים, התפללו.
חזק ואמץ,
בשם ה' נעשה ונצליח.
בערב שבת-
אני חולץ את נעלי,
מקלף את הבוץ
של ימות השבוע
ופוסע יחף אל העמק
המחבר בין קודש לחול.
שורות - שורות של עצי פרי
מקדמות שם את פני,
וגלים – גלים של גבעולי עשב
שרים
כל אחד את הניגון שלו.
ויש שם פלג אחד
שבביישנות מציץ
בין גיא לשלוחה,
מתפתל בין שורות
שורות של פרחים
בו את עיני אני רוחץ
וטובל את נפשי לכבוד השבת.
עזרה בהתקדמות בכתיבת תסריט.
בדמויות הן אלכסנדר, מאיר, אילן.
מאיר הוא הבן של אלכסנדר ואבא של אילן..
אלכסנדר היה כנר, מוצלח מאוד.. אבל הוא כבר מזדקן ולא מנגן יותר.
מאיר גנן. שזה סיכול אותיות של נגן, אבל שונה מאוד..
אילן, מעומת אביו, ירש את אהבה למוסיקה. הוא גיטריסט וחייו לנגן.
מאיר דורש מאילן להפסיק לנגן ולארוז את הכלים כי אלכסנדר בא לגור איתם, בחדר של אילן.
מאיר לא רואה את זה, אבל אלכסנדר מבין לליבו של אילן. הוא רוצה שאילן ימשיך לנגן.
עכשיו איך אלכסנדר יעשה את זה?!
-אלכסנדר ייקח גיטרה וינסה לנגן בא ככינור?
-לא הגיוני. אם הוא לא יכול לנגן בכינור אין איך להצדיק את הגיטרה הגדולה והמסורבלת..
-אלכסנדר יוקוללה, שזה הגודל כינור אבל בעצם יותר כמו גיטרה?
-אבל איפה ייכנס הכינור?
-אלכסנדר יניח את הכינור בפינה, יחד עם כלי הפריטה הארוזים של אילן? כמו אומר "אני איתך. אם אתה לא מנגן - גם אני לא."
-בעייתי. הוא באמת כבר לא מנגן..
-אילן יפרוט באוויר, מנגן בדימיון כדי לא להעיר את אלכסנדר. אלכסנדר בכ"ז מתעורר. מתיישב על המיטה ומנגן בכינור דמיוני. בניד ראש הוא מסמן לאילן שימשיך גם הוא.
-בעצם אין לי סיבה לבטל את הרעיון הזה אבל אשמח להארות.
נשלח בכ"ז. אולי יהיו פה הברקות נהדרות
זה לא אמור להיות חלק חיוני בעלילה?
אם את מתעקשת לא להכניס את זה במופרש, תצטרכי רמז שהוא כמעט מילולי מבחינת העוצמה שלו.
שלא יהיה אפשר לפספס אותו.
אני מכירה את הסיפור. אני יודעת מה המניעים וברור לי מה אני כותבת על המסך, אבל בהחלט הגיוני שזה לא ברור מספיק.
כאן אתם נכנסים
לחישות בלילה
כמו טיפות
ניחוחות של צללים
ודמעות דביקות.
מעולם לא פחדתי
מלילות
רק מדמעות
ומלחישות.
לחישות שלך
בלילה
הם כמו צבט ומפלצת
מתחת למיטה.
יש דבר שמפחיד אותי יותר ממך
אולי זה הצל שלך
ואולי
זה הלחישות שכבר לא תלחש לי
פחד.
הצלחת להעביר אותו
את הפחד
זהו. אין לי מילים.
מדהים!
אין יל איך להגדיר אבל אהבתי אתזה שאת חושפת לאט לאט יתר....
עד שמגיעים לפואנטה שמשאירה אותך בלי מילים.
ובכל זאת כתבתי את זה, ואני מעלה את זה.
מכירים?
מכירים את זה,
שפתאום באמצע השיחה דמעה אחת של מלח נוצרת ללא סיבה בשולי העין,
וצריך להרים לרגע את משקפי השמש הכהים ולהעביר אצבע מחוספסת על מנת לנגב את העין?
ואז העולם נראה מטושטש כאילו מרחו אותו בצבעי מים, אבל נקי וטהור ללא משקפי מגן.
והאצבע הרטובה חוזרת לכיס והמשקפיים שוב מסתירים את האמת של העולם.
מכירים את זה,
שפתאום באמצע הריצה טיפה אחת של מים נושרת משום מקום על השיער,
ומחלחלת אט אט אל הקרקפת וצריך לגרד קצת את השיער האטום על מנת לנגב את הגירוי?
ואז התסרוקת החיצונית מאבדת צורה וראוותנות, אבל הראש שוב רענן וחדש כבתחילה.
והמטלית הלחה חוזרת לתיק והשיער מתייבש שוב ושב להיות כטבעו של עולם.
מכירים את זה,
שפתאום באמצע החיים זרזיף אחד של תורה לשמה נכנס ללא שום ידיעה,
והופך את הלב וגורם להרהר, וצריך לנער את הגוף החומרי ולפתוח לו מקום כדי... להתחבר?
ואז שוכחים לרגע מבעיות החיים המטרידות ושערי שמים נפתחים וקשר חזק מתרקם.
והזרזיף הדק הזה שוכן בתוך המוח והלב, ובלי לשים לב משנה את פני העולם.
מכירים?
אהבתי כ''כ כ''כ
התבנית החוזרת שיוצרת השוואה בין הדברים ובעיקר היכולת להכניס אותנו כקוראים לתוך החוויה.
את מתארת את זה כ''כ טוב שאין סיכוי לא לחוות בעצמך...
מאוד מאוד אהבתי את ההקבלה.
נגע בי
[גם מאוד אהבתי את זה שבשתי בתים הראשונים אין שינוי והעולם חוזר לקדמותו אחרי החוויה ובבית השלישי שמדובר על משהו הרבה יותר עמוק אומנם לא שמים לב אבל זה משנה את פני העולם(!) לא שינוי קטן...זה ממש יפה)
תודה
שימחת מאד!יעלאחרונהואת-
האם את עוד זוכרת?
האם את עוד שומרת לי
חסד נעורים?
האם עודך קוראת
את אשר בליבי עליך?
האם עודך יודעת את אהבתי?
וכשקראת אלי "איכה",
האם אכן ידעת
איה את?
איך יכולת לשכוח?
הרי את
מקודשת
חיה רוזאחרונהשלא תנשום יותר, שלא. - החזרה פה מוסיפה כלכך.
תודה לך על זה.
ואת מדהימה.
על שפת הים היא עמדה.
מייחלת לאור
כניצב על משמרתו
וליבה בטבעות ברזל מחושק-
מגן
מפני החשכה.
רעש הגלים
הוא כאין ואפס,
אל מול גלי האפלה
שבמוחה מכים הדים
מבקשים ללחח את נשמתה.
וכבר נראה שדעך
כוכב אחרון של נשף
ונבלעה דמותה -אבדה בעלטה
לולא זוג עיניה
שבלהט – ניצוץ - אש - תמיד
בורקות
מחיות את התקווה.
כי הינה במגע ליבה
עולה וגועש
ים של מילים
וחורקות הטבעות- מבקשות להישבר
אל מול קרני השחר
המבקיעות את פני המזרח
לעבר נשמתה.
אני אשמח,
בתנאי שתשלחי לי אחר כך את מה שיצא...
