רק חולצה.
רק חולצה נשארה שם מוטלת על הרצפה.
הם עזבו בחפזה, גביש אדם ממולל וממהר. בתוך שניות נעלמו האפודים הברכיות הקסדות והנשקים והחדר נראה שוב כמו סתם פנימיה לנערים בסיכון.
הם לוחמים. הם אוסף אנשים שהתקבץ לבקו"ם, בליל פנים ושפות. אך מאותו היום בו נשבעו אמונים למדינה ולדגל למרגלות הכותל המערבי, הם הפכו לאחים לנשק, לחטיבה אחת.
מאז אותו היום הם ישנו יחד, אכלו יחד, בכו וצחקו יחד. אבל בעיקר הם התאמנו לעזוב בחפזה להיעלם בשניות. כשההכשרה הסתיימה הם נלחמו כתף אל כתף. יורים באפלה, מסתערים בשקט ובדממה. מקצוענים. אף פעם הם לא השאירו סימן מאחור שיעיד שהם היו שם. הם אהבו יחד והרגו יחד. הם לוחמים.
באותו היום רק חולצה נשארה שם מוטלת על הרצפה.
הם עזבו בחפזה ובדממה, בחזרה לגבול. אל מדי האלף עם ריח הכביסה, הכומתה החומה שצעדו בשבילה עשרות קילומטרים, אל העץ על הכתף שהם כל כך התגאו בו, אל הבית.
רק חולצה נשארה מאחור. הואתיות צהל רקומות עליה.
באותו היום הם בכו יחד, כאבו יחד זכרו יחד.
באותו היום הם נהרגו יחד ודמעות השמיים זלגו בסערה אל אותה אדמה שאהבו ונטמנו בה, מקדירים את השמיים אל העץ שכה התגאו בו, מרטיבים את המדים שהתייבשו, מסווים ברעם הסערה יפחות חרישיות.
למחרת על החבל רק חולצה נשארה. מתנפנפת ברוח. רקומים עליה האותיות צהל. אם מבכה על בנה שלא ישוב הורידה את החולצה ומתוכה צנח פתק קטן.
בכתב קטן עגול ונוקשה היא קראה בכתב ידו את המכתב האחרון. כי לא יטוש השם את עמו ונחלתו לא יעזוב, ה' הוא האלוקים, עם ישראל חי!
תלוליות אדמה טריות ושקט מחריש באוזניים. אבל למחרת רק חולצה אחת נשארה. מתנפנפת ברוח.
חשבתי שזה מיוחד בשבילנו