פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 491)

תנו לי עצות,טיפים וכן הסבר על מהותו של פורום זה...

מכל התאטרון, אין מה להתווכח

הבובה שלי נראית הכי שמח.

תארים, קופצנות ותספורת שווה,

וכולם אומרים- בובה טובה!

 

ויגיע היום, לא יהיה כבר מנוס,

אשמוט את חוטי בובתי

אולי אז יוכל התאטרון כולו

לראות פרצופי האמיתי.

תהיו עדינים..


האם הירח עצוב, או שטוב לו
לקשט חלונות אחרים
האם הוא אוהב לדעת הכל
לראות מה שאנחנו לא רואים

האם הוא שמח שהוא שם למעלה,
לא מושג, נחשק ואצילי
או שאולי הוא רוצה, אם אפשר רק הפעם
לספר בעצמו, במקום להקשיב חרישי?

וכשזוג אוהבים מביטים לשמי הלילה
האם הוא מישיר מבט מחויך חזרה?
או שאולי הירח, מרוב שעצוב לו
מפנה את גבו בקנאה

וכשאני במיטה, מחליקה לחלום
ומדמיינת קרוב אהוב רחוק
האם הירח ימחה לי דמעה
וינחם בבת צחוק

ובמקום לנחם, האם הוא יבכה
ויבין לליבי
כי בזמן קצת אחר, במרום הגבוהה
הירח היה במקומי

האם הירח בשעת בין ערביים
כשהשמש נהיית עייפה
האם הוא תוהה לו, תוהה לו עליה
האם היא גם היא בודדה

ואם זה נכון, וזה המצב
האם היא תוהה לה עליו?
והאם אפשרי שאולי יום אחד
אי שם בשמיים
הם יהיו בודדים יד ביד

האם הירח מביט גם הוא למעלה
וחושב על הירח שלו
והאם גם אני ירח של מישהו
שתוהה אם אני עצובה או לא?

צרעת

קורעת

פוצעת

את העור ואת החיצוניות

 

דלקת

מעכבת

מקלקלת,

אבל לא בפנימיות

 

את

מסננת

לא עונה

מענה

התהייה אי פעם תשובה?

תקועה
בלי יכולת לזוז.
חסומה
כולי תחושת בוז,
לעצמי.
השכל מבין, אבל לא מבצע.
רוצה להיפתח, אבל המרצע-
נשאר בשק.

 

אין פתרון, אין עצה,
ואני אף פעם לא אהיה מרוצה.
אני כבר רצוצה,
מרוב נסיונות
שרק הגביהו את המחיצה
בין הרצון-
לרמת הביצוע,
מישהו פה חומד לצון
-חושבת בזעזוע.

 

למה לעולם איני מצליחה?
למה אני בעיניי כבר בדיחה?
בדיחה ללא צחוק, ללא משובה,
מפני שעליבותי היא הנושא בה,
כשבתוכי אין יוצא ואין בא.

 

והמפתח לליבי-
נשמט אי שם בילדותי
בין המשחקיה להסעה ובגן השעשועים,
היכן שילדים את רישעותם מוציאים.

 

ואני?
מלקקת את פצעי, מתרפאת אט אט,
כואבת בדרך, ולוחשת בלאט;
למה אני...?

 

אשמח לשמוע את דעתכם 

זה מה שאני
על כל דבר קטן, מילה של שלוש אותיות, אני מתכווצת
ולא נושמת
מעניין, שרק אחרי חודש וחצי אני מצליחה להבין כמה רע זה היה
ולכאוב את זה, ולא לסלוח
**
אני מתגעגעת. ככה זה היה וככה זה עכשיו וככה זה כנראה גם יהיה
לא כולם יכולים להבין את זה, אבל אני מאמינה, שבעולם הטוב שלנו, ישנם מספיק אנשים שמכילים, שמבינים, שמרשים לכאוב כל כך את הדברים הרעים הקטנים
**
מותר לי לבכות
מותר לי לכאוב
כאב תמיד יהיה, תמיד
לא כי אני חולה, לא כי אני רגישה, לא כי אני אישה
פשוט כי אדם הוא אדם
ואני היא אני
וצריך ללמוד לתת מקום לכאב
ולכאוב
ואחר כך לקום
**
וכמו שצריך ללמוד לתת מקום לכאב, כך גם צריך לתת מקום לכל
זה רע, שאני לא יכולה לדבר עליי ועל מה שעובר עליי
כי זה מטלטל מדי
למה, למה דברים נפוצים כל כך צריכים להתחבא?
זה הורג אותנו מבפנים
אני רוצה להסביר למה רע לי
ואי אפשר
כי לא מדברים על זה
**
אומרים
שהיא בשבילו
שתשמור על עצמה למענו
שתחכה לו
שתיתן לו מה שהוא מבקש
(והכל בהרמוניה ובהדדיות, כמובן, אבל בכל הנוגע לזה-)
זה לא נכון
גם הוא
בשבילי
והוא שומר אותו, או לא שומר אותו
אליי
הוא, אולי, הלוואי, מחכה לי
אם רק נבין את זה
כמה טוב יתפשט
רוך
רוך זה מה שחסר כאן
ורוך יקרה
כשנבין
**
רק רציתי לומר לך
שגם אם לנצח תהיי
את לא חייבת להיות
נפגעת חרדה


אשמח אם תאמרו לי (אפשר באישי, הלוואי ומישהו יגיע למקום שזה צריך להיות באישי) מה חשבתם על הקטע הזה. על מה הוא, מה הוא מעביר, מה הסכמתם ומה לא.
תודה רבה מראש
(וכמובן גם הערות על הכתיבה עצמה)

ובנו שם בתים

ובנו שם עצים

ובנו שם משפחות

 

ובנו שם בנים

ובנו שם בנות

ובנו שם נשמות

 

ובנו שם שברים

ובנו שם קריעות

ובנו שם לבבות מיגון

 

ובנו שם שמחה

ובנו שם צמיחה

ובנו שם שלוה וביטחון

 

והיכן ששם נפל

בנו שם מגדל

של אמונה, תקווה, וחלום.

וידעו הם בפנים

שכך משיגים שלום.

 

ועכשו הם בונים

את שברי החיים

ובצד נשאר לו סרט כתום.

 

"עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל". 

 

במרכז העיר מסתובבים הם ומחלקים ספרי תהילים.

בתשעת הימים, על אהבת חינם הם אומרים, על שנאת חינם נחרב ועל אהבת חינם יבנה.

לקחתי ספר תהילים אחד והתחלתי קצת לדפדף. 

משו נראה חשוד. ישועה יהושע. הבנתי מה קורה פה. 

מסיון. התקשרתי מיד ליד לאחים. 

דווקא בתשעת הימים קורים דברים נוראים.

הרי על מה נחרב בית ראשון?

אחד מהדברים זה עבודה זרה. והרי מסיון זה נוצרות, נוצרות זה עבודה זרה.

צריך דווקא עכשיו בתשעת הימים לעסוק במלחמה נגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

כן, זה קיים. וצריך להלחם בזה.  

גם היום.

חזק ואמץ.

 

ילדה אל מול ים,
גאות.
צדפים שירה
זכרונות
שפל.
שחור שחור
זעקות ללא מענה
קינות ודמעות
ילדה אל מול ים
שאלות
כאבים
פצעים פתוחים
וסדקים
תמימות שוקעת
ואש געגוע

מאוד רוצה ללכת...

אשמח לשמוע הצעות!

מביון ליבה השבור של העיר עולה ניגון
מוך העיר החרבה עולה ניגון

הולך ומתפשט לו בין רחובותיה 
עד שתיבנה,עד שתיכונן

לא יפסיק הניגון מזמר 
לא יתן לנו- שיחמוק.

 

ממסתובב הניגון, שליח נאמן
של המקדש החרב, של עצב השכינה, של עם הקודש.

לא יפסיק הניגון. לא ישקוט.
לא יתן לשכחה לגבור.

מבעד ללבה השבור של העיר, עולה ניגון. ניגון נחמה.
 

 

"נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם
דברו על לב ירושלים וקראו עליה" (ישעיהו)

בואו ביחד, נדבר על הלב.
למען ננחם, למען נתנחם, למען נשיב את שאבד...

הסתובב הלב בשמים הכחולים
שמח ונינוח מלא באור.
 

עד שיום אחד מצא עצמו בגוף שזר לו
מסביב שמע בכי וצחוק בערבוביה

מלא געגועים היה הלב לשמים הכחולים

לאחר שעבר זמן הבין הלב שהוא הולך להשאר עוד הרבה זמן בגופו-ולא סתם.
כנראה ויש תכלית.

נזכר הלב בשמים,ופתאם,בלי הכנה-נתמלא רגשות תודה.
לגוף, שכבר לא כל כך זר, שנותן לו לראות נחלים ופרחים- שבשמים לא רואים.

והחליט לתת לגופו במתנה- את זכרון השמים הכחולים,
יחד הם יצאו- לחיים חדשים...

חים של שלום  ואהבה. חיים של חסד ונתינה.
חיי שלמות.

הלך הלב והתרחב, הלך החיוך והתפשט,

"וּכְא֥וֹר בֹּ֖קֶר יִזְרַח־שָׁ֑מֶשׁ בֹּ֚קֶר לֹ֣א עָב֔וֹת מִנֹּ֥גַהּ מִמָּטָ֖ר דֶּ֥שֶׁא מֵאָֽרֶץ" (שמואל ב)
 

אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם(ישעיהו)

"אמרו ברחובות שקשה לבנות פה בית"

כל היום אומרים ברחובות.

אומרים, מדברים, מקשקשים.

בלי לחשוב מה המשמעות של מה שהם אומרים.

בלי לחשוב מה האמירות שלהם גורמות לאנשים ברחוב.

ואני?

אני רק תיירת פה.

תיירת שהגיעה בטעות אל הרחוב מהכפר ואמורה ללכת ממנו.

אבל הרחוב כמו שותל אותי בתוכו,

לא נותן לי ללכת ממנו.

אבל אני רוצה!

כ"כ אני רוצה!

ללכת. לרוץ. לעוף. לחלום..

אבל ברחוב ממשיכים לומר

"שחלומות יש רק בחלומות"

לא נכון!

בכפר שלי חלומות ומציאות חד הם!

אפשר אחרת!

ואני צועקת, ומוחה, וזועקת.

אבל הרחוב- בשלו.

ממשיך לומר.

ושוב- אני צועקת, ומוחה, וזועקת.

אבל השקט של הרחוב כבר מתחיל לבלבל אותי.

והצעקה נחלשת, והמחאה נפסקת, והזעקה שותקת.

שותקת- אבל קיימת.

כי עמוק בפנים קיים בי עוד קול קטן

שקורא לי לקום ולברוח מכאן, מהרחוב הזה.

קול שמתחנן לרחוב-

בבקשה רחוב! אל תיתן לי להתייאש לי.

תן בי את האומץ לקום ולעזוב אותך.

תן לי אדם אחד בתוך הטירוף הזה שיגיד לי שאני צודקת.

 

"ויש אחד שאומר שלא תמיד מוכרח להיות ככה"

מה זה ככה?

ככה זה ככה.

ככה זה אפור ורגיל וריאלי.

ככה זה הרחוב.

לא תמיד מוכרח להיות ככה, האחד הזה מזכיר לי.

את שומעת??

יש מקום כזה, הוא רחוק, אני יודע,

כבר שכחת אותו,

אבל הוא גם כל כך קרוב,

שבו לא חייב להיות ככה!

מותר בו לחלום

ולעוף

לצחוק

לשחרר

לצעוק

לקפוץ

לרקוד

לבכות

לצחוק

לחיות!!!

את ילדת כפר, תתעוררי!!

אין לך מה לעשות בתוך הרחוב הזה!

רוצי אליו, אל הכפר שלך.

תעזבי את כל החושך הזה, הככה הזה.

עמוק בתוכך את כולך כפר,

אל תתבלבלי!

 

"בלילה חשוך- פנס אחד ברחוב".

בע"ה

יום אחד הוא התעורר בתוך היער. יער אפל. רק רצה לטפס מבעד לצמרות העצים. רק רצה גבוה יותר...

פרק א

כך הסתובב לו ביער האפל, מתרגל לחושך,חושך מנחם.
שומע קולות,אורות וצללים, לא רץ לברוח בין העצים...

עד שכך בלי שהבין מה קרה, פקח העניים ולפתע גילה שאין עצים מפחידים. במקומם יש ירח וכוכבים, שמע כמו בחלום נגינת חליל,ומדורה קטנה. יצא בעקבות הצליל והאור. יצא ומצא לב.
לב מנגן בחליל ליד מדורה בנעימה שמימית "אנעים זמירות ושירים אערוג כי אליך נפשי תערוג. נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודך" הוא הוקסם מהלב. תוכל בבקשה להצטרף אלי לדרכי? שאל את הלב. בוודאי,רק לך חיכיתי. שב. אני בדרכי אל לב העולם. לא אוכל ללכת לבדי. קח אותי איתך,אני כבר אנחה אותך בחלילי, רק הטה אוזן להקשיב. רק שמע את קולי העדין...
 

הרחק

מכל המילים,

כל השירים,

טיפת דיו

בלב גוויל קלף ריק –

זקיף של סלע שחור

ניצב בלב המדבר.

 

ואליו נושאים עיניים

אפיקים חרבים

שמזמן כבר רחקו

ממקור התקווה

 

ופניו נוקשות,

אף עפעף לא יניד

לא יסיט מבטו

מעמדת המשמר.

 

ורק בלילות נדירים

של גשם סוחף,

בין כל הטיפות

הוא מזיל דמעה.

 

כי בלב האבן

יש גרעין של בשר

וקרעי זיכרונות

הם – הם נשמתו

שבכל זריחה שוב מעוררים

את הלב הנשבר.

כאב חד חודר את הלב,
והוא לא נעצר הוא מתפזר.
מהעיניים מתחילות הדמעות לזלוג,
והגוף כולו רועד.
בתחושת תסכול שאי אפשר לעשות דבר,
אין אפשרות לשנות את נולד.
המציאות בה אנו חיים,
ואיך שהחיים כל כך מסובכים.
אותו כאב חודר להבנה,
כן זה מה שקרה.
איך להתמודד הרי הכל גלוי?
כי הפצע מדמם והדם נוזל.
החוצה יוצאים הפחדים, החולשות, הרגשות.
והחיים ממשיכים כי אין מעצורים.

זה נהייה גדול
ענק, עצום.
ממלא את החדר
ואנשים בחוץ
מדלגים יחפים.
(פעם הייתי כזאת, זוכרים?)

וזה ברור לכולם
שגדלים. וזה טבעי
אבל לגדול זה רק החלטה שלנו
לאזור כוחות
אחת שתיים שלוש
גדלתי.

כי אני רוצה לגדול.
להיות גדולה.
לגדול, זה להתרחק
ולחזור.

(איזה מזל שגדלתי.
הופ הופ
טרללה)

אין כמוך משיבת נפש,
מביאה ברכה לבריות כולם.
עליך אודה בכל יום,
עליך, המוסיפה תנועה וחיות לעולם.

 

אעמוד על הר גבוה ביום סגרירי,
אחכה שתכי בי בכל הכח.
את פני תלטפי ושערי יסמור למגעך,
אותו אי אפשר לשכוח.

את מגיחה לך פתאום,
מגלה טפח ומכסה טפחיים.
מנערת צמתה ומנופפת בשמלתה,
מביאה לעולם סם חיים.

"שאתה הוא ד' אלוקינו משיב הרוח"

"מי אתה?" שאלת בתום, מביטה עמוק בעיניי.
רציתי לשתוק ולומר לך שזה מוקדם מדי, אבל משהו בך גרם לי לרצות לדבר. אולי גם קצת לבכות ולחבק אותך.
"אני..." סיפרתי לך את הכל, הפקרתי את עצמי בידייך במילים רועדות. ילד מפוחד בגוף של נער בן עשרים, גדול אך גם קטן כל כך.
אני לא מבין למה סיפרתי לך, אני אפילו לא יודע מי את. שאלתי, אבל את לא רצית לגלות.
"זה מסוכן מדי," אמרת.
מסוכן לי או לך?
אני באמת לא יודע.
כשסיפרתי לך מי אני קיוויתי לגלות אותך, עד הסוף, לעזור לך לצאת מכבלי המחשבות שבהם את מצטנפת כל היום.
אבל כמו שבאת, כך הלכת. רגע כאן ורגע שם, חסרת מנוחה, חסרת מרגוע.
הייתי יכול להיות שלם יותר אחרי שהלכת אם רק הייתי מגלה אותך.
אני יודע מי רציתי שתהיי בשבילי,
אבל אני לא יודע מי את,
ואני קצת מפחד.
בלי החלומות שלי עלייך לא נשאר כלום ממך-
את סתם עוד בן אדם זר
שמכיר את כל הסודות שלי.
ואני, אני ילד קטן בגוף של נער בן עשרים.
ואני מפחד כל כך.

בלילה הוא יוצא בשקט עם עששית, כשניגון עולה מבין שפתיו.
מתהלך הוא בין התקוות שנכזבו, החלומות שהנפצו, האורות שנכבו, הניצוצות שנפלו...
כשהוא מוצא תקווה נכזבת,חלום מנופץ, אור כבוי או ניצוץ נפול, הוא מתיישב לידם. מניח את העששית על הקרקע, ומנגן.
ניגונים שמיימים, ניגוני אהבה, מנגן את הלב. את האור. מחזיר תקווה לתום וטוהר.
מזכיר שהכל אפשרי. שעוד לא מאוחר, לעולם לא מאוחר...
שבחושך הגדול, עששית קטנה יכולה להאיר את כל העולם...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המתקן.