ולא שכואב לה בלב
רק, סתם,
לפעמים צריך שיהיה משהו שייקח את הלב ואת העייפות עיניים.
אולי גם את הכאב רגלים הקצת מציק הזה. והנה היא, היפה שלנו
הולכת ברחוב מרוצף אבנים.
יש תאורה צהובה על האבנים, היא יחפה, היחידה בעיירה הזו.
וזה עוד לא בית בית.
עוד אין שם שלט עם בן זוג ובכיף, אבל יש מפה טובה,
ולפעמים הים שרואים מהחלון ממש משמח אותה, כמו בתחילת שבוע שבטעות כיוונה את השעון ארבעים דקות לפני וקמה.
ובטרנינג, בחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים, בשיער מצטנף קלות, ובעיפות המתוקה הזו שהיא קמה איתה לאחרונה,
נכנסה בה כזו רוח טובה שבאה מהים.
ופתאום באמצע כל הרוח הזו, רצתה מתיקות בפה. לא שוקולד, גם לא דבש.
עכשיו היפיפייה שלנו עוזבת את החלון לרגע, נכנסת למטבחון שהיא לא כל כך אוהבת. בעיקר בגלל הסדק במראה.
התיק מאתמול עוד זרוק על השולחן הקטן, וספל שוקו קטן מונח בכיור.
היא תמיד מסתובבת עם חבילת שוקולד בתיק, אבל לא בא לה עכשיו על חצי חבילת השוקולד תות.
היא בכלל טיפוס של חמאת בוטנים.
אז היא ירדה למטה, והייתה שמש קצת חזקה מדי שטיפונת סינוורה אותה.
היא קנתה במכונה החשמלית, שהיא לא יודעת מי הביא לעיר חוף הזו את החטיף הזה שנראה כמעט כמו במבה נוגט, טיפונת ארוך יותר.
שזה בכלל אוכל של ישראל, והיא כבר כמעט לא זוכרת את הבית בתוך הזרות הנעימה של העיר חוף הזו.
ועד שהיא עלתה למעלה
ונשענה על החלון, ונתנה לרוח לאסוף אותה כבר הייתה צריכה לצאת.
אבל באוטובוס בדרך ללימודים היה לה מקום טוב, וכל היום אכלה רק דברים שהם מתיקות עדינה.
אבל זה היה בבוקר, ועכשיו לילה והיא קצת מותשת מהריקודים והחיוכים.
עכשיו היא פוסעת לבית
וכל הזקנים שתופסים את הספסלים של תחנת הרכבת הלכו לישון,
וכל האוויר החם שלפעמים הרוח מביא מהמפעלים עף דרומה.
וכל המקומות בקרון שהיא נכנסת אליו כשהרכבת מגיעה ריקים חוץ מאחד, וגם היא מישהי שהיפה שלנו לומדת איתה.
וההיא, במקום לשאול אותה "רגע, אז למה עזבת את ישראל?" כמו כולם,
לוקחת את הדיסקמן שלה (ורק בעיירת חוף הזו אנשים עדיין מסתובבים עם דיסקמן ואוזניות משנות השמונים)
ונותנת לה לשמוע שיר אחד שמחמם אותה.
(ואולי זו מתנה לזו שבאמת כואב לה הלב.)
