פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 493)

רק לב אבן מהין
להרים את ידו.
לשלח אבני תופת
ולנוס.

חברו אבנים לבנים
נעשו כאחד
הפיגו עולם
קטעו חלומות.
אבנים קטנות
בנים גדולים
לב אבן אטום
ודמעה.

ואמך עוד ליד הקבר
ממאנת לעזוב
ודמעותיה הטהורות-
רק הן מצליחות
להמיס
אבנים
ולחדור את האבן
שכעת, מכסה את כל גופך.

רק רציתי לומר לכם תודה. רק תודה.

אני מפרסמת פה הרבה אבל בגלל שאני מהפלאפון קשה לי לעקוב אחרי התגובות, ואני מרגישה שאני לא אומרת לכם מספיק כמה אתם עושים לי טוב על הלב.
כל דבר שאני מפרסמת זה משהו שנכתב על ידי ממש, ויש בו המון נקודות קטנות שפחדו לצאת החוצה בדרך אחרת, והתמיכה והעידוד שלכם גורמים לי להן לצאת ולרוקן את הלב שלי ממשא מיותר.

באמת שכל תגובה וכל הודעה שאתם שולחים.. פשוט מחמם את הלב לראות. זה כל כך עושה טוב.

אז אני לא מגיבה לכולם כי אני רואה מאוחר מדי או שאני לא רואה בכלל ‎‎
אבל מה שאני רואה מספיק לי.
ותדעו שהפרגון שלכם מדהים לגמרי.

יוצא לי לפעמים גם לקרוא פרסומים שלכם,
זה נורא קשה מהפלאפון, אבל כשאני קוראת אני לא מצטערת על המאמץ.
אגב, מסרים ממש נוחים לי, אז אם מישהו מעוניין לשלוח קטע שכתב במסר כדי לקבל חוות דעת או סתם התלהבות, אני כאן ‎‎

אגב, יש לי עמוד בפייסבוק שנקרא 'אין לי מילים.', מוזמנים לעקוב אחרי הפרסומים שם.

שוב תודה רבה על הכל,
מרגישה שזכיתי להיות חלק מהפורום הזה.

פשוט תודה. ♥

הייתי צכה קטע לאיזשהו טקס ולא מצאתי, אז כתבתי אחד בעצמי

הערות ממש יעזרו לי פה

 

רק לפני כמה שעות הם גורשו מהגטו

נלקחו מהרחובות או הוצאו הכח מהבתים

הם עמדו צפופים אחד לשני

מתחילים לחשוד, אך לא יודעים עדיין מה יקרה עכשיו.

לפניהם מתנשאת טירה גדולה ומסביבה עשרות עצים

הם נמצאים ביער מרוחק

שם איש לא ישמע את זעקתם האחרונה

שם איש לא יידע מה מסתתר בין העצים העבותים

פה תהא קבורתם.

דלתות הטירה נפתחות והם נכנסים פנימה

בינהם היה ילד קטן, בערך בן שמונה

נראה היה שאיבד את אמו בין ההמון ועיניו לא פסקו מלחפש אחריה

הוא לא בכה

בגטו למדו אותו לא לבכות

רק ככה אפשר לשרוד.

הגרמנים מקבלים אותם בחיוך קל

אומרים שאין מה לדאוג, שולחים אותם ליישוב מחדש

אתם רק צריכים לעבור חיטוי קטן וזה הכל, הם אומרים

אל דאגה, אתם תקבלו את חפציכם בחזרה

אתם רואים? הכל רשום

רק תתלו את בגדיכם פה על הווים ותעברו את הדלת.

הם נכנסו ישר לתוך משאיות.

כאן כבר לא היה חיוך, היו רק מכות

והדלת נסגרה

-----

פתחנו את המשאית ונתנו לגז להתנדף

אחר כך התחלנו בפינוי הגופות לבורות השריפה

למדנו לא להסתכל על פרצופים

פרצוף הופך משהו לאישי. ואסור להישבר

רק ככה שורדים.

משכתי את אחת הגופות ופתאום ראיתי שזה ילד קטן, בקושי בן עשר

עיניו היו פקוחות, ועל לחיו זלגה עדיין דמעה סוררת

נראה היה שנשבר רק רגע לפני ובכה

הוא כבר לא שרד.

ב"ה

משאירים
בי
עקבות

סימנים
של
אחרים

עברו פה אלף
וכל אחד
חריץ קטן
השאיר

אבק דרכים
נדבק
מזכיר
שאנחנו
עפר

כל עקב
הוא סימן
לאנשים
שהיו פה
מזמן
מזמן


* מעובד על פי דבר תורה של חברה,
על פירוש אפשרי של ונפשי כעפר לכל תהיה, שכל אדם שאני יפגוש ישאיר בי סימן וישנה אותי קצת כמו עקבות על עפר.

חסדי שמיים מרובים, עצומים. צאו וראו כי טוב ה'. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

 

משאול תחתיות הוציאני ובמקום גבוה שמני. את מצבי הפך לטובה גדולה ואת התורה אשר אהבתי זכה אותי ללמוד יומם וליל. בהשגחה פרטית עצומה בורא עולם דאג שזה יחכה, אני לא הבנתי למה ומדוע, אך היום מבין אני ויודע גם יודע, ומבין מה היה וקרה אם זה היה לפני. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. חסדי ה' גדולים הם מאוד, כמה טוב להגיד בבוקר חסדך ה' ואמונתך בלילות. וכל הטוב הזה אף על פי שעברתי על דברך ורשע אני, ואף על פי כן הטוב הגדול הגיע ושומע אתה לתפלותי.

אבל צערי מה גדול הוא שכפוי טובה אני ואין בי התעוררות גדולה בכל זמן להודות לך מעומק הלב ואיני מצליח להודות לך מליבי אף על פי שרוצה אני. אנא מלך מלכי המלכים זכני ה' יתברך להודות לך באמת. בהתלהבות וזכני לעבדך בשמחה, זכני לעשות לך נחת רוח, אני באמת אוהב את תורתך, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, כל כך אוהב אני ללמוד את תורתך הקדושה, כלכך נהנה אני מלשבת על דף גמרא ותוספות, ויקר ל מאלפי זהב וכסף, אני מניחם בצד והולך לתורתך הקדושה. התחביב הגדול ואהוב עלי הוא לימוד תורתך הקדושה, תודה רבה לך ה' יתברך שזיכיתה אותי לעסוק בתורה, תודה רבנו של עולם על טוב כולכך גדול שלא היה לי ולא חשבתי שיהיה.

רק כאבי שעוד נשארו בי אנא מלך עולם, רק אתה יכול, בבקשה תקח כי אם לא אבדתי.

בכל מקום הם מופיעים ומחמירים. וזה נורא ואיום. נורא כשאני חושב על זה ברצינות.

ואני באמת מפחד מהלבנים ולכן כבר שנים שאני מפספס אז אנא עשה נס.

בטוח אני שאתה אוהב אותי.

אני בטוח שהכול לטובתי ואין אתה עושה לרעתי.

אז אנא, עשה אל תאחר.

 

תודה אבא, תודה!

 

"אם אמרתי מטה רגלי חסדך יסעדני"

 

אבל אין שלום וירושלים מדממת.
טיפות טיפות היא מטפטפת.
מוציאה את שבה נשאר.

ומה זה שיוצא?
האם הדם יאזל?
אולי בכלל זהו גוש מוגלה, שנזל.

יהיה אשר יהיה
עוד תחבושת ועוד
נשיכת שפתיים, כיווץ ידיים
ונחמה

שאולי זה רחוק
ואולי מי מסתכל
אבל עדיין מירושלים בוקע
קול ישראל.

ולפעמים

לפעמים אני פשוט משתרעת על הרצפה

ומתגעגעת.

הוא מזדחל בי בשקט,

הגעגוע,

כמו עשן שמתפשט לאט לאט

וחונק וצורב בגרון.

אבל אני לא מספרת לך על זה.

אף פעם.

ואני לא באמת משתרעת על הרצפה.

רק הייתי רוצה.

ואני לא נותנת לדמעות לצאת לרגע,

אם שאלת.

והגעגוע?

הגעגוע עוד שורט לי. עדיין.

לאט לאט גם זה יגמר..

אני אכריח אותו

הוא תמיד חשב שהמקום הזה הוא פח האשפה הגדול בעולם

לשם זורקים הצעירים המתנשאים את האנשים שכבר לא יביאו תועלת לעולם לדעתם, המבוגרים

כולם מסביבו נראו כאילו קימטו אותם היטב לפני שהשליכו אותם

ובינו לבין עצמו הבין למה הם הגיעו לשם הם היו מרוטים ומשומשים אחרי השעות הטובות שלהם

תמיד כשהמחשבות האלה עברו במוחו משהו בו התקומם על זה שילדיו שמו אותו שם

בפניהם הוא קרא לבית האבות 'מחנה ריכוז לזקנים' או 'חירייה ב''

לזקנים שנחשבו לחבריו הוא רק חייך את החיוך החצי מתוק חצי מריר שלו ושתק

 

(*נכתב בעקבות שיחה עם קרוב משפחה מבוגר ועל פי תחושתו כפי שהבנתי*)

מי ייתן –

ויעיר אותי בכל יום מחדש

השחר העולה

בלטיפה מרפרפת,

על עפעפי הסגורים.

 

ואת גלי הריח הטרי

של בצק יוקד בתנורים

יחד עם הטל החודר מבעד לנעלי

המקדמים את פני

בצאתי אל הרחוב.

 

וחיוך רחב

של עובר אורח,

נחפז לדרכו –

ליום החדש,

המקפיא את הרגע

לנצח.

יש לי בראש תמונה

של ילדה יפה-

עייניים חומות,

שביל באמצע וקוקו ארוך-

כמו פעם

עומדת מול ים

ושותקת.

 

למה בעצם לדבר אם הים עושה את זה בעצמו?

הוא מיילל, צורח לה באוזניים בכוח

כוח של ים, סוחף.

היא יודעת.

רוח שואגת עלבונות.

 

דמעה קטנה מרטיבה את החול,

ונעלמת.

 

יש לי ביד תמונה

של אישה יפה-

עיניים דומעות

מטפחת מכסה וצמיד כתום-

כמו פעם

עומדת מול ים

לא נושמת.

 

למה בעצם לנשום אם הריח..

הריח הוא של ים אחר?

הוא מיילל, מכה לה על נחיריים

תשאפי, תנשמי כבר, תחיי!!

היא לא נוגעת.

רוח נשברת געגועים.

אולי אפשר לעשות מפגש יוצרים (כמו ההוא בפסח) מתישהו החופש?

מבעד לסורגים

מסתכלת בכמיהה

באנשים שבחוץ,

בחופש.

 

האם גם לי תהיה הזכות

אי פעם?

 

הם מאושרים

לא חסר להם דבר

ורק אני כבולה פה

אין סיכוי להשתחרר.

 

נאחזת בחוזקה

מטלטלת אותם,

את אלו שמונעים ממני

את הדרור.

 

לו אצליח לשוברם!

טוב יהיה אז,

ומדוע

אשאר מיוסרת?

 

אך חזקים הם ממני

מרפה באפיסת כוחות

מול לילה חדש שהפציע.

 

כנראה שלעולם

תהיה נפשי

כלואה שם.

ב"ה

אחי חסרי הבית
בואו
תנו יד
אתם לא לבד

הכאב
המנקר
בתוך המעיים
הוא לא רק
שלכם

תנו לי
לגעת
בכאב
בבדידות
בעולם
הזר
והמנוכר

תנו לי
ללכת
איתכם
יד ביד

אחי חסרי הבית
אתם לא לבד

בקצונה, בפרברים
בתואר הכי מתקדם
בתחתית הרחוב
בקרן החיים
אחי חסרי הבית
אתם נמצאים
שם
בכל מקום

אחי חסרי הבית
אחים אתם לי
הכאב שלכם
זה
הכאב שלי

יש שמצאו תשובה
בהודו
באפריקה
בחיי הרפתקנות
בחיי נוודות
יש שמצאו תשובה
אצל טולקין, יודה
וחברים
יש שמצאו תשובה
במטאל, ברוק
במוזיקת עולם
יש שמצאו
תשובה
בהזיה

אחי חסרי הבית
תמשיכו לחפש
אתם לא לבד
אתם כמוני
כמוהו
וכמוהה
גם אנחנו
מחפשים
גם אנחנו
כואבים
חסרים

מחפשים משהו
מחפשים מחפשים
משהו שם בפנים
חסר
כואב
זועק הבייתה

אחי חסרי הבית
אחים אתם
לכאב

אבא,
תשמור לי עליהם
שלא יאבדו
עוד יותר
בצל כנפייך
תסתירם
תחבקם
תלטפם
ותחזירנו
הבייתה

שמעתי שהכתיבה באה ממקום עמוק,

מקום שאליו נכנסים רק כשרוצים מאד,

ואם אין רצון - גם הכתיבה תיעלם.

 

ידעתי שהשמש זורחת רק למי שרואה,

צריך לפקוח עין אחת לפחות כדי להפנים,

ואם אין ראות - הרעות תתמוסס.

 

ראיתי רוחות מאירות בין סדקי ההרים,

ההרים שרצתי אליהם מזמן בפחד איום,

והרוחות נשבו על נפשי הסוערת.

 

חיפשתי את המקום ההוא,

רציתי לתנות את צרותיי בפני הדף המצהיב

ניסיתי לפקוח עיניים גדולות,

ביקשתי לקבל קמצוץ מהרעות החסרה כל כך

התייאשתי מקבלת המרגוע

עד שקמה עלי הרוח וטלטלה את גופי ומוחי

באופן שאוכל לתקן את אשר שיחתתי.

נׂח,

צא מן התיבה.

בחוץ אור יום ושמש מלטפת,

הציפורים מצייצות.

תפתח את צוהר התיבה,

נׂח,

ותגלה כמה טוב יש בחוץ,

תראה כמה השאר חסר לך,

אם רק תצא.

 

צא מן התיבה

מספיק לשוט על המים כאילו אין מחר.

המחר כבר פה

מחכה רק לך,

נׂח,

שתשלח את היונה דרך הצוהר

ותתן לה לעוף

לרחף אל מרחקים

שאליהם עוד לא הגעת.

 

ואולי עוד יגיע היום בו הקשת תיראה.

היום הזה הוא המחר

אם תצא מן התיבה ותפתח את חלונות לבך

הנעולים בדרך כלל.

 

אל
תקראי לי אלייך
לחשוב
שנוכל לדבר
ובאמצע
כל כוחותייך
תתחילי פתאום
להישבר

על
דמיונות העתיד
נוחי
שתוכלי לדבר
ובסוף
סופם של ימייך
תתחילי פתאום
לחייך

כבר שנה שלמה שאני לובשת את אותה שמלה שחורה דהויה.
זה לא שאין לי בגדים אחרים, יש בגדים אחרים, אבל הם נכנסים לחלק הראשון של החיים שלי.
החלק של לפני.

***
בחלק שלפני אני זוכרת שהייתי מאושרת. או לפחות ככה אני רוצה לזכור. לעולם לא ידעתי כמה עולמות יכולים להיהרס וכמה אנשים יכולים להשתנות בדקה אחת לפני שפגשתי אותו.

***
פגשתי אותו בקו 367 מצפת לנהריה, נראה כמו אדם רגיל. הוא אפילו קרץ לי דקה לפני שהוא הרג אותי. לא, אותי הוא לא הרג פיזית, אבל את הנוסעים שישבו לידו כן. שלף מהתיק סכין, שלף מהעיניים שנאה, ודקר חזק. כמה שהוא רק יכול.
אחד החיילים היותר אמיצים שנסעו איתנו קפץ עליו וחנק אותו למוות.
אז המחבל ההוא מת, אבל אני לא.

***
אני לא מתה, אבל הייתי רוצה למות בעצמי באותם רגעים. בעצם אני עדיין רוצה למות, כבר שנה מאז.
אני מפחדת שאם מישהו יידע הוא יפיץ שאני משוגעת. גם ככה הפסיכולוגית חושדת בזה.
אני לא רוצה שיראו מה בוער בתוכי, אז אני מחביאה הכל מתחת לשמלה שחורה דהויה. וזה מתרוצץ בפנים, מחפש מקום לפרוץ אליו.

ואולי יום אחד אני אהיה אמיצה מספיק להפשיט מעליי את השמלה השחורה הדהויה
ולזרוק את החיים שלי ביחד איתה.