קחו פיסת כאב
קטנה,
כזאת שלא תבלע אתכם.
קחו אותה
ככה, בעדינות,
בין האצבעות.
עכשיו- ריכוז.
המרחק הזה
בין שתי אצבעות
בין צחוק לבכי
בין גדוש למרוקן
המרחק הזה
התופח
של הכאב
עכשיו- תבינו.
ואולי
כאב הוא קושי
הוא קושי
פתיר - לא פתיר
שלם - לא שלם
רק רוצה מקום
ל ג י ט י מ צ י ה.
אהבתי ממש את המשחק עם המבנה של השיר והאמירה שלו...
גם מאוד תפס אותי התיאור של הכאב בין שתי האצבעות...
תודה רבה.
מאוד התחברתי גם בתוכן...
אבל קצת יותר קשה לי להרחיב...
מדהים.
תודה.
זהו. זה מה שיש לי להגיד,
כי זה עצום ומשאיר פה פעור.
תודה רבה!!
עכבר הכפרת'אמת שקראתי בעיקר בגלל המבנה ... עניין אותי . יפה מאוד
מדויקות.
מבנה מעניין ותואם את המסר של הריקוד הזה על החבל הדק שמתואר בשיר.
תודה.
בס"ד
ייחודי, אמתי, דברים היוצאים מן הלב מובילים אל הלב ונוגעים בו...
עשית טווב
תודה!!
התחברתי לכל מילה
המבנה מיוחד וגם התוכן
מסוג השירים שהולכים איתך ומהדהדים בתוכך מלא ימים אחרי.
אפשר לשמור לעצמי?
עוד לא ראיתי שיר כזה.
(לטובה, כמובן)
כואב.
כי זה פשוט נכון.
מתמצת כלכך הרבה.
תודה על זה.
)
חבל, חבל
ההתחלה הייתה מהממת.
ההתחלה קסומה כל כך וכתובה ברמה לא נורמלית,
חבל להפוך את זה להומוריסטי!
ואם תרצי להפוך את זה לשיר רגיל-
בבית השני, בשורה השלישית, חסרות לי ארבע הברות...
נגיד-
"כי על כן נקמתי השלוחה לָך כפשע
ביום עברה וחרון".
הבנת?
ואני באמת חושבת שכדאי לעשות לשיר הזה הסבה מקצועית
בדיוק ככה.
היא ידעה שזה לא בשבילו,
אלא רק למענה
בשביל שתלמד לפסוע בעצמה,
לעזוב מחבלי החיים
ולהתחיל ללכת לבד.
היא ידעה שהוא עושה הכל
רק לטובתה,
שהחיים זה לא צחוק -
כך אמר,
שתתחיל לרוץ קצת
בלעדיו.
היא קלטה כל זאת
אך ממילא
ידה לא עזבה את ידו.
ולא משנה כמה ניערהּ
דבקה היא בליבו,
עד שגירשהּ בזהירות,
בעדינות
לבל תיפגע
ולבל תפגע בו.
וכשידה המושטת
נותרה באוויר,
זלגו הדמעות
מעצמן.
ורגליה אט אט
פסעו מסביב,
מסביב לחבלי הגעתן...
אך רוצה היא לגעת
בנצח, ושם בקני הסוף
וידעה שבלי דעת
וביחד איתו
לעולם לא תצליח לעוף
אז לעיתים היא חוזרת
והוא מלטף,
בקטיפת זהב - של תכלת
וברוך מעופף.
מחייכת היא כך,
ופניה שלוות
לעולם לא תשכח היא
איך לקחהּ
והוציאהּ ממצולות.
והוא כבר יודע
שהיא עוד תחזור,
ויושב ומחכה.
* * *
ולמרות געגועיו
למרות
האש שאוכלת מפנים,
נותן הוא לה
להבין בעצמה
את אי יציבות הבניינים
שבנתה בליבה.
וכמו כסיל
שוב אינה שמה לב
לאותות ששלח ממרחקים.
שוכחת תמיד
מי הוא אותו אחד,
שאותה תמיד אוהב,
תמיד מחכה
תמיד מצפה
אף פעם לא ישוב
מרצונו לראותה.
והיא
כמו עיוור לא תדע
כמו חרש
לא תשים ליבה.
כמו האחד
שלא שש לראותה,
משטה הוא בה
גורם לכזבה,
ומשכיח אהבתה.
ואהובה עוד יושב
אי שם, בסוף העולם.
מחכה שתתעורר
כי בא אורהּ,
מצפה שתשים
עוד לב לאהבתם.
אז הייתי עצוב.
כי זה שיר כל כך יפה, לא רציתי שהוא יסתיים וברעיון הכללי שלו עצב (עם כל כמה שזה יפה, זה חרוש...(לא שאני לא עושה את זה, ויש שירים מדהימים שמסתיימים ככה, אבל הבנת אותי)).
ואז ההמשך השני, הוא כל כך מוסיף.
אבל הסיום, וואו.
זה הייחוד של השיר.
זה המקום שבו הוא מתמצה ומראה מקום שלא ראיתי אף פעם.
הבית האחרון בכלל...
זהו. אני שומר אותו איפשהו.
עכשיו להערות, למרות שאין הרבה מה להוסיף:
והוא כבר יודע
שהיא עוד תחזור,
ויושב ומחכה. (כאילו חסר כאן חרוז. אבל יש בזה גם יופי)
* * *
ולמרות געגועיו
למרות
האש שאוכלת מפנים,
נותן הוא לה
להבין בעצמה
את אי יציבות הבניינים
(שבנתה בליבה.) (לא מסתדר קצת עם המשקל, אבל חשוב מבחינת תוכן. אולי תנסי להכניס את זה לפני השורה שמעל באיזו צורה?)
(בשני הבתים הבאים (↓) לא שמרת על המבנה, לדעתי זה קצת חבל...)
וכמו כסיל
שוב אינה שמה לב
לאותות ששלח ממרחקים.
שוכחת תמיד
מי הוא אותו אחד,
שאותה תמיד אוהב,
תמיד מחכה
תמיד מצפה
אף פעם לא ישוב
מרצונו לראותה.
(משהו בחרוזים בבית הזה ↓ לא מסתדר לי...)
והיא
כמו עיוור לא תדע
כמו חרש
לא תשים ליבה.
כמו האחד
שלא שש לראותה,
משטה הוא בה
גורם לכזבה,
ומשכיח אהבתה.
ואהובה עוד יושב
אי שם, בסוף העולם.
מחכה שתתעורר
כי בא אורהּ,
מצפה שתשים
עוד לב לאהבתם.(זה פשוט מושלם.)
את ה"שבנתה בליבה" אני בוחרת להשאיר.
בקשר למבנה, אני לא יודעת... אני אוהבת את זה ככה. יותר פשוט לי. ולפעמים אני אוהבת את חוסר היציבות בשיר.
מה לא מסתדר בחרוזים?
ותודה לך. תודה רבה.
וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בָּאָרֶץ
וַאֲנִי לֹא אִתָּם
וּלְאָן פָּנִיתִי
וְהֵיכָן אֲנִי לְעֻמָּתָם
נֶאֱבַדְתִּי, אָבַדְתִּי
וַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר בְּעֵינָי
הַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה מִתְפַּתֶּלֶת
יְשָׁרָה וּמַטְעָה
אֲנִי מְבֻלְבֶּלֶת
תּוֹעָה, טוֹעָה
כִּי עַתָּה ידַעְתִּי
אַיֵּה אוֹתָהּ בִּינָה
הֵיכָן נֶעֶלְמָה
אֵינֶנִּי מְבִינָה
עַלְמָה, נֶעֳלָמָה
בשִׂמְחַת עוֹלָם
תודה רבה לעוזרים לי, בעבודת הניקוד
mp8
ותן טל
אילת השחר במיוחד!! שניקדה הכל.
הכל ממנו
יוני
מישהי=)ממש לא ניקדתי הכל - זה הנקדן האוטומטי..רק בדקתי שלא נפלו טעויות.
אבל התייאשתי מלנקד את האותיות האלו..
אז מקווה שאנשים יקראו את זה אוטומטית כמו שזה צריך להיות..
ותודה לך, את לא יודעת כמה עזרת לי.
צודקת..
מחכה לשקטאיזה חן!! איזה כישרון אצור ופלאי!!!
כל כך הרבה חן שנשזר שוב ושוב בשירך
כל פעם מחדש את מצליחה להפתיע מחדש
גורמת לנפש שלי לצלול למקומות ועומקים חדשים
ונסתרים שלא ידעתי שקיימים בי!
מה אומר ומה אפלל?
הלוואי והייתי יודע כמוך לקחת את הקוראים
ביחד עם שירי למסע עמוק ומלא טילטולים
אל תוך מעמקי הנפש
כל שיר שלך הוא חתיכה ממסע
שמחבר אותך אל עצמך אך בד בבד
מחבר אותנו אליך
פוסעים יחדיו
יד ביד
במסע הזה שאין לו סוף ואין לו התחלה
תודה לך על שכל פעם מחדש
אנחנו זוכים להבין ולו במעט
את מיסתורי נפשה של אחת מגדולות המשוררות
של דורינו.
הניקוד-
העלה את כל השיר לליגה ורמה אחרת לחלוטין
באמת שכל מילה שאוסיף רק תגרע מעוצמת יופיו ואיכותו של השיר.
תודה לך.
מישהי=)אחרונהאבל תודה
נתת לי השראה לשיר אחר שכתבתי היום
הניקוד כולו קרדיט לאילת השחר
כי אני הסתבכתי לגמרי..
אבל ממש תודה.
הוא לוחש לה בשקט הקר
שאפשר לברוח רחוק
הם יבנו לעצמם חיים חדשים
עבר שונה נמחוק.
נשאיר הכול מאחורנו,
הדלתות יטרקו והגבולות ננעלים
השמיים עוד יאירו לנו בין הכוכבים.
היא מביטה עליו בשקט
ואומרת לו שהשמיים נופלים
רק אחרי שנעלמים הכוכבים.
ויום אחד הוא ילך
ואיש לא ידע
והיא תשאר לבד
כדמות בתוך חידה
ואין גבולות או מנעולים
והם סתם יושבים כמו שני טיפשים
שיכורים מאהבה
לוחשים בשקט אחד אל השניה.
והשמיים יפלו כשייעלמו הכוכבים
והם ישארו לבד חשוכים ובודדים
והעצב יטפס במעלה הנשמה
והבכי ישטוף את האדמה
גם אני לא הבנתי מה זה אומר,
אבל זה בטח אומר משהו גדול מאד. הכתיבה שלך משכנעת אותי שזה משהו גדול.
כל כך עשיר, מילים יפות, תום...
בס"ד
יש את הקול הזה הפנימי הזה
שלפעמים נאבד ולא מוצא אותו כזה
ואולי מהשוואה פסולה - אני מול הסביבה
ואז שואל אני ותוהה
האמצא אותו את הקול הזה
כי יש לי פה תפקיד מיוחד
כל אחד האומנם יחיד ומיוחד?
אבל ההוא כ"כ מוצלח וההיא כ"כ מיוחדת
ומה איתי אני סתם כזה ללא תועלת?
אז כן עשיתי פה ושם ותרמתי כאן וכאן
אבל לא יודע לא למה ההרגשה פשוט נעלמה לה
וקורא לה תחזרי לפה!אבל היא בשלה ועדיין לא חזרה לפה
וכח התפילה הוא כה גדול אבל כמה להתפלל לפניך ה' הגדול
אתה הוא רחמן אתה הוא צדיק
ואני אני סתם כזה טרדן ומציק
אז כנראה שנאבדה לי האמונה האמיתית באהבתך אלי
אבל איך אחזיר אותה אני תוהה עיינתי כבר בספר הזה ובזה
ואז שואל אני ותוהה מה יהיה מה יהיה
והתוכןן
תודה רבה
את כלכך ...!!
אין לי מילים.
והסוף..
שלום, התחלתי ב"ה לכתוב סיפור לפני כמה חודשים.. ורציתי לשמוע ביקורת בונה או סתם תגובות להתחלת הסיפור. תודה רבה מראש לכל משתפי הפעולה 
צבע! הכל מטוייח בצבע.
נכנסתי לחדרי הגדול מדי שקירותיו נצצו בבוהק של צבע ירוק זית ושמנת שנצבע זה אתה. החדר היה מסודר כאילו לא היו בחדר לפני כשעה שיפוצניקים סוחבי דלי צבע כבדים.
מסודר. עבודה טובה של שרה שתמיד הייתה נקייה מלכלוך ורבב כראוי לעבודתה- פינוי הלכלוך.
השלכתי את הילקוט מגבי ונאנחתי תוך שאני נופלת עמוק לתוך רכותה סופגת הייאוש של מיטתי רחבת השוליים. מעיפה בבעיטה נעל אחר נעל.
קושי. אי הבנה. סיזיפיות.
ייאוש. ייאוש. ייאוש.
היכן את פשטות? היכן את שלווה?
אייכה החיוך? שמחה?
ענווה?
ריח הצבע ליטף את אפי. מלטף ומלטף. מחניק אותי. אני הולכת. בורחת.
חיטטתי עמוק בארון הבגדים שלי מעיפה חצאיות צבעוניות. טישרטים-כחולים, ירוקים, אדומים נופלים. מצאתי את שחיפשתי. ריח הצבע ממשיך להציק.
לקחתי את קופסת הקרטון הקטנה, שהכרתי מקרוב לפני כמה חודשיים. יצאתי למרפסת שלי. הוצאתי מבין כל הסיגריות הלבנות, חסרות הצבע חוץ מסופן הצבוע שחושף את תכלית חייהן הקצרים, הרגעיים.
שאפתי שאיפה ארוכה מהדבר שהפך למקור הנחמה שלי.
שואפת ונושפת את כל רגשותיי האצורים בתוכי, את תיסכולי הכואבים, את הדברים שלא יודעים, מה שאני לא יודעת. אני לא יודעת כלום!
זה לא אמיתי. יש משהו מעבר. חיי תורה. מה זה אומר?
יש משהו אחר או שזה זה, אבל אחר - אמיתי.
אמת. דינג. דינג. דינג. המילה הצטלצלה במוחי.
מחפשת מחפשת- אמת. מחפשת אולי לא במקום הנכון.
כי חיפשתי אך מה שמצאתי זה סיגריה שאליה אני יכולה לנשוף את כל השקרים בעשן אפור. ושהיא נגמרת-
השקרים? אינם נעלמים. רק ממשיכים להתריס עד לפעם הבא שאנשוף אותם החוצה לכמה רגעים.
מוציאה את השקר על ידי השקר.
נשפתי ושאפתי. שוב שוב. הדלקתי עוד אחת, השקרים היו רבים.
הסיגריות הפכו לחברותי הקרובות, חברותי השקריות.
שקר ועוד שקר יוצא וחוזר.
היום ככה, מחר כבר לא.
מדברת ככה, מולו כבר לא.
הראש חושב לא, כן, לא, כן.
רוצה את זה, אבל לא באמת.
הצביעות מרקיעה שחקים אך איך אפשר להבין מבין כל השקרים. כך גם האמת הפכה לשקר, החוט ביניהם דק, דק. לא פלא שבחרנו ליפול.
אני לא אשקר שהשיר היה קשה לי לקריאה ולא בגלל הכתיבה (שהיא מדהימה ורהוטה!!)
hhjdm32אחרונהזה לא כ"כ שיר. זה פתיחה לספר
זה מלחיץ.
וזה מדהים.
ומטלטל...
מהתגובות שלפניי אני מבינה שלא נזק נגרם כאן,
אלא אולי בנייה...
המילים שלחשתי לך באותו ליל קיץ,
לא היו הצגה, או סיפור.
ואצבעות שליוו את הגדרת החיץ,
בבגידה הציתו גפרור.
נדנדת העץ החורקת,
שעלתה מעלה ועוד.
כשהרוח נושבת,
ומשווה לך נופך של הוד.
ופריטה על מיתרי הגיטרה שלך,
ודמעה סוררת נוטפת,
וקול שרועד, חולף לו נמהר,
בתוך החשיכה העוטפת.
וכל אלו, בלילה של קיץ,
לא היו הצגה או סיפור.
אך האם תשכילי לדעת?
שעודני
לך
לא תמרור
וכן, לשם שינוי יש לי איך לשפר
ולענ"ד ולעניות דעת הטעם הטוב שלי, כדאי להמשיך את החרוז בשני הבתים- כלומר, שגם בבית השני חצי מהמשפטים יגמרו ב "ות".
נגיד-
אחרי הרבה זמן שאת בשבי
הופקרת בידי אויבות ושונאות.
אך לשווא מאמצם, כי לעולם לא תישכח
ירושלים עיר התקוות
אה, וזיכרון זה זכר- ולכן "בתוכן כלואים הרבה זכרונות".
הצביעות
הו, הצביעות
כשהיא ניצבת תחת מבטכם.
והיא תופחת ועולה
והיא רומסת בדרכה
פיסות כּנוּת למיניהן.
היש ביניכם
מי שיעז
להישיר מבט
אליה
לצעוק לה
בַּשקט, בְּשקט
צבועה. שקרנית.
לדלות, לחלץ, להמציא,
חצאי אמיתות מקִרבּה
לאחד, לחבר, לגבש,
קרעי תמונה
כִּשלמה.
ואת רואה?
את המעבר ללא טוב
את המעבר לדורש בהכרה
את התמונה השלמה
חציין השני של האמיתות
את הטוב, את הכן
את רואה?
(ואולי זה לא מה שכיוונת. אבל אם כן היה חשוב לי לומר)
אחד השירים הטובים שלך, לדעתי, ואני אוהבת אותם נורא. מאוד מדויק, מאוד חודר, יפהפה.
לפעמים
יש רגעים
שאני מצליחה לראות. (אם הבנתי נכון בכלל מה שכתבת)
אני חושבת
שאם נעז
אז הראייה תהיה
יותר
מכמה רגעים
קטנים.
הרגעים הקטנים הללו
יש להם רקע
והרקע
מהו?
אם טוב,
אז טוב
אם הלא טוב
אז צריך להעז?
זה מסובך.
עד כמה זה בכלל
חשוב?
אולי בעצם
עדיף
שלא
להתעסק עם דברים
גדולים
זה מרגיש קצת גדול
כזה.
להתעסק בדברים הקטנים
זה לשכוח
את מה שחשוב
מה שחשוב
הוא מה שקובע
אי אפשר לומר שלא
אי אפשר לומר
שרגעים קטנים
מביאים את האושר
אם המסביב לא טוב
של אושר
הם אושר
אבל לבד.
הם לא ישפיעו על
הכל.
כלומר,
בסופו של דבר.
(אבל זה עדיין
קצת
מפחיד לחשוב
כל כך רחוק.
וגדול.
ורחב.
זה מעיר את הלחץ
בבטן)
לא חושבים רחוק
חושבים עכשיו
אבל מי אמר
שעכשיו חייב להיות הרגע הקטן?
מה שזה.
או איך שאנחנו תופסים
את המציאות
כעכשיו.
יש כמה דברים נבחרים שאפשר
להגדיר אותם
כגדול עכשווי.
לעומת זאת
מיליוני אחרים
ישארו קטנים
ואולי יגדלו.
אולי בגלל
שלברר את הרקע יקח זמן
זה יותר קטן
שגודל
מאשר גדול
עכשווי.
את הקובעת
זה העכשיו שלך
ואם תחליטי
שנקודת האושר הקטנה
של עכשיו
היא נקודת האושר הגדולה
של היום
את החלטת
את קבעת
מצחיק איך גם עכשיו
השארת אותי בלי דרך להסביר.
(כמו אז, ב'משאלת מוות')
יש לך טיעונים
הגיוניים למדי
ומשכנעים.
אבל אני עקשנית
(חוץ מזה שקשה
לשנות הכל מיד)
צריך להבין
ולתת לרגעים לעבור
ולהסכים
זה יקרה מאליו
והעקשנות
למה היא כאן?
היא לא סתם
למה את לא מוכנה
לוותר?
לשבור
גם אם זה שבירה קטנה
כמו סדק
זה לשבור.
זה לא נעים.
למרות שבד"כ הדבר
הנכון
הוא לא נעים
אבל כבר נמאס
מנכון
וכואב.
אבל זה לא רק נכון
מתחת לכואב ולשבור
מחכה משהו
שהוא המקור
הוא הכל
הוא לא יכול לצאת החוצה
כשמעליו מגדלים
של כאב ורצונות
הפשטות
תמיס את הכאב
והשילוב של הרגעים
הגדולים והקטנים
יוציא החוצה
את הטוב כולו
מה שמתחבא
הוא רע?
או לא רע
אבל גם לא
טוב?
ונכון,
אי אפשר לדעת אם לא מנסים
אבל אם זה רע
זה מסוכן
ובשבירה אפשר לפגוע בטעות
בצורה בלתי פתירה.
אלהים לא יטמין בנו
משהו רע
הבסיס שלנו הוא טוב
משם נוצרנו
אליו אנחנו שואפים
וכל כך פשוט להגיע
אל תחילת הטוב
צריך פשוט
לוותר
אז לא לשבור
לפרק לאט
ובקצב
זה
לוקח
זמן.
אני אנסה.
אבל זה
לא מבטיח
כלום.
סליחה.
ומתגבר עם הזמן
זה בסדר
ובניינים שבנינו
תמיד ישאירו סימן
השאלה אם הם נשארים
או רק זיכרון
לחיות
בלי בניינים.
יש מגננות
וחומות
טובות.
מה קורה כשהזיכרון
הופך לכזה?
(שאלה רטורית)
לא אמרתי שלא
בונים בניינים חדשים
אבל הישנים
שהכבידו
הם אלה שצריך לפרק
אוח.
לא יודעת.
להישאר עם הכאב?
הוא כאב נוח.
ומניסיון
אני לא מתפקדת טוב בלעדיו.
זה מבלבל.
מכירה מקרוב
מותר לי להכיר אותך יותר?
לא אכפת.
בכיף.
אבל מניסיון
עם - של אחרים
אני פוגעת
ראי הוזהרת.
לקבוצת בני האדם
אני יכולה להיות יותר גרועה מאחרים.
תאמיני לי.
יש לי דוגמה.
(אם לא היית אי פעם
כמוני
או קרובה מאודמאוד לזה
באמת
זה בהחלט יפגע בך.)
לי יש חסינות
אני חושבת שבשנה האחרונה
לא נפגעתי בכלל משום דבר
כיוון שאני לא יודעת איך את
אני אל יכולה לדעת
אם משהו יפגע בי
אבל אני מאמינה שלא
כי כמו שאמרתי
פיתחתי חסינות
אם תרצי.
ואני מתנצלת מראש אם.
כאב לופת
חונק, זועק
קורס אט אט פנימה
נוחת בכבדות
אדמת טרשים פצועה.
נאנק
נבלע בין קירות חייו
נסגר
תחת רגבי עפר כבדים
(והגשם ירד
ויחלחל בלאט
אל תוך הסדקים,
ותיבקע האדמה מתוך סלעים
קרן אור בוכיה)
'נבלע בין קירות חייו'
זה ממש.. מושלם.
שורדת- תודה רבה
מוזיקה- את האפקט של הסוגריים ראיתי אצל אחותי הגדולה, ואימצתי.
ותודה על השם נראה לי שאני אאמץ אותו...
בשיר הזה ניסיתי להעביר תחושה מטלטלת. זה עבר? אשמח לשמוע
ייאוש.. 
למרות הסוף.
חשוב לי לדעת...
טל אוריהמיוחד מאוד מאוד.
ובאמת גמני אהבתי את האפקט של הסוגריים.
ובכיף
העוד לי בנים במעי?
שובנה לביתכן.
האמנם אהיה לכן אם,
האם תדענה דרכיי?
- - -
העוד לי בנים בשבילכן?
לו היה לי צאצא
הייתי מאושרת.
הזאת נעמי?
שובנה לארצכן.
אינכן רצויות כאן.
עמך עמי, אלוקייך אלוקיי
אל תפגעי בי לעוזבך
קראנה לי מרא...
כה יעשה וכה יוסיף
כי המוות
יפריד ביני ובינך.
תודה רבה
רוב הביטויים שאולים מהמגילה... ("העוד לי בנים במעיי", וכל מה שרות אומרת...)
ומה זה סאבטקסט?
אלוהים שלי אורב בצללים
הוא מחכה לו שם
תמיד הוא מחכה
אלוהים שלי מחכה לרגע בו אפול
לרגע שבו יוכל לשלוח את אצבעותיו הארוכות
הגרומות כמו ידיו של השטן
וברגע אחד לקרוע את מסכת הצללים מעל פני
לחשוף אותי לרוע כה עמוק
שנשמתי תעתק למולו
את אלוהים שלי אני עובד
רק כי אני פוחד
כי אני יודע שהוא רק מחכה
מצפה לשעת כושר
שבו יוכל לחשוף אותי
למול פחדיי העמוקים ביותר
להראות לי את אפסותיי למולו
וא יודע את כל רגעי חיי
מתי בגדתי בו
מתי כפרתי בו
וגם ששקט
גם אני
וגם הוא
יודעים
שזה השקט
שלפני הסערה
והסערה תכה
היא תמיד מכה
במקום ובזמן שהוא יבחר לנכון
ברגע שתתמלא סאתי
הוא יתקוף
לאחר שאסיר את כל ההגנות והמגננות
באותו רגע הוא יתקוף
בעודי חלוש ומדמם
הוא יצחק את צחוקו הקר, הגבוה
אולי יותר מידי גבוה
ואני הקטן
אצטנף לי שוב בפינה
חרש, חרש
אטיל דמעותיי
על פני האדמה הקרה
אלחש לעצמי מילים
מילים של נחמה
רק אני ואני ואני
תמיד לבד
תמיד עני
כך היה
וכך ישאר
לנצח.
אני באמת מצטערת שאני לא קוראת, וממש בא לי לקרוא, כי הפתיחה מעניינת ואני אוהבת את הכתיבה שלך...
אבל אני לא קוראת כי אני אוהבת את אלוקים, ואני יודעת שהוא רוצה רק בטובתי. ואני מעדיפה להישאר תמימה ולא לקרוא עליו פרשנויות אחרות.
אז רק אומר שמרפרוף- הכתיבה מדהימה, אבל אני ממש ממש לא מתחברת, וזו בעיה שלי בלבד, אז אל תיקח ללב
רק לומר שאתה כותב טוב.
ממש ממש לא.
אלוקים לא עושה דברים לרעתכם, תפתחו את העיניים ותראו שהכל זה רק בשביל החיים שלכם.
באמת.
תנסי הרבה פעמים.
מתישהו תראי שזה אכן קורה.
עם הזמן אני מאמינה שתפקחי את העיניים ותראי.
אבל התוצאה של הכל היא טובה...
התוכן..
להשוות את אלוהים לשטן
אבל אכן, הוא יודע כל דבר שאתה עושה
אורי כדורי יושב לו בצד
אורי כדורי מצטנף לו עכשיו
כי הבית כבר קר, והכל כבר נגמר
אז ברח אורי, ברח
טרם בוא המחר
אורי כדורי כבר לא בוכה
הוא למד שאין טעם
לשטות שכזה
אז הוא יושב עם סכין
ועם צחוק מלוטש
וחותך, וחותך
עד לבוא האכזב
כי אורי כדורי כבר לא ילד, הוא סב
שיושב וחושב על חייו עד עכשיו
צלקות, כאבים, וצליפות "אהבה"
פצעים בוערים מדממים מדקירה
עולם שנגמר נמוג וכבה
סופת כאב זועמת בלחישה
התחלתי שיר ואני לא מצליחה להמשיך. אני ממש אשמח אם מישהו יצליח להמשיך אותו.
אני ערה וליבי גועש
גופי מים, דמי אש
ומרוץ הזמן תובע, דורש
וזהו.
שוטו
מדהים!!
הכי טוב שיכול להיות!!
ובאוזניי לוחש
להמשיך.
אפשר. לא יודעת מה את מצפה ממנו. (מזכיר לי שרשור ממש ממש ישן שאני לא זוכרת על מה הוא מדבר. איזה מוזר זה
)
בגלל זה אני לא מצליחה להמשיך.
אז פשוט תמציאו
אבל די קטעתי את הרצף של השורות והוספתי די הרבה משלי. אם מפריע לך אני אנסה לשנות...
אני ערה וליבי גועש
פולט ניצוצות שנהיים להבה,
גופי מים, דמי אש
רק הלב דומם בעין הסערה,
ומרוץ הזמן תובע, דורש,
מחפש
את השקט שבך.
