כי סערת עלי, לנצח אנגנך
אשאר לעד כאן, ופני אליך.
שבועתי אליך, ואשרי ממך
נשקפים לעד אלי מבין עיניך.
לך תווים ואת, הווה כה מיוחדת
בריחוף קליל תרטיטי נשמות.
ואני הקט אצפה, עיני רועדת
עת רוחך תרום בלחישות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת,
מידם הרפי ותני אליך קשב.
במצוקה אינך בעודך נרעשת
קום תקומי עוד ובעיניך רשף.
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
עת רוחך תיפול מבין אשליותיך,
יד נעלמה מיד אותה תקים.
עומק נשמתך תמיד נתון בסתר,
אם יגלה בטרם אז עתו קצוץ.
אך חפשי אותו שיעטור לו כתר,
ואליו לעד לא יהיה קפוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
ועולו כאב עז שעומקו נעים.
שם ניצב גלמוד מול אמרה ניצחת,
מתריס לה כמאות עדים.
לא אמוש משם אף כי עלי תקצוף,
בראשי ישנן תמונות ברבבות.
של שנאה קומלת, של רגעי הסוף,
חיוכך משם כבר לא ישבות.
(אני ממש לא מנסה להיות אלתרמן. רק לקחתי ממנו שלמויות שהיו נחוצות לי)
