פעם חשבתי
שמותר לבוא מחר,
שאפשר אותו דבר,
שהכל מותר לי כבר.
התיישבתי
למחרת החורף.
גשם פראי המתין אז לטרף
נעץ שיניו לי בעורף,
טלטל פה ושם.
אז התיז קצת דם
על חלוק המנתח-
אז מה,
הוא רגיל לזה גם.
היום הבנתי
שמחר כבר אי אפשר,
גורלי עוד לא נקשר,
מסלולי עומד ישר.
ממתין רק שאפקח עיניים.
אין לי מילים.
העלת לי המון מחשבות.
תודה.
אחד הקטעים היותר חזקים שפגשתי...
תודה!
יש לך יכולת לחדור ללב,
המשל מדהים..
תודה
זה מצחיק שאת חייבת
לקחת צעד מדויק לאחור בדיוק
ברגע הלא נכון ביותר
בדיוק בפרץ רגשות מסוים
את חייבת לנער את הראש, לעצום העיניים
ולצעוד אחורה.
אי השפיות הוא הפחד
התקווה הסודית ביותר
ובלתי נתפש שנשזף על ידי
קרני אור פתאומיות
גורר אותך אחורה, באינסטינקט.
כמה טיפות של ציניות שזלגו
על החלון שלנו הבוקר
התנקזו להן מטה אל מתחת
לאבני המגדל הקטנות.
התחבאו מעין שמש מייבשת
מגלה כל סוד, כל חדש ושאיננו
ונותרו להן לבד כי רק שם
יכלו הן לשרוד.
וכל כך רציתי להיות ציני
ולשקר במצח נחושה - שכן אני כועס
וכל כך רצית את אותה משיכת כתף
שלוקחת אותך החוצה, מעבר.
אבל השמש הזורחת גילתה את כל חטאינו
והo לבנים, לבנים כל כך.
בס"ד
אני לא מצליחה להסביר לעצמי למה
אבל זה כל כך כואב לי
יפה כמו תמיד
תודה
השיגעון
מדהים, תודה לך
מדהימה.
תודה!
אבל זה סתם מילים שעפות במוח וכותבים אותן בלי הפסקה - אז פשוט רציתי שזה יהיה ככה,
בלי לשנות , שיהיה טהור ומקורי מהמקום הכי אמיתי..
רק חולצה.
רק חולצה נשארה שם מוטלת על הרצפה.
הם עזבו בחפזה, גביש אדם ממולל וממהר. בתוך שניות נעלמו האפודים הברכיות הקסדות והנשקים והחדר נראה שוב כמו סתם פנימיה לנערים בסיכון.
הם לוחמים. הם אוסף אנשים שהתקבץ לבקו"ם, בליל פנים ושפות. אך מאותו היום בו נשבעו אמונים למדינה ולדגל למרגלות הכותל המערבי, הם הפכו לאחים לנשק, לחטיבה אחת.
מאז אותו היום הם ישנו יחד, אכלו יחד, בכו וצחקו יחד. אבל בעיקר הם התאמנו לעזוב בחפזה להיעלם בשניות. כשההכשרה הסתיימה הם נלחמו כתף אל כתף. יורים באפלה, מסתערים בשקט ובדממה. מקצוענים. אף פעם הם לא השאירו סימן מאחור שיעיד שהם היו שם. הם אהבו יחד והרגו יחד. הם לוחמים.
באותו היום רק חולצה נשארה שם מוטלת על הרצפה.
הם עזבו בחפזה ובדממה, בחזרה לגבול. אל מדי האלף עם ריח הכביסה, הכומתה החומה שצעדו בשבילה עשרות קילומטרים, אל העץ על הכתף שהם כל כך התגאו בו, אל הבית.
רק חולצה נשארה מאחור. הואתיות צהל רקומות עליה.
באותו היום הם בכו יחד, כאבו יחד זכרו יחד.
באותו היום הם נהרגו יחד ודמעות השמיים זלגו בסערה אל אותה אדמה שאהבו ונטמנו בה, מקדירים את השמיים אל העץ שכה התגאו בו, מרטיבים את המדים שהתייבשו, מסווים ברעם הסערה יפחות חרישיות.
למחרת על החבל רק חולצה נשארה. מתנפנפת ברוח. רקומים עליה האותיות צהל. אם מבכה על בנה שלא ישוב הורידה את החולצה ומתוכה צנח פתק קטן.
בכתב קטן עגול ונוקשה היא קראה בכתב ידו את המכתב האחרון. כי לא יטוש השם את עמו ונחלתו לא יעזוב, ה' הוא האלוקים, עם ישראל חי!
תלוליות אדמה טריות ושקט מחריש באוזניים. אבל למחרת רק חולצה אחת נשארה. מתנפנפת ברוח.
אני לא יודעת איך להסביר את הכאב שהרגשתי
כשקראתי את זה בפעם הראשונה, השנייה , השלישית..
זה המון תוכן - כל מילה היא עוד עולם שלם..
במיוחד התחברתי למשפט הזה -
"מרטיבים את המדים שהתייבשו, מסווים ברעם הסערה יפחות חרישיות."
והמשפט הזה גרם לי להעלות חיוך מריר מתוך כל הצער -
"כי לא יטוש השם את עמו ונחלתו לא יעזוב, ה' הוא האלוקים, עם ישראל חי!"
כואב . וכתוב מדהים .. לא יודעת להגדיר את זה אחרת ..
אבריששררה.
מה שהפריע לי זה שחזרת על אותו דבר מלא מלא פעמים.
נכון, רצית להדגיש את החולצה
ואח"כ שזה יהיה חזק שרק היא מכל היחידה נשארה
ותלויה ברוח.
אבל זה היה יותר מידי פעמים, ולדעתי תשמיט קצת.
תזכיר אותה בהתחלה, ובסוף ונראלי שזה מספיק
אולי גם אחד באמצע.
חוץ מזה, זה נחמד מאוד ולא קשה לקרוא את זה.
ואו!זה כתוב טוב!מדי!
הצלחתי להכנס לגמרי..
וכן, כואב.מדי.מדי.
תודה
|אזעקה|
לא כזה...
שלפו מקלדות!
שנסו אצבעות!
אני רוצה סיפור מעניין...
ומכיוון שזה לא התחום העיקרי שלי אני מצרפת אתכם בעל כורחכם
סיפור בהמשכים!!!
שוטו על זה.
***
ציוצי הדרורים נשמעו למרחוק, מקדמים את פני העוברים ושבים, כמו אומרים להם "שימו ליבכם ל...".
התקדמתי לעברם, תר במבטי אחר אותו סוד נעלם...
באחת היא תפסה את עיני.
מחברת מיותמת מצפה על ספסל מחורר.
***
בס"ד
הוא הביט במחברת מסוקרן, היא הביטה בו בחזרה.
'רגע'- הוא נלחץ מעט. 'מה קורה לי? מחברות לא מביטות בחזרה...'
"נכון?"- כמעט שאל את המחברת.
המחברת נשארה דוממת. הוא הביט בה למספר שניות ופתח אותה.
"רובן לא." היה כתוב בעמוד הראשון, באותיות שחורות גדולות. ובעמוד הבא: "אבל אני כן. אני, שהייתי בודדה כל השנים. אני, שהייתי חסרת חן ועניין. אני, בשונה מכולן, הצלחתי."
לפתע נשמע רחש חרישי מאחוריו. הוא סגר את המחברת בבהלה, חש כמי שנתפס בקלקלתו. הוא רצה שלא להסתובב, ופשוט להניח ולברוח, אך ליבו פקד עליו להישאר. הרוח הרעידה את גבו כשהוא פנה והסתכל. בדיוק כפי שדמיין אך לא העיז לקוות- היא עמדה שם. היא, שכל משאת חייו היתה לראותה שוב. עמדה והביטה בו במבט זועם ואוהב ורוצה ושונא, בדיוק כמו אז.
נקודהבס"ד
קמתי נרגן וממורמר.
"שנינו יודעים אם כן. השאלה איך מתקדמים מכאן"- אמרתי ביובש.
"מה זאת אומרת?"- שאל חיים בחשש "זאת אומרת"- ניסיתי להיות הכי ענייני שיכולתי, "איך מחלצים אותה מכאן.
זו לא מחברת שנועדה לשבת על מדף בספרייה הלאומית"
"למה לא?"- שאל חיים. שאלה מעצבנת.
נשמתי עמוק. |
לו חיים לא היה מכיר את הפוטנציאל הגלום במחברת הזאת.... לא הייתי כועס.
אבל הוא מכיר. ובכל זאת נחוש שלא לאפשר לאף אדם להשתמש בסודותיה. כמה פחדן יכול אדם להיות??
אותו וויכוח ישן עמד לפרוץ שוב, אבל התבגרתי. וניסיתי להיות חכם יותר.
'אני פשוט אניח אותה כאן'- חשבתי לעצמי, ואחזור בפעם אחרת, רחוק מעיניו הבוחנות של חיים.
אך מסתבר שלא רק אני הפכתי להיות מתוחכם.
חיים שהכיר אותי כמו את כף ידו החסרה, לקח את המחברת ללא אומר ונעלם.
לא שוב! אני לא מאמין שהוא עושה לי את זה שוב! לו רק אבא היה בחיים...
הוא כבר היה אומר לחיים הזה שהוא לא כתב את הסודות האלו כדי לקבור אותם באיזה אופן! אבל הוא אינו בחיים.
ואני כבר התייאשתי מלרדוף אחר סודותיו. אלא שאז, בדיוק כשהשפלתי מבט, מקבל את רוע הגזירה ראיתי אותו.
פתק קטן ודהוי, תמים למראה, שנפל איך לא? מאותה מחברת מסתורית. האוויר שוב חזר אל ראותי.
התכופפתי והרמתי את הפתק. והדבר הכי טוב בכל הסיפור הזה, שחיים לא יודע על כך שהפתק כבר נמצא אצלי...
אצבעותיי אחזו בפתק המצהיב נוגעות-לא נוגעות. כריותיהן רחפו על החתום בו בשתיקה של שנים, כפרפר על כותרתו של ניצן מלבלב. אלומת אור דקיקה האירה על הפתק שנדמה היה שהזהיב לרגע והשתלהב תחת מגע ידה.
עצמתי את עיניי, מניח לריחות העבר שאפפו את האחוז בידי לחדור אל קרבי. לשאת אותי על כנפי העבר אל אותם מחוזות רחוקים...
ולפתע שמעתי קול בתוך מחוזות העבר. מה הוא עושה פה?
"בחור, בא לפה אתה"
לפתע בלי הודעה מוקדמת נחתתי בעולם. הנה מגיעה אחת עם מטאטא ומחליטה להרוס את המחשבות ולהחזיר אותי למציאות. "אני צריכה לנקות, בא לפה ותצא משם, נו בחור למה אתה מחכה? אין לי את כל היום". הכנסתי במהירות את הפתק לכיס ויצאתי מהספרייה הלאומית.
הרחוב שקט עכשיו בשעה זאת. השעה מאוחרת, עוד מעט והלילה נגמר. עוד מעט האור עולה. הרבה זמן הייתי שם בספרייה, ובמחזות רחוקים הסתובבתי, מי יודע כמה זמן, מי יודע שעה.
צעדתי בדממה לעבר ביתי.
המחברת כבר פחות מדאיגה אותי, וגם על חיים השכן אני פחות כועס. רק הפתק לא יורד ממני, אותו פתק ישן, פתק צהוב, מלא בקמטים. אותו פתק שריחות העבר אותו עוטפים. זכרון ישן עולה. והנה טלית ותפילין לידי עוברים, בדרך לתפילת ותיקין. בוקר. עוד מעט.
בס"ד
"את יודעת שזה לא נכון"- אמר לה מבטו באלם.
"תמיד היית מלאת חן, וחשובה כל כך! היית הדבר הכי חשוב"- ניסה לשכנע אותה לזכור.
המחברת פתחה דף חדש, והאותיות הופיעו לאט, כמי שמתקשה לדבר "הייתה תקופה כזאת.
כולנו זוכרים איך זה נגמר. לא?"
האמת שלא. הוא זוכר את הפיצוץ, את הכאב, את קורבנו של אבא.
אבל זה היה לפני שנים רבות כל כך, והוא לא היה מספיק בוגר להבין מה קרה שם.
האמנם המחברת האבודה תתן לו את התשובות?
ובכלל איך ומתי היא 'למדה' לכתוב בכוחות עצמה?
אוףף אחרי ששלחתי ראיתי שזה נכתב כאן התכוונתי שזה יהיה אחרי ההמשך הראשון של רעות.
יש איך לתקן?
חשבתי שזה הורס את הרצף..
אילת השחראשמח להיות חלק גם מהכיוון שאת נתת..
קראת את מה שכתבתי?
אני די סגרתי את הסיפור, לא חושבת שיש הרבה מה להמשיך
זה סתם הייתה סוג של פריקה כזאת.. שנמחקה כשלא היה בה צורך.
לחשוב איך לשלב את מה שרצית כך שישאר פתח להמשך...
ואם לא מה שהיה, אז רעיון אחר.
בס"ד
ובאמת לא הרגשתי שיש מקום להמשיך משם, כי זה היה שלם, ויפה.
חבל למחוק, כי זה והיה יכול להישאר כסוף נוסף לסיפור.
וגם חשבתי אולי אם לא להמשיך משם, להוביל לשם, להוסיף פרטים וכ'.
חוץ מזה שתמיד אפשר לפתוח פתח במשהו סגור.
(לא עשיתי את זה אז כי לא היה לי איך לעשות זאת בלי לפגוע בשלימות שיצרת שם)
תודה לך.
לפעמים כשלא מגיבים זה נראה כאילו גם לא קראו..
אז טוב לדעת שלא.
חשבתי שזה מיוחד בשבילנו 
טל אוריהככה משיגים כיוונים שונים וסיפורים מעניינים...
מה גם ששם לא עושים עם זה כלום.
על החבר'ה פה אני סומכת שיוציאו מזה סיפור מעניין..
אולי החצי השני כלל לא מכיר אותה, או לא רוצה להכיר
אבל היא רק תחכה לו כל החיים..
אמיתי.. מזכיר לי המון סיטואציות בחיי (לאו דווקא עם אהוב-בן זוג)
תודה לך.
קראתי את זה לא נכון..
משבר - חשבתי את נמצאת בתוך שבר
שזה סוג של זעקה אליו..
אני פה בתוך שבר - תציל אותי .. אני מחכה..
או משהו בסגנון.
אבל וואו , השיר הפך למשהו שונה ומדהים אפילו יותר..
שינה לי נקודת מבט ברמה אחרת לגמרי..
זה , מדהים.. אבל למה לחכות למשבר? אולי בשביל ההתגדלות שהוא מביא איתו?
טוב אבל אלו כבר דברים שבלב..
תודה לך
ואת תמיד מצליחה להוציא את הדמעות שלי מהמחבוא.
יש לך שילוב אדיר של גאונות וכישרון.
אין לי כבר מילים לכתיבה שלך.
רוש לילה.רק בחשיכה אפשר לראות
כמה אור היה שם קודם,
אבל באפילה קשה להבחין
איפה נמצא מתג האור.
אז אגשש,
אנסה למצוא את הדרך,
אתייבש.
ובחושך המשמים העוטף
אכרע את הברך
אבקש
תן לי קצת ערך.
ואולי אני סתם חושש?
אך הנה המתג
קרוב מתמיד,
פתח ליבך ופשוט ידך.
אולי הפעם יתהפך העולם.
--
יצא לי מוזר נורא.
אני צריכה לעכל את זה
אם כי גם אני לא ממש הבנתי...
אז הסברת לי מצויין, תודה לך!
טעות זה משהו שיש רק בעניי המתבונן
והבנה זה עומק שלא תוכלי אף פעם להגדיר..
אם ההסברה שלי היא הנכונה בענייך ,
אני שמחה שזה טוב לך וגם לי..
זה...
היה כואב
ואולי זה אומר שרובינו לא עשויים מחרסינה,
ולא בטוח שאנחנו פילים.
ואולי זה כואב הרבה פעמים, לשתיכם-
כי גם חתיכות חרסינה קטנות יכולות לחתוך עור של פיל,
אבל בסוף זה מבריא, וזה רק מלמד..
בהצלחה גדולה!!
זה שיר כ"כ מדוייק, מדהים ואמיתי..
ונקודה קטנה -
משהו ששמעתי לא מזמן..
פילים יכולים למות משברון לב - עובדה.
אולי זה יאיר לך איזה משהו בשיר ..
מרוב שהמילים המדהימות האלה ערבלו אותי...
מהמעט שהבנתי,
הבנתי המון.
תודה לך!
את כותבת נפלא
לו רק יורשה לי להציע משהו-
את חתמת כל בית בשורה "מילים טובות". ייתכן שעדיף יותר לשים את השורה הזאת בתחילת הבית במקום בסופו זה עשוי להתאים יותר כיוון שאז ישמע השיר כאילו מנסה להגדיר את השפעתם של אותם מילים טובות, אך במצב הנוכחי זה מרגיש "תקוע" מעט ובעל הקשר מעט לא ברור.
לחלופין את יכולה לפתוח רווח בין הבית לשורה "מילים טובות" כדי לתת את אותו האפקט.
לשיקול דעתך
את האפקט שנוצר במבנה הנוכחי.
הצמד "מילים טובות" מהווה מעין טבעות שמחברות בין קרונות בתי השיר : מחד חותם את הבית הקודם ומאידך מהווה פתיחה לבית הבא.
אז לגבי ההצעה של רון , כן הייתי משאירה אותן בטור נפרד ולא כחלק מבית. לדוגמא:
הן נשמעות להן אי שם מרחוק,
בלב מדבר, עיר סואנת, או יער ירוק.
הן עפות להן באויר סתם כך,
מביאות בחזרה כל אושר שברח,
מילים טובות.
ואת הצמד האחרון הייתי בוחרת להשמיט, הרי כאן כבר ברור על מי מדובר. הצמד שחזר על עצמו כבר שלוש פעמים (מספר משמעותי) עוד מהדהד אצל הקורא.
מאוד אהבתי את הרעיון ואת המילים שבחרת לתאר בהן את המילים (כתבת פה שיר ארספואטי בלי לשים לב).
שתי נקודות - בחלק מהבתים החריזה טובה מאוד, בחלק החריזה לא שלמה (רצוי שתהיה אחידות בעניין).
דבר שני, המקצב. יש טורים שאולי יש מקום לנסח אחרת (מוזמנת לאישי אם תרצי לשמוע הצעות).
למשוררת מתחילה זה נפלא. תמשיכי גם בתחום הזה, כלים תמיד אפשר לרכוש.
בהצלחה.
מירי ט.ארס פואטיקה (בלטינית: ars poetica - "אמנות השירה") היא תופעה שבה אמנות עוסקת באמנות וביצירתה. הארס פואטיקה מפותחת בעיקר בתחום הכתיבה והספרות, אך מופיעה גם בתחומי אמנות שונים.סוג זה של כתיבה, המכונה גם "שירה בראי עצמה", הוא למעשה רפלקסיה - התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו. במרכזה עומדים תיאורים הקשורים בתהליך היצירה של שיר (כגון מניעים לכתיבה, טכניקות, נושאים וחומרים) וכן הגדרות לשירה והתייחסות לפרסום היצירה ולתגובות הקהל.
בשיר שלך את מדברת על המילים והשפעתן.
מירי ט.
שעות על גבי שעות יחד,
מתגלגל בדרכים הצפויות-מתעתעות
שאורגת יד עליון,
רוחשות הן סוד ומלאות יופי, הדר וחיים.
אבק דרכים אופף אותי, תולש אותי,
מעמעם את האש קודש שעוד נותרה בי.
מתגעגע, עייף, כבוי-מה,
פוסע בארץ אשר עיני ה' תמיד בה.
ניגון ישן-חדש על שפתיים יבשות,
ושיר נוגה על שורות של אור.
שמים וארץ וכל מרחביהם ויצוריהם,
עם קודש והמון בריות,
ערים וקופסאות מתכת-
בובות על חוט ותפאורה אדירה
של אנשים-חיים-רחוקים ביד אלוקים-חי-רחוק,
ולי בודד וקר ביניהם.
ואני כותב אלי מתוך הגולה:
מכסא כבוד חוצבה, לגור בארץ-קודש ערבה.
ואני אנא אני בא?
ברח לך אל מקומך,
אל שורש נשמתך!
תודה.
בכללי תיאור יפה מאוד...
אולי כדאי לחלק לפסקאות או משהו..
זה מבלבל קצת בעינים...
כי רוב השורות באותו אורך...
אבל מאוד יפה.
תודה
יאיר26אחרונהרוש לילה.אחרונהשהדרך בה את תופס את מושג הבית בשיר הזה שלך מצד אחד נוגעת בנקודה מאוד עמוקה אצלי אבל מצד שני הופכית אליה בצורה חדה.
לכן אני מוצא את השיר הזה מעניין למדי...
קצת כאבה לי מדי השורה האחרונה...
אבל כתמיד...מדהים.
רוש לילה.אחרונהאין.מילה כ"כ מוחשית.
כ"כ יש.
כשבעצם הכלום הוא הכל,
אין כבר ממה להתרגש.
ה'אין' הוא בעצם מה שאצל האחר;
אך ההוא מתמקד במה שאצלי-ולו חסר.
אולי במקום לרדוף אחר הרוח,
מוחשית ככל שתיהיה;
תפנים,תתבונן ותנוח,
עולמך יראה יותר מלא,יותר יפה.
מאוד!
תודה
מליאחרונהאין לי רוח משלי ולא נתיב מהיר.
אין לי גם חיוך תמידי ולא מודל על קיר.
לא תמיד מושלם אצלי ואין רק מסודר.
ומה חסר בעולמי? הוא לא חסר דבר!
ימים טובים עוברים עלי,סיפוק ועשייה.
חבריהם פחות אולי, דורשים עוד יגיעה.
והם סתם ימים פשוטים,צבועים בגואש שנקנה
בחנות המשחקים שבשכונה.
אבל אני רואה שמיים ואור ואני שר.
יודע לנצל את היום כי הוא קצר.
אז הנתיב שלי פונה והוא לא הכי ישר.
אך מה חסר בעולמי? הוא לא חסר דבר...!
כמעט מתנגן לי אפילו...
והמסר- 
מליאחרונהבס"ד
מפחד, מהסס, מעט עצוב.
התחלה חדשה, לא יודע מה יהיה.
שתיקה שאומרת הכול.
ואיך בכלל מתחילים לפסוע במקום החדש?
ואיך יהיה?
רוצה כבר להיות בזמן שאחרי שזה נגמר.
וחייב ליצור את הר"ט. חייב.
אבל איך עושים ר"ט בצורה טובה ולא בצורה רעה?
והרי אני גם רוצה להיות שם באמת ותמים וזה המקום.
אני יודע, אמונה. הרבה אמונה בהקב"ה שיהיה טוב. הרבה תפילה.
להתכונן לשם בהכנות המתאימות.
להגיע בהרבה ב"ע מה שחסר לי בהרבה מקרים.
לבנות זאת היטב
ואני חושב שצריך הרבה בב"ה.
ודף זה מלא רגשות שאין הדף מבין אבל הדיו נשפך.
רצוני להתגדל, רצוני להעצים, רצוני לא להיות בגאווה, גם אז. לעמוד בניסיון.
ריבונו של עולם,
אנא ה' הושיע נא
אנא ה' הצליחה נא'.
שיהיה טוב כולכך. שיהיה הצלחה. שאמצא חן בעיני רואי.
אמן כן יהיה רצון.
שבזמן שבין הזמן ויהיה שאלות יהיה טוב
שלא אגמגם.
ואני מפחד, נא ה', שלא אפחד.
אנא ה', שיהיה לי ביטחון.
שגם הרמה תהיה גבוהה.
והנה ללא תקלות, ללא מילים שיגמרו לי להתחרט אחרי זה.
ואחרי זה, רצוני הוא, שיהיה,
הודהו לה' כי טוב לעולם חסדו!
ודאי שגם עכשיו כן הוא.
אבל אז ההתלבות תהיה אש גדולה.
אש שמכלה ושורפת את הרע ומעלה בקדושה.
ואחרי כן ואלי אכתוב גם ואשפוך כאן שיחי.
התפללו בשבילי, התפללו יהודים, התפללו.
חזק ואמץ,
בשם ה' נעשה ונצליח.
