פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 497)

בַּמָחברת טיילתי,

בחרתי אותיות

שחיברתי מזמן

 

לנשמתי יצאתי,

שיניתי מילים

ששָניתי שִמען.

 

וגמעתי צלילים

בגומת הַמזל,

גם חבשתי פצעים

מִמְגָמָת הַחָבָל

 

וציירתי עוד קו,

צבעתי נקודה.

צִמררתי מַלבן

שיֵהא לי סיבה

לִמסיבה.

 

בַּמָחברת טיילתי

למצוא

נשמתי החבושה,

בגן עדן פסעתי

בִּלְחִישה.

 

אני מדמיין נשר פועם כנפיים ומניע כנפיו

מייצר גלים, אדוות

זרמים של ממש באוויר

 

אני מדמיין יהודי קטן במירון בוער אל מול האש.

והוא בתוך הטירוף שלו

(שלושת רבעי טירוף חיובי,

רבע שלילי שפירושו הוא 

התרת הגבולות העצמיים)

וכל טירופי מירון מסתחררים לו בבטן

והוא מלא וגדוש

והוא שמו המפורש שלו

והוא יופי פועם. קרוב - קרוב לאש

הוא בודק

אם אפשר לעמוד קרוב לציון, אם אפשר לשרוף את הבגדים ולהישאר. הוא מגלה שאפשר. והוא צריך להחליט אם לחזור עד שלוש שהאחרים לא יאבדו או שהוא נשאר שם - מול האש.

 

 

 

יהודי קטן שואל את עצמו אם היה יכול

לבעור ככה (בתפילה) במילים או        

שרק במחול חסר פנים חסר שמות חסר

הגדרה מדויקת                                

יהודי בינוני יכול להיות יהודי גדול.     

 

 

אחזתיך ולא ארפך, ארפדך בחיוך ובחום,
הן בעזרתך קם אני, מתעוררת נפשי המיוסרה.
את שפתי אתן לך, עשי בם כרצונך,
אעמוד איתך באימה ובחופש, ביראה ובאהבה.

 

אמנם מסגרת יש לך, אך אין לך גבולות,
מילים יש לך, אך תועלתך דומיה.
אמשוך אותך אחרי ונרוץ, לא משנה לאן אפנה,
לטוב ולרע, לבטחון ולתהיה.

 

כל רגע אזעק, כל רגע אשווע לך,
אל תעזביני, לנצח היי עמי.
בימיני אחזיק ידך ובשמאלי מפרט,
בו אנגנך על מיתרי לבי.

 

ב"ה


זה מתגנב
מזדחל
כמו שרץ

מוצא לו סדק
נכנס בלאט
ותופס אותך פתאום
מופתעת
את
קורסת

נשאבת לעצמך
את עוצמת עיינים
מקווה
לא להתעורר

ובבוקר בבוקר
השמש מאירה
מבריחה אותו
מבויש
נצמד לפינה

אך כבר
הוא כירסם לו
כאב
והוא לא הולך
לשום מקום

כציפור הצוללת אל מותה

מהתייבשות קשה או מחלה

כשהמעיין המתוק או התרופה

נמצאים במרחק ראיה

 

כקורה המחפש יהלומים

שנים על גבי שנים

אך מתקווה ליהלום ענק הוא מתייאש

2 ס"מ ליפני היהלום אותו ביקש

 

 

 

 

 

כל כך בא לי לכתוב
כבר כמה חודשים שהכל תקוע
וגם כשכבר יש מספיק אומץ
המשפטים יוצאים ריקים,
ורדודים כל כך

בא לי! בא לי לכתוב!
|אכול קנאה|

ב"ה

מהו מקומי
אני שואלת
שוב ושוב ושוב
נשברת
פורצת בבכי
וממשיכה לשאול

אבא
איפה ביתי
מקומי בעולמך?
למה כנוכרית אהיה
בביתי, בארצי, במולדתי?
למה לא אמצא
מנוח לנפשי?

למה מנודה אהיה
בעיני
וארחיק עצמי מכולם
היכן הוא ביתי
שלוות נפשי

מהו תפקידי
מהו רצונך,
בורא עולם?

אבא!
אני לא זוכרת את הניגון
של לבי, נשמתי
עשה עימי חסד
ותזכיר את ניגון
חיי

את המילים והצלילים
המוליכים אותי
הבייתה

אלוהים ואני ישבנו לקרוא ביחד את יומן המסע שלי
אל המוות.

העמודים בו היו חלקים להפליא, ולא מקומטים אפילו מעט
וככל שאלוהים קרא בו שוב ושוב הוא לא הבין דבר.
'לא כתוב כאן כלום,' הוא אמר בפליאה.
לקחתי את היומן מידיו בשתיקה. 'אתה לא קורא נכון,' אמרתי בקור
ובין רגע העמודים הריקים והיפים התמלאו בעיניים
עשרות זוגות עיניים
אותו צבע עמוק, אותן ריסים מפוחדות
אותו מבט שותק
ואף לא דמעה אחת.

אלוהים ואני ישבנו לקרוא ביחד
את יומן המסע שלי
אל המוות.
השתיקה בה עיניי הביטו בו
אמרה הכל.
היא והמוות.

ילדה קטנה הולכת לבדה

שמיים נסגרים מבעד לעלטה

בין כוכבים נוגה ירח

מאיר אפל ולעיתים צורח

 

בית ספר ישן

גדר ודלת חורקת

רכסים מעיבים

עלי שלכת

 

עיניה מביטות לתוך החשיכה

עתה היא לא רואה

אבד כבה אורה

 

ומפלצת נעורים מתעוררת מרבצה

שוצפת מתלהמת וגודעת בלחישה

 

עיינים בוהקות

הפכו מתות בנתיים

רק זיכרון נשאר

בין צלילי הערביים

עת הופיע החורף ורעם הרעים,

עת אבי הצטרף אל אימי במרומים,

אז נותרתי ללא הגנה ומשענת,

סוללה ריקה שאיננה נטענת,

לא הבנתי איך מתקדמים ומתי

זעם ובכי ליוו את ימי,

סבבו סביבי אנשים מקסימים

אך הרגשתי לבד, הם כלל לא מבינים...

ומתוך היותי מוקפת חומה

הראה לי ה' ידו הרחומה,

נבחרתי לצעוד בזה השביל

עם ליווי צמוד מאת המוביל,

השגחה בכל פרט, קטן כגדול

חיבוק מלטף מבורא הכל,

מפרכת הדרך, קשיים קיימים

נאחזת בכח ברגעים נעימים,

אך הידיעה שאינני צועדת לבד

מטעינה, משיבה כוחי שאבד,

 

אסופית הנני,

                    ו-ה' יאספני...

 

(פתחתי משתמש נוסף בשביל השיר הזה כי מכירים אותי בניק הכללי)

את לא יכולה לדעת.

ואני מחייכת

כי את לא יכולה לדעת.

רציתי, פעם

אבל הרצון כבר איננו.

את לא יכולה לדעת.

את מספרת

ואני צוחקת,

ואת לא יכולה לדעת.

עיניים בעיניים

גם מהם כבר לא אכפת

לי

כי את לא יכולה לדעת.

ואת אומרת

"כמה התגעגעתי"

ואני כמובן,

גם.

את לא יכולה לדעת.

ואת בוכה, כמו פעם

ואני מעודדת,

כמו תמיד

ואת לא יכולה לדעת.

שאני

אחרת

לא ככ אהבתי את התוצאה, אז אשמח אם למישו יהיה פה הערות איך לשפר

 

 

לחישה קטנה

זוחלת על הבטון

מפחדת להיכנס

רק לומר שלום

 

לחישה קטנה

למדה היא כבר ללכת

ממהרת לכיוון החץ

רק לומר שלום בשקט

 

לחישה קטנה

רצה אל השמיים

רוצה להגיע ליעדה

ואת השלום לפזר על המים

 

לחישה קטנה

עפה בין העננים

מחפשת את האדם

שמחכה לשלום חיים שלמים

 

לחישה קטנה

דופקת לי החלון

רק לחישה

ואני יודעת שהגיע הזמן לישון

 

השלום הגיע

וכל הבושה נעלמה

ומה שנשאר

זו רק לחישה

פשוט לוחצים,

ואז זה יוצא.

רק תיגעו,

תנסו להבין

תנסו לקלוט

את עומק הכאב.

 

פשוט לוחצים,

ואז הכל נשפך.

ללא מעצור,

בלי שום חוסם

בלי אף מכשול

פשוט נשפך.

 

אבל לפני שתפתחו

לפני

שתגעו לי בנשמה,

קחו קופסא,

ותשמרו בה את הדמעות

שעוד יזלגו

זה קטע די טעון בשבילי אבל הייתי צריכה להעלות אותו
אני אשמח להערות אבל תנסו בעדינות..
----
בזמן האחרון אני מנסה להיות כנה. להגיד את הכל, ככה, בלי שקרים.
אתה סופג את זה בשקט, את כל הנסיונות הכושלים שלי לייצר מילים אמיתיות. אני תוהה לפעמים האם זה כואב כמו שזה נראה, השריטות העמוקות האלה בבשר האנושי. גם כשאתה חוזר ואומר שזה בסדר, ואני אף פעם לא פוגעת, זה מנקר לו שם בתחתית המחשבה.
ואני מנסה, כל כך מנסה, להיות כנה. להיות פגיעה. להפסיק עם המסכות והמילים המחביאות וההסתתרות הזאת מתחת לשמיכה. אני כל כך מנסה.
ואני לא מצליחה.
שתי מילים פשוטות, רק 'אני מתגעגעת', אבל אני לא מצליחה. כאילו שיש כל כך הרבה להתגעגע. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר. הרי לא היה הרבה. ומה שהיה, הוא כל כך כלום. הגעגוע הזה ריק ממשמעות שהוא ממלא הכל.
הנה.
אמרתי את זה.
אני מתגעגעת.
מקווה שאתה מבין.
אתה תמיד מבין, אבל אתה מכיר אותי- הססנית תמידית.
מתגעגעת.

הרבה מתחת לרמה של האנשים פה, 

ובכל זאת..

 

אני נופלת,

עמוק למטה.

זה כואב.

מאוד.

מבחוץ לא רואים

את העומק

ואת כמה שזה כואב.

ובפנים,

כבר אי אפשר 

לצאת מזה.

שקיעה לעולמים.

 

גַּנָּבִים בַּחוּצוֹת
חוֹבְשֵׁי מַסֵּכוֹת צַדִּיקִים.
גַּנָּבִים בַּחוּצוֹת
לוֹבְשֵׁי תַּחְפֹּושׂוֹת מִתְחַסְּדִים.
גַּנָּבֵי דֵּעָה
גַּנָּבֵי זֶהוּת
גַּנָּבֵי מַחְשָׁבָה.
יִגְנְבוּ הֵם
אוֹתְךָ
אוֹתָם
וְאֶת עַצְמָם.
כַּחֲטָאִים קְטַנִּים
מְזַנְּבִים בְּנַפְשְׁךָ
מוֹצְאִים מִקְלָט
בְּכוּכֵי הַחֹשֶׁךְ שֶׁל רוּחֲךָ.
הַכֵּר
זוֹ מַחֲלָתְךָ.
גַּנָּבֵי חוּצוֹת
במַסֵּכוֹת
בתַּחְפֹּושׂוֹת
הַעְמָדַת פָּנִים.
הִתְחַסְּדוּת חוּץ
רֶקֶב מִתְפַּשֵּׁט.

השקית הקטנה היתה אחיזה חזק חזק, לא, אפחד לא יקח לי אותה, היא שלי, מזכרת יחידה מהבית, מהקבר של ידידיה, ידידיה אח שלי הגדול והחזק, האח הכי טוב בעולם,

ידידיה שרצה להיות קרבי, ללכת ולהרוג את כל הערבים, ידידיה שכל אזעקה היה מחבק אותי חזק ולוחש, "שירה אל תדאגי, אני אשמור עליך, שירה אני יתגייס ויהיה פה סדר ושקט, שירה הכל יהיה טוב את עוד תראי, רק צריך להלחם עוד קצת על הארץ הטובה שלנו, רק צריך עוד קצת להראות לאבא שבשמים שאנחנו רוצים את הארץ הטובה הזו, שירה שלי אל תדאגי ותפחדי, אני שומר עליך" ככה הוא היה לוחש לי עד הבום הגדול ובחזרה לשגרה,

ועכשיו ידידיה אח שלי הגדול, אתה הבטחת שתשמור עלי. שצריך להלחם על הארץ הזו שלנו. אז מה הלכת ככה? איך נתת לזה לקרות? איך גירשו אותנו מהבית? הוציאו אותך מהקבר שלך. אותך. אותך מיד חלמת לגור בגוש. אותך שהקרבת את החיים שלך וקפצת על המחבל וספגת את הכדורים, הכל כדי ששאר החבר'ה לא יפגעו,

אתה, ידידיה שכבר היה לך תאריך גיוס, והסתובבת מרוגש ולא שכחת אותי, את שירה אחותך הקטנה שלא תפחד באזעקות שלא תהיה פה לשמור עליה.

אז איך מידידה הזה נשאר לי רק חול בשקית קטנה?

מישהו מכיר יצור העונה לשם אביעד מרצבך?

לפני כ4 שנים הוא רצה להלחין שיר שלי, ומאז נעלמו עקבותיו..

אם את /אתה מכירים אותו יותר מאשמח לשמוע על כך.

מכוונת מטרה
כמו זאב לטרף
האש בעיניה
מאירה בעלטה

 

מדמה בנפשה
את אשר חשקה
לפרטי פרטים
מציירת עתידה

 

נחרצת ושלימה בדעתה
על שתשיג מבוקשה
לא מתפשרת ולא חרדה
כאשר הדרך נעלמת

 

צמודה למפת הדרך
עד לעת בו תגיע ליעד
ובעיניה זיק ורעד
שהרגל בל תמעד

 

אך איוולת תסכל דרכה
טומנת מלכודות לעצמה
עם כל צעד שקול וכבד
חופרת בור עמוק תחתיה

 

חידלי ממעשייך 
המרחיקים אותך מתשוקתך
מאמצת את משאבייך
להרחיק ממך את עצמך

 

עמדי ממרוצתך קדימה
ועצרי כדי לחשוב
כי לעתים להכיר הדרך
הרבה יותר טוב

 

משקיעה את כוחותייך 
במקום שאינו נכון וחופשי
הפסיקי לרוץ אל עבר קו האופק
שלעולם לא תפגשי

 

התחילי לצאת מחבלי אסירותיך 
אשר כבלת בהם את שחר עצמאותך
והקשיבי אולי בפעם הראשונה
לרחשים העמוקים של לבך

 

בעת בה תביני שקשורה את בעבותות דמים
תשקיעי מאמצייך בהשתחררות מהכבלים
ואז בין נשמתך ללבך
יוחלפו להן מילים

 

הו אז תשיגי מבוקשך
בכנות וביושר
תגלי כמו הדרור
טעמו של האושר

לו הייתי סלמון, קופץ במעלה נהר

קוטף כמה אצות, מחכות זרות נזהר

והייתי מוצא אורז, קטן ודביק ועגול

בו הייתי מתגלגל, למיצוי יעודי הגדול.

 

לו הייתי נבט, בערוגה על אדן חלון

הייתי בוחר להיות הצמח היחיד הנכון

פירות אדומים נותן בתחילת העונה החמה

תותי שדה מתוקים, לאדם בכל קומה.

 

לו הייתי עץ ארז, גדול וחזק ויציב

משימה אחת ויחידה הייתי לי מציב

להגיע לגודל שבו, פסנתר ממני יותקן

עם כנף יפה וגדולה, להשביע רצון כל נגן.

 

לו הייתי אני, פשוט וחסר כל יחוד

את חיי הייתי מקדיש לאדם ממש לא רדוד

אותו משמח תמיד, אושרו היה פסגתי

ולא מוותר לעולם, גם אם אינו איתי.