פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 497)

שוב לילה.
וחם.
מחר עוד יום ארוך.
סוחבת.

וזאת שאכפת לה.
ששם.
חושבת עלי מרחוק.
מתפללת.

זמן עובר לאיטו.
הוא תם.
ימים של כיף וצחוק.
זוכרת.

חברות זה נחמד.
זה גם.
אפילו קשר עמוק.
שומרת.

כל מי שבבית,
איתם,
להם אפשר לבכות.
על אמת.

ב"ה

"לא!" צעקתי, נלחמת. "לא! לא באה איתכם! תעזבו אותי!" אבל הם המשיכו לגרור אותי ולהכאיב במקומות הכי כואבים, גוררים אותי לקול קריאות הגנאי של האנשים. משהו נשבר בי והתרסק, דמעות יורדות כמו דם ממני, לוקחות איתם את החיים שלי.
"אמא" התייפחתי, "איפה את?" אבל אמא לא פה, גם לא אבא. בסוף הרחוב היה בור עמוק וחשוך, הם ניסו להדוף אותי לשם, לבור הייאוש, שקשה לצאת ממנו, נאבקתי בהם, צרחתי, שרטתי, בכיתי, לא רציתי למות, להתייאש, אבל הם לחשו לי במילים מתוקות, איומות, קשות, רכות, פתלתלות, כמה אני מכוערת, שעדיף לי כבר לקבור את הפצוף באדמה, כמה שונאים אותי והרבה יותר עדיף ליפול ליאוש מאשר לקוות שאולי יאוהבו אותי, כמה שאני צבועה, ושקרנית, וטיפשה, שתמיד ידברו עלי מאחורי הגב, שתמיד ישפילו אותי עפר, שלאף אחד לא אכפת שפוגעים בי, שמכים אותי, שמקללים אותי, שבחיים לא אהיה יפה מספיק למצוא חן בעיני מישהו, אז שכדאי לי ליפול יפה לתהום של היאוש ואז כבר אף אחד לא יציק לי, כי האדישות אחראית שם והיא תדאג לזה.
הרגשתי שעם כל מילה השרירים מתרפים, הקול נהיה יותר שקט ואני הולכת מעצמי לתוך הבור, רגועה ומהופנטת עד ששמעתי קול, חלוש, קלוש קורא בשמי, פעם, פעמיים שלוש מתחנן שאשאר מתחנן שאיאבק שלא אתן לקולות להפיל אותי.























שמעתי, והחלטתי להילחם עוד פעם אחת

בעצבות עיניה
דמעות זכוכית נוצצות
גופה הקט דמם
כתפיה לבדן רועדות

כאחוזת דיבוק
שפתיה חרש ממלמלות
נואשת צועקת
מבכה ייסורי אהבות

בודדה ומתפרקת
ידיה בשכחה אוחזות
הבל פיה מדבר
מספר כאבים ובריחות

קברים לרגליה
פורחים באלפי מיתות
חלום הפך סיוט
דמעות זכוכית חותכות

ב"ה



אבא איייייכככההההההה????

תן לי יד
שלא אשכח

שיש בי טוב
אמיתי

לפני שאפול
ואתבלבל
ואתן
למסיכות
שליטה
על חיי

תן לי יד
השט לי
את ליבך

לדעת
שאף על פי
כל טעויות
והעוונות
הטאים
והשנים שעברו
אתה עדיין אוהב
אותי

אבא
תן לי סימן
ושמור
שלא אפול
לתהום


כל כך קשה לי
אבא
קשה לי
אבא תחבק אותי חזק
ותזכיר לי שאתה אוהב
אותי

אבא
הכל כאן מתמוטט
כמו בניין מקלפים
עושים פוו
וכל מה שניסיתי לבנות
עף לו
נעלם

חומה/
הפכתי קיר, קיר בטון.
לא נותן לדבר,
לחדור פנימה.

והבור, ריק.
אין בו מים. יושב מיותם
בצד הלא נכון של הגדר.

הכאב הזה,
שואב המים הצלולים,
מתיר ריקנות
וגודר לו חומות.

חומות גבוהיים,
קירות בצורים,
מפני סערה.

קלחת רגשות.
מים מבעבעים, משתוללים, בוערים.
ולבסוף, כלא היו.
הבור ריק,
רק נחשים ועקרבים.
והרגשות שלי,
נתונים תחת מתקפה.
נשאבים, לתהום הזה.

כי גם בלא להרגיש,
שוכנת,


הקלה.

זרה, מנוכרת,
נוכריה ובד ובד קרובה, שמא מוכרת?

נותנת, אוספת
היו שלום ובי.
מעבר לזה; זה מפחיד.
די.

חברים לה רבים
ואמת
נעדרת.
והיא אוגדת את כולם
מבחוץ.

אוספת
ביד חשופה
קוצים שצמחו
והכל אשליה
ורק הם, דוקרים באמת.


וכבר זרה לי,
אני מעצמי.
לא מכירה את שנשקפת מולי.

מצחיקה
ושותקת
עזובה
מחבקת.

ואין לי סיכוי
או שיש.
אני מותשת.

אמת.

אשמח הערות והארות באורות ובצרורות...

 

 

בכול בית דתי בישראל

בעיר או של מתנחל

מול הדלת על הקיר

יש ריבוע אפור שמזכיר

 

מזכיר שהיה כאן חורבן

מזכיר את הרס הבנין

מזכיר על מה בוכים

לאן אנחנו כציבור שואפים

 

ויודע אני שגם לאלוקים

במעונו השמימי שבשחקים

יש ריבוע שמזכיר

החרבתי, עכשיו צריך להחזיר.

 

נימאס לי מקימע קימע.

 

 

מסתובבת סערורית.

מחפשת אותם.

את אותם עיני שקד גדולות.

ראיתם אותם?

עיניים מתבוננות,

מקשיבות,

משתתפות,

ראיתם?

וודאי ראיתם.

הרי אלה העיניים שלי

שמקשיבות לכם בכל שעה,

על דבר טוב או רע,

שמח או עצוב,

בכל שעה ביממה.

אז ראיתם.

אבל אני איני מכירה אותם,

את העיניים האלה,

כי לי אין את זוג העיניים

שיקשיבו לי,

יכילו אותי,

ישתתפו בכאבי,

וייעצו לי.

אני צריכה אדם עם לב מקשיב

ועיניים כמו שלי...

 

אני ממש אשמח להערות איך לשדרג שיהיה כתוב בצורה יותר יפה! 

 

 

ואז נשברתי.

 

אני מלאך.

 

צדקת כשאמרת שלא יכול להיות אחרת,

שהכול מוביל לזה בסוף.

אני מלאך.

 

כשהוא אמר לי את זה,

נשברתי.

לא הספקתי אפילו לשמוע איזה מלאך אני,

לבן או שחור,

מוות או אור.

 

מלאך.

 

אני חושבת שהוא זה ששבר אותי.

כלומר, איך יכול להיות אחרת?

אף פעם לא הצלחתי לשבור את עצמי.

מצד שני,

גם אף פעם לא באמת ניסיתי.

 

כשנשברתי, נפלתי מהשמים

וכמה ילדות ביקשו משאלה.

אולי אם הייתי נשארת לשמוע את ההמשך

הייתי יכולה להגשים להן אותה.

 

מלאך נופל.

זה מראה מעורר השראה, אתה יודע?

חבל שלא היית שם.

 

או אולי, מזל שלא היית שם.

כי השברים שלי נפלו לים איפשהו

בהתפוצצות אדירה של אור,

צנחו לקרקעית האוקינוס,

שיברו את הלוחות,

יצרו גלי ענק.

גלי מוות.

 

פעם הייתי מלאך לבן, מלאך של אור.

היום

מלאך מוות שחור.

כאב של אם/כפיר גולן

 

בתוך ליבה-
לב אבן
נבט עולם קסום.

מבעד לשכול, לכאב
היא לא היינה להביט
לנוכח העצב בקע חיורונה
ביתר שאת,
מותיר אחריו שרידי חיים דוממים.

היא ניסתה לנשום, להדחיק
אך הד נשימותיה פעם בשנית
והיא ידעה שזה הרגע.

היא הרימה את עייניה במאמץ
חוששת מאשר יראו הם לה
והוא עמד שם.

בוהק בזוהר הערפלים
מבהיק כטלטל זהוב
הצונח על ראש הרי גלעד.

היא ראתה אותו
וידעה שהיא הוזה.
הוא הביט בה בעצב,
בחיוך קודר
בכאב שמביע יותר ממילים
והיא השיבה במבט.

כסומאת באפלה היא שלחה
את ידיה,
חוששת שמא ידיה יגעו בריק.
ידה נעה הלאה, חרש חרש
ובעת העולם עצר את נשימתו
היא תפסה בו.

ילדה קטנה מחייכת ובעיניה כר דשא ופיסת שמים כחולה.
ילדה קטנה צוחקת וצחוקה הוא סוד ואוצרות רחוקים.
ילדה קטנה מחבקת, וחיבוקה הוא תשובה לשאלה עתיקה.
ילדה קטנה מנשקת, ונשיקתה שורפת פחדים וחרדות.
ילדה קטנה פוסעת, ופסיעת קלה ובטוחה בטוב.
ילדה קטנה נופלת, ובעיניה קוצים ופיסת שמים שחורים.
ילדה קטנה נושמת, נשימה אחרונה והיא נעלמה.
ילדה קטנה מתה, ולוקחת כל תקווה ושמחה שנתנה.


ילדה גדולה נולדה.

ב"ה


פרפר
צהוב
מעופף באוויר
צוחק

פרפר צהוב
בוא אלי
תן לי יד
ונעוף
אל הרוח

פרפר צהוב
ריפרף בחיוך
צחק
ונעלם

פרפר צהוב
עף

אחר אובדן הבחירה באה השלמה כנועה

ואז אשמה משתקת.

ואז שחור, כמו כתמים על סדין וחולצה.

והאימה על אלה, היא, המברחת אל מחוזות הרִיק.

בעורקים, שחור

בעורקים שנפרצו ואז כוסו בזעם.

בעורקים, בבסיס מחזורי המחשבה,

בינות ללשון והחיך.

 

היודע אתה, אל לא אכזר,

זה אשר בשחור תהום רעיונָי נטעני,

כי אף בדל כעס אשר היה בי אבד?

כל כך ריקנית לפניך אנוכי.

 

לא.

רק

כל כך ריקני לפניך כלי זה.

 

לא.

רק

ריקני.

 

או,

לו יהי זה הרִיק,

רק,

לפניך.

 

אני באמצע משחק.
ואולי אי אפשר לקרוא לזה משחק,
זה רציני.
אנחנו מתחרים,
נלחמים.
תחרות סייף.
לכל אחד יש חרב ביד.
אתה שולח את חרבך וכמעט פוגע בחיקי,
אבל אני זריז יותר,
ומצליח להזיז את ידי.
אני את שלי שולח לצד ימין של בטנך,
אבל אתה קופץ שמאלה,
וניצל מלהב חרבי.
אתה מנסה להראות שאתה יותר צודק,
ואני מראה לך שבציניות אני חזק ממך.
אתה נפגע ממני,
ומנסה לשלוח ערס חזרה.
אך לא מצליח כי אני מתוחכם ממך.
ובכל פעם מישהו ממנו חושב שידו על העליונה.
התנצחויות של כבוד,
של מי צודק,
מי שולט,
מי ציני,
מי מתוחכם,
ומי לא שווה דבר...

את כל המילים שכבר שתקתי
ארגת למכתב אחד
כשמול האש בעיניים כרעתי
הבטת בי וליבך מבודד

נשרפו המילים באש החיה
ואתה המשכת לדמום
צעקתי, צרחתי כמתוך הזיה
וחיבקת אותי כבחלום

ושתקנו עכשיו שנינו
את אותן המילים השורפות
וישבנו ביחד לבדנו
כשלאט נפרצו החומות

ובכית, בכית, בכיתי, בכינו
ולא עוד לבד נתפורר
כשהזיית החלום התערבבה אז בינינו
והלב הרדום התעורר

אני מתנצלת מראש יצא לי קטע מאוד מאוד אלים

הכוונה הייתה לתאר פסיכופת אני לא בטוחה כמה התוצאה קשורה למה שרציתי

 

___

הוא ממש יכול לשמוע את הבכי החרישי שלה כשהם התכתבו אתמול בלילה

לדמיין אותה מול המחשב הגדול והמיושן 

(שהוריה למרות כל תחנוניה סירבו להחליף בחדש 

כפי שטרחה להתלונן רבות באוזניו)

חבילת טישו בטח מונחת לידה

והיא לבושה בפיז'מה הענקית שלה

עם קוקס מרושל ועיניים נפוחות מבכי

כותבת לו

דווקא לו

 

תחושה של כוח מילאה אותו כל פעם שאחת מהן פנתה אליו

לא תמיד זה היה כיף כמו אתמול

לפעמים אלו היו שיחות קטנות וטיפשיות

אבל הוא ידע שכדי להגיע לבשר

הוא צריך לסבול גם את הרגעים האלה

אף פעם לא ממש הצליח להבין את הצורך הזה שלהן

לשתף

לדבר על כל פרט בחיים שלהם

 

הוא בעצמו לא מצא עניין בשיחה עם אנשים

לא

הוא היה בקטע של הקשבה

אוסף פרטים 

אורג בקפדנות פיסת מידע לרעותה

יוצר משביבי משפטים

שנראים חסרי עניין לכל אחד אחר

דמות אנושית

וכשכל החלקים החשובים נמצאו

הוא תייק אותם 

 

היום הוא אמור להיפגש עם אליה

זה מילא אותה סיפוק
לקח לו זמן לבנות את דמותה
להבין מול מה יתמודד

היא ביקשה פעמים רבות שיפגשו

ועכשיו הוא סוף כל סוף הסכים

זה בטח מעלה לה חיוך

אתמול חבר שלה נפרד ממנה

וכשנשברה והחלה לדבר איתו על התאבדות

כל החושים שבו התחדדו

והוא יצא מהאדישות שהיה שרוי בה עד אז

מיד הוא קבע איתה זמן פגישה

 

היא חושבת שהוא בא לשמור עליה

תמימה

היא לא יודעת שילדה אובדנית

היא כיסוי מעולה

לגבר שצמא לדם

 

....

 

זה נגמר

ובחיוך שהיה רגוע מאוד בהתחשב מעשה שהוא עשה

הוא הסתובב והלך משם

כלפי חוץ עוד נערה מסכנה

היה לה קשה וחתכה את עצמה עד שגופה התמוטט

רק הוא

יכל להעיד

(שכן היא כבר לא הייתה בין החיים)

שלא ידה

היא היד שנטלה את הסכין

תתן לאחרים קצת אור לנשמה

ואז תראה איך תהפוך שמחה

בתוך עולם קודר תחפש את הטוב

תמצא  נערים שיראו לך את הדרך לאהוב

קרבת אלוקים מתממשת עכשיו

והמלאכים למעלה מביטים בין ענניו   

 

הנה זה קורה מול כולם

החיבור שחיכינו שיקרה לעני כל העם

רק להסתכל למעלה ולשם להביט

השלושה שעלינו שומרים אלינו מחייכים

 

הנערים שאותם רצינו קרוב אלינו

נכנסו לתוך מעמקי חיינו נטמעו ופרחו

איך כל העם בין רגע הפך לאחד

השלושה הצליחו לגרום לנו להיות מיוחד                                                                                                                          

    

הים כה שחור

סוגר מסביב,

מאיים להטביע

לא נותן למילים--

 

ואור.

לפתע מזהיר

מבליח באפילה העוטפת.

 

ושוב חונק הכלום

מקשה על הנשימה,

לא מאפשר חדירה

ואז רעידה--

 

ואור.

פתאום הוא יבוא

בתוך ים של שְחור.

 

הבזקים

בשיממון

צעדים קטנים, קלילים משהו.

השתיקה הזאת פורחת איתה,

רוקדת.

בין אנשים, בין סדקים.

השתיקה הזאת גדלה איתה,

רוקדת.

 

מתערבלת.

בנגינת כינורות,

בפרחים נושרים,

בתקופה ההיא.

מתערפלת.

בכיבוי אורות,

בזכרונות נעלמים,

בחרדה ההיא.

נופלת.

 

בעדינות,

בחשאי,

מסתחררת.

השתיקה הזאת עוטפת אותה,

רוקדת.

 

פרחים צהובים נושרים ברקע.

היא תקום.

היא עוד תקום.

היה היתה חתיכת פאזל
שהייתה בלתי רגילה
היא הייתה
מרובעת
לגמרי
ולא ראתה בזה בעיה
עד
שיום אחד
היא ראתה המון ריבועים כמוה
רק
שהייתה להם
בליטה פה
וחור שם
הם היו מוזרים לגמרי
וכולם צחקו
עליה
והיא הבינה
שהיא המוזרה בעצם
אז
היא חרקה שיניים
ותלשה חתיכה מהמותן
והדביקה לראש
ועוד חתיכה מלמטה
והדביקה למותן השניה
וזה כאב,לעזאזל,
זה כאב
אבל היא הייתה
כמו כולם
אבל זה לא היה מושלם כפי שציפתה
וכשגירד לה במותן
היא נאלצה לגרד בראש
וכשקיבלה מכה למטה
הזעזוע היה במותן השניה
אז
היא חרקה שיניים שוב
והחזירה את החתיכות למקום
אבל
זה היה קצת עקום
ויד הרימה אותה
והניחה בפח
והפאזל לעולם
לא
היה
שלם
שוב.

זה קצת מגושם, אני יודעת. אם יש לכם כוח לשפשף קצת, או רעיון לשם- אני אשמח.

--

 

אנחנו לא מדברים כבר המון זמן, אני והוא.

אבל רציתי לספר לו על החלומות שלי,

אז הלכתי לכל מיני סדנאות זוגיות, לראות מה אפשר לעשות עם זה.

אבל זה חארטות, כל מה שאומרים שם, ושום דבר לא עוזר.

 

אנחנו משחקים במחבואים כבר המון זמן, אני והוא.

הוא מתחבא לי מאחורי הברוש,

אני בורחת ממנו בין השורות.

זה משחק ישן כבר, תאמינו לי, ניסינו, אבל שום דבר לא עוזר.

 

אנחנו לא מסוגלים להתעלם זה מזו כבר המון זמן, אני והוא.

כשאני מפנה לו גב אני מיד מנסה לחזור,

והוא לא יכול לשכוח אותי.

תמיד הוא בוחר בי, כל פעם מחדש. שום דבר לא עוזר.

 

ככה זה אצלנו, משחק של אני והוא.

אנחנו ברוגז כבר די הרבה זמן, קוראים לזה זוגיות.

אולי מתישהו יקרה נס

ונחזור להיות אחד,

אלוקים שלי-

ואני.