פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 499)

בין חדרי המוזיקה

אתה מתהלך

כבן בית,

השירים שבתוכם גדלת

פותחים בפניך את שערי ליבם.

 

נקישות התופים

הם המשרתים

שרצים מחדר לחדר

ומשיכות הכינור

פורשות בפניך שטיח אדום.

 

חלוץ את נעליך

המטונפות מאבק הדרכים

התעטף במילים רכות

וצלול לתוך אמבטיה

של מרחקת תווים לוהטים.

 

בחוץ סערה-

התענג על השקט שבחדריך,

הנח לברקים להבזיק,

 לצלילים לרפא

את החלל שבליבך.

 

הלב מבקש לצאת,

מתאווה לחופש

ונכלא בתוך סררת הגוף

שממאן.

 

הלב מתפרץ

ונסגר

בין קירות אבן כבדים,

נופל.

 

הלב משתוקק להילחם,

להיאבק,

הלב משתגע בפנים

והגוף חונק את הלב מכל הכיוונים

עד שהוא נמס

 

ונעלם

12 שנים מאז שהסרט הרע התחיל
12 שנים מאז שלאמא התקשרו והודיעו
הבת לצערינו עם המחלה.
התגלה אצל *** את הסרטן הנורא.
12שנים עברו מאז שאמא לאבא התקשרה
ואמרה את הבשורה הקשה.
תבוא לבית חולים אמרה ברעד והתפללה.
צריך להיות חזקים כולם הסכימו בחמלה ואהבה.
12 שנים מאז הבכי של המשפחה
בכי של דאגה
בכי של פחד
בכי של אהבה עצב ותקווה.
12 שנים עברו מאז תחילת הטיפולים
הכאבים
הניתוחים
אז נכון עברו 12 שנים
אבל המחשבות
הזיכרונות
הכל נישאר
הכל עובר כמו סרט רע מול הפנים.
המחשב עליו ועליה
על מי שלא כאן
על מי שאת המחלה לא ניצח
על מי שלא היה מוגן.
את המחלה לא עבר.
געגוע אליה ואליו ששומרים מעלי על העם עכשיו.
וכן גם אחרי 12 שנים
הכאב נישאר
הלב נישאר פגוע
עצוב ומהורהר.
כולם אומרים תשכחי מזה 12 שנים כבר עברו
אבל הם לא מבינים כי הם לא חוו.
לא משנה כמה זמן יעבור
הזיכרון ישאר בכל חור
גם אחרי 12 שנים הלב זוכר וקשה להמשיך בחיים.
גם אחרי 12 שנים הראש זוכר את הניפטרים
את הטיפולים בעצם הראש זוכר את כל הלא נעים ואם זה כולנו ניצטרך להשלים.

 

ב"ה

 

אני נופלת לתוכה

מתמסרת למוות

האיטי החונק

 

נבלעת בין המילים

מנסה רק לחיות

ממצולות עולה הד

זכרון ישן

קורא לי לבוא

להאבד

 

ותפילה דקה

מתחננת

אנא בואי

חזרי

אל תשליכי עצמך

לאבדון

שבשקט

 

אבל התפילה דקה

והתקווה חלושה

והיכן הוא אבא

אל חי

שירצה בחיי?

 

אנא

תשלח ידך

אל הנשמה הזאת

ואל תיתן לה לפול

ואל תניח לה לשקוע

 

קולי אקרא ואזעק,

התענני?

 

 

אנשים בעולם אוהבים לשחק
כל אחד בסוג משחק אחר
ילדים אוהבים לשחק תופסת ומחבואים
נערים ונערות אוהבים לשחק משחקי מחשב
יש מבוגרים שזאת ההעבודה שלהם
לשחק
קוראים להם שחקנים
אבל יש עוד סוג משחק
אפחד לא יודע מי השחקנים של המשחק הזה
כי הם שחקנים טובים
הם השחקנים של החיים
כל בוקר הם קמים
ובוחרים מה לשחק הפעם
את האיש השמח
או את האיש החזק
וככה הם כל היום
כשהאנשים האלה מגיעים לבית בסופו של היום
הם מפסיקים לשחק
ניכנסים למיטה
מתפרקים
בוכים
ואז מגלים מה הם באמת
הם לא חזקים
ולא שמחים
הם בסך הכל אנשים שמשחקים
הם אנשים שרוצים להמשיך את שיגרת החיים הרגילה
למרות הקושי
האנשים האלה
הם שחקנים
השחקניים של החיים



(לא יצא משו אבל בטוחה שתתמודדו עם זה)

היא עמדה בים, הגלים שוצפים עד לגובה מותניה.
לא היתה בטוחה אם היא נכנסת לתוכו או הוא בא לקראתה. חובק אותה בין מימיו. עוטף ומגן ושומר ומכיל. נכנס לתוכה ומטשטש את רגשותיה ומחשבותיה. את מכאוביה.
פסעה צעד פנימה. הרגישה אותו מזמין אותה להיכנס אליו עוד ועוד, לשכב איתו, לצידו, לטמון ראשה בחיקו.
היא לא ידעה אם היא בוחרת להיענות לו או גופה בוחר בשבילה. נטול כוחות שקע גופה עוד ועוד במעמקיו. מחשבותיה טושטשו מזמן, נמסו במלח. מכאוביה ורגשותיה נעלמו כלא היו.
היא שקעה בים, הים נכנס לתוכה.
הם היו אחד.

שלום לכם
כתבתי טקסט לשיר, ועכשיו אני רוצה לחבר לו מנגינה.
יש למישהו איזו שיטה או משהו? ממש יעזור.
וגם אחרי שמצאתי מנגינה לטקסט, איך אני יכול להלחין את המוזיקה ברקע? (אין לי שום ידע בנגינה)
ממש אשמח אם תוכלו לעזור.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t706664#7768530

 

מה אומר ומה אדבר!

הכישרון שלך זה משהו שלא ניתן באמת להביע במילים!

כל שיר, כל משפט וכל שורה

משולבים להם יחדיו כשזירה קסומה

בחירת המילים המדויקת וחדה עד כאב שלך

הקסם המהפנט שאת משתמשת בכישרונך הברוך

באמת שכל מה שאוסיף ואומר רק יגרע מהתפעמותי לנוכח שירך

בשיר הזה יש מצד אחד משו שהייתי מגדיר אותו ככאב

אבל מין כאב עמוק ונחבא

מרגיש כמו משהו שאת לא באמת מוכנה לחשוף במלוא עוזו

אפילו בשירך.

את חושפת טפח ומכסה טפחיים ותמיד נמא שם הפתח והתקוה לשינוי

למשהו חדש שיתנוצץ מעל פני השטח

את יודעת שבתוכך קיימים

פרחים דקים

נימי חיים

יש לך את היכולת לקרוע את מסך הערפל שמסביבך

האמונה שלך במציאות אחרת היא עצמה המפתח להצלחה

 

תודה לך על שאת מזכה אותנו להבין מהי משוררת.

 

@טל אוריה

ארז מחה את הזעה ממצחו,
האימון הרג אותו, "רבע שעה אתם בחוץ" הוא שמע את המפקד צועק.
'נו באמת' חשב תוך כדי הליכה לחדר האוכל, 'הוא לא יכול לתת זמן נורמלי יותר?'

הוא מילא צלחת והתיישב בשולחן האחרון, איפה שרצה עכשיו קללה עליו, רק אתמול דן הצביע על השולחן הזה
ואמר לו: "רואה אתת השולחן שם? מי שמתיישב שם נהרס לו היום" 
באמת בשבוע האחרון השולחן היה ריק.
אבל עכשיו הוא העדיף לשבת לבד, 'רק עזבו אותי בשקט' אמר לעצמו ולקח ביס.

לא עברו שתי דקות והוא הרגיש טפיחה על הכתף, דור עמד מעליו.
"ממצב ארז? האימון היה קשה?" גיחך.
"לא, דווקא היה מצוין, שיקר ארז, צריך להגיד למפקד שיעשה עוד הרבה כאלה, שיקר.
"טוב אם אתה אומר, אני כבר ידבר איתו"
"אבל...."
דור הסתלק.
'יופי' חשב ארז. 'פשוט מושלם'. הוא המשיך לאכול בשקט.

 

"אוקיי, אחרי שמילאתם את הקרס שלכם, אני רוצה עוד מאה חמישים שכיבות שמיכה כל אחד" שאג המפקד.
"כן המפקד" צעקה הפלוגה.
"ארז, לא שמעתי אותך, אמרת משהו?" שאל המפקד בציניות את ארז ששתק.
"לא"
"אז רד כבר!"
"כן המפקד"
 

יום שישי.
משתחררים הבייתה.
ארז היה זקוק לזה במיוחד אחרי השבוע המעייף שלו.
הוא התיישב בתחנת האוטובוס ופתח את הטלפון.
הוא לא ציפה לחטוף גל של אבנים מאחור.
הוא הסתובב. ילדים בני עשר שתיים עשרה זרקו עליו אבנים וצעקו משהו ביידיש.
'כנראה חרדים' חשב.
הוא קם והם ברחו. האוטובוס הגיע.

 

הוא ירד בתחנה בקצה העיר, הבית שלו היה במרחק כמה רחובות משם.
ארז העמיס את התיק על גבו והתחיל להתקדם.
הרובה היטלטל על כתפו.
הרחובות היו שוממים יחסית ליום שישי בצהריים, זה היה לו קצת מוזר אך הוא התעלם מכך.
השמש על פניו גרמה לו לצימאון.
ארז עצר לרגע והוציא את בקבוק המים.
בדיוק אז נשמעה צעקה בערבית.
הוא לא הבין מה קרה עד שהסכין ננעצה בו. אך זה היה מאוחר מדי.

אני יוצאת מהדלת
ומתחילה ללכת
הולכת עד להר כדי להיות רחוקה
רחוקה מהבית , רחוקה מהחברה...
יושבת לבדי בהר וחושבת ,
תשובות לשאלות שלי אני מחפשת.

הראש מלא מחשבות
ורצון למצוא את התשובות
יושבת בהר הרחוק השקט והשליו
חושבת על כל מה שיש לי בלב


ופתאום רואה שהשעה מאוחרת מנסה לקום, רוצה כבר ללכת.
מנסה לשחזר את הדרך חזרה. רוצה לחזור הביתה ולא מצליחה..
מרגישה אבודה, קצת ללא תקווה.

מחליטה על ההר להשאר
אבל על הבית לא אוותר
המחשבות על הבית עליי משתלטות
ופתאום חזרו אליי הכוחות
קמה מההר עם חיוך ואמונה
ובקלות מוצאת את הדרך חזרה

חיים הם רק אשליה של המשך

הכל עוד יחזור בלילות.

כשהבוקר מפציע חיוכים מתפזרים

הסוף מתקרב כשמפסיקים לקוות.

 

 

את הכאב שלי לא תדעו

את הצל שלי לא תראו

אני איחבא בקירות.

 

 

והמוות

בא בימים

בא בלילות

הבטחות שווא מבטיח.

 

 

_ _ _

 

לא הצלחתי לערוך

פשוט כתבתי את עצמי מחדש שוב ושוב ושוב

אז זה לא מושלם

סליחה

רגש

מתגלה, מתחבא
מחפש את הדרך להיות
שונה או מיוחד
בין כל המחשבות.

מהות

מסתתרת, בורחת
מחפשת מקום מפלט
פתח יציאה מכלא
של ארבע אותיות.

אדם

נמלט, מפוחד
מחפש מבט שיינעץ בו
ויד שתבקש את שלו
רק לכמה לילות.

--

אתה

מבוהל, מתעורר
מחפש את היחידה שהכירה אותך
כמה שנים טובות,
מוצא דירה ריקה
וריח נעים בין השמיכות.

היא

נרדמת, בוכה
מחפשת שברים של אהבה
בתוך מיטה קרה
ובין הבדידות לשתיקות
היא מוצאת
שברי חלומות
שהשארת‎.‎

היכן את,

מלאך של ניצוץ מתלקח?

היכן הוא

אותו חיוך לוהב

שהאיר את אפלתי

בימים הקשים

שמילא את מחברת שירי

בכתובות אש?

 

האותיות הבוערות

כבר היו לתלים של אפר,

אך העשן השחור

עודו מתמר

מסמם את נשמתי

בחזיונות שווא.

 

חתמי את גורלנו-

 

לבשי את גלימות האור

שהותרת בזיכרוני,

או התמוססי לשלולית מים

כבי את עמוד העשן המיתמר.

מבט שובה

מחייך, מגחך

ברוך

שלא יתואר.

 

עין לא הביטה

עוף לא המריא

לפלא הדבר-

 

צחוק כובש

מתרפק ומתגבש,

נרפה וגולש

 

וידום.

 

והפנים איבדו מבטן.

 

--

נראה מי ינחש על מי זה נכתב

אגב, הכותרת לשיר, 'תודה', באה ממקום מאד עמוק. זה הדבר הכי עוצמתי שאני מסוגלת לומר לאדם הזה, זה מה שיש לי להגיד.

אם יש לכם רעיון קשור יותר, אשמח מאד...

איבוד. ללכת לאיבוד. ואין מה שיאיר את דרכך חזרה.
איבוד. ללכת לבד בכפות רגליים יחפות אל קו האופק.
איבוד. להביט אל תוך עיניים ולראות את הנופים הכי יפים שראית בחייך.
איבוד. לחפש קצת טוב. כמה נקודות טובות. למצוא מזור לחייך.
איבוד.
שפעם רציתי לצלול לתוכו.
איבוד. שהיום סולדת ממנו.
איבוד. שאין בו כלום מלבד כלום.
איבוד. התנערות מעצמיותי.
לך לך, איבוד.
רק לך.

והוא
נשאר לו בתומו...
איבוד.

מציאות מתערפלת בעיניים תמימות

רוע מחוצף מרים את ראשו

וברקע נעימות ילדות לרגעים אחרונים.

 

אלוהים

כשאהיה גדול תביא לי אקדח

כזה כמו של אבא

שחור ונוצץ ויפה

 

הצעקה באה מאוחר מדי

הרבה יותר מדי מאוחר

אולי אם הייתה מגיעה כמה ימים קודם

התקווה לא הייתה מתפוגגת כך

ואמון היה בוכה במקום לשתוק

 

ילד משחק האורות כבויים

ילד משחק מפרקים נפתחים

 

גרפיטי של סליחות

אומץ נסבל

שמיים.

דפיקות חזקות
ועוד דפיקה.
פרץ דמעות וחנק
זה מה שמפריד ביני לבינה.
באותו הרגע לא היה כלום באוויר
רק הצעקה
הדקה.
רציתי אותה להבין
רציתי שתאמין.

דפיקות חזקות
ועוד דפיקה.
פרץ דמעות וחנק
זה ההבדל ביני לבינה.

ממש אשמח לתגובות

חיוך מאושר בפניו של העלם
חיוך מתוק, תמים, משוחרר
חיוך אמיתי ושמחה שוקקת
חיוך ילד בפני מבוגר

צחוק התפרץ מפיו של העלם
צחוק מפוזר השתחרר לעולם
צחוק תמים בלי זיוף או עצב
צחוק מלאכים מפה אדם

דמעות זלגו מעיניו של העלם
דמעות עליו עליהם על כולם
דמעות של כעס ועצבות מרוקנת
דמעות אל בבשר ודם

חתך בער בידו של העלם
חתך עמוק עצוב ומושחר
חתך הורג במהירות מסחררת
חתך מפלצת באדם שנשבר

 

וקורה ואדם כותב קטע

שרק חסר לו ליטוש קטן פה, ושיוף קטן שם בשביל שקטע שלו יהפוך לטוב ממש,

ורק בגלל שהוא לא קיבל הערות הוא נשאר סתם, טוב.

 

כשנכנסתי לפסיפס ראיתי שם יצירה ונזכרתי שראיתי אותה גם באתר,

ואז חיפשתי אותה בפורמנו בעמוד הראשון, ואז בשני, ואז בשלישי.

לא מצאתי.

(הקטע פורסם משני ניקים שונים ככה שלא יכולתי לחפש בשם משתמש.)

הקטע נעלם לי, וככה הוא נשאר בצורתו הגולמית, בפסיפס.

בעמוד היצירות.

לא אדבר על לקבל את היצירה שלך, ולסלוח לעצמך על קטעים פחות טובים או צעירים יותר.

 

 

לפני כמה זמן משה פרסם שיר על תמונה.

ולקחת שיר ולהניח אותו על תמונה, לעשות ממנו יצירה אחת מבחינתי זה אומר לחתום אותו בתור מוגמר.

ופסיפס, פסיפס זה חתימה.

אני חושב שצריך לחדד טיפונת את ההבדל בין הפורום לפסיפס.

לפורום יש בבירור את היתרון של פעילות רחבה יותר, לפחות ברמת המלל.

בפורום אנחנו אמורים לעבוד על הקטעים, בפסיפס אנחנו מעלים אותם ובונים לעצמנו דף יצירות.

שהוא דף שלנו. שכשאנחנו הולכים מהפורום, ומוחקים שם משתמש,

עוד שנים אפשר לפתוח לנכדים את הדף משתמש ולומר להם: "אתה רואה, כמעט נהייתי משורר."

 

(ובכלל התכוונתי לומר,

שחבל שככה יצירות נעלמות מהדף, ויותר אף אחד לא רואה אותם.

כמו הנשים שנלקחות לבית המלך. בבוקר היא באה, ובערב היא שבה

לשארית חיים, שהם

 

קצת

כלום.

ואפשר לבנות לעצמנו דף שבו היצירות שלנו, עומדות בשורות. שבו היצירות ממשיכות להיות משהו.)

 

בע"ה.

שקופה


דמעותיה,
שלא זולגות.
כמו חושפות
את כל הנסתר
בעומק
ליבה.

עיניה
היפות
שלא משקרות;
לא מסתירות;
את כאבה.

שקופה.
כמו אפשר לקרוא בתוכה;
לקרוא,
את תוכה.

מבט;
שלא מצליח להסתיר
את המתרחש,
מתחת
לחיוך המאולץ;
על שפתיה.

דמעותיה
שזולגות.
חושפות.
מכאיבות.