פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 498)

שפת ים.

הם יושבות, שעות.

מחליפות סודות בלי להוציא מילה.

ברית חדשה נכרתת,

בין שמיים וארץ,

בין ים לחוף.

בין מוות

לחיים.

 

שפת ים.

הם רוקדות, שעות.

על הקו הזהוב, המתוק, הדק

שבין אינסוף מים לפיסת חול

בין רטוב ליבש,

בין ים לחוף.

בין נקי

לטהור.

 

שפת ים.

הם שותקות, שעות.

לא מחפשות מה לומר,

במה להפר את השתיקה-

שפעם ראשונה היא

שתיקה של

אהבה.

 תומי הוא איש עסקים עשיר. הוא עבד קשה והצליח. תומי הי'ה אדם מנומס מסודר יציב ושמח. רק בעי'ה אחת הייתה לו. מידי פעם הוא משתכר. כשתומי הי'ה משתכר הוא לא הי'ה שולט על עצמו לחלוטין. הוא הי'ה שובר, הורס, ומשחית את כל הנקרא בדרכו. ובכל פעם לאחר שהתעורר הי'ה מתחרט עמוקות, משלם על הנזקים, ומפצה על חוסר הנעימות. כך פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

 

באחת הפעמים התעורר תומי משנת השיכורים שלו. בפיו עוד עמד טעם הקיא, והשלולית הסמיכה בה שכב הייתה רחבת ידיים. הוא הזדקף בראש סחרחר ונעמד לאט.

הוא ראה שהרחוב כולו הרוס. חלונות מנותצים, ספסלים ורמזורים מתגוללים על המדרכות הסדוקות, מכוניות מקומטות ושבורות. עצים ושיחים שכבו על הכבישים, תלושים. הרחוב כולו הי'ה הרוס בצורה איומה. תומי לפת את ראשו בין ידיו. הוא צרח "איך אני אפצה על כל זה???? איך יכולתי לגרום לכזה הרס??????" תומי לא עמד בזה. בעצם המעשה, ובתוצאות האיומות.

תומי התאבד.

הוא הצטרף לרשימת הנספים ברעידת האדמה הקשה שפקדה את העיר...

 

מוקדש לכל מיני אנשים טובים פה בפורום... אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו את האחריות על העולם כולו. לא יכולים ולא צריכים. לא של העולם, לא של המגזר, ולא של המין. אנחנו צריכים לקחת אחריות על עצמנו, ועל מעשנו בלבד!

אנחנו רק יכולים לקוות לעולם טוב יותר, אמן.

הזקן האחרון.
הוא ישב שם. מזדקן. מחליק בזקנו.
מחזיק בין ידיו.
גופה מזדקנת אחרונה.
העור שהתקמט סביב אצבעותיו תאם את הקמטים סביב העיניים המתות שפעם צחקו.
הזקן ישב. והמשיך להזדקן.
לבדו.

כי הם כולם נטשו אותו, אתם יודעים. הקידמה והפרוגרס. וחיי נצח, אם תחליף את לבך באבן.
ואל תתפלסף יותר מדי, אדוני, כי דברי הזהב שלך ימותו מיד.
לא, אדוני, היה צייתן, ופשוט, וצעיר, ושמח.
השאר את הנשארים, הרחק מאחוריך.
השתמש בהם ולך.
בגוד באמונם וברח.
במקום אליו אתה מתקדם הם לא יהיו שם לצעוק את אשמתך, לצעוק את בגידתם, את עלבונם, את כאבם.
הם יישארו מאחוריך, אדוני.
ויזדקנו לבדם.

אתה יודע, זה פשוט למדי. שתי כפות של זמן, שלוש שנות אור ושעון עם קפיץ.
מזהב, אם אפשר. אבל גם מתכת, של שייקה השען. אם תוכל. גם טוב. אתה יודע, אדוני, זה עניין של איבוד עניין, בזמן.
והכל יישכח.
אני מבטיח לך, אדון.
הכל ישקע בתהום השכחה.
הכל יטבע ויתכלה בזכרונם של המזדקנים.

הם לא סנילים, לא, שוד ושבר, חס ושלום.
הם פשוט נשארים מאחור טיפה, עם זכרונות של הרס. סלחו לנו רבותיי, אין בידינו לחוס על מפרי השלום
שנבנה בעמל כה רב
על פרי עטם של שקרנים.
קחו לכם פרי, ועט, והטיפו שקר,
למזדקנים.

כל הכוכבים שלי נעלמו.

יד נעלמה קטפה אותם, בזה אחר זה,

משיח הכוכבים הכחול הקטיפתי שלי.

יד זר מלאה בכוכבים שלי, ולי לא נותרו כוכבים. 

 

וכשגיליתי שהיד הנעלמת שייכת לי,

מילאתי ידי בכוכבים

עד שהתרוקן השיח

והכוכבים שלי התעופפו, כולם.

 

נשאר לי עוד כוכב אחד, אני חושבת.

אני קוטפת אותו עכשיו.

אחר כך ישארו לי שיח כחול קטיפתי ריק,

וידיים מלאות 

רסיסים 

של כוכבים.

 

הנה הכוכב האחרון שלי מתעופף אליכם, 

חושף את חדרי ליבי,

מגלה את תוכו של השיח הכחול הקטיפתי.

קראו אותו,

מפני שלעולם לא תצליחו

לקרוא אותי.

 

ואם ינעץ בכם רסיס שנותר מן הכוכב האחרון שלי

דעו שכל שאר הרסיסים

נעוצים בגופי.

ואם מן הכוכב האחרון שלי

תשובו לדמם,

דעו:

אנכי

בדמי ובחלבי

את הבערה

אשלם.

היא חפנה את ראשה בידיה

כמו נאשמת במשפט המבקש לגזור את הריגתה

בצד אחד קטגור היא

ומצד שני סנגור שגם הוא היא

שני קולות

נאשמת אחת

ושופט חמור סבר שדעתו מראש מוטת נגדה

השופט הנורא ששוכן בתוך ליבה

 

כל יום בכל דקה

מתאספים כל בעלי התפקידים ושופטים את התנהגותה

והיא במושב הנאשם

מוצאת את עצמה אבודה

כשמתחילה להאמין בטענות התביעה

השנאה בה מתגברת מול הראיות אותם מציג הקטגור

 

כמו בכל המשפט הזה

היא ממלאת גם את תפקידה בתור אחת מחבר המושבעים

וזו זו ליבה מלא על הנאשמת

מלא מרירות וכאב ושנאה עזה

 

כך המעשה מתרחש שוב ושוב

וכל פעם היא יוצאת אשמה

היא חיה מרגע לרגע

מאשמה לאשמה

אך גזר הדין אף פעם לא מגיע למיצויו במציאות

כשבפנים נפש חרבה

נפש שמאמינה שהיא שוכנת בתוך פושעת נוראית

 

אז היא מוחה

היא כועסת

כאחת שמאמינה בצדק

אינה יכולה לראות כיצד משפט אחר משפט היא מתחמקת

 

ובסוף

במשפט גדול במיוחד

הגיע התליין וביצע סוף כל סוף את דינה

והיא הרגה את עצמה

כפי שהאמינה שראוי לקרות

 

הלומד שלא על מנת,
הלומד, פשוט,
צועד בדרכים, ממשש את דופק
העולם.

מה מספקין בידו?
ללמוד - את טעמו המריר
של הקפה, של בוקר ושל ערב
תחילה, קץ, לילה, יום.
ללמד - את הנסיגה העיוורת
בין רוח וטעם
הנמזגים זה בזה בצליל,
בפכפוך.

ולעשות? המספקין בידו לעשות?

את מעשי העתיד לא ניתן לקרוא
בכוס קפה או בדף גמרא.
אך טעם הלוואי המריר שבכל שיעור
מלווה אותו בין כל בוקר לערב.

 

שיר לא מסודר בעליל, (אולי הכתורת הייתה צריכה להיות "לא שווה קריאה, זאת סתאם קריעה....)

אשמח לביקורת....

 

שיר שכתבתי אליך בדמעות,

כי רק הם אצלי מצויות

מאז שהתחלתי לוותר

מאז שהתחלתי להישמר

 

מסתובב אני אם הכאב,

של להרחיק את עצמי,

וכל פעם שבך אני מתאהב

הכאב עובר אבל אני עוצר את עצמי,

 

כשהפסקתי הכאב היה כמו דקירות

וגרם לנחלים של דמעות,

עכשיו הוא כמו סכינים מלובנות,

דקירות בימים ובלילות,

 

כשרואה את שמך

כששומע את כולך

כשניזכר בחוויה משוטפת

שוויתרתי עליה עכשיו והשארתי לעתיד

 

(מי שרוצה להפוך את זה לכליל יכול להמשיך ל:

אוהב אותך לנצח

לחמניה באמצה פסח)

 

 

 

 

 

כי סערת עלי, לנצח אנגנך

אשאר לעד כאן, ופני אליך.

שבועתי אליך, ואשרי ממך

נשקפים לעד אלי מבין עיניך.

 

לך תווים ואת, הווה כה מיוחדת

בריחוף קליל תרטיטי נשמות.

ואני הקט אצפה, עיני רועדת

עת רוחך תרום בלחישות.

 

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת,

מידם הרפי ותני אליך קשב.

במצוקה אינך בעודך נרעשת

קום תקומי עוד ובעיניך רשף.

 

עד קצווי העצב, עד עינות הליל

ברחובות ברזל ריקים וארוכים,

עת רוחך תיפול מבין אשליותיך,

יד נעלמה מיד אותה תקים.

 

עומק נשמתך תמיד נתון בסתר,

אם יגלה בטרם אז עתו קצוץ.

אך חפשי אותו שיעטור לו כתר,

ואליו לעד לא יהיה קפוץ.

 

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,

ועולו כאב עז שעומקו נעים.

שם ניצב גלמוד מול אמרה ניצחת,

מתריס לה כמאות עדים.

 

לא אמוש משם אף כי עלי תקצוף,

בראשי ישנן תמונות ברבבות.

של שנאה קומלת, של רגעי הסוף,

חיוכך משם כבר לא ישבות.

 

(אני ממש לא מנסה להיות אלתרמן. רק לקחתי ממנו שלמויות שהיו נחוצות לי)

חלק ממני עדיין שלו, עדיין של ההוא שנתן את כולו.
שלא הרפה, שלא ויתר .. גם כשהשתייכתי לעולם אחר. ולאחר מחשבות רבות, אותו שואלת - לא מגיעה לך מישהי אחרת?
אני רוצה שתבין .. ולא תיפגע. אבל מזדחלת אל מחשבותיי דאגה ועוד דאגה ועוד דאגה..
תבין.
רק תבין אותי.
או שרק תנסה.

מהן המילים שתפרוצְנה החוצה
בסערה הקרֵבָה?

הרגשות שיחרטו על הפנים הנשברות
הרגשות שיחרטו על הנשמות המתנגשות
הרגשות שיחרטו על הקירות המתרוקנים
האם עוד יתגלו?

הבכי
הישוב לתחייה?
הישבור את חומות השתיקה הכואבת?






ואל תאמר לכשאפנה אשנה,
שמא לא תפנה.

רוח נושבת

מתנשפת.

נפש תמוהה

נתלשת.

 

     הבו לי כאבים, כאבים ככל שידכם משגת.

 

האצה.

היא לא עומדת.

עובדות רצות מהר מכדי

שתוכל עוד לזכור.

ברירות מתחלפות במהירות

האור

איטית שכמותה, לא עוקבת.

הקש שישבור את גב הגמל

הן השתיקות,

המתארכות,

מעבר לכוחותיה הדלילים.

שתיקות שכאלה יכולות להוציא אדם מדעתו,

ועם זאת, בחשאיות מסוימת,

להשיב אותה

(את דעתו)

שלמה ונקיה

יותר מאי פעם.

אך היא מעולם לא היוותה

דוגמא לסבלנות.

רק נאבקת

במהירות

המטשטשת.

מטושטשת.

 

        כאב חמקמק נוזל בין אצבעות קטנות, שמנמנות.

 

 

------------

לא מצליחה לערוך.. אשמח לעזרה

ואתה יודע שאני מתכוונת אליךָ, נכון? אפילו שבשיר זה נכתב לנקבה.

וזה המעט שאני מסוגלת לו כרגע, מקווה שתבין אותי ולא תכעס.

מאמינה בך, מאמינה בטוב שבך, ובטוב המופלא הזה שעוד יגיע ויינבע ויזלוג עליךָ.

 

אוהבת מאוד, אני.

 

 

 

ואת ילדתי שכאבת ודמעת

הסכיתי כעת ושמעי.

הנה בא אורך , הנה בא וזרח ,

הביטי ביתי וראי.

 

שאי מבטך למחר ודעי-

עוד אושר גדול מחכה לך.

ואם רק תבטחי ילדתי בכוחך

תגלי כי חיים חדשים נובטים בך.

 

ואם העיניים תעצמי נא ביתי

ועמוק לתוכך תסתכלי

תראי איך על כל דמעה שזלגה

צהלה של שמחה תגלי.

 

כי מתוך הכאב , הדמעות  והדם

עוד חיים חדשים יוולדו.

והלב, שרק טעם כאב הוא טעם

הנה חדריו בשמחה יתמלאו.

 

וקמטי היגון לשמחה יתהפכו

ואור ממעל על חייך יחפוף.

אם רק ילדתי תאמיני בזאת

עוד תזכי לעלוץ עד אין קץ, עד אין- סוף.

 

 

 

 

עגולה כמו הלבנה
הדמות המשתרכת
עצומה כמו ישנה
נחתמת ונחתכת

מול האופק השחור
על השביל אל המצוק
הולכים בשביל לגמור
ילדים לומדים לצעוק

נצנוץ קטן כסוף
במרום נפל כוכב
ראש מגולח חשוף
נרכן לאט עכשיו

וכגודל יראתי

כך אהבתך,

עוטפת ומחבקת כל איבר בגופי.

 

וברוחי הרצוצה

אבוא עדיך

אצמא לכל תו שתתיז על נשמתי

 

לדמעותיך,

המייחלות לשובי.

 

נפשי תשתוקק

רק לאור פניך

הקורן מבעד לסדקי הזמן,

 

וארצה מבטן של אותן העיניים

שפגשתי לראשונה ברמזן-

בתוך ים החיטה,

סתורות תחת כתר זהוב שוליים.

 

"המלך בשדה"

הם אומרים.

יראו עינינו,

 

רואה ואינה מאמינה.

קילוחים דקים שוטפים בזרם חלש,

מעסים ומעדנים את הגוף למוד הסבל

שאולי לעולם לא יתרכך.

מים.

 

שלהבות מרצדות מלחכות בחום,

מאכלות ומלטפות את גזרי העץ העבים

שבעתיד יהפכו לפחם.

אש.

 

את הראש אניח על רגבי נשמה,

כהים וסדוקים, מזמן לא טעמו את הגשם

ופי אז ילחש שירה.

אדמה.

אמת ושקר מדומיין,

מאבדים את הגבולות

מולי על השולחן.

 

האמת מכאיבה,

אבל השקר זייפן,

חשבתי שנתגבר

כשבהיתי בפחד

מונח על השולחן.

 

בכי של אמת 

טוב מחיוך של שקר,

ככה אמר לי פעם

מישהו חכם,

אז נתתי לעצמי

להתרסק שם על 

השולחן.

ב"ה

את לבי
בדם אכתוב
על אוויר
הרוח

את יומי
אבכה
בלילה
חרישי

את
געגועי
אשלח
לכוכבים
שיאירו
לאהובי
את
בדידותי

במסילות ימים
אפסע
נזהרת
מרכבת תקווה
שלא תבוא

ואלחש
בשארית כוחי
את תפילת
האכזב

ב"ה



בין אמונה נועזת לתקווה נואשת אני מתנדנדת סחור סחור,
אולי יש לי תקווה ואולי רק ייאוש?
אולי נשאר לי רק להשלים, בלי כאב, בלי ציפיות, רק להעמיד פנים מדי פעם בשמחות של קרובים, לחרוק שיניים כששואלים ולמלא את ימי בעבודה ובלימודים? אפשר גם לחקות את הסרטים ולראות שרשרות של סרטים רומנטיים ולבכות ואז פתאום יקרה הנס, אבל אפילו שמואל הנביא לא ראה ללב ואין בשביל מה להתאכזב, מה בעצם השביב הקטן הזה של התקווה והאמונה שלא עוזבים אותי?
הם כמו שביב עץ של תקווה שנתקע לי בלב ולא מפסיק להכאיב באמונה הבלתי פוסקת שהוא גורם לי להרגיש.
תקשיב שביב, בבקשה תצא משם כי זה מכאיב לי, זה ממש מכאיב לי בלב ומבלבל אותי כל פעם ברצון מחודש, הפסיק חדל!
זה לעולם לא יקרה! אתה לא מבין! זה לעולם לא יקרה! אז הנח לי ותן לי להתעסק בדברים יותר חשובים כמו לימודים ועבודה שלפחות הפנסיה שלי תהיה לצדי בשיבה.
להתראות משאת לב, געגוע יקר אולי נתראה, בגילגול הבא.

ב"ה


לב מתגעגע
ודמעות רכות
ברא לי אלוקים

יד בודדה
מחכה
ליד אחות

ואני
עודני במסיכה
כלואה
בתוך עצמי

זר לא יבין
וללב לעולם
לא יראה

היו שלום

אני חושבת שהעלתי את השיר הזה כבר פעם

אבל עם השתנות האנשים

והשתנותי שלי

אני רוצה להעלות אותו שוב

 

עם הרוח לבוא

 

להתחרז עם הרוח,

להשתלב בה לאט.

לעוף אל אינסוף,

שמתגלה כמו שאת.

 

לשיר לה בקול,

את שירם של חייך

להתמזג עם הרוח

שנושבת עלייך.

 

להצליח לגעת

בישותך הקטנה.

וכמו הרוח לחדור

אל רוחך האיתנה.

 

מוקדש