אתה יודע?!
הרבה השתנה מאז נפגשנו.
הרבה גדל בי. בוודאי גם בךֳ.
וביני לבינך, במרחב שחלקנו,
נפתחו ניצנים של שמחָה.
אתה יודע?
מזמן למדתי לסלוח לנו.
להחליק על קמטי שיכחָה.
וביני לביני, במרחב שפיתחתי,
לאפשר לעצמי שוב סליחָה.
אתה יודע,
אני עובדת שנית פה עלינו
על עצמי ועצמי ו-עצמךֳ.
וביני לבינו, בשמיים שלנו,
מתנהלת שנה כבר שיחָה.
ואולי
אתה יודע,
גם אתה מהרהר שוב עלינו
ומחכך גם אתה בראשךֳ
ובינך לבינו, ואל מול כשלוננו
אולי עכשיו כבר תימצא עצמךֳ.
אהבתי מאד. הכתיבה שלך פשוט על רמה!
רק הפריע לי בהתחלה ה-?!, זה לא מתאים לשיר הזה...
מעניין אותי לדעת על מה נכתב
(אם לא אכפת לך כמובן)
אליך אקרא - - לקראת נישואין וזוגיות
למרות שבמבט לאחור בשיחה עם חברה וניתוח השיר עלה שזה יכול להתחבר גם לקשר ה"וירטואלי" במקצת שיש לי עם דוד שלי מאז הפטירה שלו לפני כשנתיים וחצי
.
ואם מישהו לקח מזה משהו- שיהיה לע"נ דודי האהוב יואל בן פנחס הלוי וייסברג.
הסימני פיסוק משתנים ככל שהשיר ממשיך-
?! - שאלה רטורית.
?
,
אולי
,
הרעיון היה להראות את התהליך שעברתי- מבלבול, שאלות ותהיות, למשהו מרוכך יותר, של פסיק שמבין שכנראה זה היה צריך להסתיים בדרך כזו או אחרת.
לא כי לא היינו טובים, אלא כי זה לא סוג הקשר שריבוש"ע הועיד לנו.
וכל זה^^^
נכון ביחס לשתי הפרשנויות.
חשבתי על זה, ועדיין (לעניות דעתי) ?! לא מתאים כאן.
אבל על טעם וריח לא מתווכחים, ובשיר הכל אפשרי
יעלממש אהבתי את המקצב ואת התהליך שעובר...
הלוואי בקרוב על כולנו.
אהבתי מאד מאד.
קצת הפריע לי החוסר בסימני פיסוק...
מתגברות להם התחושות...
שני הבתים הראשונים בנויים בצורה של מעין פירמידה כאשר הבית האחרון משמש להם חותם. ציירת לי תמונה בראש, זה יפה מאוד. מטבע הדברים לקחתי את השיר לכיוון שלי אבל מעניין אותי לדעת למה את התכוונת...
יעלההתחלה היתה כל כך נעימה...
ובכל זאת
דקירה.
זה כאב מאד.
את כותבת מדהים.
אני כתבתי על קשר שלי עם חברה טובה
את כותבת פשוט מדהים.
אבל, וואו.
מילה אחר מילה.
תיאור מדוייק כשאין לך מושג מה את מתארת בשבילי.
משחקי ילדות כמו ראי אל החיים
כרכבת הרים מעלה הריגושים
תופסת ומחבואים
את שקריי הם מסתירים
שרק לא יתפוס אותי בחולשתי
בהבזק אמיתות חולפות
נחבאת אל סמטאות הצללים
נאלמת, ופניי מיטשטשות.
היכן קולך אשר ישמע את כאבי
די למשחקי תופסת ומחבואים
חדל לסבל - חדל לסיבובים
אמירה אחת ואני אצא ממחבואי
מתוך חשכת התא - מחנק הבל פי
טעמה של החירות, שבהסרת המסכה
יאיר פנים אמיתיות, ייתן תקווה
יחשוף פנים קורנות של השלמה
של מה אני -
ומה אתה.
טל_לנצחהמשחק עם הטקסט מביע את טון קריאת השיר, מי שהצליח להתחבר לזה בפעם הראשונה - אשרייכם
ניסיתי ליצור כרוניקה של התבגרות והתפכחות. השיר בא ממקום מאוד אישי, מתוך תחושה שלפעמים נדמה שאם כולנו נהיה אמיתיים ונוריד את המסיכות שהחברה גורמת לנו לעטות - אולי ניזכה לקבלה אחד של השני והשלמה עם עצמינו =)
ותיקי הפורום אולי?
היה שיר שקראו לו מצעד המסכות שממממש מזכיר את הסיום של השיר הזה (שגם יפה מאוד בזכות עצמו אגב!!!).
או שאולי אני סתם הוזה? 
אולי L ענק יזכור?
נטלילה(!?) זה זה??טל_לנצחלמרות שמדובר בשיר יפה לא כל כך מצאתי את ההקשר
עוד מישהו מהוותיקים אולי??
אביגיל.אבל אולי כי אני חדשה פה.. בכל מקרה את ההשראה לשיר שאבתי מפחדיי וחרדותיי בלבד )
הרצתי עכשיו חיפוש זריז במסרים ובש"א ולא הצלחתי למצוא אותו.
לא אני כתבתי אותו, פשוט יום אחד נכנסתי לחדר בישיבה וככה על החדר הייתה תלויה קריאה
תתענינו, מאחורי הכל יש משהו שמחכה שיחשפו אותו.
אבל האו גם היה כתוב טוב, ונוגע.
ובכלל אחפש אותו, נראלי שווה להעלות אותו שוב.
זה הלינק שמצאתי (ותודה לרבי גוגל...). הצלחתי להבין למה נטלי התכוונה כי שני השירים באמת מדברים על אמת פנימית ומעטפת חיצונית, אבל בצורה שונה לדעתי
L ענק אתה מכיר את אותו רון רפאל? מהישיבה אולי? זה נראה לי כמו שיר ששווה לחן.. 
מצעד המסכות/רון רפאל
"אנא, שמע את אשר אני לא אומר לך.
אל תיתן לי להוליך אותך שולל.
אל תיתן למסכה שאני עוטה להוביל אותך למציאות טובה, שונה, אחרת.
אני עוטה אלף מסכות ורק אחת מהן היא אני.
העמדת פנים - היא טבע שני שלי.
אך בבקשה אל תלך שולל, אל תתפתה.
הצצה זה הדבר היחיד שיכול לשחררני מעצמי.
מחומות הכלא שבניתי לי. מהמחסומים שחונקים אותי. מהכבלים שקושרים אותי לעצמי.
אך איני מעז.
אני פוחד.
פוחד שאחרי ההצצה שלך - לא תבוא אהבה, לא תבוא קבלה.
אני פוחד, כי עמוק בפנים אני שום דבר, כלום.
פוחד שאינני טוב, אינני טוב מספיק - ושאתה תדחיני.
כך אני משחק את משחק מעמידי הפנים המיואשים. הצודקים.
כך מתחיל מצעד.
מצעד מסכות.
מובהק - אך ריקני.
תצטרך לעזור לי בהושטת ידך גם אם זה נראה הדבר האחרון שאני צריך או שאני רוצה.
תדע,
עם הרגישות והאהבה שלך - אני יכול לעשות זאת.
יכול לעשות הכל."
/Forum/Forum.aspx/t702771#7732751
|אחוז קנאה|
בדרך כלל אלוהים מחלק את הכישרון בין בני האדם בצורה שווה
שכל כך הרבה כישרון אצור בגוף ונשמה אחת זה מרגיש כמעט לא פייר!
את גם ציירת, גם פרוזאית, וגם משוררת
מילא אם אחד מהם היה כישרונך הבולט והשאר היו רק כנספחים עליו
הייתי נרגע.
אך בכל אחד ואחד מכישרונותייך הברוכים את מגדירה מחדש את הרף
וגורמת לכולנו להבין כמה עוד נשאר לנו ללמוד כדי לגעת בקצה- קצהו של אותו המושג.
ואת שוב עושה זאת,
מרטיטה מיתרי נפש רדומים
שנקברו אי שם עמוק מתחת לשנים של שחיקה לנוכח המציאות
להעביר במילים ספורות שכל אחת מהן מדויקת עד כאב
כל כך הרבה תוכן אבל כל זאת מבלי שזה יעמיס יתר על המידה
ויגרום להכל להרגיש "כבד"
כל שיר וכל קטע שלך זה משהו שנשאר איתך אחרי
משהו שאתה נושא איתך יום יום, שעה שעה
שגם אם את מילותיו שכחת מזמן
תוכנו מוסיף להלך דומם ברחבי ליבך
מונח לו אי שם ומחכה לשעת הכושר
בה תוכל לתת עליו את דעתך
להתייחס אליו במלוא כובד הראש והרצינות הראויים לו.
את הקטע הזה אהבתי במיוחד
יש בו סוג של מבט מאוד מפוכח על המציאות
חשיפה ואמיתיות שנדיר לראות בשירך
לא כיון שאינם קיימים
אלא כיון שאת לא מביאה אותם לידי ביטוי
לפחות לא בפומבי.
שהוא הביט בה
הרגשתי את להט עיניו הננעצות בה בחיוך
שהיא ענתה לו שמעתה את זעקות נשמתה הדוממת
ושהוא אמר לי שעליה לקפוץ כמעט ועצרתי את נשמתי
כל קטע שלך גורם להישאב לתוכו לחלוטין
לרגע כמו לעבור לעולם אחר
עולם שאת בראת בכוח עטך הפורה
כאב לי שלבסוף היא לא קפצה
כל הקטע ציפיתי לסוף אחר
אבל אולי דווקא בסיומת שכזאת
הוספת רובד ונופך נוסף לקטע
תודה לך @טל אוריה
לגבי מה שאמרת שהשירים והקטעים שלי גורמים לך ללכת איתם ולהרהר בהם, אז אני אענה שגם כל שיר שלך משפיע עליי ככה.
שתדע.
ואתה לדעתי מוכשר לא פחות ממני..
לגבי זה שזה קטע יחסית יותר "חשוף" שלי- צודק. הוא נכתב כחלק מתרגיל כתיבה שהיה באמת מאוד עוצמתי וחושפני...
לגבי הסיומת של הקטע- זו הפואנטה.
לגרום לקורא לצפות ולהאמין למשו אחד ואז להביא לו אותה בהפוכה
והקטע נראה שווה צפיה.
אפשר קישור נורמלי?
פה:
-"קדימה",
הוא מרים אליי זוג עיניים ירוקות- ירוקות, והחיוך שבהם כמעט גורם לי לסחרחורת.
"אני לא יודעת"...
ההיסוס שבקולי מביך אותי פתאום.
הוא צוחק קצרות, מתקרב לשפת הבריכה להשפריץ עליי מים
" לוידעת, טוב?!"
אני עצבנית פתאום.
אני לא מבינה את זה!! איך הוא מצליח להיות כ"כ קליל, ובו זמנית כ"כ שקול?
איך זה שהוא כ"כ.... בטוח? זו המילה?
העצבנות שלי מוציאה ממנו איזה רוך חדש,
עדינות שאני עוד לא מספיק מכירה בו.
הוא עולה בקפיצה להתיישב על שפת האבן.
אני נרתעת אוטומטית שני צעדים אחורה.
-" מאור", הוא מפנה ראשו אליי ואני שומעת כמעט תחנונים בקולו.
" מה קורה איתך"?
לרגע אחד אני כמעט רוצה לספר לו על המחסום הזה שצומח לי באמצע הבטן, באמצע הלב, בכל פעם שאני עושה צעד קדימה. בכל פעם שאני כבר כן רוצה פשוט לזנק ולקפוץ למים.
אני כמעט מתפתה לספר לו על הפחד הטיפשי הזה שמשתק אותי.
וכשהירוק הזה ננעץ בעיניי במבט שואל,
אני מצליחה רק למלמל בשקט- "אני..... פוחדת".
הוא מוסיף להביט בי עוד דקה אחת ארוכה, ולרגע אני מרגישה כאילו הוא מצליח לראות בי את כל קליפות הנפש.
ואז, כאילו קיבל החלטה, הוא מרכין ראשו, ידו נשלחת מאליה וצוללת במים, עולה ויורדת עם אדוות הרוח.
שוב התחנונים הדקים, כמעט ונחבאים מאוזן שאינה רגישה מספיק.
" אולי בכל זאת תצליחי להתגבר?
..אני מבין שזה מפחיד, והקור שבמים אפילו יכול לכאוב בהתחלה,
אבל אח"כ, אחרי כמה דקות,
באמת שזה.. זה הדבר הכי כיף, ויפה, ומיוחד בעולם! מבטיח לך!"
החיוך המוכר שלו חוזר אל פניו.
נו, בטח, שלוש דקות של רצינות הן הרי הרבה לטעמו..
הוא שוב מרים אליי עיניים צוחקות
" שאם לא תיכנסי לבריכה, לא תוכלי להמשיך את הטיול בצד השני,
וזה יהיה קצת חבל שאני ייאלץ להמשיך לטייל לבד, את לא חושבת??"
בשלב הזה אני כבר ממש מתפתה לזרוק עליו משהו.
משהו בפנים נצבט לי אל מול החיוך היפה הזה, אל מול האושר הקליל שהוא מקרין למולי.
אני מרימה כפכף, והוא, שהיה מוכן מראש, מחייך אליי חיוך מתגרה וצולל כולו פנימה, גופו נעלם אל תוך המים.
באנחה כבידה, שיש בה מעט מן השעשוע,
אני מוצאת לי סלע יציב ויבש לנחות עליו.
באיטיות, כאילו שותפה לטקס סודי שכלליו ידועים רק לי, אני מסירה את הסנדלים מרגליי וטובלת אצבעותיי במים.
שתי דקות מאוחר יותר, אני כבר עצומת עיניים.
ולאט לאט, כמעט בלתי מורגש, השקט יורד עליי. עוטף את כל כולי.
וטוב לי. ושקט. ונעים.
'אולי באמת אין לי לאן למהר'.. המחשבות מתנגנות בי בנחת לא מוכרת.
' הרי ככה טוב לי בנתיים, נהנית מטוב הבריכה מבחוץ, בלי לחץ.
נכון, בטח יבוא יום שבו ארצה להיכנס פנימה כל כולי, שבו אולי אמצא סוף סוף את האומץ לקפוץ ראש , לעבור את הבריכה כולה בשחייה מהירה,
אבל בנתיים, עד אז
אני לומדת לנשום עמוק, ופשוט להינות מהסלע היציב שלי, על שפת המים.
|נעלב|טל אוריהחוץ מזה שכפיר אמר הכל.
וזה באמת מדהים.
זה ממש יפה.
הרעיון כלכך.. !!
מסכימה עם כל מילה.
אגב, נכנסת לחרוזים.. ועשית את זה טוב!
(רק בבית האחרון...ממ)
לפעמים,
בשירים שלך
אני טובעת.
והתיאורים כאן כ"כ נוגעים,
וכ"כ כואבים...
תקראי את מה שכתבת לי ותעני בעצמך
ו.. ממ... חסרים לי קצת סימני פיסוק, יכול להיות?
כבול למיתרי הזמן
מתנועע לנגינותיהם,
השקטות למחריד
הרודפות בלילות.
מנסה להשתחרר,
נהדף קלות
במנגינה רוגעת
צבועה
סיוטיו בחלומות.
מתרוצץ בין הסולמות
ונחבל.
נעטף ברוך מסתורי
זמני
נחנק
בשקט
בזמן.
מוזיקה? מוזיקהאחרונהממש.
המקצב, הביטויים,
הסוף.
מהמם.
מישהי=)מבינה למה אמרו שזה צריך ליטוש, וזה אכן נכון, אבל גם בצורתו הזו הראשונית וה"בוסרית" מעט אני אהבתי.
ועם ליטוש נכון ועדין זה באמת יהיה מושלם.
אהבתי במיוחד:
א. את הציניות המרומזת במחשבות שלה.
ב. *את הפסיחה בסוף:
קם
לדבר
איתה.
- זה ממש ממחיש טוב את ההלם והכאב שלה מהמעשה הזה.
* אהבתי את האיזכור "סיכה שבכוחה להרוג נחש בכותל" שמייד מעלה אסוציאצייה של הסיפור על ביתו של ר' עקיבא.
שרשרי נכון?מישהי=)טל אוריהאחרונהזה מדהים
ממש מדהים.
תודה.
שורדתתתהם באמת לא יודעים להקשיב!
אף אחד מהם.
ושורדת, יש מהם שיודעים להקשיב.
פה ושם, גם בעולם קר.
רק פה, או שם, אבל יש. (סליחה על הניצלוש)
בתבת)פינג.הניסוח!
מישהי בעולם!ויש ביניהם כמה שיודעים,
שאלוקים שם אותם פה.
ואסף שאני מכירה כבר לא יוכל לדבר שוב
זה היה חץ ללב.
כואב.כואב.כואב.
אין לי מילים.
אני כותבת רק כי אין מפלט אחר.
וכן, יש נדירים שכן יודעים להקשיב.
אבי המת-
עודנו חי
גוסס בין כאב
לשיגעון.
אבי המת-
עודנו חי
אך אנו כמו נכבנו
היום.
כי אמנם הגוף חי
אך מוחו אבד מזמן
נעלם אי שם, בחלל נסתר
אבוד, שבור ומיותר
איך אדם גדול
לשבר כלי מחופש
אין צדק ואין רון
כך דועך כוכב
ובאלם צליל
תשגשג עלטה
ובאין שיר
תתנוצץ חשיכה
כי ליפול זה קל
ולהמשיך קשה
אז מוטב כי נידום
בעמק השווה
ואין מילים ואין שיר
רק קשקוש מלוטש
ורק חרב שדוקרת
על עוד ילד שננטש
ומציאות חיים רודפת
ונחלי דמעות צחות
ונהי וקול אופנים
זעקות צפות ועולות
משוגע
זאת לא מילה גסה יותר
זאת מציאות
וגם אם תרצה
וגם אם לאו
היא עוד שם, בעקשנות
אז תמשיך
תחתור בעוז
לא רק
כי אין ברירה
תנסה
לחוש, לגעת
בתולדות
האין כניסה.
זה משו מליגה אחרת!
ההבנה, הרצון לחדור לתוך נבכי נשמתי
להבין את הסיטואציה
ההסתכלות הכוללנית, הפרגון
כל מחמאה שאומר לך רק תגרע מהערך שיש לי לתגובתך
את השיר הזה לא אפרש
כיון שהוא נוגע בעצב חשוף ואישי מידי
אהבתי את הגדרתך
מעולם לא הגדירו אותי כיודע לכתוב כאב
אני מאמץ לעצמי את הביטוי
אם כי השאיפה שלי
היא לדעת להבין כאב.
אם כי לא הבנתי...
בד"כ כשאני לא מבינה את השיר אני פשוט לא קוראת, אז כך את זה כמחמאה שקראתי עד הסוף, כי המילים האלו באמת מהממות
אני תוהה איך שיר כזה יכול לגרום למישהו כיף...
זה אולי השיר הכי כואב,
ובו זמנית אמיתי שכתבתי אי פעם.
אבל תודה לך,
על הפרגון האינסופי ההערצה שניכרת בתוגבתך
זה נותן כוח להמשיך הלאה
לשפר את עצמך ואת הכתיבה
תודה לך
אתה שוב עושה אתזה
אני לא יכולה
מצטערת
מחכה לשקטסליחה
שחלק מהשירים שלך עשויים מכאב כ"כ טהור
שאין לאף אחד שום אפשרות להתגונן בפניו
מלבד לאטומים ביותר
והיות שההגנות שלי הן רק מלאכותיות
אין לי שום אפשרות להתגונן בפני חרב השירים שלך
שדוקרת, משספת ומבקעת.
מן הסתם אם הלב שלי היה קיים
זה היה הורס אותו לחלוטין
וזה היה הורג אותי
אבל כמו שכתבתי פה ..
מאחורי החומות שהחרב שלך הורסת
אין כלום.
וזה כ"כ כואב לגלות את זה.
שקיבלתי אי פעם.
אני מצטער שזה כך
זאת הקללה- ברכה שלי
לדעת כאב, להבין כאב
ולחוש כאב של אחרים.
אני הוא
דובר המתים.
יש משהו בהגדרה 'מתים', אבל לענ"ד זה לא מתים. זה חיים בעוצמות אחרות. חיים יותר מכל אחד אחר.
(אם הבנתי למה אתה מתכוון. תקן אותי אם לא)
ועדיין- אני חולק עליך
זה לחיות
בעודך ממשיך
למות.
כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות
והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה
והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.
או שאולי אני פשוט מעדיפה שלא לעשות זאת.
אולי כדאי שתפסיק לייאש אותי
אם אכן צפוי לי עתיד כזה
אולי עדיף שאמצא ואבין אותו בעצמי
וכל עוד אני יכולה
איהנה מהתקווה שאולי יום אחד יהיה אחרת.
מהתקווה שזו לא תקוות שוא.
אני יודעת שאני מתעלמת מהמציאות
ובכל זאת אני מעדיפה כך.
סליחה.
אני לא מסוגלת להגיב לזה, מחילה.
מצטטת מישהו: "
את השיר הזה לא אפרש
כיון שהוא נוגע בעצב חשוף ואישי מידי"
כן, זה כואב מידיי.
הבו לי אמונה,
הבו לי בטחון,
הבו לי עוצמה,
הבו לי חוסר פחד,
הבו לי שמחה.
כי מר שחור רק הורס ומחריב,
ומר אור רק בונה ומתקן.
הבו כבוד לאלוקינו,
לאלוקי ישראל.
אני לא רוצה לפחד
אני רוצה להאמין בה'
להאמין שהכול יסתדר
שהכול יהיה מאוד טוב
והרי נאמר שהבוטח בה',
יהיה, חסד יסובבנו.
אבל אני, אני קטן אמונה.
חסר בטחון,
מפחד,
חושב שאולי יהיה רע,
ובסופו של דבר זה יגמר בשחור.
רוצה לאמין שהשחר יעלה.
אבא תחזק אותי!
מלך מלכי המלכים,
אבי, אלוקי,
אתה תקוותי,
רק בך אני נשענן,
אנא ה' הושיע נא,
אנא ה' מן המצולות תוציאני,
רק אתה יכול להוציא אותי משם,
אין אדם, גם בטובים ביותר,
שמסוגל להוציא ואתי מהמצולות הרדודים שנפלתי בהם.
נכון, זה באשמתי.
כשזה רק התחיל,
מזמן, מזמן,
הייתי צריך ללכת,
וגם שנה אחרי זה,
ותמיד דחיתי.
ואפילו עכשיו אני דוחה,
אני מפחד.
אבא!
רק אתה.
אל תעזבני.
קבל תפילתי כי עוד מעט ויהיה מאוחר מידי.
רבונו של עולם.
שלווה זו המילה.
הייתי צריכה לקרוא כמה פעמים, אבל בסוף זה נכנס
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך!
מוזיקה? מוזיקהאחרונהזה ממש משמח לשמוע
שלוש מכוניות של שתיקה
עברו בינינו,
שלוש מכוניות
אדומות מדמך.
שלוש מכוניות של שתיקה
נסעו עלינו
ודמך שהוקז
מאן לפרוץ
שלוש מכוניות
ואתה מדמם,
תחתיהן
שלוש נשמות
ואתה.
--
טוב. לא יודעת על מה נכתב ולמה, אבל יצא דווקא יפה לדעתי...
אבל לא היה לי מה...
כואב מדי.
תודה
זה כלכך כואב.
ויש לך מילים כלכך יפות!
בס"ד
כמו שכבר אמרתי לך הבית האחרון די הורס את הקצב והמבנה
הייתי רוצה לראות אם יש לך דרך לשפץ את זה ולשמר את המשמעות
אתה מדהים. זה כתוב מדהים.
הצילו, הפסקה האחרונה תבוא לי בלילות...
"אך במקום זאת
רק בכיתי
כי נשאר לחבק
רק גופה"
ובנוגע למה שבת של הקב"ה אמרה, אז לא נראה לי. אני חושבת שזה טוב ככה, כי באמת הבית האחרון הוא עוצמתי.
ארמונות בחולאחרונה
״יש ששורפים את עצמם
כי הם מפחדים שאחרים יעשו זאת
ויש ששורפים את עצמם
מפחד שישרפו אחרים."
לגמרי.
הדמעות שעולות בעיניים באמצע הכיתה ואסור שאף אחד יראה
אני חושבת שאתה כואב יותר מדי
זה לא בריא לכאוב ככה
זה מסוכן
מניסיון
למרות שזה גם מסוכן לא לכאוב
אז אני סתם מקשקשת בניסיון להסביר משהו שאני גם ככה לא אצליח
רק אולי
שהכאב הזה נוטף מכל מילה בשירים האחרונים שלך
הלוואי שאנשים יפסיקו לכאוב ככה
ושמתי לב שבכלל לא התייחסתי לכתיבה
אבל אני מניחה שאתה יודע מה אני חושבת מהתגובות הקודמות שלי
סליחה
הלוואי שיהיה טוב
אך אין זה כאבי שלי
כי אם כאבן של כל אותן
שלא יכולות לזעוק.
ואני בכלל לא מתיימרת להבין את הכאב שלהן או להשוות אותו למשהו
אני רק מנסה להגיד
שלפעמים אנחנו הופכים להיות קצת תלותיים באנשים שעוזרים לנו
כמו שבעצם הם תלויים בנו
וזה קצת מסוכן
זהו. ויש הרבה אנשים שיעשה להם טוב שתיקח את הכאב, אני לא חושבת שיעשה להם טוב שגם אתה תצטרף למעגל הכואבים.
גם הכתיבה וגם התוכן דוקרים.
זה מטורף
אתה טוב מידי בלכתוב
שיבינו מה היא דקירה.
בלעכס.
זה מטורף.
מחכה לשקטאחרונהאבל למה מבוהלת...?!
"ואיטי הוא כאש" את לא יכולה לתאר איטיות באמצעות אש,
שהיא מתפשטת - כידוע, במהירות עצומה.
מה שכן,
אהבתי את הבית האחרון.
מישהי=)
הוא אפילו לא ניסה להתנגד כמו בהתחלה.
רפרף מעט ונח, חולם
או אולי מת.
פתאום הוא התעורר ומתח כנפיים,
ופרח משם יפה וצבעוני
חופשי.
--
פרשתי כנפיי וכפיי
עפתי הרחק מעבר למציאות
עיניי זלגו מים
חלמתי על למות
העולם שלי כולו דמיונות
שקרים הדביקו את כנפיי
בניתי בחולות ארמונות
גל בא והרס חלומותיי
מתחתי את ידיי
הקורים מסביבי נקרעו
הקצתי מליל חלומותיי
פרשתי את כנפיי, הריעו
--
הוא עף, ולא ראיתי אותו יותר.
וזכרתי שמץ של חיוך בין כנפיו,
חייכתי לעצמי
ופרחתי אף אני משם.
ממש אהבתי.
ההתחלה והסוף מדהימים!הם נגעו בי בעדינות שאני לא מכירה...
והאמצע...
לא הבנתי הכל בכלל..
אבל קצת ממה שלקחתי, כאב חזק.
תודה
תודהמישהי=)אחרונה