פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 505)

עדיף להכאיב לה יותר כדי שכל הכאב יצא
או לשתוק
כי הכאב שלה הוא משו שהרבה מעבר למילים?!

















[אליו או עליו
אני אצרח בכל מקרה]

הם קראו לו משוגע,
כי הוא רצה להיות אדם חופשי
ולשחרר את עצמו מהגוף הנכה הזה.

הם קראו לו משוגע,
כי הוא ניסה לעוף גבוה מדי
יותר ממה שאנשים רגילים יכולים.

הם קראו לו משוגע,
כי הוא רצה לרוץ רחוק
אפילו שהוא בכלל לא מסוגל ללכת.

הם קראו לו משוגע,
וחיכו בסבלנות עד שידעך בתוך המיטה
שהם הכריחו אותו לשכב בה,
עד שייכבה הניצוץ הזה בעיניים שלו,
עד שייגמר לו הכוח.

הם קראו לו משוגע,
והוא אף פעם לא האמין להם
אבל הם זרקו למים את החלומות שלו,
הטביעו את המחשבות שלו,
את הרצון שלו לחיות.

ולא היה לו כח להתנגד להם
או לבקש שיחזירו את מה ששייך לו
אז הוא רק שתק ושתק ושתק

ועל הקיר הלבן של בית החולים
שהרג אותו
הוא כתב בטיפות דם כחולות-

אבל

אני

לא

משוגע

עוֹד לֹא בָּא אוֹר הַבֹּקֶר.

 

אֵיכָה
אִנְסוּ אֶת אַרְצִי
וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ
וַיבַתְּרוּהָ
וַינַתְּחוּהָ
וַישַׁלְּחוּ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל
בְּנֵי בְּלִיַּעַל.

 

וַאֹמַר אֵלֶיהָ: קוּמִי וְנֵלֵכָה.
וְאֵין עוֹנֶה.
אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת?
כִּי נְבֵלָה נֶעֶשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל.

 

וַיוֹסִיפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה
כְּפַעַם בְּפַעַם.
וַיַשְׁחִיתוּ
וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ
כְּפַעַם בְּפַעַם.

 

"וְהַמַּשְׂאֵת, הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן-הָעִיר--עַמּוּד עָשָׁן; וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו, וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל-הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה.  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ, וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן: כִּי רָאָה, כִּי-נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה. וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶל-דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, וְהַמִּלְחָמָה, הִדְבִּיקָתְהוּ; וַאֲשֶׁר, מֵהֶעָרִים, מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ, בְּתוֹכוֹ. כִּתְּרוּ אֶת-בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ, עַד נֹכַח הַגִּבְעָה. וַיִּפְּלוּ, מִבִּנְיָמִן... אַנְשֵׁי-חָיִל. וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה, אֶל-סֶלַע הָרִמּוֹן, וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת... אַנְשֵׁי-חָיִל... וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה, אֶל-סֶלַע הָרִמּוֹן... וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיַּכּוּם לְפִי-חֶרֶב... גַּם כָּל-הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת, שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ. "

לעולם לא עוד

הוא מילמל והבטיח

לעולם לא דמעות

יתערבבו בדם השיח

 

טיפות דמים

וזעקות שבר

כלים מנופצים

מתיזים איבר

 

וכחול ימים

שלוהט בשחור

ושיברון הדמים

זועק מן הבור

 

ולחישות פיות

נוטפות מור ואלם

ורסיסי חיים

זולגים מן הצלם

 

ודת אלוהים

מתפוגגת בזעם

ועיינים מתות

בוערות בנהם

 

וכאב

של חתן דמים

הוא לי ולך

 

ורטט

של כיסופים נעלמים

נשאר לנצח בליבך

הכל סביבי שחור,שקט
אני שומע צרחות אך הם נישאות אלי
כמתחת למים.
אני יודע שלאיש לא באמת אכפת,
הם ימשיכו בשגרת יומם כרגיל,
העולם ימשיך בסיבובו ודבר לא ישתנה.
אין כאב,לא מכות
ולא סבל נפשי שאינו ניתן לתיאור.
אני יודע כי הוא יגיע אך עתה אני מתנחם בזרי השקט
במחשבה שניה לא כך תיארתי אותו בדמיוני
תמיד היו שם פרחים שחורים שנפלו מהשמיים
וכמו כהד לדמיוני כמו משום מקום
עלים שחורים מתחילים לנשור עלי מלמעלה,
אני מביט בהם מוקסם
מסתכל בשחור השחור הזה
שלפתע צדה עיני עלה דובדבן אחד
בין כל אותם עלים שחורים.
אני תוהה לפשר הדבר אך לא מייחס לכך חשיבות.
מתרכז בשקט
השקט אותו ביקשתי כל ימי היותי ב"מקום ההוא"
ורק עתה השגתיהו.
ועתה הם קרבים אלי,
מקבל את פניהם כמו חברים קרובים
כל ימי פחדתי וחששתי מהם אך דווקא עתה
אני שליו לחלוטין,
יודע כי טרם שאלותיו אחרוץ אני את דיני
בהתרסה, אתייצב מולו ללא חת ואגיד את דיני.
והחשיכה שוב עוטפת
החשיכה המלחשת
האוהבת ומגוננת
החשכה השולטת.













ילדה קטנה צועדת על צינור בדרך לקריות 
מסילת ברזל תמרור עצור רכבת בלי אורות 
שתי ידיה כמו כנפיים היא עפה במשק החלומות 
הירח בשמיים מאיר ילדה יפה עם שתי צמות 

לפתע היא יורדת והולכת ופניה צוחקות 
צפירה רועשת מתקרבת אני צועק לה לחכות 
אל תלכי אני צורח מול הקולות שמתקרבים בערפל 
רץ כמו מטורף הזמן בורח והנה המחסום נופל 

זאת מציאות או רק חלום 
זה הלילה שקורה לאור היום 
מישהו צועק הצילו כשאני נופל אל התהום 
מתעורר כולי זיעה בחדר ריק מתוך שינה פרועה

נער צעיר

עומד לבד בתחנה

לבוש מדים

ועל כתפו כומתה כחולה

 

ילד קטן

משחק לו כדור בחצר

צוחק מכל הלב

ולא מפסיק לכדרר

 

הנער יושב בבסיס

רק מחכה שיגידו לו לצאת

הוא רוצה להילחם

רוצה את מדינתו לשרת

 

הילד יושב בבית

לבוש כולו לבן

היום אבא ואמא לוקחים אותו לכותל

והוא כבר מחכה, מוכן

 

נשמעה פקודה

וכל הבסיס על הרגליים

מתארגנים מהר ליציאה

והנער כבר עם הנשק בידיים

 

נשמעה צעקה

אמא קוראת לו לרדת

עוד מעט יגיע האוטובוס

והילד כבר הגיע לדלת

 

הם התקדמו לאט

מחזיקים את נשקם לפניהם

והנער, שהיה ראשון

הצליח לחסל את כל מטרותיהם

 

הם עלו לאוטובוס

אבא אמא ושני ילדים

והילד, שהחזיק לאחותו את היד

הרגיש בעננים

 

הם נחו קצת בצד

לא מביחינים בפרצוף שבחלון

המכוון את הרובה למטרה

ויורה בחזה של החייל הראשון

 

האוטובוס היה מלא אנשים

ובתוכם עמדו איזה שניים

ושניה לפני שפוצצו את עצמם

הם הביטו לילד בעיניים

 

שדה הקרב היה רועש

הכל מלא עשן פגזים

ובמרכז שכב נער צעיר

עם טיפות דם על המדים

 

הרחוב השתתק

לא מאמין לרעש הרעם

ואז נשמע כל בכיה של ילדה

שאחיה הלבוש באדום, נדם

בלילה אפל נולדתי
ובחטא יחמתני אימי

מיני זמירות
בחשיכה
מנגינות שותי שכר
מתרננות בצעקה

ואני
רק שקט ביקשתי
אך הס ליחשותי
צופנו הפך
נשמתי נפח
ואז הלך

ועתה
ככלי רק
אבוד מתוכן
משוטט בשתיקה
כאב דמים עולה ופוסע
בארץ בוכיה

אתה נושא כפיך
ושואל בתחינה:
עד מתי אלי? עד מתי?!
ואין קול ואין תשובה

בנפול אויבך
אל תשמח
ובנפול עצמך
אל תנבח

אם תהין להתבונן
תגלה שהקשרים סביבך הם רק
מסך ערפל.

ועוד-

דקירה.

 

לחישה-

ועין בוכיה.

 

דממה-

שלהבת מסעירה

בוערת-

לא עוצרת

זעקה.

 

מילים-

לא של רוח

של פלדה

יהלום-

הופך פניו.

 

נגינות חשיכה

רביבים אלי מטר

עלמות תופפות-

מכות וצרחות.

 

דם

ועוד-

דם

אובד-

נעלם.

אחי - אתה הלכת

ראשון אל קו האש

אחי - עליו דרכת

דרכת על מוקש

 

אחי - הן לא ידעת

אף רעש כדורים

אחי - אז לא הבנת

מדוע הם יורים

 

אך בי - אחי

אני נשבע

יבוא עוד יום

וקול ברחובות

יקרא

שלום! שלום!

 

אחי - צעיר היית

פניך היפים...

אחי - אתה ראית

את דרך החיים

 

אחי - אתה כתבת

מכתב ובו שורה

אחי - אתה הבטחת

לשוב בחזרה...

 

אך בי - אחי

אני נשבע

יבוא עוד יום

וקול ברחובות

יקרא

שלום! שלום!

 

 

 

 

 

 

 

 

[נכתב על ידי אבי ב1967 (מלחמת ששת הימים)]

שמעתי בלון מתפוצץ. בום.
רגע אחד היה, ורגע כבר לא.

חיים.
מסע.
אדמה מתערבלת ביו כפות רגלי.
יחפה,
ללא מזון, ציוד או כיוון.
מצפן חיי.

וכעת,
המחוגים נעים מצד לצד בפראות.
שולחים אותי לכיוונים מנוגדים,
שוכחים את משמעותם האמיתית.
שוכחים לכוון אותי.
ואני אצעק,
זה התפקיד שלכם
תעשו אותו
תעשו משהו
תעזרו לי!
כי אני לבד.
ואין יותר אף אחד שימלא את הלבד שלי.

הוא היה.
והוא השלים הכל,
הוא היה הכל.
המצפן שלי,
נפל.
יחד איתו נפלו חבריו.
הכרתי אותם.

האחד השחום עם התלתלים,
השני עם המשקפיים והחיוך הרחב,
הגבוה, שהביט על כולנו ממעוף הציפור
וביישנותו מפורסמת לרוב.
והם היו יחד.
כמו תמיד, ביחד.
גם אז. ביחד.

שמעתי בלון מתפוצץ. בום.
רגע אחד היה, ורגע כבר לא.

אני רצה,

טסה כמו הרוח

חולפת, ממהרת

בדממה כואבת.

 

והוא, אינו מחכה לי עוד

לילותינו שהיו מתוקים 

והשתיקה המרה שהגיעה בבוקר

כאבתי את הדממה.

 

והיא, שאהבה אותי

אהבה ללא גבולות

אהבה שלא נגמרת

כאבה את שתיקתי.

 

והיא, שלא יודעת מהי אהבה

שחווה הרבה

בחייה הקצרים

מתבצרת החומות שבשתיקה.

 

ואני, רק רוצה

לפרוץ את חומות הדממה

לנפץ את המחסומים

ולהפר את השתיקה במילים.

חלל.

ריק של שריקות, תלמים של גלגל

צליפות של דמעה שזלגה על מדים.

חלל,

אש מול תהום, גוויה של חייל

צרחות חלחלה מחלחלות בין שברים.

חלל!

קודש וחול ומפקד שנפל

טלית ספוגת דם על אדמת טרשים.

 

על במותיך ישראל,

חלל.

 

הוא עוד חי.

מרגישים אותו בכל פינה.

את החיוך שלו,

שקשה לשכוח.

 

הוא עוד חי,

הוא נמצא פה על ידי

ונותן עצה טובה

או לטיפה.

הוא עוד חי.

 

ומאז שהוא הפסיק לחיות

הוא החייה בליבנו הסוער

את כל החלקים שרצו למות

יחד איתו.

 

והאווירה שלו

נמצאת פה איתנו,

והחיוך שלו

מרפא כל שכול.

"מזבח האומה"

אלי שעחל

 

אני עומד הבא בתור,

מולי מוכן ארון שחור,

על גופי מולבשים מדים,

כצבעו של הזית ירוקים.

 

לפני עמדו מאות אנשים

שמתו כדי להגן על החיים

ואני אליהם עומד להצטרף

ולהגן מהזר שאותנו מגדף

 

אני יעלה למיזבח המולדת

להגן על זקנה ויולדת

למגר כל פיגוע רצחני

למנוע אותו גם בגופי 

 

הגיע היום בו בא הקץ לחיי

מהכדורים מתמלאות בדם ראותי

ונושא אני עיני לשמים ושואל

עד מתי תכלה בניהם של ישראל

 

 

 

לרגע אחד

דממת עולמים,

וצרחה מבקיעת שערים

 

שתרעיד את העולם,

שתגיד: אנו כאן

שלא תרפה,

לא תעזוב.

 

דקת דומיה

לזכרם.

דקה של דממה,

ונשמתם

שוב תזכה למנוחה.

 

שווים וכואבים הגענו לכאן.
למקום לא מקום, בזמן לא זמן.
מחפשים נחמה וחום בכדי להשקיט את הכאב, את הלב הדואב. 
שלום לב שלי, שוב הגעת אלי לביקור? אתה חוזר שוב ושוב למקום האסור, תכיר לב- זה אתה וזו אני, ועכשיו בבקשה, עזוב אותי!
חברו הטוב מצטרף למלחמה, המצפון בא לכבוש אותי בסערה, ואני- נופלת שדודה.

רָצִיתִי לִכְתֹּב עָלַיִךְ שִׁיר, הָרַב,
אֲבָל כָּל שֶׁיָּצָא הָיָה
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פאתוס וְאוֹרוֹת -
שסבתי עַל עקביי.

וְזֶה לֹא לֹא שֶׁהֵם לֹא הָיוּ שָׁם,
בֵּין הַדְּרָשׁוֹת לַסִּפּוּרִים;
וְהַקּוֹל שֶׁלְּךָ, שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי מֵעוֹלָם
אַךְ הָיְתָה בּוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
דֵּעָה, בִּינָה וְהַשְׂכֵּל.

במראך הַכָּפוּף, הַמִּתְמוֹדֵד עִם
כֹּחַ הַשָּׁנִים. הַכֹּחַ שֶׁכָּופף כָּל
סָבַרְתְּ אֶבֶן, כָּל לֵב זָהָב.

צַעַד אַחֵר צַעַד, בִּשְׁבִילי הַתּוֹרָה
שֶׁסָּלַלְתְּ אַתָּה,
הָיִיתָ לִי מוֹרֶה דָּרַך
בֵּין גברא לחפצא, בֵּין גּוּפִי לְחֶפְצִי.

וְתוֹרָתֵךְ הַבְּהִירָה הָיְתָה לִי
כְּלַפִּיד אֵשׁ,
מְלֵאָה חַיִּים, ורוגע, וְחֶסֶד.
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי מִלָּה.


(לזכרו, תודה)

כשאת לא כאן, הכל קופא

אני רק יושב, וחיוכי רפה

קווי המתאר של דמותך נמצאים איתי

ותמצית מהותך לא עוזבת אותי

איתך אשאר בדממה דקה

בקול ענות חלשה וקול ענות חזקה.

כי את יודעת, הרי גם כשאני רחוק,

שאת הדבר שיגרום לי לצחוק

גם כאשר העצב חונק מכל צד

את הכל תתקני במשפט אחד.

 

תודה

פתאום אני כותבת.
המון.
אתמול פתאום הצלחתי לכתוב.אחרי בערך שנתיים שלא כתבתי כלום.
הכתיבה מנקה כ"כ.שתדעו.
מעניין לחקור מה קרה פתאום שהכל יוצא.

הנה משו.
אין לו שם,תמיד הייתי גרועה בשמות.אבל זה לגמרי שיר.

ואולי,
ביום אחד;
אמצא את התשובה.

את הפתרון
למדורה
שבוערת;
בלב

שלי.

מי

הבא בתור

יפול בזריחה

בלי כל כוונה

ואז:

יתפחד

יתבלבל

איתו

לעצמו

לא מתוכנן כלל

קצת שלו

הרבה לא נח.

מי 

הבא בתור

יחשוב

חבל

מדוע

לא חשבתי יותר

היה אפשר לוותר

על המקלט 

הרגעי הזה

להסתדר

בלי לפצוע

אחר.

 

 

(כן אין שום חוקיות והכל בלאגן, ככה יצא...)

למי ששמע על תחרות הסיפורים של תנועת "אם תרצו" ולמי שעכשיו שומע בפעם הראשונה- שלחתי סיפור לתחרות ואני צריך את הקול שלכם!

 

למי שרוצה יכול לקרוא ולהצביע בעמוד הפייסבוק של התנועה-https://www.facebook.com/imtirtzu2006

 

למי שזה יותר נוח יכול לקרוא את הקובץ המצורף

 

אפשר גם להצביע במייל - סיפור מס' 21- בימים ההם בזמן הזה!!

 

תודה!!20150420144454.docx