פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 505)

 

 

לפעמים גם הגשם מרגיש בודד.

אני יכולה להישבע.

בשתיים בלילה, כשהאוויר מטוהר והמים זורמים על הכביש,

והפנסים דולקים וברחוב אין איש,

והגשם מטפטף ומהדהד לו בריק,

גם הוא מרגיש בודד לפעמים.

אני יודעת.

מוות השאיר צלקות בפרקי הידיים

נפש השאירה צלקות בעצמה

צללי חיים ביקשו להישרף באור חמה

כואב מכאיב נכאב

דם

ואש

ותמרות עשן

ואפר

וסוף.

 

לזמן היו שלושה ילדים

עבר הווה ועתיד

בניגוד למה שהייתם עלולים לחשוב

הווה היה הבכור

הוא נולד עם השמש

וישר כשפקח את עיניו לא עצר לרגע 

אחריו נולד עתיד

הוא פרח מתוך תקוותיו וחלומותיו של הווה

ואחרונה נולדה הבת הישנונית והיפיפייה

עבר 

היא באה כששקעה השמש

והווה נדד במחשבותיו

עבר הייתה ילידת זיכרונותיו של הווה

 

כשאותת הזמן

הם גדלו ונעשו לנערים

ולאחר מכן לבוגרים

ושלושת האחים מצאו את מקומם בעולם

הווה היה לאיש עסקים מצליח

לפעמים היה נדמה לאצן

כה היה קשה לתפוס אותו

כי שהותו בכל מקום הייתה כה קצרה

לפני שהמשיך למלאכה הבאה

עתיד

היה למבוגר שנותר כילד

הייתה בו רוח שובבות

לפעמים היה עומד וממתין לבואו של הווה כדי להפחיד אותו

אבל לרוב חיוכו עודד את כולם ונתן להם תקווה

עתיד היה יושב בספריות ציבוריות ומספר לילדים אגדות

עם עתיד הכל היה אפשרי

ולכן בניגוד לאחיו העסוק הווה הוא היה חברותי ביותר ותמיד מוקף באנשים שמבקשים אותו

ולבסוף

עבר נהייתה להיסטוריונית

היא הייתה רודפת אחרי הווה כצל

כל מעשה שעשה

היא תפסה במהירות לפני שנחבא

לאחר מכן הייתה ממיינת את המעשים

לשלוש ארגזים

ארגז הזיכרונות הטובים

ארגז הזיכרונות הרעים

וארגז שהיה כסל מחזור לזיכרונות בלתי חשובים

לאחר מכן הייתה מותחת את הזיכרונות משתי הארגזים הראשונים

מעניקה להם נופח

מנפחת אותם כבלון

היה לעבר כישרון

להפוך כל יום של שמש ליום אושר

וקריעת סנדל לסקנל

 

הכל התנהל בשגרה נוחה במשך זמן רב

והאב רווה נחת מכל ילידו

עד שיום אחד

פרצה מריבה

למה?

אף אחד לא יודע

עבר לא הספיקה לכתוב

 

עבר האשימה את הווה שממהר ולא מותיר לה זמן לנשימה

הווה האשים את עתיד שתולה בו תקוות רבות מידי כך שאין לו בררה אלא להעתיר למשימה

ועתיד?

עתיד את עבר כי היא האחרונה שנותר להאשים

 

והזמן

הזמן בכה

 

אז הופיעה האם

חיים

ליטפה את כל אחד מהילדים

כשכולם היו סביבה והרימו אליה מבט

היא אמרה להם רק עוד משפט

 

הזמן נועד כדי לתת לחיים משמעות

לא כדי לצבור הישגים 

 

הילדים שתקו ושקעו בהירהורים

ובזמן שהביט בהם אביהם

נעלמו כל הספקות

שכן הזמן

עצר

אני לא יודעת מה אתה רוצה.

ללבבות יש ערוץ תקשורת נפרד.

אני לא שומעת מה אתה אומר לי.

שפת הלב, היא השפה השקטה מכולם.
 

בלילה, בלילה, בשקט בשקט,

בדקה שלפני הדקה החשוכה מכולם,

אני שומעת לחש קל קורא לי,

קורא לי ללכת אחריו.

ואז,

מדי פעם בפעם,

אני מוצאת את הדרך אליו,

הולכת, הולכת,

חוששת שנאבדתי כבר.

 

הלכתי בדרך אליך,

במבוך אינסופי של פניות,

נפלתי בדרך אליך,

התישבתי על שפת הדרך

לחכות.

חיכיתי לצליל שקורא לי,

חיכיתי שתתהה

מדוע אינני שם,

אבל צלילך, שקט

ועונה לי,

שאמצא,

כשארצה,

כשאשכח מדוע הגעתי עד כאן.

 

אני לא יודעת מה אתה רוצה.

ללבבות יש ערוץ תקשרות נפרד.

והרדיו שלי קולט,

רק עד ערוץ אחד מתחתיו.

אני לא שומעת מה אתה אומר לי,

שפת הלב היא השפה השקטה מכולם,

וברעש היום,

בין מחשבות אנשים,

אין היא נשמעת כלל.

 

לפעמים,

אתה לוחש לי משפט,

לפעמים,

אני מבינה מה אמרת לי גם.

לפעמים,

אתה צועק לי בשקט,

לפעמים,

אני מקשיבה לך גם.
 

ובין פעם לפעם,

נותר געגוע,

מין ריק שהותרת,

כשנחבאת מפני.

נותר רק העצב,

החיפוש,

אחר התדר שלך

לפני.

אחר רגע של שקט,

רגע שאוכל לחפש אותך

שם.

בין אנשים,

בין צמחים ואבנים.

היא מהלכת,

נישאת על צלילי הרוח,

מקשיבה,

לכל זימרה דקה,

קול נעימה.

ואם תשאלו,

בין גיא לעמק,

בין חוף לים,

אין איש שידע

שיזכור

שהיתה שם,

אחת

קשובה אל החי.

ואם תתעקשו,

שהיתה כאן כזאת,

מהלכת,

צוחקת,

אוהבת,

יאמרו הם לכם,

שהרבה העוברים כאן,

ואין היא מוכרת

לא פה ולא שם.

אפילו אם תראו תמונה

או חיוך,

תשמיעו

את קול זימרתה,

אין אחד שיזכור

שהיתה היא קיימת,

שהסתובבה,

בין ליבי לליבם.

 

בין אנשים,

בין צמחים, אבנים

היא נפלה,

בשקט בשקט,

בלי קול,

בלי רגש,

נפלה,

שקעה בחול הרך.

ואם תשאלו

בין גיא לעמק,

בין חוף לים,

אין איש שידע

שחיתה שם כזאת,

שנפלה היא

כנפול עלה בסופה.

ואם תתעקשו

שכאן זה קרה,

וכאן עברה היא

אי פעם

יצחקו עליכם,

ויגידו ברמז,

שאותכם יזכרו לעולם.

אז תראו תמונה,

או חיוך,

או מכתב,

וכולם יסתכלו,

יהנו מן הכתב,

היפה המסולסל,

ויגידו,

מצטערים, לא הכרנו,

היא כנראה לא היתה מעולם.

תחת עץ התמר חשה מוגנת

תם -המר.

להיות בין עצים זה מאוד מעצים

צא אל החורש

התחבר לשורש.

חפש עמוק ובפנים ,דמות ופנים.

 

השורש יונק את אמא אדמה

היא עבורו טובה וחמה,מעניקה לו חיים

בלי תנאים.

 

תחת עץ התמר לעיתים יש

טעם מר.

האדם חושש ממחר

המחר הוא מה שאתה בוחר

תחשוב היטב אל תאחר

ואם תאחר...

הטוב ילך למקום אחר.

 

העץ לא כועס על הרוח

שמפריעה לו לנוח

לא על החרקים שאת עליו מפרקים

לא על השמיים המונעים ממנו מים

 

הוא חש את מהותו בחורש

ומחובר עמוק לשורש.

בית ריק, כמה קר לי 
אלוהים, את חסרה לי 
מדמיין אותך בחושך 
ורועד מקור 
לא היה לך את הכוח 
להבין אותי, לסלוח 
זה נגמר אך את חייבת 
בליבך לזכור 

 

זה אני שדבקה לשונו אל החך 

ששבוע העביר בלעדיך 

ושברת את ליבו בהישרפך, 

אשכנזי, שהיית עיקר תפריטי 

בלעדייך שומם עולמי 

לעולם לא אסלח לעצמי 

זה אני 

 

(מבוסס על שירו של יוסי גיספן "זה אני")

זיקוקים מהעבר פורצים דרך למחר

מפצפצים מתפוצצים מעל גגות

מעל עצים.

 

את המסלול של כל זיקוק

אפשר לראות כשהוא דלוק

ובעיניך תעקוב

אחרי זיקוק הכי קרוב.

 

יש זיקוקים שלא רואים ,הם גבוה נמצאים

יש זיקוקים שלא שומעים

הם שקטים לא רועמים.

 

את הזיקוק הכי קרוב

מזמן הפסקת לאהוב

אורו כבה והוא דאך

איש גדול עליו דרך.

 

ושם בתוך החשיכה

פתח עיניים לזריחה

היא תבוא משום מקום

צבעה יהיה אדום כתום.

 

המלאכים שומרי הסף

שלחו אלי זיקוק נוסף

זיקוק קטן מהעבר

יפרוץ לי דרך למחר.

רכוב על חמור מגיע לכיכר הקטנה.

אין קבצנים, אין סופרים, אין סוחרים.

אין זקנות, אין צינוריות שבורים.

יש ספסל. ספסל אחד ישן מעץ.

אנשים אין.

קושר החמור לספסל ומתיישב.

הנה המשיח פה. הנה המשיח בא.

אני מאמין באמונה שלמה.

 

במילה ידידים יש שתי ידיים

יד ביד אוחזים השניים

יד איש ביד אישה

יד ילד ביד ילדה

יד הבורא ברגע הלידה

יד חזקה ביד חלשה

יד צעיר ביד קשישה

יד מתוחה ביד בטוחה

העיקר שתמיד תישאר פתוחה.

 

לאחוז בידיים מושטות מורדות

לאחוז בידיים בודדות.

במילה ידידים יש שתי ידיים

שלא פוחדות לא מאש לא ממים

כי רק בחיבור בין השתיים

מתגלה מלכות ארך אפיים.

 

הושט יד לכל מבקש

הושט ואל תתייאש.

ב"ה

אינני רוצה ומייחלת,
לא מחפשת ומסתובבת.
אך מדוע, לבי הומה?
אך מדוע, נפשי מצפה?

בורחת אישה מאיש,
לא רוצה להרגיש,
לא כאב, לא פחד
רוצה באמת
לברוח אישה אל איש.

אל תגלו, אל תספרו
אסור שידעו
שיש לי לב, שיש לי תפילה
פן אמות, מדחייה.

רוצה מתחננת
אבא
עשה הישר בעינייך
בלי
לפגוע בי

ברחש שבין הגלים

היא מסתתרת

קטנה כל כך

שכמעט לא נראית

 

לרוב היא רגילה לחיות את חיה בשקט הזה

כשרק היא מכירה בקיומה

אבל היום זה השתנה

כאילו מישהו ניער אותה

והזכיר לה שלא ככה חיים

 

היום כשיצאה מביתה הקטן

היא ראתה מולה

אותו

איש גדול ממדים

ולא רק ביחס לקטנותה

האיש היה ממש ענק

אבל בצורה מופלאה

גם אותו לא ראו האנשים

 

אם היא הייתה בענהם כנמלה

הוא היה כהר

דומם בנוף

לא חלק

הוא התכופף

והיא נבהלה שמחוסר תשומת לב הוא ידרוס אותה בכובד משקלו

אבל הוא רק הרים אותה בעדינות

והושיב אותה על כף ידו

 

בבת אחת הרגישה שעולמה מתהפך

כי כשמישהו שם לב אליה

הוא הפך אותה לקיימת גם מחוץ לדמיונה

היא כחכחה בגרונה

היה קשה לדבר אחרי זמן כה רב בשקט

אמרה שלום חרישי

והוא רק הביט בה בעיניו הגדולות

שהבטיחו לה בשתיקתם

שיותר לא תהיה לבד

ושהוא ישמור עליה

 

ככה רק שניהם

הר ונמלה.

ב"ה

אז השכלתי
והסכמתי

אני
אישה
זקנה

לא יד
תלטף
לא זרוע
תחבק
לא לב
יאהב

מראה עיניים
מכשיל
מסתיר
מתעתע
בכולם

כישוף
לא כושף
קסם
לא הושם
רק
טבע אדם

אשליה
קוראים לי
אשליה

לבי
יוצא במחול
רגלי
כושלות ומדדות
מחי
מרחף בעולמות
עיני
אטומות וסתומות

מי
ינפץ
את האשליה
מי
ישבור
את הטבע

לא עוד
אתחבא
לא עוד
אצפה

רק
אל
תחפרו עמוק
שלא
תדעו
כמה
כואב
לי

התוכל לסלוח לי אחרי הכל?
התוכל להניח לעבר להישאר מאחור?

ואני רציתי לשכוח
היאך
והנך מגיע בסיוטים?

הן הייתי אני
ואלוהים
לא אהבת זאת?



אני ככלי ריק
ותקוותי המוות.

כשהשביל הסלול

אובד תחת מבטם

של צללי הערב הניטים

אתה עוצר בדרכך,

נשען לנוח על קרן שמש שבורה.

 

והעמק הססגוני

וההרים המוריקים שסביב

כמו מורידים בפניך את הכובע

עוטים  לכבודך

מעטה זהוב –אדמדם.

 

ומטה הנדודים

כבר מזמן זרוק הרחק

וראשך שעון תחת אבן שלווה,

המבקשת רק כמוך

להתחמם לצליליו

של היום החולף.

הייקו שכתבתי, שנועד לתאר את התחושות שאחרי חטיפת ורצח שלושת הנערים, הי"ד.

אשמח לשמוע תגובות, הארות וכו'. תודה רבה!

 

חֻרְשָׁה שְׂרוּפָה
צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת שִׁיר
דִּמְעָה נוֹשֶׁרֶת

 

נ.ב. התייחסתי לשווא נע כאל הברה, מה הנוהג המקובל?

אני

והם

רוצים לדעת

נעזור לך

אולי

לפחות

קצת

אני 

והם

רוצים לדעת

לא נפגע

אולי

לפחות

קצת

אני 

והם

רוצים לדעת

לא נשפוט

אולי

לפחות

קצת

 

אני

והם

מבקשים סליחה

ניסינו

אולי

לפחות 

קצת

מילים בקצה

נשימה בודדה

אותיות מרחפות

נשמה אבודה

רגע קט של מפולת

ושקט נשבר

אותיות, רסיסים

ומשפט מנוכר

השפתיים קפוצות

לב רוחש גחלים

ואשם רק הגוף

אוי, מילים, מילים.

מציאות מדומה שדוחפת

כמו רוח פרצים

רגליי כמו נטועות באדמתך

ופי אינו מפיק מילים

הזכות לאיזון ממני נשללה

וזכות החירות היא רק במוחי

 

בקדם השינה מחשבותיי מפליגות

ולפני הזריחה מקיצות את שלוותי

כי את הסודות שנפשי כבר יודעת

לא אוכל לשתף-

רק לשוב, לתהות, לבהות, 
ולהתפלל