במילים הכי מתאימות
והכתיבה שלך ממש יפה!
הצלחת לבטא כלכך מושלם את מה שרציתי להגיד.
תודה.
אשיר ואתעלם מזרזיפי השיגעון והכעס. לא אתחנן לסדר, משתלבת היטב בכאוס.
זה לא אתה זה אני, זה האתמול ששורט בבשרי. זה לא אני, זה אתה והמחר שמכבידים עלי.
אשיר ואתעלם מכל השאלות המרחפות בחדר, הרי אין לי תשובה או אהבה להסתדר איתה.
הימים יחלפו ויספרו שיש קצת טעם ועניין. אפילו לדבר, להישאר, לאחוז חזק בקצה הדק של החבל.
הזמן ישכיח ולא אבין על מה כאבתי, אולי אזכור אך כבר לא יהיה אכפת.
הרי הווה הוא איפה שאנחנו, הצלילים לא מוגבלים לזמן אבל תמיד מלווים אותנו.
אשיר ואתעלה מנחלי הצער, ההפסד, ממך, ממה שתמיד חסר
לא אברח ואקבל את כל הטוב וכל היופי, את הקושי, את שמזכיר, את הנעלם והפצעים.
הרי זה בעצם מה ששמעתי עליו, החיים
שבת ירדה לעולם
מלאכים בלבן
שרים,
זועקים בתחינה
נותנים ידיים
רוקדים
שבת היום
מתעלים מתגברים
ואחר כך
שתיקה
שאחריה אין ולא כלום
מלאכים
בטליתות לבנות
רטובות
לזכר שלום יוחאי שרקי הי"ד
אם יש למישו הארות והצעות לשיפור אני ישמח
אני כל כך אוהבת את הרגע הזה, ואף פעם לא יצא לי לכתוב עליו.
כתבת מדהים!
תן לי
רק עוד לגימה
קטנה
מהדבר המתוק.
תן לי לטעום,
להבין לבדי
כמה מר הוא,
תן לי
לגימה אחת
שתסביר לי
לתמיד;
להאמין לך
בפעם הבאה.
תמיד ביקשת ממני להישאר.
אני מפחד מהחושך, צחקת. צחוק רך כזה, סדוק.
ואני ידעתי שאתה עושה את זה בשבילי. כי אני הייתי זאת שפחדה.
אז תמיד השענתי את הראש על החזה שלך
ואמרתי לך - תמיד.
ורק ככה, כשהזרועות שלך סביבי, היית נרדם.
ואני הייתי מחכה לבוקר, מקשיבה לנשימות שלך, לפעימות הלב.
עד שהפסקתי לחכות.
שיקרתי.
אתה מבין, לא רציתי לגרש את החושך.
רציתי לגרש את הפחד.
אז פעם אחת
קול קרא
והלכתי.
סליחה
שמעולם לא חזרתי לספר לך
למה אתה באמת צריך לפחד
מהחושך.
אבל לא לגמרי הבנתי הכל...
אלוקים, ילדה
את מוכשרת
לא, לא מוכשרת
אם זה מה שאני חושבת עליו
אז את גאון
סליחה
חדירה בלתי חוקית.. 
יפה המקצב, וגם זה שנתת בסוף את ה 'יותר מדי.'
"ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" הסתכלתי מסביבי. פחדתי.
שלדים מתים ושלדים חיים, יחד. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו"
הבטתי לשמיים האפורים.
"בן אדם התחיינה העצמות האלה?"
בן אדם?!
כשהגעתי, בכיתי
כי האמנתי שאולי
עכשיו הפסקתי
גבוהות גדרות התיל
צעקתי, חדלתי.
אחרת אני
לא רוצה להרוס את הרגע במילים מיותרות.
מישהי=) אקח לצומימישהי=)ילדה שגרה בבית ליד
ילדה שמחה עם משפחה
הצל נהג להסתכל עליה
לשמור עליה מרחוק במבטו
וכשמדי פעם זרקה אליו חיוך
היא האירה את כל עולמו
הוא דמיין את ילדותו
דמיין שיש לו משפחה אוהבת
דמיין שהוא רצוי למרות שתיקתו
אך המציאות כואבת
ואלו הכל היו דמיונות
ובסופו של יום
הוא היה לבד, עייף מלחכות
לחכות ליום הטוב
שכולם אמרו שבסוף יגיע
לחכות לסוף השקט
הסוף שאותו כבר לא יפתיע
והוא חיכה
כי לא היה לו משו אחר לעשות
הוא חיכה
אך בלי באמת לקוות.
בוקר אחד
הצל שלנו היה בגינה
הוא צפה בילדה מתארגנת לבי'ס
ובראשו חיבר לה שיר עם מנגינה
הילדה כבר יצאה מן הבית
חיכתה להסעה בתחנה
שלחה חיוך מהיר אל הצל
ןהאדם, חייך בחזרה
היא שאלה אותו איך קוראים לו
אך הוא לא ענה
אמרה לו ששמה הוא חרות
והוא שתק, כאילו כבר ידע
ופתאום, בלי שום אזהרה
היא ירדה אל הכביש
אמרה שהוא התופס
והוא חייב לתפוס אותה מהר וחיש
הוא ניסה לומר לה שתעלה למדרכה
ולא הצליח להוציא מילה
הוא ניסה לסמן לה שהיא יכולה להפגע
והיא לא הסתכלה
ההסעה החלה להראות באופק
והילדה על הכביש עדיין שיחקה
לא ראתה אותה מתקרבת
לא ראתה את תנועות החרדה
היא רק הרגישה דחיפה חזקה
וקול צרוד לוחש לה "רוצי!"
היא נדחפה על המדרכה וראתה את האיש
שמילותיו האחרונות היו
"קוראים לי יוסי".
אז זה יפה כמו תמיד
ואני הייתי משנה רק בסוף,
בגלל שלדעתי העיקר זה האפשרות שהוא ישבור גם את הלב שלה,
הייתי כותבת ב2 השורות האחרונות:
'ותוציא מהמיטה שלך את הרסיסים,
של הלב שלי'
זה גם נשמע יותר טוב, אבל איך שבאלך
מצטרף להערה של שורדת.
וזה באמת ממש יפה.
טיפות דם נוטפות
מהלב השסוע
ניצב ומשקיף
מעל שפת התהום.
טיפות דם נוטפות,
צונחות ומתלקחות
על הקרקע המושלגת
ממיסות את מעטה הקרח
מעל הגבעול הבודד.
טיפות דם זועקות,
מהדהדות בתוך השקט
מבקשות להסתפג
בקדושתה של השבת הנכנסת.
כאן, טבע הילל כאב.
מסע שורשים.
רוח אופק. עתיד.
קלעי גלים.
פרדוקס.
--
(אל תשאלו).
אז החלטת לעלות את זה בסוףכישוף כושלבלבול
כאבם הילל עתיד.
רוחם,שורשים.
אגוז מסע.
פרדוקס עתידי.
טבע כאן כאב.
|גרוע בשירים|
|חוזר לתחום שלו לאחר תרגיל כושל|
טל אוריהפרדוקס שורשים
כאן טבע.
אופק עתיד,
מסע גלים,
רוח כאב כאן.
מחכה לשקטאיבדתי את השיר
ודווקא חיבבתי אותו ביותר.
אז אני אנסה לשחזר, מקווה שיצא כמה שיותר מדוייק:
מסע גלים
רוח קלעים
...
אוף לא זוכרת עוד
מצאתי אותו!!
מסע גלים,
רוח קלעים,
כאן עתיד,
כאן אופק,
כאן כאב.
כאב רוחות,
כאב שורשים,
כאב מסע.
כאב, כאב כאן,
עתיד.
(בשורה השניה מהסוף זה כאב בעבר)
אופק
שורשים,
כאב קלעים.
מסע,
רוח גלים.
עתיד,
טבע אגוז.
כאן.
כאב מסע.
עתיד - שורשים,
אופק - קלעים,
פרדוקס - גלים גלים.
כאן - טבע
כאב מסע.
מסע.
כאן שורשים,
כאן אופק,
כאן עתידך-
רוח.
זה לא נשמע כמו משימה מסובכת
היית יכול להביא את זה כשיר רגיל והייתי אוהבת את זה עדיין
מעורר מחשבה
תודהרון א.ד
בשמלה ורודה ועגילים
סובבתי בין חולות וגלים
ובסוף
בין גווילים חומים מצאתיך.
ראש קרח עטור ניצחונות
משא של חמישים שנות גלות.
בין המדפים ישבה השאול
שיכורה מנצחונות ובידה מכחול
ואני הקטנה בשמלה ורודה ועגילים
במקום למצוא אותך בין הגלים
בתוך גווילים חומים מצאתיך.
ומישהו הבחין בנבל
קבור בחולות המדבר
נוגע מיתר במים...
ומישהו שמע גניחות
מתוך החולות
ואם היה מתבונן היטב
לראות את הלחות הנערמת
וזורמת...
מאמיר ההר אל שיפולי החולות
.המיתרים השסועים הפכו לנחלי מים אדירים
גורפים זכרונות,מכים על הגלים וניבלעים
עם ההסטוריה והדגים.
מי פורט בחובבניות על הכילים?
מי שוחק המיתרים וקושר בהם סיפורים עצובים
מי כתב את התווים
מי הפך את הסימפוניה למרש אבל המוני
לא אני.
אני רק נבל תמים בחברת נבלות.
בצומת דרכים-
בנקודת המפגש של מיתרי הכסף
יש רק שביל אחד שיורד
מהאגן בו נקווה
מפל דמעותינו.
את ממתינה שם,
מאפילה בדמותך על ההר הגדול
אליו אני נושא את עיני
בכל יום מחדש.
כי בכל יום מחדש,
דמותך הערפילית
משתקפת בתפילותיי,
ומפגש המיתרים הנרעד
מניע את רוחי לכתוב-
על המפגש מחדש
בצומת הדרכים של נשמותינו,
על השביל היחיד היורד אל העמק,
הנפרש לרגלינו
כתמונת חלום-
השתקפות תפילותינו.
