פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 504)

מראת כאב
דגלים מתעמעמים באבל
דגלי אבל
ומוות
שליטת רשע
צריך לנשום לפני שמדברים
לא מדברים
וחושך

לקוות
לחיות
ולמות
כדי לחיות
 
אבל לחיות באשליה
כיסויי עיניים נמכרים בחוצות
כתובים על קלפים ועורות
האשליה החונקת
מונעת חשיבה
 
ביקשתיו ולא מצאתיו
והנני
אינני.
ערפו ראשי בקץ חוצות
ודמי יזרום כנחל
לרגלי קלגסים.
 
6 מיליון אורות נשמה שנסקו לגבהים ונפלו לבור תחתית ונסקו לגבהים
ורק אני
לא מסגלת להתרומם
או לחשוב למעלה
 
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך
ואומר לך
בדמייך
חיי

גבול-
המוגבלות,
והרעד
שבכאב שבך.

הגבולות,
שלא נותנים לנשום.

המסגרת,
שמזכירה כמה אני רוצה
לפרוץ אותה
וכמה היא כובלת אותי בצחוק מתריס.

כמה מחשבות
והחלטות על מציאות
שפשוט נשברות
שהגוף הגדול
פשוט קטן מידי
מלהכיל

את הכל.

-מצחיק, אבל נכתב לאחר סתם כאב קטן אחרי יום עבודה מתיש. אשמח לתגובות

ים

כחול

רגוע

מלא בחול

רוצה כל כך ליגוע

להרגיש,

אבל אם תסתכל טוב

הוא כמו אותו האיש

מבחוץ הוא

רגוע

מלא בטוב

רוצה כל כך להכיר

לראות

אבל מבפנים חסום בהרבה חומות.

שבתוכם אתה טובע כמו הים.

מסתובב במערבולות

כמו הגלים שמסתבכים עם עצמם בלי שום יכולות.

וכשבסוף מגיע לאור

לשמש

מגלה שהגעת כבר בסופו של יום

כמו שקרה בליל אמש

רוצה להיות כבר אחרי

כעוד יש שמש

כשעוד יש אור.

רוץ ילד רוץ
אין לך מה לחפש פה
אומלל כאן
רוץ מהר ככל יכולתך
אנחנו תקועים פה לנצח
במציאות האפורה
אבל לך יש עוד תקווה
יהרגו אותה פה אז
תברח

טיפה אחר טיפה-

אחר טיפה של דיו,

חוצבת בסלע

הכובל את ידיך

מונע מהם מלכתוב-

 

את אשר על ליבך.

אבק הזהב

שנזרה לתוך העיניים

לא ייבש את נחלי הדיו

שזורמים בין אצבעותיי,

רוחות הצפון

לא יסיטו ממקומם את שטף המילים

שמתפרץ ונדחק

ומפורר את הסלע

שסוכר בעד הזרם,

מונע מהלב לעלות על גדותיו.

 

אתה נשאר אתה

גיהינום נשאר אתה

 

ובין כאב ובכי

ריק מזדחל

חודר מבין חרכי נפש מצולקת

מחנק כללי

 

מוות בא לימים

מוות בא ללילות

אוסף חבריו

הדימום מדמם מתדמה לדימדומים,
שמדמים את השמש, שמדמה חיים.
הדימום הדומם מדמים את הכל,
כשהדימוי הדומם מדמם לו בקול.
אך הדם דימיוני רק דימוי לא דימום,
כך דמיינתם דימיונות דימיתם מציאות
אז אתם תידממו דמיינו כך שטוב,
ואני אדמם בדממה עד אינסוף.


זה לא הכי טוב סתם משהו שהתחלתי באמצע הלילה ואיכשהו הפך לזה.

כשבאת אלי

גבעול דק ורך הייתי

ירוקה ורכה, מחפשת חום

וכשבאת צמחתי השמימה

כשבאת אלי

גזע עבה וגס

בטוח וסומך בקרקע בה הוא נטוע

יודע שנים וחרוש אגדות
הצמחתי שורשים
והיום, עלוות אמירך בחיי מרשרשת
ומרגיע כל תנודה.

מוזמנים לנחש על מי/מה נכתב השיר

את הסיפור הזה נויה לא זכרה

לא מהצד שלה לפחות

את הסיפור מהצד של אמא היא הכירה טוב מאוד

כשהייתה קטנה יותר היא הרבתה לשאול על זה

"אמא למה יש לי קו על הפנים?"

"אמא למה הפרצוף שלי שונה משל ילדות אחרות?"

"אמא כשהיית בגילי גם לך היה פצע כזה?"

"מתי זה יעבור לי אמא?"

הייתה שואלת

ואמא כל פעם מחדש הייתה נאנחת ומושיבה אותה על הברכיים ומספרת

בסוף הסיפור כשנויה שאלה

(כל פעם מחדש)

למה היא לא זוכרת את זה

אמרה אמא שכשהכאב גדול מידי אנחנו מעדיפים לא לזכור

לנויה זה נראה תירוץ מוזר

וכשהשתמשה בו כדי להתחמק מצרות

(כמו הפעם ששברה לאמא את האגרטל מהחתונה)

אמא כעסה ואמרה שזה לא דבר לצחוק עליו

אז היא לא צחקה

וכשלא היה לה הצחוק

וכשגדלה והבינה שסקרנותה מעיקה על אימה

היא נותרה חסרת כלים חיובים שהכירה לטיפול בפצע 

וכל יום כשעמדה מול המראה

התאונה הזאת עמדה מולה

כפצע גדול ומכוער מאוד

 

הכאב לא הפסיק

אבל לטענתה של אמא נחלש באופן משמעותי

לפעמים ישבה נויה תוך שהיא אוחזת בפצע בכאב

ותהתה איך יכלה לסבול כאב נורא מזה שהיא חשה עכשיו

יום אחד אמא ראתה אותה מתעוותת מכאב של הפצע

הדאגה על פניה העדינות הייתה ברורה

ונויה מיהרה לחייך

ולטעון שהכי גרוע כבר עבר ועכשיו זה חלש יותר באופן משמעותי

וזה הרגיע את אמא

למרות שנויה עצמה לא ידעה אם זה נכון

כך הפסיקה נויה להראות כאב

והשאירה אותו בפנים

במשך השנים הוא התפתח וטפח ככדור שלג שגדל עם הזמן

אבל כל עוד לא עשתה רעש או סימני אי נוחות זה לא הפריע לאף אחד

 

נויה אומנם לא זכרה את התאונה

לעומת זאת היא זכרה את המבטים בכיתה אחריה

בהתחלה היו התלחששויות

ומבטים חודרים שמוסטים ברגע שהיא משיבה מבט

לאחר מכן

כאילו מישהו הטיל צו

הם התנהגו אליה כרגיל

אבל היא זכרה את המבטים

היא זכרה את פניה החלקות קודם לפציעה

וראתה מידי יום את הפנים הרעננות של חברותיה

וזה הספיק כדי שיכאב לה

וכדי שתרגיש כל יום כמה היא מעוותת

 

וזהו

לא תמצאו פואנטה לסיפור

היא לא עשתה ניתוח פלסטי ונהייתה למלכת היופי

היא לא השלימה עם המראה שלה והעבירה את ההרצאה הכי נצפת בטד

ולא התאבדה או הגיעה למוסד פסיכיאטרי

היא פשוט התמודדה לבד

וכשלא יכלה היא שיתפה את אמא

כמובן שכאב לאמא לשמוע כמה כואב לה

אבל כשאמא מחבקת והרופא יודע שכואב ונותן תרופה

פחות כואב

 

לנויה לא היה סיפור גרנזיאוזי

היא הייתה מכוערת בעיני עצמה

וכאב לה

אבל היא התמודדה עם החיים הלא נוצצים שלה בלי מייק אפ

רק עם הרבה אומץ

 

 

 

 

תחת הירח

לא תמצא שום דבר,

רק חול פורח

וריק של מדבר

שנשאר.

 

תחת הירח

פני אדמה סדוקה,

רק תל אבנים

ושביב של חיים

שנשר.

 

ומתחת ללבנה

תציץ קרן נושנה

שתרפא ותזהר

ותאהב...

מעכשיו.

את שם.

זאת לא נקודת ציון גאוגרפית, משהו שתמצאו במפה.

זה יותר עניין מחשבתי.

ההבנה שבכל רגע את שם, נכונה לעזור, מוכנה לדבר, זה מספיק לי.

מספיק כדי שלעולם לא אהיה עצוב.

מספיק כדי שמדי פעם תמצאו אותי עם חיוך טיפשי נסוך על שפתי.

מספיק כדי שגם כשאת לא שם, אזכור איך זה כשאת כן.

למקום הזה אני זורק את כל העצב, ולוקח ממנו את השמחה.

המקום משמיד את העצב בזכותך, ובזכותך הוא מעיין נובע של שמחה.

אני מקווה שאני נמצא במקום הנכון, בשבילך.

יש לי געגוע

וקוראים לו בשמך

הוא כואב ומתרוצץ בתוכי

ונושך

אבל אני מתענג על הכאב

ומקווה שבסוף הוא ייפתר

שלא אצטרך עוד להתגעגע

כי את תהיי שם

יש דברים בליבי שהייתי רוצה לספר לך

יש דברים בתוכי שהייתי רוצה לשתף אותך

יש בנשמתי מילים חמות שהייתי רוצה לומר לך

יש בעיניי ניצוץ כשאני רואה אותך

יש בי כל כך הרבה אהבה לתת לך

לחבק, לפנק, לאהוב ולהגן

כל כך הרבה רגשות סוערות בתוכי

יש בי שאלות רבות שעולות כשאני רואה אותך

והתשובות כל הזמן רק מתרחקות ממני

כל מה שרצית עשיתי, כל מה שביקשת קיבלת

האם אי פעם שאלת את עצמך מה אני רוצה?

מה אני אוהבת? ממה אני סובלת? ולמה הפכתי להיות למישהי שאני לא?

למה אני שותקת? ולמה אני מוותרת?

נכון אני אוהבת אותך ומפחדת לאבד

אם אני אגיד לך את כל מה שעל ליבי

כל מה שמציק לי בך, אתה תקום ותלך מבלי להסתובב לאחור,

מבלי לדעת מה עברתי וכמה סבלתי בגללך וכמה שאני עדיין אוהבת אותך

חברים וחברות ,

אנשים כותבים כאן דברים מדהימים ומרגשים .

מאוד כייף לקרוא הכל!

אני חושבת שאנשים מבחוץ שלא באתר גם צריכים לראות את הדברים הללו,

אני בעד שנפרסם איזה חוברת או ספר כדאי מאוד!

מאוד אשמח אם אנשים יגיבו ותתנו את דעתכם על הנושא

 

ירדן.

שלום, התחלתי ב"ה לכתוב סיפור לפני כמה חודשים.. ורציתי לשמוע ביקורת בונה או סתם תגובות להתחלת הסיפור. תודה רבה מראש לכל משתפי הפעולה

 

צבע! הכל מטוייח בצבע.
נכנסתי לחדרי הגדול מדי שקירותיו נצצו בבוהק של צבע ירוק זית ושמנת שנצבע זה אתה. החדר היה מסודר כאילו לא היו בחדר לפני כשעה שיפוצניקים סוחבי דלי צבע כבדים.
מסודר. עבודה טובה של שרה שתמיד הייתה נקייה מלכלוך ורבב כראוי לעבודתה- פינוי הלכלוך.
השלכתי את הילקוט מגבי ונאנחתי תוך שאני נופלת עמוק לתוך רכותה סופגת הייאוש של מיטתי רחבת השוליים. מעיפה בבעיטה נעל אחר נעל.
קושי. אי הבנה. סיזיפיות.

ייאוש. ייאוש. ייאוש.
היכן את פשטות? היכן את שלווה?
אייכה החיוך? שמחה?
ענווה?
ריח הצבע ליטף את אפי. מלטף ומלטף. מחניק אותי. אני הולכת. בורחת.
חיטטתי עמוק בארון הבגדים שלי מעיפה חצאיות צבעוניות. טישרטים-כחולים, ירוקים, אדומים נופלים. מצאתי את שחיפשתי. ריח הצבע ממשיך להציק.
לקחתי את קופסת הקרטון הקטנה, שהכרתי מקרוב לפני כמה חודשיים. יצאתי למרפסת שלי. הוצאתי מבין כל הסיגריות הלבנות, חסרות הצבע חוץ מסופן הצבוע שחושף את תכלית חייהן הקצרים, הרגעיים.
שאפתי שאיפה ארוכה מהדבר שהפך למקור הנחמה שלי.
שואפת ונושפת את כל רגשותיי האצורים בתוכי, את תיסכולי הכואבים, את הדברים שלא יודעים, מה שאני לא יודעת. אני לא יודעת כלום!
זה לא אמיתי. יש משהו מעבר. חיי תורה. מה זה אומר?
יש משהו אחר או שזה זה, אבל אחר - אמיתי.
אמת. דינג. דינג. דינג. המילה הצטלצלה במוחי.
מחפשת מחפשת- אמת. מחפשת אולי לא במקום הנכון.
כי חיפשתי אך מה שמצאתי זה סיגריה שאליה אני יכולה לנשוף את כל השקרים בעשן אפור. ושהיא נגמרת-
השקרים? אינם נעלמים. רק ממשיכים להתריס עד לפעם הבא שאנשוף אותם החוצה לכמה רגעים.
מוציאה את השקר על ידי השקר.

נשפתי ושאפתי. שוב שוב. הדלקתי עוד אחת, השקרים היו רבים.
הסיגריות הפכו לחברותי הקרובות, חברותי השקריות.

שקר ועוד שקר יוצא וחוזר.
היום ככה, מחר כבר לא.

מדברת ככה, מולו כבר לא.
הראש חושב לא, כן, לא, כן.
רוצה את זה, אבל לא באמת.

הצביעות מרקיעה שחקים אך איך אפשר להבין מבין כל השקרים. כך גם האמת הפכה לשקר, החוט ביניהם דק, דק. לא פלא שבחרנו ליפול.

 

כל הזכויות שמורות

בשבילך לא היית אוכל כלום.
היית סתם מסתובב רעב.
כי לא רצית בשבילך כלום;
רק בשבילי.

אבל אני מזן אחר,
ואיני צריכה לאכול כלל.
אך אתה,
אינך מסוגל להבין זאת;

אז אכלתי,
כדי שגם אתה תהין לאכול,
ולא תמות ברעב.
אחר כך רוקנתי הכל בפינה.

אולי כשנגדל,
אני יצליח לגרום לך להאמין,
שדי בשובע שלך, כדי להזין אותי.
כי רק בשבילי אתה אוכל.
ורק בשבילך אני אוכלת.
למרות, שאיני צריכה.

זה מבולבל מעט.. סליחה..

_ _ _

 

התמוטטות החומות 

שוברת אדמה

בקיעי ארץ

יפילו אנשים

בוקר חדש

לא הפציע מזמן

רק חושך מתגבר והולך

רק חושך

מבוך כאב ובכי

חיוך

זיוף

צללי דם מהלכי קירות

רק לנסות לא לטבוע

 

חטא חוזר זה חטא

זה חטא

קול ישן צועק

חטא חוזר זה חטא

זה חטא

גיהינום בדרך

 

חומות הזכוכית שלי

יעמדו איתן

גם אם רועדות

 

כאב לי

וגעגוע שמו

אולי דווקא שמחת? איך אדע

כל מה שנשאר

הוא געגוע לא מוסבר

כאבים לא אוהבים להסביר את עצמם

כמוני.

בגוף זר

בגוף שנוא

מצויה נשמה חבולה.

זה קשה

נשמה נאבקת בגוף.

 

האדם ישאף תמיד

לפרוש כנפיו.

ואני

רק רציתי לעוף.

 

 

_ _ _

 

סליחה אם זה לא מובן

אני בתקופת כתיבה כזאת