פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 508)

נייר
אש להבה-
מתפרצת, לוחשת
שלהבות מרקדות.

סופה
זעם וסער
מחוז ערפילים
נמוג ונגלה

לחישה
נסתרת-מתלהטת
דימויים, כיסופים
הד אילם

נשיקה
מזכירה נשכחות
הרי-מצוקי תהום
נפערים לבאות

ואתה-
כוסף, מתאווה
מחפש מפלט
ישן אך ער
כמו חלום בלהות

אתה נודד
מנסה קצת לגעת
בלב, בגעש
הנפש סוערת
הנפש גועשת
לפניך שינוי
מאחוריך אבק עכור
כל אשר שלחת ידך ונגעת
ניתז וניתץ מבעד לאצבעותיך
אתה מתנשף, נושם עמוקות
מנער את ראשך כמו כלב
מטשטש מתעטש
גבולות נמוגים
הגוף נעלם
זכית-רוח
לא זכית-
גוף הופך גופה
צללית ישנה
צללית יבשה
מה האמת?!
מה השקר?!
טובע,טובע,
טובע...

היכן בעולמי אוכל לראות

צפריר דק המוביל למאורות

אותם ביקשתי לראות מימיי כיונק

היונק משמעות ותבונה ותשובות.

בועות של קצף מתגלגלות לה על האף,

משקפות לה ניקיון וטיפה של ברק.

היא משפריצה על החלון, על השולחן והרצפה,

מקווה שתנקה גם את הפנים שבתוכה.

 

היא מוסיפה קישוא וגזר, חרוסת ותות,

מערבבת, מקפלת וחותכת קצוץ.

מוסיפה למטבח ריחות וטעמים ,
ומעשירה את עצמה בתכונות ותבלינים.

 

וברגע האמת היא פותחת את הלב,

עם תרמיל ומקל היא משתדלת להתחבר.

מנקה קצת אבק מתריסי נשמה מוגפים,

ומאפשרת לעצמה להתמלא בכוחות מקודשים.

 

 

יושבת בגינה שומעת מנגינה

לחן של פסנתר למגרפה ומעדר

לחן של חליל

לעצים ולדחליל

צליל מיתר מתוח

בשריקת הרוח

לחן של גיטרה

לסנונית השרה

 

סימפוניה של הטבע עם רוח,צליל וצבע.

לצמיחת השורשים יש צליל מאוד מרשים.

קונצרט של החורש ,בוקע מהשורש.

פריטת הקונטרבס של ענפי אגס

צליל פעמונים של עץ דובדבנים.

 

ועל כולם מנצחת יד מאומנה

של אמא אדמה.

כל יום היא מבקשת,עוד צלילים של כלי הקשת

כי בלי המנגינה אין צמיחה ואין גינה

בתוך הנשמה תמיד יש מנגינה

הכל פורח ומואר

בצליל של נתינה.

בס"ד

במשך שבע שנים מידי יום היא עברה שם

בלי מודע,

אך רגע לא עצרה,לא הביטה

והיום,

היום זה היה כבר אחרת.

היא אזרה אומץ.

היום היא הסתכלה.

דפיקות ליבה החלו במרוצתן

די,זה לא כמו שהיה אז,לחשה להן להשתיקן

אך ממאנות הן מלהקשיב לה,ומתחזקות משנייה לשנייה

נשימתה נעתקה.

עורה קפא לנוכח המראה

אותו היום..

שלפני שבע שנים

כן,שבע שנים

היה זה בחול המועד..סוכות,היא מהרהרת

אותו בנאדם ..נבל..מטונף..מכוער

משקפי שמש

קירח

צעיר

עם ג'יפ

הכל היה נראה כל כך תמים וטוב

עד שפתאום

יד

שאלה

חלון.

עיניים.

בהלה.

ריצה

היא לקחה את אחותה בת הארבע על ידיה והחלה לרוץ

זה לא היה כוחות.הוא עם אוטו...

נכנסת לסמטה

ומתחילה לבכות

מאין יבוא עזרי..

נשימתה נעתקה בן רגע

האוטו עצר

עברו חמש שניות ששהה שם.

ואז נסע.

אותו רגע ארור.שבכתה לה בשקט באותה סמטה.

שחשבה אף אחד לא שומעה את כאבה וגילתה היא שטעתה 

היא חזרה הביתה.אך הכל ממשיך מאיפה שעצר

כולם שמחים..הכל רגיל

העולם לא עצר מלכת למענה.

והיא..נאלצה להמשיך בשלה.

אז,

אם תראו

ילדה רגילה למדי

עם עצב בריסיה

עם שבר באישוניה

..

תזהוו מיד 

 

ותדעו,

שהילדה הזאת היא אני..

 

כל היסודות ניבנו על סודות

הסקרן ירצה אותם לגלות

השקרן ירצה אותם להסוות

הספקן יאמר שהכל  שטויות.

 

יסוד העולם שייך לכולם

זה סוד כמוס ומושלם

ממנו יוכלו להינות

יחידי סגולה שירצו לגלות.

 

המילה עולם מלשון העלם

את החוקר אתה מגלם

כל יום חדש הוא יום למחקר

קבל השינוי

שחרר המוכר.

במידה והוא מר

הוסף קצת סוכר

 

כל סוד שתגלה

אותך ימלא

הכר תודה

תרגיש מעולה

 

המשך לחקור עד סוף המסע

זה נקרא לחשוב

מחוץ לקופסא.

היא מרחפת לה למעלה, על קצה הצוק.

מרקדת בלי פחד, בעצימת עיניים, אינה רואה כמה קרובה היא אל ההתנפצות ללמטה. היא

שואגת מול הרוח,לא רואה ממטר את כל הקהל המסתכל עליה. היא צוחקת בקולי קולות,

ולא אכפת לה מההד המגלגל את צחוקה מסוף העולם ועד סופו. היא כל כולה חופש. אינה

מכירה את גבולותיו.

ואני?

אני שוכבת למטה, מרוסקת מהנפילה. ממלמלת תפילה אילמת- רק שלא תיפול.. כי אחרת-

מי אם לא היא

ירים את כל המתרסקים

חזרה למעלה?

ב"ה

מחכה
צופיה

שתושיט
יד
מתוך הבדידות
הכאב
ותשמע צעקתי
מחפשת
קירבה
ללב
מחפשת
להיות
משפחה
מחפשת
בית
מקום בו אשמע
מי אני
מקום
שבו
'אייכה'
ייענה
'ויקרא'

אבדתי
לא מוצאת
את
השביל
מחפשת
סימן
שיוביל
אותי
חזרה

אבא
תן לי
לב
בית
מקום
בעולמך

עצוב וקשה, כואב מבפנים

לך, כי את שקועה בעצב

ואני איתך על כל פנים

אבל לא יודע אם אעמוד בקצב

 

אבל מה אם בכלל

פעולה תהיה שטות

כי כשמישהו אומלל

להצטרף זו טעות

 

אולי עדיף לשמוח

ולו להקשיב

לעזור לו לשכוח

ואת החיוך להשיב

 

ולכן אנסה

בלי לפגוע, כדאי

להיות הזה

שאומר לזה די.

נתיבים ברורים
של אבנים לבנות
כבר כוסו בגאות הים
ושירת הציפורים נבלעה
עמוק בתוך שאגות הרוח הסוערת.

אתה מתריס כנגד הרוח השואגת
מכונס עמוק בתוך עצמך
מסתחרר סביב גרעין
עמוק של שקט
מדומה.

הרי לא לאומנות חרוזיך,
אז למי אתה שר?
הבט עמוק
בלבך
אתה יודע
והיא הרי עדיין מחכה
לנשמתך.
 

עת-

לכל, זמן ועת
לכל חפץ
תחת השמים.

לכל, צליל ושקט
תחת
מילותיך.

לכל,
זמן להיות
זמן לחדול
זמן לקחת
זמן לאהוב.

עת לחבוק ועת רחוק מחבק.

עת לאהוב אותך,
ואת להטיח ביקרות
כדי לזעזע אותך.
לנער חזק כדי לקדמך,
ללמדך לבאות.


עת ספוד, ועת רקוד
ועת לקפץ בין שניהם בניגוד
שהוא כלא אפשרי.

עת געגוע מר
ועת שלווה מלטפת.

לכל ריח ושיר,
לכל מנגינה יקרה שעוטפת
לכל דף לבן
לכל עט לצייר מילה.


עת לתקווה,
עת ליאוש,
עת למר,
עת למתוק.

לכל,
זמן
ועת.


שיר, שמסכם לי את התקופה האחרונה..
איני כותבת הרבה אז סילחו לי אם אינו מקצועי או ברמה.
נסיתי,
וחשתי בצורך לשתף..

החוזה

 

תחת עץ התמר

יושבת חושבת

לא מתעכבת.

תחת עץ התמר

יש לי משהו לומר.

 

יש משחק ילדים בשם לגו

ומשחק של גדולים בשם

אגו

הילדים לומדים לפרק

לחבר

לגו ללגו

חבר לחבר.

אצל הגדולים

זה משחק אחר.

 

בארץ קטנה אוכלת יושביה

חיים בפחד כל תושביה

חוששים זה מזה

פוגעים זה בזה

וכל עבריין לצדיק מתחזה.

יש תוהו בבוהו על פני תבל

כמו המגדל שהיה בבבל.

 

לכל משחק יש חוקים וכללים

הקטנים מבינים ניצמדים לחוקים

הגדולים לעומת זאת מסרבים להחכים

 

בקומה השניה של מגדל בבל

גרה משפחת עם ישראל

משפחה תוססת עם רצון גדול

איש את רעיהו מתקשים לסבול.

 

רודפים זה את זה

גונבים זה לזה

ובכך מפירים את החוזה!

על הדלת כתוב: כאן גר עם עצוב

ששכח לחיות עם עצמו בשלום

וניפץ לעולם את החלום.

 

בשאר הקומות במגדל בבל

חיו שכנים של עם ישראל

הם לא רגועים ובעם ישראל

מבצעים פיגועים.

 

משפחה יקרה משפחה אהובה

יש לייקום הודעה חשובה

אם השלום ישכח ייכחד

המלך ימלוך לעולם ועד.

ורק אחרי שלמלך נוכיח

שהאגו נעול בסוגר ובריח

ואת אהבת הזולת נוכיח

ייעלם המלך יתגלה המשיח!!!

מתהומות נפשי הדהדה זעקתי
ולך כמהה נפשי
והוא ידע את תוך ליבי
חולשתו וגודל גבורתו
ומה ביקשתי לעצמי למעט הכרתי
בטוב, בנועם וברוך
והוא הכיר בכל

הירח תלוי בשמש

הבטתי בו ליל אמש

עגול יפה ומואר

כשאורו ידעך

יהיה כבר מחר.

שאלתי אותו המון שאלות

למה בשמש הוא חייב

להתלות.

ואם השמש תחליט יום

אחד

שהוא לא כל כך מיוחד

ותיתן את אורה הזורח

למישהו אחר

לא לירח.

 

הירח שתק ובהה בכוכבים

ראה אותם נופלים וכבים

ניפרד מהם בדממה דקה

חש לבד   חש מועקה.

הירח החליט לחפש חבר

שניראה כמוהו

פחות או יותר

הסתובב וטייל בשביל החלב

כשלא מצא הוא נעצב.

 

בצר לו פנה לענן שחור

שעטף את כולו

ונסוג לאחור

אמר הענן לירח

אין לך זוהר אין לך אור

בלי השמש אתה סתם כפתור.

 

ענה הירח בקול נעלב

השמש אותי לעולם תאהב

הטבע ברא את שנינו יחד

היא מעל אני מתחת

שנינו יודעים לתת ולקחת

השמש מעניקה לי אור זרחני

ומאפשרת לי להיות

מי שאני!!!

היה לה חיוך שמעולם לא ירד. היה לה חיבוק שתמיד היה שם כשקשה וכשקל. היתה לה אהבה כל כך גדולה לכל אחד ואחד. והיה לה קלילות שכל אחד ראה.
אבל החיוך היה זיוף, היא התאמנה עליו שעות שיצא כמו שצריך, מושלם. והחיבוק הוא היה בעצם בשבילה ולא בשבילם. את האהבה שהיא נתנה לכולם היא חסכה מעצמה היא האמינה שהיא ראויה רק לשנאה. והקלילות שלה היא היתה סתם הצגה.
אבל אנחנו המשכנו להאמין לחיוך ולחיבוק לאהבה ולקלילות, האמנו כי זה היה יותר קל. האמנו עד שזה היה מאוחר מדי, האמנו עד שהיא כבר לא היתה.

יום השישי

בשעת בין ערביים,

מול הנייר

וספל הקפה

 

העננים סוגרים סביב

אך נשמתי חופשיה

צוללת בשערי הזיכרונות

נישאת על כנפי רוח

אל תוך מרחבי הרמה.

 

הו נשמתי!

בטיסתך מעל כתף חרמון

שברי לך קרן שמש

והבליחי לעבר עברי

הנאבק תחת ענני סערה

 

הביטי-

ים שיבולים זהובות

מרכין ראשו לכבודך

הוא מחכה למגעך,

חייל בודד ברקע

מתפלל לכה דודי.

היי
יוצא לי הרבה לכתוב למגירה. אני גם מאוד אוהבת להלחין אבל את זה אי אפשר להביע כאן

זה שיר שכתבתי לפני שנתיים והוא בא מאמת פנימית שלא מצליחה לצאת החוצה..

אשמח לתגובות שלכם! בבקשה לא לצחוק

 

בחשכת הליל בצינת השחר העולה

מבט קפוא על פני תהום

מול בר שלא יחזור

והווה שלא מרפה

 

וקרנה של הזריחה כמו מציפה הזיכרון

את הרז אותו מסתירה

מעיני השמש המאירה

לא אוכל את זה לספר

רק לשתף בו את הליל

לא זה לא כותרת לשיר, באמת הרבה זמן לא הייתי כאן..
אחד מהשירים האחרונים.

 

פרברי בית המדרש, במקום תורה שם תפילה.
פאותיי עדיין לחות. הרגשת טהרה עולה מהטבילה.
תפילי בראשי, נזכר, כזוכרי על משכבי.
את פניך ד' אבקש בעמדי בתפילתי.
מחפש מקום לתפילתי, מרגוע לנשמתי.
ממלמל מעשה קרבן, אך מתפלל, מתי אקריב את עולתי.
בפסוקי דזמרה ליבי סוער, אל קריאת שמע בואכה.
אז אתפלל, אזעק וארקוד רק לך, לכבודך.
ופתאום, הנץ החמה, אור עדין מתחיל לעלות מהרים.
אור נשקף אל מול שדות העמק, גווני אדמה ואש להם משתלבים.
ניגש ברעדה לחלון, משקיף אל מול השמש שכקרבן עולה.
ולמול מחזה נשגב זה, אומר בלי נשמע קולה: לך, דומיה תהילה.
 

אני החיבוק.

שלו, שחברה שלו שברה את ליבו.

שלה, שחותכת את עצמה כי לאף אחד לא אכפת.

שלך.

גם כשאת לא מסתכלת, גם כשאת בועטת ומרביצה ונושכת.

אני החיבוק, מחבק וסוחט מהם את כל הרע.

עובר ממקום למקום, משאיר אותו נקי אחרי.

אבל ניקיון הוא רק העברה של הלכלוך למקום אחר.

אין מלוכלך כמוני.

ואת, כמה שאסחט אותך תמיד תישארי מלאה.

אולי עוד חיבוק אחד ודי?

בין העיקר ובין הטפל

מסתתרת חוכמה

חוכמת האל.

 

עמוד ישר אל תתפתל

עצום עיניים התפלל.

 

מתוך התפילה תיווצר

פתילה

תצית להבה ותיצור

הילה

בתוך ההילה תחוש מוגן

המורה מופיע כשהתלמיד מוכן.

 

אדם מתפלל כשהוא חש חיסרון

מבקש מילוי מבקש יתרון.

מפליל עצמו כל יום מחדש

חושף נפשו ומה שהוא חש.

 

בין העיקר ובין התפל

האדם בקלות מתבלבל

לעיתים שוכח את המטרה

החץ ששלח חוזר חזרה.

התפל הוא אפל

העיקר הוא מואר.