פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 507)

נחלים סוערים
של דם ליבך
שוצפים בדרכם
אל תוך מדבר שומם
של גווילים ריקים.

אתה כושל
מתווה בידך
את שפת האפיק,
כושל ונופל,
מתבוסס והולך
בדם ליבך.

המדבר מתמלא והולך
במילים הכתובות
בדם ליבך
ליבך הוא מעיין תמיד
אך שיריו עודם חסרים
את מילת הסיום.

אתה פוסע
צועד לאיטך-
דמות זעירה על גדות נהר שוצף
טיפות של דיו מדם ליבך.

האזן לרוח
היא קוראת מתוך נשמתך:
אל תיפול, גם אם כשלת!
היא ממתינה לך שם
מעבר לעיקול הבא:
מילת הסיום-
מילת הפתיחה

איש יקרים,

יושב אני וכותב לך.

מנהג אבותי בחג המצות, מנהג מיוחד הוא.

אספר לך עליו.

ישבו אבותי בבית גדול. חלונות סביב לו.

מהחלונות ראו הם הרים. 

הרים ירוקים.

הוציאו אבותי ירק מיוחד.

צבע הירק ירקרק.

טעמו כטעם ההרים.

מביטים הם להרים חתכו את הירק.

כל אחד מבני המשפחה קבל חלק.

הביט הוא בחלק המיוחד ואור על פניו.

אור מיוחד מאיר.

מביט על ההרים מברך הוא על הירק.

מכניס הוא לפיו את הירק הגנוז.

ואומר משהו. מביט הוא מעבר להרים.

תודה.

כשמגיעה שקיעת השמש יצאו אבותי לרחובות העיר.

באורות של קדושה צעדו אבותי לעבר ההרים.

כשהגיעו להר הייתה קרובה זריחת השמש.

עמדו אבותי על פסגת ההרים.

אורות עצומים. 

מביטים למרחק.

ורוקדים לכבוד ה' יתברך.

תודה.

 

כמו עלה קטן שצמח לו בודד בגן
מחפשת את המקום שלי,
כולם מסביבי יודעים לאן נושבת הרוח,
ורק אני כבר ביאוש לא מוצאת טיפה של כוח..

הכל נשרף הכל בוער,
גם הלב שלי,
הדמעות לא עוזבות,
עולות חונקות אותי.
הכל נשרף הכל בוער,
זה לא אפשרי,
המשפחה שלי איננה כאן
ואין מי שישמע אותי

זוגות ילדים-נערים מסתובבים ברחובות. מסתכלים זה על זה בעיניים כלות. אהבה מזויפת וכנה, משחקים בפינה. נותנים נשיקות: בוקר טוב, לילה טוב, ונשיקת ביניים. זורקים אחד את השני אחרי יומיים. נאבדים קצת במירוץ אחר האחד, מתחתנים בסוף עם מישהו (מיוחד?). ילדים נולדים והכל כאילו לא עבר.

אהבה היא שם הדבר.

היא היתה שם, תמיד היא היתה שם, באותו המקום.

כאילו מחכה רק לך. מחכה לכל האנשים שיבואו, מחכה להיות אוזן קשבת, כתף לפריקה, יד מנחמת, ועיניים של השתתפות בצרה.

היא היתה שם, מחכה. לפעמים הגעת, וראית שיש כבר מישהו לידה, אלו היו הזמנים, שאתה חיכית לה.

 

עברו שנים, והתרגלת לראות אותה שם, באותה התנוחה, עם אותו מבע מתענין, ואותו מבט מופתע – נרתע כשסיפרת על משהו רע.

ולא שמת לב שבין פעם לפעם היא קצת השתנתה, היא עוד היתה שם, כמו תמיד, והקשיבה, והכילה, וניחמה, בדיוק באותה הצורה, אבל משהו כבר היה שונה, לא ידעת להגדיר בדיוק מה.

מדי פעם בפעם כשאף אחד לא היה לידה, היית יכול לראות מין צל מהיר עובר בזכרונה, אבל גם אם ראית אותו פעם או פעמים, היית בטוח שזה רק ריצוד האור על עיניה, איזה מין ענן שהסתיר את השמש שמאירה אותה. לא ניסית להבין מה קרה.

 

והיא, היא עוד היתה שם, ומדי פעם כשהשקט שלה השתתק פתאום היא הצליחה לשמוע, דברים שהיו, דברים שהיא לא רוצה לדעת, לא רוצה להרגיש. אבל הם היו שם, והעבירו צל בעיניה, ולאט לאט היא הקשיבה לך ולאחרים קצת פחות. ופחות היתה מסוגלת לנחם ולעזור, ואנשים הרגישו שכבר משהו השתנה ולאט לאט עזבו אותה לנפשה, ונתנו לה עוד זמן להקשיב לדברים האלה שהיא לא רצתה לזכור.

אז יום אחד, כשהקולות היו חזקים מדי, והאנשים שקטים מדי, היא קמה, והלכה לה, הלכה למקום בו אין איש שמכיר אותה, אין איש שנשבה בקסמה, ולא רואה את הצל שמעיב על חייה.

ואז אתה הגעת, והיא לא היתה שם, בשבילך, אפילו פתק, מכתב, משפט על החול לא השאירה אחריה, היו רק זוג עקבות יחפות וקטנות שהטביעו חותמה על החוף.

אבל אתה לא חשבת ללכת אחריה, אז נשארת, חיכית שתשוב.

ולא הבנת, שלא רק אתה צריך אותה,

לפעמים,

גם היא צריכה אותך...

אבל יום אחד תבין, אני בטוחה,

ואז תמהר אחריה, להחזיר לה מעט אהבה,

אבל אז,

תגלה,

שהגלים כבר שטפו את העקבה האחרונה...

היא שוב הגבירה את הווליום

כאילו קיוותה שרעש חזק יגבר על עוצמת המחשבות שלה

אבל לצערה

הוא אפילו לא התקרב לעוצמת הצעקות שבקעו מתוכה

כל מאורעות היום האחרון שוב הילכו אימים מול עיניה

 

שוב היא ראתה את כולם רוכנים מעליה

אמא עם המבט המודאג

אבא עם דמעה לא אופיינית וכמעט לא נראת בזוית העין

ורופא לא מוכר מסנוור אותה בפנס

ואחר כך מתחיל לדבר אל הוריה כאילו היא לא שם

"ברור שזו לא סתם תאונה

הילדה סובלת מתת משקל

אני מופתע שרק עכשיו היא התמוטטה

ואם נוסיף לזה את החתכים לאורך כל הגוף

אי אפשר שלא לקבוע שזו בעיה נפשית

אני מעריך שזה אנורקסיה

אבל כמובן שכדאי לקבוע תור לפסיכאטר"

היא רצתה לענות

לצעוק משהו

אבל התשישות הכריעה אותה

ושוב היא שקעה בשינה

 

יותר מאוחר היא קמה

וכשחזרו הביתה

הוריה לא אמרו מילה

כאילו דבר לא קרה

רק כשרצתה ללכת לריצה הקבועה שלה

הם אסרו עליה וסגרו אותה בחדר

אז היא שמה אוזניות

והחלה לעלות ולרדת מין השרפרף שמצאה בחדר

עולה ושומעת אנורקסיה

יורדת ושומעת את קולה שלה צורח "מהר יותר שמנה"

עולה שוב ושומעת את קולו העבה של הרופא מיעץ ללכת לפסיכאטר

יורדת ונזכרת בדמעות שירדו כשעמדה מול המראה

מגבירה את הקצב

ואת הווליום לנוכח כל הצעקות שעולות בתוכה

ומוצאת את עצמה תוך עשרים דקות שוב על רצפת החדר חסרת נשימה

 

את סוף היום כבר בילתה בפיג'מה עם ריח מעומלן

במחלקה סגורה

 

________

 

אני לא יודעת מה קורה לי לאחרונה

הכל מרגיש לי ממוחזר

יש לי המון לכתוב והכל יוצא צולע

עצות לשחרור מחסומי כתיבה?

אורה הייתה ילדה מיוחדת. היא אהבה את כולם. היו המון אנשים שאהבו אותה בחזרה, והיו אנשים שלא. אורה ידעה שזה בסדר. שלא כולם אוהבים את כולם, כמוה. היא הסתפקה באהבה של אבא ואמא, של כמה חברות בכיתה, של האחים ובני הדודים. גם סבא וסבתא אהבו אותה, והמורה, והמנהלת והמוכרת במכולת. ולא אכפת היה לה שיש כמה בנות בכיתה שבכלל לא אכפת להן ממנה, שהשכנה המבוגרת תמיד מתלוננת עליה ושהמורה למדעים תמיד מכשילה אותה. כי הכי חשוב, שיש אנשים שאוהבים אותה.

ואורה גדלה.

כשהייתה נערה, היא רבה עם החברה הכי טובה שלה ועם אמא. פתאום כל החברות קצת התרחקו והמורות כבר לא שמו לב לתלמידות, אלא רק לציוני הבגרות שלהן. אורה אהבה את כולם, אבל אף אחד כבר לא אהב אותה.

ואורה הייתה לבד.

וכשאדם נהיה לבד, הוא הולך לאיבוד בתוך עצמו. אורה הסתכלה פנימה, בחנה מכל הצדדים, והתחילה להבין למה כבר לא כל כך אוהבים אותה. לפעמים אין לה כוח והיא לא עוזרת בבית. לפעמים היא מתרגזת על החברות והאחים. היא כבר לא מתנדבת כמעט לשום דבר, לא עונה תשובות בשיעורים. היא מתכנסת אל עצמה, אל הבדידות. ובכל זאת, בסופו של דבר היא הייץה רוצה להישאר עם כל האנשים שסבבו אותה, היא עדיין הייתה נחמדה וחביבה ברוב הפעמים, אז למה זה ככה?

אז אורה חשבה לעצמה, שכנראה ההתנהגות שלה, גם כשהיא נחמדה וגם כשלא, היא התנהגות מרגיזה ומעצבנת. כנראה שלא אוהבים אותה, כיוון שיש בה דברים שאפשר לשנוא.

אורה שנאה את עצמה.

היא החליטה לא להעיק על האנשים, ופשוט לעזוב אותם. היא המשיכה ללמוד ולחיות, אבל עשתה הכל מבלי לתקשר עם האנשים. השכנים אמרו שהיא משוגעת. שיש לה מבט חלול על הפנים. הרופא שאמא לקחה אותה אליו אמר שאין מה לעשות. שזה יעבור. אבל זה לא עבר. ואורה נהייתה אטומה יותר ויותר.

 כשהיא גדלה עוד יותר, היא התחתנה. היא לא הכירה אותו, ולא ממש היה אכפת לה. אבא מצא לה אותו. עוד אחד משוגע כמוה. לא יודע לדבר. אורה ידעה שהיא צריכה ילדים. לא אכפת היה לה מה יאמרו עליה, אבל בתוך תוכה היא אולי רצתה בכך. ואכן, אחרי שנתיים, נולדו לה תאומים. בן ובת. אמא נתנה להם שמות: מנחם ואורית. שיכניסו קצת נחמה ואור לחיים שלהם.

הבעל של אורה, שלא ידע לדבר ואפילו לא לחשוב, עבד במפעל. אורה הייתה יושבת כל היום בבית, בוהה באויר או קוראת. אמא הייתה מגיעה לכמה שעות ביום ומטפלת בתינוקות. ואחרי כמה חודשים, מה הבעל של אורה. הוא היה מצונן שבוע שלם, וכנראה חטף דלקת ראות. הוא הפסיק ללכת לעבוד ורק שכב במיטה, אבל לאורה לא היה אכפת אז הוא מת.

ואז אורה קמה. ההבעות חזרו לעיניים שלה. הבעות של עצב, של ייאוש. בידיים רועדות היא ארזה בתיק בגדים לתינוקות, וכמה צעצועים. היא הניחה אותם בעגלה והתחילה ללכת. כשהגיעה לבית של ההורים, היא צלצלה בדלת. כששמעה את צעדיה של אמה, מיהרה לרדת במדרגות. היא שמעה את הדלת נפתחת ואת קריאת התדהמה של אמה, ויצאה מן הבניין בריצה. היא נעמדה של שפת הכביש. הרמזור הראה ירוק. כשהתחלף לאדום, והאוטובוס שמעבר למעבר חציה החל לנסוע, ירדה אורה אל הכביש בריצה, לבקש סליחה מבעלה.

במקום אחד גר אחד.

קוראים לו איש כשר.

ולפסח הוא כשר.

הוא שמור מאוד.

הוא מהודר מאוד.

הוא עובד ביידים.

אומרים עליו שהוא ממש איש של יד.

מצת יד.

ובשמו המלא

"איש כשר לפסח"

את היית ילדה קטנה
שחייכה כל הזמן
ואף פעם לא חשבת על בריחה
ואף פעם לא הצצת במראה

את גדלת מעט
וחייכת קצת פחות
אבל עדיין חייכת
והצצת קצת במראה
אבל ממש קצת

את גדלת ממש
ואף פעם לא חייכת
וכשחייכת,זה היה בשביל אחרים
וחשבת על בריחה כל הזמן
ואף פעם לא הצצת במראה
כי שנאת מה שראית שם.

 

שחר מפציע,

הילה זהובה עוטפת מארג של דרכים

הנפרש מול עיניך.

 

נשמתך מנגנת,

ובעיני רוחך משתקפים

אותם ערבי שבתות,

שכה אהבת לחלום.

 

שא ידך

אל עברך הצופה אל המחר

ממגדל השן

המשקיף מהאתמול.

 

הבט בו,

הבט כיצד הוא כורע

תחת משקלם

של צללי ההווה

 

הבט בו,

הוא ממתין לך-

לשירך,

ממתין שתצייר לו מחדש

שחר מפציע.

ביום שבת אחרי המבול

יתאדו המים יחשף המסלול

תחילתו ממקום שאינו נודע

סופו ישאר כחידה.

אינני פוחדת,אינני רועדת

עליו בבטחה אני צועדת.

 

בדרך אפגוש המון אנשים

חלקם טובים ,חלקם נחשים

אך מה שבטוח אלך עם הרוח

וכמו בגן עדן,אקטוף תפוח

כשאנגוס בתפוח-איש לא יאמר

שהמתוק הזה הוא בעצם מר.

 

ביום שבת אחרי המבול

אניח רגליי על המסלול

אלך עקב בצד אגודל

אבנה את דרכי חזקה כמגדל.

 

המסלול מתפתל ,מתיישר,זוויתי

ורוחי וכוחי הולכים איתי

במקום בו אדרוך -יהיה נועם ורוך.

 

כשאגיע לצומת דרכים ,אצטרך שוב לבחור

האם בלבן או בשחור.

לא היינו שונים
כולנו נלחמנו באותה דבר
באותה מחלה ארורה
אז למה? למה הם כבר לא פה?
למה אני כן?
איםה ההגיון פהה?
למה לקחו לי אותם?
לאן הם נעלמו?
זה מה שתמיד שאלתי
ותשובה ברורה לא קיבלתי
אמרו שהם הלכו למקום אחר למקום טוב
לצקום בלי טיפולים בלי ניתוחים בלי כאבים
גם אני רציתי
ביקשתי גם ללכת לאותו מקום טוב
למקום בו אין סבל
אבל אמרו שלא אני לא יכולה ללכת לשם
אני צריכה להמשיך להלחם
להמשיך לא לוותר
אז המשכתי
ואז שוב עוד מיטה מתרוקנת
ילדה בת שנה וחצי(קראו לה עדי אם אני לא טועה) הפסיקה לנשום
האהבתי את עדי
שיחקתי איתה שכבתי לידה עברנו ביחד את הטיפולים
ואז ביום אחד
היא נעלמה לקחו לי אותה
גם היא הלכה למקום טוב
ושוב אותה בקשה ללכת גם
לאותו מקום
ושוב מסבירים שלא אני לא יכולה
אז ממשיכים בשיגרת חיים כאילו כלום לא קרה
עבר מאז המון זמן
מגיל קטן אמרו לי לדחוק את המחשבות האלה
ביקשו שאני ישכח
פחדו שזה ישפיע עלי
ועכשיו כמעט 12 שנים אחרי
הכל חוזר אלי
ביקשו שאני יפתח את החסימה
שאני יתן לזיכרון לזרום
שאני יתן לו לחזור אלי
אז אני רק רוצה לבקש משו אחד
למקום שגל ועדי וכל שאר הילדים האלה נמצאים עכשיו אני לא יכולה לבוא
כי כמו שתמיד אמרו אני צריכה להמשיך להלחם
אז רק מבקשת תשמרו עלי מלמעלה
תנו לי כוח
רוצה להמשיך את החיים שלכם לקחו
אז בבקשה
תעזרו לי

בפסגה
שם למעלה
רציתי לצעוק
נשימה מאומצת
ושרירים כואבים
רציתי לצעוק שם אליך

על קצה התהום
אתה גרגר של חול
אתה כרוח הנושבת
אתה האתמול

והמים זורמים
מים חיים
רגועים ושוצפים
ממך ואליך

עם השקט הזה מסביב
והטוהר בכל מקום
באותו רגע
רציתי לחיות

אז שתקתי
כי השתיקה נדמית
כמקום שאיש לא הגיע אליו
כמו ההר ההוא

הייתם ליידי כשאמרתי
אני רוצה לחיות
חיבקתם חזק, בחום
מחיתם דמעות.

נהייתי כאור
הזוהר מהשמש
נהייתי אני
בזכותכם.

אבל העולם מסתובב
ולא נוכל לדעת
האם ומתי לנו
יסתובב הגלגל.

וראיתי פתאום
אתכם אחרים
וחשבתי שאולי
גם אתם לפעמים חלשים.

וזה קשה לראות
אנשים שאהבנו
קמלים.
וזה כואב כל כך,
מי שחיזק אותנו
נופל.
ואיך קמים?
אנשים שאהבנו נופלים.
ואיך הולכים?
אין מי שיאיר אותנו בדרכים.

כתבתי את זה אחרי חודשים שלא יצא כלום, אז זה לא הכי מוצלח

אשמח לתגובות

 

 

בעמק אחד

בין כרמים ושדות

גרה לה ילדה

שלא היו לה שום סודות

במשך היום

היא הסתובבה בין הכרמים

ובשעות הלילה

דיברה אל כוכבים

היא הייתה מאושרת

ואהבה את כולם

אך הם התבוננו בעין עקומה

ולא החזירו את אהבתם

היא הייתה שונה משאר הילדים

תמיד צוחקת עם חיוך ענקי

מחלקת לכולם מזכרות מהכרמים

הם פשוט חשבו שזה לא הגיוני

החברה נידתה אותה

אך היא כאילו לא שמה לב

פריקית, לחשו כולם

והיא עדיין ניסתה להתקרב

יום אחד

לעמק הגיע ילד חדש

הוא לא ידע על החרם

ואמר לה שלום מבויש

מיד כולם החלו מתלחשים

והחליטו לנדות גם אותו

התייחסו אליו כמו אל אוויר

ולא נתנו לו להסביר את עצמו

מיד החלו השניים מתקרבים

ובילו את כל יומם ביחד

הוא הצטרף אליה לכרמים

וצפה בכוכבים בלי פחד

קראו להם בשמות

והם חייכו עוד קצת

התעלמו מהם שבועות

אך להם כבר לא היה אכפת

ככה עברו שנים

וכולם גדלו

ואותו הילד

לצבא לו קראו

הוא ארז את התיק

ונישק את כולם לפרידה

חיבק את תברתו הטובה

והבטיח שיחזור במהרה

השבועות חלפו

והשניים החליפו בינהם מכתבים

הוא סיפר לה על המלחמה

והיא מסרה לו דש מהכוכבים

באחד מן הימים

העירה אותה דפיקה

היא נגשה לפתוח

וראתה אותם עומדים, קצת בבושה

הם אמרו שהוא היה גיבור

והיא שתקה בין הסדקים

הם אמרו שהוא הציל את כולם

אך היא לא רצתה להאמין

כולם הגיעו לנחם

ואמרו שהוא היה בנאדם טוב

ופתאום את כולם היא שנאה

וסילקה אותם אל הרחוב

היא כעסה עליו

שהלך בזרועות פתוחות אל מותו

והיא בכתה אליו

התחננה שיקיים את הבטחתו

 

בעמק אחד

בין כרמים ושדות

התחבאה אישה

ובליבה המון אבנים כבדות

היא כבר לא צחקה

ולא חוללה בכרמים

רק רצתה לברוח

ולהיעלם

בין הכוכבים

הגולם חולם להיות פרפר

עוטף עצמו ברצון משופר

עף מעל עיר

עף מעל כפר.

 

הפרפר בתנועה היה מאושר

למרות שהוא חי מהיום למחר

פורש כנפיים דקות ויפות

באור השמש נראות שקופות.

 

אך אל תתעו במראה העדין

על פרח יפה הוא פורס סדין

מניח גופו על עלה כותרת

משכיב עצמו בתנוחה נהדרת.

 

במשך הלילה כוחותיו פוחתים

גופו מתכסה במתווה של חוטים

שניטוו סביבו בצורה מיוחדת

בעוד חודש יקום ויחגוג יומולדת.

 

עכשיו אני גולם חשב הפרפר

ושוב הוא חש ברצון משופר

בכל פעם שאני מתגלגל

את כישורי אני מתרגל

וכך עובר שלושה מצבים

שאת המהות שלו מעצבים.

 

האדם הוא כמו פרפר

לעיתים מתעופף חש מאושר

לעיתים מתכסה בחוטים דקים

ואחרי שסלח לעצמו ומחל

הוא מתגלגל לזחל.

מתחיל מחדש את המהות

של אדם עם מודעות.

אתה זוכר?

את אותה הפעם 

שלא הנחתי לך לומר---

ואבנים של שתיקה נפלו בינינו.

רק ידינו האחוזות

נלכדו תחתן.

 

אתה שומע?

זעקותי אילמות

תחת משאן

של אבני הבדידות,

שרק דמותך בזכרוני

מחייה אותן.

 

אתה יודע?

יש בי אבנים של כאב

והן חופרות בי עם הזמן.

והן קובעות להן מקום בליבי

וחונקות את נשמת חיי,

 

ורק ידך המושכת

מחייה אותי.

בגלל שבתחילת הדרך של כתיבה

הייתי שמחה אם תסבירו לי איך נכון לכתוב, באיזה מילים, איפה סימני פיסוק, מתי לרדת שורה, מה זה פרוזה <> וכל מה שיוצא מן כתיבה...

 

תודה.

שתמשיכו לכתוב. ולגעת בלב כ"כ קרוב.

התכנסתי עם עצמי.

מתחת לגבי.

בתוך הכונכיה שלי.

מנסה למצוא בי את השובר גלים הזה שירגיע את הסערות אך לא לא מצאתי.

אני שבויה. קלועה. 

החברים ניסו וגם לא הצליחו.

נשארתי בים, ככה.

שאר הגלים ממשיכים לנוע,

אחד בשמחה,

אחד עם חיוך מרוח כזה,

אחד סתם אדיש,

אחד עם מילה טובה,

אחד בחיבוק,

אחד עם נגיעה,

אחד בפגיעה קשה.

אמרתי תודה.

ניסיתי שוב לעצור את הסערה

אבל כבר החול התערבב גם הוא

ועשה רוח חזקה.

הגשם התחיל במלוא המרץ.

דמעות דמעות שלעולם לא יגמרו.

קיבלתי הרבה מכות בסערה הזאתי.

אפילו לא שמתי לב.

 

ואז.

זה קרה.

הצלחתי להגיע לשובר גלים אחד שחשבתי שאולי ממנו נצא מהים בשקט.

הצלחתי להגיע למחסום הזה שכבר חוסם אותי שנים.

אבל לא ידעתי- מה? איך? למה? כיצד?

אז המשכתי. וברחתי. וחשבתי. וניסיתי. והתייאשתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלב אי שם רחוק יושבים להם המון נקודות טובות יותר וטובות פחות הם מחכות לדבר לגעת להכיר.

 

 

עטוף במחרוזות עלי תאנה
נאדר ואזור בשיר
צלילי נעימות מתנגנים בחופזה
בכל סימטאות העיר

ואני- אך עלם רך
כגדי היונק אל תוכו
מיני ארזים כטל הדק
השב אל בית מעונו

וחורשת עצים עטופה בתוגה
נהירות וקולות בוכיים
וליבי, אוי ליבי האכזר
נשסע לאלפי רסיסים

ומנגינת הנפש פורצת באחת
מכל בית וניר
על מקדש שחרב ומלך שנדד
עיני דמעות אביונים

ובעת אחפש בסתר,בלאט

מרגוע לנפשי שדאבה

לבית כנסת אפסע

שם נפשי ששצפה

תבכה בכי תמרורים

וכל איש ישראל והמון לאומים
לשלהבת אחת יתלכדו
ובאש האחווה
אז רקיע יבקע
ושרפי אש יתגלו

ואדון כל
מלך כביר
אז קולו ישא בגאון
וכל תינוק קט ועלם רך

אליו יצביעו בהמון


ואכן מה נורא
יהיה יום הנשגב
עת שברי תימהון יתנפצו
ועינים דומעות

ועיי חורבות

לשמחה אדירה יתנקזו

ומשיח נגלה

מעוטר כפריחה

וכתר חבוש לראשו
ובורא שיצהל

ובריאה מרנינה

תהדהד אל מול שמחתו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[את ההשראה לשיר קיבלתי לאחר קריאת הספר המדהים והמפעים "בשפריר חביון" של הרב סבתו שליט"א]

 

ב"ה

 

שוב

נפלתי

לתהומות

 

שוב

נפלתי

מהגבהים

 

אבא

הרם

אותי

מעפר

מוות

מאשפות

אבנים

 

אבא,

 

אבא?