פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 509)

התוכל לסלוח לי אחרי הכל?
התוכל להניח לעבר להישאר מאחור?

ואני רציתי לשכוח
היאך
והנך מגיע בסיוטים?

הן הייתי אני
ואלוהים
לא אהבת זאת?



אני ככלי ריק
ותקוותי המוות.

כשהשביל הסלול

אובד תחת מבטם

של צללי הערב הניטים

אתה עוצר בדרכך,

נשען לנוח על קרן שמש שבורה.

 

והעמק הססגוני

וההרים המוריקים שסביב

כמו מורידים בפניך את הכובע

עוטים  לכבודך

מעטה זהוב –אדמדם.

 

ומטה הנדודים

כבר מזמן זרוק הרחק

וראשך שעון תחת אבן שלווה,

המבקשת רק כמוך

להתחמם לצליליו

של היום החולף.

הייקו שכתבתי, שנועד לתאר את התחושות שאחרי חטיפת ורצח שלושת הנערים, הי"ד.

אשמח לשמוע תגובות, הארות וכו'. תודה רבה!

 

חֻרְשָׁה שְׂרוּפָה
צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת שִׁיר
דִּמְעָה נוֹשֶׁרֶת

 

נ.ב. התייחסתי לשווא נע כאל הברה, מה הנוהג המקובל?

אני

והם

רוצים לדעת

נעזור לך

אולי

לפחות

קצת

אני 

והם

רוצים לדעת

לא נפגע

אולי

לפחות

קצת

אני 

והם

רוצים לדעת

לא נשפוט

אולי

לפחות

קצת

 

אני

והם

מבקשים סליחה

ניסינו

אולי

לפחות 

קצת

מילים בקצה

נשימה בודדה

אותיות מרחפות

נשמה אבודה

רגע קט של מפולת

ושקט נשבר

אותיות, רסיסים

ומשפט מנוכר

השפתיים קפוצות

לב רוחש גחלים

ואשם רק הגוף

אוי, מילים, מילים.

מציאות מדומה שדוחפת

כמו רוח פרצים

רגליי כמו נטועות באדמתך

ופי אינו מפיק מילים

הזכות לאיזון ממני נשללה

וזכות החירות היא רק במוחי

 

בקדם השינה מחשבותיי מפליגות

ולפני הזריחה מקיצות את שלוותי

כי את הסודות שנפשי כבר יודעת

לא אוכל לשתף-

רק לשוב, לתהות, לבהות, 
ולהתפלל

כן.
למרות
שהדלת סגורה
אני שומעת את הקול שלו.
דופק, לא מרפה.
פיתחי לי.
הוא מתחנן.
משהו נשבר בקול שלו.
הקול, שדופק לי
על הלב,
ומלא אהבה אלי-
אחותי.
רעיתי.
יונתי תמתי.
בבקשה,
רק תפתחי.
זה אני,
אוהבך.
אהובך.
שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה.
ואני שומעת את הקול שלו דופק.
והלב שלי דופק
יחד איתו.
אבל אני במיטה.
ואין לי כח.
כבר פשטתי את כותנתי.
איככה אלבשנה?
כבר רחצתי את רגלי
איככה אטנפם?
ואז-
דודי הכניס את ידו מהחור,
ולא יכלתי להתאפק.
מעי המו עליו.
נזכרתי בטובו.
באהבתו אלי.
זה דודי וזה רעי.
וקמתי.
לפתוח אני לדודי.
אבל
מול עיני-
דודי חמק,
עבר.
נפשי יצאה בדברו.
רציתי שיגיד לי שוב
אחותי,
רעיתי.
יונתי תמתי,
פתחי לי..!
אבל
ביקשתיהו,
ולא מצאתיהו.
קראתיו,
ולא ענני.
-
השבעתי אתכן בנות ירושלים.
אם תמצאו את דודי-
מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני.
תגידו לו גם
שיבוא שוב.
הדלת שלי
פתוחה.

כלחמניות טריות על המדף

מונחות התחושות שלי.

מחכות רק לכם שתבואו,

תזרקו כמה לכלי.

 

תקצצו יפה, תוסיפו תיבול,

תערבבו הכל בסיר.

העיקר שבסוף תאהבו

את מה שיצא מהשיר.

 

תנסו להציץ אל נבכי נפשי

ולקחת איתכם מזכרות.

לא תבינו שכמה שלא תנסו

מהמציאות הן פי מאה חיוורות.

חשבתי

שהדמעות שנשרו בכותל

לקוחות מאותו מאגר

שמחלק לכולם

ויורדות כאבן

שנצורה שם

לעד,

 

ומצאתי

שהמים שנסכתי בבוקר

נשרו שם כדמעות

על הקיר העצום

שעוד לא יבש

ולא ייבש

לעולם.

רגע לפני הייתה לך הארה

ידעת שאין דרך חזרה

סרבת לעזוב,רצית לאהוב

הלכת לעולם שכולו טוב.

 

את אוהבת אותי אהבת אמת

של אדם חי לא של מת

אהבה אמיתית של אמא

פותחת לב חודרת פנימה

חיה,פועלת,פועמת

שם תמיד,היא לא נעלמת.

מהעולם שכולו טוב את יורדת הכי קרוב

נוגעת,לא נוגעת,תמיד קשובה שומעת

מחוללת לי ניסים

מחדירה לי שמש לכיסים.

 

אני לא כאובה ולא עצובה

את עוטפת אותי בשמיכת אהבה.

את איתי ,אני איתך

את אהבתי לקחת איתך

 

ואם בורא עולם יאפשר לך

הושיטי כנף ואתן לך פרח.

כתבתי שיר על גברת מרצה

מי שיחפש אותה

כבר לא ימצא.

הגברת עלתה על מונית

נסעה לארץ שינוי התדמית.

 

גברת מרצה היתה מרוצה

מהשיר הקודם הייתה לה מריצה

החליטה לאסוף חיוכים וחיבוקים

ובשאר זמנה לכתב כמה שירים.

 

גברת מרצה החליפה חולצה שעליה כתוב

כאן גרה בכייף גברת מרוצה

חושבת על עצמה ועל מה שהיא רוצה

מייד הרגישה הרבה יותר קל

כאילו שירדה המון במשקל.

 

פרשה ידיים כמו כנפיים

הרימה ראש הביטה לשמים

כל הכוכבים נצצו שם עבורה

וקראו בקול גדול את גיבורה.

 

לפתע נוכחה שעומד מולה מלאך

הוא אישר ללא מילים את השינוי המבורך

כל כך הרבה שנים חיכיתי לך אמר

לעשות שינוי לעולם לא מאוחר

 

כאן בארץ התדמית חושפים כל שקר ותרמית

ואם הצלחת והגעת עד הלום

אני מכתיר אותך ליהלום.

אני בא בשם הצדק

אמר האיש ולחץ על ההדק

אני בא בשם הדגל

אמר הברנש ובעט עם הרגל

אנחנו באים בשם אלוהים

אמרה הקבוצה רעולת הפנים

אני בא בשם האמונה

אמר הצעיר וביים תאונה

אני בא בשם הרוע

אמר הרוכב ועלה על אופנוע.

 

וכך עם הזמן עם תזוזת המחוג

מוצאים עצמינו בגוג ומגוג.

 

זו לא מלחמה לכיבוש אדמה

זו לא מלחמה על הר וחומה

זו לא מלחמה של חזון ותקומה

 

זו מלחמה של דמגוגיה על אידיאולוגיה.

אין כאן צודק אין כאן טועה

איש באמונתו יחיה.

 

האידיאולוגיה שלי:לא להפריד ,לא להפחיד ,לא להכחיד.

לשמר הכל כמו שהוא ,זה מה שברא הקדוש ברוך הוא.

בעיניים כלות הוא מביט מלמעלה

מתבייש שהרוע נעשה בשם אללה

את כולכם אני אוהב,הוא אומר ודואב

לא לזה התכוונתי הוא אומר בכאב

כולכם ילדים שלי אהובים

היו בני אדם,ולא זאבים.

אני לא עוקבת אחריך
את מהירה לי מידי
צועקת שליטה לתחושה
ותחושה בצחוק צלול ממשיכה במרוצתה
שליטה מתנשפת
עייפה
עוצמת עיניים
ובריכוז מופלא
פותחת בתעופה
תוך לא יותר מעשרה שניות
שליטה אוחזת את תחושה
תחושה מתפתלת בין ידיה
אבל כששליטה תופסת
היא לא משחררת

יחד הן הולכות לאישה הטובה
יושבות בגוף של עצב עצור
וכשהאישה שואלת מה שלום עצב
שליטה עונה בביטחון
נפלא
תחושה נאבקת על מקומה
שיחה שלמה שליטה מנהלת עם האישה
כשתחושה כבולה בידיה
רק בסוף השיחה
כשהאישה אומרת כשנגמר
תחושה נושכת את שליטה
ובמדקרת כאב שליטה משחררת
ואז תחושה מדברת
האישה מקשיבה למרות שנגמר
מקשיבה חמש דקות
ממשיכה לעשר
כשעוברת רבע שעה
אמא של עצב עצור
דאגה עצומה דופקת בדלת
וברגע שדעתה של תחושה מוסחת
שליטה שוב תופסת
אז
שליטה מקימה את עצב מהכיסא
ויחד עם דאגה עצב הולכת הביתה
כשהיא לגמרי בשליטה

"והיא שעמדה, והיא שעמדה..." 
ישבו כולם מסביב לשולחן בליל הסדר ושרו.
בפעם הראשונה, סבתא באה אליהם בשביל חג הפסח.
פתאום, מתוך השירה היא קמה.
עמדה, ידיה רועדות, וצעקה:
"והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם!!" 
כולם הביטו בה, המומים.
דממה.

היא היתה ילדה קטנה, בת שמונה או תשע, כשהשתלטו הקומוניסטים על רוסיה. יום אחד היא הלכה לבקר אצל סבא שלה. הוא היה אדם מאד מכובד ועשיר, עם בית מרשים והרבה כסף. היא נכנסה לבית, וראתה רק את סבתא שלה. שאלה אותה: "איפה סבא? אני רוצה לראות אותו." סבתא שלה ענתה שסבא עלה לגג. בדרכה למעלה היא תהתה לעצמה, למה שסבא יעלה לגג? זה כל כך מוזר...
היא הגיעה לגג. יצאה החוצה וראתה אותו שם. הריחה עשן. ראתה עשן.
"סבא, מה אתה שורף שם?"
"בואי מתוקה, ותסתכלי," ענה לה.
היא התקרבה. הסתכלה וראתה אלפי שטרות של כסף עולים באש.
"למה לשרוף כסף?! הרי זה כל כך חשוב!" היא לא הבינה למה סבא שלה, אדם כל כך מכובד וחכם, יעשה מעשה כל כך טיפש.
הוא ענה לה: "עדיף שיהיה לך סבא בלי כסף, מאשר שיהיה לך כסף בלי סבא... הקומוניסטים, הם באים. אפילו היום הם יכולים לבוא. הם יחפשו אצלנו כסף, ואם ימצאו הם יהרגו אותי."
לאחר זמן מה הם ירדו מהגג. הם ישבו בסלון, היא, סבא וסבתא שלה. 
פתאום.
דפיקות בדלת.
דפיקות חזקות.
סבא קם ממקומות ופתח את הדלת. בחוץ עמדו חיילים קומוניסטים, והם דחפו לתוך הבית. תפסו אותו. 
ותלו אותו על המנורה שהיה תלוי מהתקרה. 
תלו אותו. סבא שלה. סבא הגדול והיקר והאהוב.
"יש לך פה כסף?!!!" פקדו עליו החיילים. 
"אתם מוזמנים לחפש..." 
הוא ענה בזהירות, ידע שכל מילה לא נכונה והם יהרגו אותו.
"למי שייך הבית הזה?!" עוד פעם החיילים דורשים ממנו.
רגע של דממה.
הפחד גדל.
"לכם."
הם הורידו אותו מהמנורה שתלו אותו עליו.


"הסבא שלי, הם תלו את סבא שלי..."
שנים אחר כך היא בכתה.

ועוד הרבה זכרונות וסיפורים כאלו. מלאים בזוועות נוראות כאלו.

באותו ליל הסדר, הפסח האחרון בחייה, היא צעקה ש"הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם."
אמונה כל כל גדולה.
אמונה, למרות כל הקשיים והזוועות שחוותה.
מדהים.


********
תודה לכל מי שטרח לקרוא עד לפה
פרסמתי כבר בפורום אחר אבל רציתי להעלות גם פה כדי שתגידו מה אתם חושבים.
פעם ראשונה בהרבה זמן שהצלחתי לכתוב...

והוא נישק אותי שוב לפני שכמעט נעלם
במין הבעת תודה חסרת נשימה
שבערה בשפתיו הכחולות
והעניקה כוח לידיו הקרות שלפתו אותי.

עיניו היו ריקות מתוכן ולא אמרו לי
לאן הוא הולך
אבל במגע דמעותיו על פניי
הרגשתי את צעקותיו השקטות
את בקשתו המבויישת לעזרתי
לידי האוהבת
שתכוון אותו לחזור לחיים.

אם זה לשנות סדרי עולם שיגרמו לכאוס שלם
ויעוררו את כעסו של האל שלי
מול להחזיר אותו אליי
אז לי היה ברור מה עדיף

ובכל זאת רציתי להשאיר פתק על תלולית העפר הטריה
שאולי אלוהים יקרא
אם יהיה לו מספיק אכפת שנלחמתי מולו רק בגלל הצדק

ועל החול שהיה אמור לכסות את הילד שלי
כתבתי באצבע רועדת
אבל גאה
'סליחה'

ועמוק בלב קיוויתי שאלוהים יבין וידע
שלא באמת התכוונתי
להתנצל.

ניסיון ראשון (ואולי הצלחה) של חרוזים ומבנה מסודר.

להפתעתי, גיליתי שדווקא כתיבה שמצריכה יותר מחשבה וניסיונות, הכי משחררת והכי מועילה להרגעה...

מוזר, כי עד עכשיו חשבתי שזה רק חוסם אפשרויות של מילים...

אני אשמח לשמוע מה תאם אומרים על הקטע (שיר?) הזה.

באמת שאני אשמח, כי זו פעם ראשונה בניסיון הזה, ובאמת שהרגשות שלי עברו אל השיר, והוא נכתב ממקום עמוק וכואב.

ה', בבקשה שהוא יובן ושאני לא אצטרך לכתוב עוד על ההרגשה הזו, לעולם.

---

גם אם אשבור את העולם

ואבעט ואפול,

גם אם אטלטל את ביתי

בצרחה ובקול,

וגם אם רק אסתכל במבט

שאומר הכל,

עדיין ארגיש את החוצפה

והכעס הגדול

שנמצא בתוך גופי ומשמיד

והורס, ובת קול

שתגיד

את גופי לאפק

ואת לבי לנשק

ואת חיי למרק...

 

ועדיין ארגיש

שהכעס חיש

נוסע בכביש

 

ונכנס אלי, לתוכי

וקומט את מצחי,

מאבד את חיוכי

ומפריע לי הכי

 

מכל הדברים שיש שבעולם,

ונותן הרגשה שאין מושלם,

וחופש חדרי והורס את גילם

 

ומשמידני לאט,

בלאט

בלי שאני אדע,

במודע

ונשמתי שפרחה

לא תשוב,

לעולם.

רחשי ליבך
משתקפים בסערת הגלים
ושקיעת החמה באופק
מעיר בך את הניצוץ
שמדליק את כל הספינה בלהבה.

אתה הקברניט של נשמתך,
על מה אתה חושב
כאשר אתה עומד לבדך-
מתנדנד על קצה החרטום?

---------------------------
המפות הפרושות נגד עיני
כתובות בכתב סתרים
אך הגלים המכים בגוף ספינתי
אינם משקרים.

האופק הפרוש
במרחק נגיעה
אינו עוד סיפור אגדה,
הוא התגשמות התפילה
שנשאתי שנים
מתוך תא הקברניט.

מתחו מפרשים!
הרימו עוגן!
אנו מפליגים הלאה,
דרך הגלים
על עבר האופק,
ומי ייתן ומחר אדרוך בו
ומחר אציג את הרגל
על מפתן ביתי.

הוא אחז בידה הקטנה

וניסה לתאם צעדים

תוך כדי הוא חשב

לא קל ללכת כמו ילדים

כל צעד שלו

להם זה שני צעדים.

הוא הקטין את התווך

והשאיר רק מרווח

שיוכלו להיות ידידים

 

הוא קצת התעכב

והניח עקב

במקום בו דרך עקבה

וכך צעדו השניים בשקט

ובאופק זרחה התקווה.

 

לימים היא גדלה

כל צעד שלו זה כמו צעד שלה

הוא כבר לא התעכב להניח עקב

במקום בו דרך עקבה

 

הוא לקח יד אחרת של איזו גברת

בארץ אחרת.

דמיינו לעצמכם תיבה.

 

שחורה, אטומה.

 

ובתוכה מים.

 

 

אופיים של המים נשאר קבוע,

אך צורתם משנה ללא-הרף.

 

לעיתים הם כאגם רוגע,

נח ללא תזוזה וקול.

 

לעיתים הם כמעיין נובע,

מפכפכים להם ברוגע.

 

ולעיתים הם כלהב קורע, 

גועשים ושוצפים ללא מנוחה.

 

 

התיבה נלחמת לשמור על מסגרתה.

 

המים שואפים לברוח.

 

זרזיף מים חמק.

 

דמעה נפלה,

 

ודי.