פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 515)

****

נערך

וכשנמות אפילו הרוח לא תבכה את מותנו

מסדר מדוכאים משאלת מוות על שפתינו

מיליון כוכבים אך אף אחד לרצות

גוועים בחיים שלא למדנו למצות

גשם יורד על גגות עיר נדחת

עוד נשמה מאיתנו נופלת בורחת

אובדים במציאות סיוט של חלומות

השתקפותנו נעלמת בין אלף חלונות

וכשנמות אפילו הרוח לא תבכה את מותנו

מסדר מדוכאים משאלת מוות על שפתינו

אני ספקנית בקשר לסיפור הזה

לכן אשמח להערות איך לכתוב אותו מחדש יותר טוב

איפה הילד הזה?

ג'ו התנשם בעצבנות

הוא מאחר

כמו תמיד 

הפרעוש הקטן הזה

חריקה של דלת שמזמן היו צריכים לשמן גורמת לו להרים את המבט

רון נכנס הביתה במבט מושפל

'למה אתה עומד שם בצד ורועד?'

ג'ו התקרב לרון בזריזות

וליטף את כתפו בעדינות שנגדה את האופי שלו

'כשאני הייתי מאחר

והייתי מאחר הרבה

אבא שלי הרביץ לי

זה לימד אותי לקח

יש לך מזל שאני אבא טוב יותר

לכן אני לא מכניס אגרוף לפרצוף המטומטם שלך'

על הרצפה נפרשה שלולית צהובה

וג'ו עיקם את האף

ילד חלש

איך הדבר הזה יצא ממני?

אני עמדתי מול אבא שלי

כשדיממתי לא הרשתי לדמעה אחת לברוח

והוא

קיבל הורה טוב כמוני ועדיין מעז להתנהג בחולשה כזאת

בלחישה עצבנית הוא הורה לרון לנקות את הלכלוך שהוא הוציא בפחדנות שלו

ותוך שצפה בו מנגב את הרצפה

סיפר לו על העולם בחוץ

'אם נס יביא אותך לגדול ולהפוך למשהו

אתה תצליח להרוס גם את זה

אתה תמיד תאחר לעבודה

אתה תרעד מול הבוס שלך

וכשיצטרכו לקצץ בתקציבים ולפטר עובדים

נחש מי יפוטר?

הפרעוש שמספיק טיפש כדי לעשות הכל לא נכון'

רון הרים אליו מבט קצר

היו לו דמעות בעיניים

ובצעד מפתיע שלא תאם את האופי שלו

הוא אמר בחצי גיחוך

'כמו שעשו לך?'

אם אי פעם חשבו שמבט יכול להרוג

דיברו על המבט שיצא עכשיו מעיניו הפרועות של ג'ו בעת שצעק לבנו

'פרעוש כפוי טובה

אני כל יום מלקט כספים כדי שיהיה לך מה לאכול

כדי שלא תצטרך להסתובב ברחובות

היה יכול להיות לי הרבה יותר טוב בלעדיך

אחרי שהאמא המטונפת שלך עזבה

יכולתי פשוט ללכת

אבל אתה עוד מעז להתלונן

תשמח שיש לך מקום לישון בו'

הוא עצר רק לרגע לראות שרון מקשיב

'ועכשיו 

קח את ערמת העצמות המסריחות האלו

שמישהו כינה פעם כבן שלי

וטוס לחדר שלך'

רון רץ ברגע שהותר לו

וג'ו נכנס גם הוא לחדר משלו

טומן את ראשו בין ידיו ביאוש

הוא עשה כל מה שיכול בשביל רון

הוא נתן לו את חייו

ובכל זאת הוא הסתכל עליו ככה

עדיין הוא זילזל בו

לרגע היה נדמה לו שהוא הולך לבכות

אבל במהרה הוא קם על רגליו

כשהחליט

שהבעיה היא לא החינוך שלו

אלא הגנים הנוראים שהאישה הזאת הורישה לרון

הפצעים הישנים נפתחים מהר,

מהר, מהר מידי.

הפצעים הישנים מתאחים לאט,

לאט, לאט מידי.

ואת לוחשת לי ברוח,

באוזן

לוחשת.

בשקט בשקט,

שרק אני אשמע

את נוברת.

בתוך דמי,

דם חיי-דם כבודי

את מתפלשת.

כמו עוג מלך הבשן

חומות הגנה

ומצודי טירה

את ממוטת.

אבנים נכבשות בכבשן

כבשן חזק

מהול

אלף מעלות

טיפת שכחה

נשיקה חרישית

נעלמת באפילה.

ומתחת לפני השטח

הררי אלים זעים

מבועי חיים

נובטים ומשסים.

וטירה 

אחת קטנה

טירת חיים

ונשמה.

מיסתורי גאיות

מסתירים חיים

עיני לאה רכות

דמעת אוהבים

ציפורי מעל יבכו

עם רדת הלילה

ובעת אשכון בין כותלי-יה

אזכרה נגינתה

בלילה.

סליחה.

פגשתי בו,

באיש והאגדה

וניסיתי לקלוט ממנו

מעט שיטות,

מעט תבונה.

חיפשתי בו,

באיש והאגדה

ורציתי שיגיש לי

קצת עזרה,

קצת מרפא לנפשי החולה.

ויזרקני ארצה,

אותו האיש והאגדה

ואז הבנתי

שאיש ואגדה-

לא ילכו שניהם יחדיו.

ואז הבנתי

שאני בעצמי האגדה.

ופגשתי את תוכי

את עצמי, את אותה האגדה

וניסיתי, וחיפשתי

וקלטתי ומצאתי, והבנתי-

בתוך האגדה שבנשמתי

שוכנת הרבה אהבה.

למה ביקשת לעזור

כשבידך לא נותר עוד דבר

מילותיך נמוגות בחלל

לבך יתרוקן מרוקן התרוקן

אך לך אין עיניים להבחין

ברגע שהדלת נפתחה, הכה בי משב רוח חזק שאילץ אותי לפסוע חצי צעד לאחור.

הרעש היה מחריש אוזניים, בקושי שמעתי את המדריך.

חושש, לאט לאט, התקרבתי אל הפתח.

אחרי שכבר התרגלתי למקום הזה, כבר הרגשתי בתוכו מתאים, אני צריך לצאת.

הגעתי אל הפתח, והבטתי החוצה.

החוצה ומטה.

הראש שלי החל להסתחרר.

ומה אם משהו ישתבש?

לפתתי את המזוזות בשתי ידי ונשענתי החוצה, בוחן את התחושה.

הרמתי רגל אחת והוצאתי אותה מהפתח.

אולי עדיף לוותר על זה ולחזור?

לא, כבר מאוחר מדי.

אני כבר לא יכול לחזור.

אני מסתכל על ידי.

פרקי האצבעות שלי לבנים מכוח הלפיתה.

השאלה היא רק כמה זמן אמשיך לאחוז כך בקרנות המזבח, מתי אוכל לשחרר.

אני עוצם את עיני, ומשחרר.

רק שלא אתרסק למוות.

קטע שנכתב במהלך סדנת כתיבה שהשתתפתי בה בעבר.

אני לא לגמרי שלימה איתו ב100%, אבל החלטתי להעלות ולשמוע מה דעתכם עליו..

20150304003415.docx

זהו, זה קורה.

סכין ננעצת,

דם משפריץ.

זכרונות עוברים,חולפים,

ואנחנו?

אנחנו מבליגים,מדחיקים.

וכשזה קורה-

זה מרגיש כמו סכין,

אף אחד לא מבין,

מנסה, מנסה,

לא מצליח.

אולי עוד אנצח?

בחדר צר, כרגע קמתי.

איפה כולם?

איפה אני?

מנסה להיזכר, עם מי הייתי?

מתי הייתי?

האפילה המוחלטת מכבידה עלי.

אני שואף חלקים ממנה, ובכל שאיפה היא נדבקת לריאות וחודרת לגוף.

מגשש. מחפש מאחז כלשהו.

אין סימן לאף אדם אחר.

רק אני.

אני מתחיל לדבר.

קורא למישהו.

אחרי כמה פעמים, מתחיל לצעוק.

אני צועק, עד שאני לא יכול יותר.

אני צועק, עד שהדם חוסם את הצעקות בגרוני.

אני צועק, כאילו זה הדבר האחרון שאעשה בחיי.

דממה.

עכשיו גם אני לא יכול למלא אותה.

הדמעות, כבר מזמן אזלו לי.

למה הייתי כה טיפש?

רוב הזמן לא הייתי אתכם, וכשהייתי, כאילו לא הייתי.

אף פעם לא לגמרי אתכם, ועכשיו אתם בכלל לא איתי, ולעולם לא אראה אתכם.

לו רק ידעתם. הייתם חלק מגופי.

הייתי חלק מכם.

אתם לא פה.

עכשיו גם האויבים הכי גדולים שלי, אם היו, היו מנחמים.

כל יצור אנושי.

למה עזבתם אותי בצינוק נפשי?

כבר מגיל קטן

אדם לומד להיות חזק

מבחוץ

כי אין מה לעשות

אלו החיים,

החזק שורד.

"כשתגדל תבין"

כך אומרים כולם

"שהעולם לא כל כך ורוד כמו שאתה חושב"

עוד בטרם הספיק

לעמוד על טיבו של העולם

הוגדרו לו חוקים ברורים.

הובהר לו

שלבכות זו חולשה

ששמחה היא חולפת

שחבל לנסות

כי ממילא הסיכויים שואפים לאפס

שהציני הוא המוצלח

שלרמוס זו גבורה

ובקיצור,

שהעולם הזה רע.

אז הטוהר והתמימות

מתחלפים מהר מאוד

לקליפות של פחד

חרדה

שנאה

וציניות שמכסה על הכל

בעטיפה נוצצת

האדם מפחד מעצמו

מפחד להציץ ולו לרגע קט

מעבר למעטה שבנה לעצמו

ביזע של הכחשה

בדמעות של כעס

בשנאה עצמית שורפת

הוא יודע

שברגע שיעשה זאת

עמל של שנים

ירד לטמיון.

וככל שהזמן עובר,

הוא בונה מזה אידאולוגיה של ממש

משכנע את עצמו ללא הרף

שכך זה צריך להיות

כי אם הם אומרים

הם בטח יודעים

הוא מביט ברחמים

ובעיקר ביאוש

באלה שניסו אחרת

וכשלו.

שנלחמו

ולבסוף נכנעו לעוצמה הסוחפת,

אפשר לומר מפתה,

של המסיכה.

בעצם

כשחושבים על זה

זה מוזר

שאדם מסוגל להזיק לעצמו

להרעיל את עצמו בשליליות

רק כדי לברוח

מעצמו.

אבל כנראה

זה מפחיד לגלות

שאחרי הכל

אתה פגיע ושביר.

אדם מסוגל לבנות לעצמו תדמית של גיבור

ממש כל יכול

שברגע חורץ גורלות

שעל פיו יישק כל

רק כי הוא מפחד.

בדיוק כמו כולם.

המזל,

שכולם לא מכירים את "כולם"

וכך מעגל התרמית הזה

יכול להמשך באין מפריע.

יש בו משהו,

באגו הזה

המנופח הזה

שמתעתע

שגורם לחשוב לטווח הכי קצר שיש

שלא מאפשר להסתכל מעבר

לכאן ועכשיו.

אם יש משהו שצריך לרמוס

זה את הבלון הזה,

השקרן,

שכל מה שיש בו זה אוויר.

צריך קצת אומץ,

לנשום עמוק,

ולצאת לקרב.

זו מלחמה,

תמידית

אבל משתלמת.

***

אני מפרסמת את זה בחשש מסויים. מעולם לא כתבתי פה. בעצם, מעולם לא כתבתי באמת.

אין לי שום ידע בספרות או שירה, מעולם לא ניסיתי להשתמש בכלי הזה.

סביר להניח שזה לא מתקרב לרמת הכותבים כאן,

אבל פרסמתי בעיקר כי אני יודעת שיש כאן אנשים מיוחדים ועמוקים. ורציתי לשתף בתחושות שעלו לי.

ואם כבר, אז באמת יש פה אנשים איכותיים. אפשר ממש לקרוא ולהתפעם מהעוצמות. תודה לכם

בטירונות שלי, גיוס מרץ של שנה שעברה, התחלנו את האימון מתקדם שבוע לפני פורים. בפורים עצמו אחד החברה, דווקא אחד בסדר, נעלם באמצע היום. בסוף מצאו אותו זרוק מתחת איזה עץ שקמה בפינה נידחת של הבסיס עם בקבוק וודקה. במשפט הוא אמר למג"ד שהוא רק רצה לשמוח. אתה מבין אותי, נכון? זה פורים. אי אפשר בלי לשמוח.

לנו הוא אמר שהוא לא יכל עם כל הכאב-לב הזה. הוא לא הבין איך אפשר לעבור את פורים כאילו זה סתם יום.

***

עכשיו אני בדרך הביתה, ולמרות שעייפות תהיה התשובה למה שלומי אני לא נרדם.

יש רגעים כאלה שאמור לקרות משהו, והעולם מכין את עצמו לקראת.

הוא מניח במושב לידך אישה מבוגרת שמבקשת ממישהו שיבוא לפורים. הם רוצים להיות כל המשפחה. ביחד. הוא מניח את השמש בזווית שתצליח לסנוור אותי למרות המשקפי שמש. הוא זורע סדקים בכביש שיגרמו לאוטובוס לקפצץ כל הדרך אל הבית. הוא גורם לבעלה של השדרנית ברדיו לתת להשאיר לה פתק מתחת לקפה של הבוקר כך שהיא מגיעה אופטימית היום ומספרת לכולם שהשבוע יהיה פורים, ויש אחלה מסיבה בכיכר העיר. יהיה שמח. ואולי לא אמור לקרות כלום. אולי רק זה שהשבוע יש לנו פורים במדינה גורם לעולם להכין את עצמו.

השנה אני לא אשמח בפורים. כל המסיבות ברביעי בערב כך שגם אם יחליטו להוציא אותי הביתה לשבת, אני אצא רק בשישי. אולי בשבת בערב החברה יעשו לי שחזור מהמסיבה. לא שסביר להניח שיוציאו אותי.

כשהאוטובוס מגיע לתחנה שלי, אני מאכף תיק ויורד. עברתי חצי מהשירות שלי ועדיין מוזר לי לרדת בתחנה הזו עם כזה מטען של געגוע. בקו הזה הייתי חוזר מהתיכון. מסביבי היו אנשים הולכים הביתה, חוזרים מהעבודה, רואים בית אחרי ששכחו מה זה ניקיון של חדר. ואנחנו היינו בדרך הביתה ואפילו לא התרגשנו מזה.

***

יום שלישי בערב. אריאל המ"פ מכנס אותנו. מחר אנחנו מסיימים איפוס לכל המחלקה. המח"ט אמור להגיע למטווחים לראות מה המצב שלנו. אין צורך לומר לכם שאנחנו הולכים להיות מאה אחוז. תומר, הוא פונה אלי. אתה תהיה מנהל המטווח. קח איתך את שרון, המפקד החדש. אני רוצה שהמח"ט יחשוב שהוא הגיע לקורס צלפים. אם צריך, תנקב חורים עם עיפרון. בנוסף, לדתיים יש צום מחר, תענית אסתר הם קוראים לזה. אמרתי לו שגם אצלי בבית צמים. הוא אמר יופי. הוא מ"פ טוב. חוץ מזה שהוא אף פעם לא יורד לשטח ומשאיר לנו את כל העבודה השחורה. "יש להם ארבע מצוות. משלוח מנות, הם יקבלו משאית של ממתקים. מתנות לאביונים, הם דיברו עם הרב שיגיע אליהם. שיתנו צדקה. צריך גם לקרוא מגילה. תן להם שעה וחצי. זה מספיק. יש גם.. צבא זה צבא. על גופתי המתה הם יקבלו כאן אלכוהול. תגיד להם מראש שידעו שבסוף יום הם יסיימו את כל המצוות. הבטחה שלי. כל הסגל כאן עומד מאחוריהם והכל יבוא על מקומו בשלום." ככה הוא מסיים פקודות. חלוקת תפקידים. אני אומר, אתם מבצעים.

***

חודש לפני בלשכת גיוס, שנייה לפני האוטובוסים. עשרות הורים, תיקים, רגשות ודיבורים מסתובבים בפרגולה המוצלת. בפינה אחת כמה חברה עומדים מול הרב שלהם במעגל. מתגייסים ביחד. "אתמול למדנו מעשה של רבי נחמן על מדינה שהמלך והמשנה למלך מגלים שכל המדינה הולכת להשתגע." אומר הרב, קולו זקוף. איתן מול לבבות מפרפרים. "אם הם לא ישתגעו, הם לא יהיו מלך ומשנה למלך. הם מחליטים לקשור לעצמם חוט על היד. כך שכשהם יהיו משוגעים הם ידעו שהם כאלה. בצבא, אתם הולכים להשתגע. אני מבקש מכם, היו מלכים. תזכרו רצונות שלכם. תקשרו לעצמכם חוט על היד. שתדעו, אתם משוגעים. אל תברחו מהשיגעון, תאמצו אותו." והוא מוציא מתיק הצד שלו חוטים דקים וקושר על פרקי ידיהם. למען יראו וידעו, משוגעים אנו. הם לא בינישים, הם עושים שלוש שנים. ולחלקם החוט נשאר שלוש שנים. לחלקם הוא נושר בהתחלה. יש כאלה שהולכים אותו רק כשהם יוצאים הביתה. יש כאלה שהולכים איתו בכיס, וכשהם מניחים תפילין הם מוציאים אותו וקושרים על היד. חמישה מהם מגיעים לפלוגה שלנו, ארבעה מסתובבים עם חוט על היד. אוחזים בשיגעון שלהם בשני הקצוות. נפגשתי עם השיגעון שלהם בחג הראשון שלהם. פורים. חודש אחרי הגיוס.

"וצריך שידע אדם. וצריך שידע חייל." מסיים הרב אחרי שסיים לקשור חוטים. "שידע חייל שהשם שומע תפילה. ואם אדם יעצום עיניו ויבקש בכל כוחו, שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם את מה שהוא רוצה. הוא יקבל. אני מבטיח לכם. אם הוא לא יפסיק לבקש הוא יקבל."

והידיעה הזאת הולכת איתם, מנקרת להם בראש ועולה להם בפורים. כשבמקום להתחפש לחיילים, הם חיילים. כשמקום להשתולל בערב ולצחוק ולבכות את עצמם, הם עומדים בחי"ת ועוברים על נהלי בטיחות ללילה. כשמקום להתפלל שחרית ארוכה עם שאריות דבקות מהמסיבה של אתמול בלילה מפרגנים להם ונותנים להם שעה וחצי להתפלל. כולל מגילה.

והם מצליחים להחזיק עצמם כי אמרו להם שהם יקיימו הכל ואפילו דיברו עם הרב והוא בא במיוחד ואסף מהם מעות לאביונים, אבל הם. רק רצו לשמוח. והגיע שלב שהם כבר לא הצליחו להחזיק את כל הכאב לב הזה בפנים.

וזה לא היה מרד מאורגן. הם פשוט החליטו שהם שמחים. בלי אלכוהול. בלי מוזיקה. בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לאף אחד.

שרון המפקד החדש, מגיע אלי מבוהל כאילו עדר גמלים ברח לו ועכשיו הוא צריך ללכת לחפש אותם בכל המדבר. "אני לא יודע מה לעשות איתם הוא אומר לי. הם השתגעו." וצריך להכיר מערכת יחסים בין מפקד לפקודים בשביל להבין סיטואציה. כשאני מגיע הם עומדים בשלשות. עיניים עצומות. ממלמלים אנחנו רוצים לשמוח אנחנו רוצים לשמוח אנחנו רוצים לשמוח. אני צורח עליהם לסתום את הפה והם ממשיכים. אני אומר להם שמי שלא ישתוק יישאר שבתות עד סוף הטירונות ויעשה שתיים שתיים במטבח והם רוצים לשמוח רוצים לשמוח.

והם רוצים לשמוח רוצים לשמוח. אני אין לי כח לשטויות האלה. אני צריך שידברו איתי תכל'ס. "כמה זמן אתם צריכים?" שאלתי. אחד מהם עצר מהמלמול, בקול פגוע הוא אומר "פורים היום. היום שמחים." "כן, אבל כמה זמן? כל היום?" "כן."

"אין סיכוי. שתי דקות הייתם במטווח. שלוש דקות עשרה מכם מחכים בתוך המטווח לתדריך בטיחות." הם רצים. הם מגיעים אחרי הזמן. אני שולח אותם למטווח השני. הם מאחרים לי לזמנים. אני שולח אותם למטווח הראשון. הם מאחרים. אתם עוד רוצים לשמוח או שהיה לכם מספיק? רוצים לשמוח. רוצים לשמוח. אני מתקשר למ"פ. הוא לא עונה. אני מנסה שוב, תוך כדי שרון מגיע אלי בחצי ריצה. המ"פ לא עונה. שרון מתנשף ומבוהל, כאילו כל הגמלים חזרו שיכורים והוא צריך לצאת איתם למסע כומתה. "המח"ט. הוא. המח"ט הוא.. הגיע."

ואכן לא עוברים עשרים רוצים לשמוח רוצים לשמוח והמח"ט, נעליו המצוחצחות ושלושת הפלאפלים שלו נעמדים מולי. אני נעמד דום. מצדיע. הוא נעמד דום. משחרר אותי. הם רוצים לשמוח. הכל בסדר? הוא שואל אותי, מחייך. אני מרים כתפיים בחוסר אונים. "הכל בסדר?" הוא שואל אותם. "הקשב המח"ט! אנחנו רוצים לשמוח."

"נו מה הבעיה, תשמחו. אין לך התנגדות לזה, נכון?." הוא אומר לי והולך. והם לא מחכים לתגובה, מיד

הם מקיפים עצמם בעצמם. עושים עיגול.  מחברים ידיים. מתחילים לנוע בעיגול.

מסביבנו מדבר מוחלט. זה רק אני, הם, שרון ומטווח נטוש. בקטן יש גם עננת אבק מתרחקת. ועכשיו אני צריך למצוא סיום מוצלח לסיפור הזה. כולם אמורים לסיים איפוס היום. שקיעה עוד שעתיים. הם את האישור שהיו זקוקים לו כבר קיבלו. אם יש משהו שאני שונא זה שמטילים עלי משימות ושלא באשמתי דברים יוצאים מפרופורציות. אני רוצה להתפרץ למעגל. לסדר אותם בשלשות. אבל האמת היא שאין לי מושג איך מפרקים מעגל כזה, איך מסדרים התרחשות בשלשות. אז אני ושרון נעמדים קצת בצד. שרון מדליק סיגריה. "אין" הוא אומר לי. "רק דתיים יכולים להיות משוגעים כאלה. להתנהג ככה. לא לפחד מכלום."

הפלאפון של שרון מצלצל, זה המ"פ הוא אומר ומגיש לי את הפלאפון. אני עונה. "תומר!" הוא צועק אלי, יש משהו לא יציב בקול שלו. כמעט שיכור. "אתה לא תאמין מה מצאתי. אני בדרך אליכם. אני עם כמה חבדניקים שבאו לעשות לחברה קצת שמח." יופי, אני אומר לעצמי. בסוף הם ממילא קיבלו מה שהם ביקשו.