פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 534)

תמונה

 

תמונה,
מראת הזיכרון.

עולה,

ומציתה דמיון.

 

כאב,

עומק הגעגוע.

עוזב,

ומסתיר פצוע.

 

שתיקה,

רתיעה מתשובה.

כמיהה,

מתגלה בתמונה.

 

 

סגנון מעט שונה מהרגיל שלי,

נראה איך יתאים.

 

 

משימה : "הכתיבה היא כמו ספורט ...."

(לכתוב קטע שמתחיל במילים אלו.)

 

 

לספורט צריך להתאמץ ולהשקיע די הרבה.

כך גם בעת כתיבת הכתבה צריך להשקיע הרבה כל פעם.

יש דברים שצריכים תיקונים שיפורים, כך גם בתום הספורט.

כל פעם מחדש למדים טכניקות ושכלולים נוספים.

בספורט יש הרבה תחומי עניין, למשל :

• כדוגל

• כדור סל

• ריצה

• קרב מגע

• שחיה

• אגרוף

• טניס .... ועד

ובכתבה גם כן יש הרבה תחומים כמו :

• פורזה

• כתיבת רומן

• כתיבת שירה

• סיפורת

• דיאלוג ומונולוג

• כתבת קטע

 

ובנוסף יש גם סגנונות שונות הן בספורט והן בכתיבה.

לכל אדם סגנן ייחודי ואישי משלו. סגנון שמיוחד רק לו.

 

נשמתן
של היצירות שכתבת
נסתרות
אפילו ממך.
אינך מחפש
את השמש המגיחה 
מאחורי הענן
אלא רק 
את אותה קרן
הנשברת
תחת כל עץ רענן.

השירים אינם
בורחים ממך,
אתה בורח מהם.
אתה זועק את נשמתם
והיא מסתתרת
בין הצללים.

האמת, יוצא לי לבקר כאן פעם בשבוע בערך, אבל אין לי זמן להתעמק, 

ממש הייתי רוצה להגיב לכל כך הרבה שכותבים כאן, אבל אין לי כ"כ פניות..

  רק רוצה לומר שבאופן כללי כיף לראות שהרמה של הכתיבה ממש עלתה!!

ויש פה חברה עם פוטנציאל גבוה.. אל תוותרו עליו..

       והלוואי הייתי מספיקה להגיב יותר..

 

 

 

תודה על השיתוף שלכם!

זה מאוד מפרה את הפורום, וגם את הכתיבה הפרטית..

    שבוע טוב לכולם!

חוט של זכרון
שנמשך מקדם
הניצת-
במראה הבזק

נארג
עם חוט כסף
רקום בפרוכת קטיפה
הנמשך מהר
אפוף בערפילי טוהר
לעת בוקר.

ומסביבם
חוט ברזל יצוק
הנמשך מאיתן
הנזרק בלהב אש-

והחוט המשולש
לא במהרה ינתק.

לכוו על זה

בהנאה !!20141107153321.docx

על הדרך בואכה אפרתה

פגשתיה,

צעדה נוטף מור ובשמים,

מבכרת ראות פני אמה.

 

"השבתים אליך, אמי,
וקוימה נבואת ישע.

כל בונייך החזירתם

נשמת אישם."

 

ענבלי מלכות נתלו בעיניה

מבשרים כלות מרה,

מזמנים רווחת בניה,

שמחתם שיחיש מהרה.

 

(אסתר המלכה בדרכה לרחל זקנתה)

 

***

 

בדרך

מאי-פה

לאי-

שם

כאותה אם

שעודנה ---

מגדלים נוצצים
משקיפים מלמעלה
על העיר הנרדמת,
נחש של אורות 
מתפתל חרישית
בתוך החשכה.

ובחסות הצללים
זוקפים החלומות קומתם,
וזיכרונות שולחים
אצבעות ברזל גרומות
מתהומות העבר.

אתה נאבק
עם החושך שבך
ובעיניים בוהקות
מישיר מבט לעברך,
צלילים מכשפים
רוקדים מסביב
מבקשים לפתוח פתח
למחר.  

ב"ה

 

לזיכרו של אדם יקר ואהוב, בעל מעלות רבות, רב הנסתר על הגלוי, ת"ח בחסד עליון ובעל מידות,
שאני חייב לו לא מעט מחיי היום.
הרב יהודה עובדיה זצו"קל

 

למד אותי איך, 

למד אותי איך נפרדים ממך,

איך מעכלים את זה, שלא נראה אותך יותר.

למד אותי, איך להיפרד.

למד אותי, כמו שלימדת אותנו, מילים ארוכות של תורה.

למד אותי כמו אז, עם החיוך והסיפורים, ואנחנו יושבים מסביבך,

בעולמות אחרים.

 

איך נפרדים?

הכאב הזה, שלא עובר, מהידיעה שלא נבוא לקראתך, בעודך עומד בכניסה לבית המדרש, 

כוס הקפה הנצחית בידך, והחיוך הנצחי עוד יותר.

לא נשמע עוד את מילותיך, במבטא בבלי, מנגנות ומסלסלות בדברי תורה, קושרות כתרים

ועדת מלאכים אוספתם אל היכל קודשו.

לא תצעק עוד, "מהרה" בחיוך והמבט שלך, לא תלמד אותנו היכן שחכנו את עולמנו אצל הגננת חדווה,

ירום הודה.

לא תספר לנו אחרי חצות לילה, סיפורים על דמות עלומה, י. ע. השם שמור במערכת.

דע לך שהוא שמור, שמור היטב.

לא נתקבץ עוד סביבך, בשולחן האחרון של בית המדרש, על חשבון הפסקת צהריים, לשמוע שיעור במהר"ל.

לא תכה בנו, במילותיך, תוכיחנו ותכלימנו, על שהעזנו להגיד וורט, כי וורט יש פעם אחת, בחיים.

לא תחייך כשנאמר רעיון, לא תהפוך את היוצרות, כשאנחנו איתך לוחשים "מהפך",

לא תזמר, לאליהו הנביא במוצאי שבת, שיבוא.

לא נזכה עוד להתרומם רק מלחיצת היד שלך, מהמבט, ומההקשבה.

לא תזעק ג'אוולד, משובש, בהגייה בבלית עמוקה.

לא תאחז אותנו בנפילות, ולא תחייך אלינו כשנשוב ונקום.

לא תאחוז אותנו נפעמים, בפיסקה של הרב, או בדברי מהר"ל, חושף רובד על גבי רובד.

לא תצלול עימנו למעמקים, לליפני ולפנים, של מילותיהם הקדושות של רבותינו, ואתה מכוון ומוליך,

כבשלך, כמי שהדרך כבושה תחת רגליו.

לא נשמע עוד שיעור או שיחה, לא נקרא עוד בשם "תלמידי חכמים המתגדלים".

לא תשמור צלחת צ'ונט של משמר של חמישי בלילה, לעדיאל, בן התשע.

במקום זאת הוא יאמר קדיש.

לא יהיה עוד מי שיוציא אותנו מעצמנו, יגלה לנו את הטריקים הקטנים, על איך אנחנו עובדים על עצמנו.

לא תגלה לנו יותר, בחיוך ובקריצה, כמה גדולים אנחנו,

לא תשדר לנו את כל האמון שהיה בך לכל אחד מאיתנו,

לא תעמוד על יד הרכב, בשעה שתיים לפנות בוקר, לשמוע פריקת ליבו של נער.

לא אזכה ללוות אותך על החניון, כדי לשמוע עוד מילה, עוד שאלה,

לא אזכה ללמוד איתך את הפיסקאות בעין אי"ה השחוק והמסומן שלך.

לא אזכה לחזור אליך, אחרי שסיימתי את רשימת הספרים שנתת לי, לא הספקתי, כפי שכבר אמרת.

איך נלמד, באמצע סדר בוקר, כי זה הזמן היחיד שהתפנה לך, הרי כל שאר הזמן את לומד עם אחרים,

מבוקר עד ערב.

 

מי ילמד אותנו לאהוב? מי ילמד אותנו להעריך? מי ילמד אותנו לאחוז במידת הפשיטות?

מי ילמד אותנו שיש מדרגה גבוה מעל גבוה, שאין סוף להתקדמות והעיקר הוא ההשתלמות ולא השלמות?

מי יגלה לנו שלפעמים רק "דבר אל בני ישראל ויסעו"? מי יעורר לישון "לפני ארון האלוקים" כמו שמואל? 

מי יזכיר לנו להיות בני אדם ולא "וירד העיט על הפגרים"? מי יחנך לא "לשים את הכיפה" על החולשות?

מי ילמד אותנו, שגזירה על המת שישכח מן הלב- ישכח מן הלב שהוא מת?

איך נשכח? איך נוכל? רבנו ומורינו, אלופינו ומיודענו? איך?

איך נוכל להיפרד ממך, אם לא לימדתנו כיצד?

 

איך החזקת ונלחמת שנתיים? באילו כוחות נפש? איך חיכינו שתחזור אלינו, ותחדש ימינו כקדם בשיעוריך, במילותייך,

במבטך המנחם.

שנתיים תמימות בייסורים וכל מעיינך לחזור ולתרום, להשקיע בילדייך ובתלמידים.

שנתיים תמימות, של המחלה, של הקרנות, ובאמצע כשהרגשת טוב חזרת, בלי הדרת זקנך, בלי ציציות ראשך.

שנתיים של תפילות ובקשות ומלחמות, ולבסוף ניצחו האראלים את המצוקים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

עזב צדיק את העיר, עזב זיוה, עזב הדרה.

מה עושים עם כל הזיכרונות הללו, המשפטים הללו שנתת לנו, שטבועים בנו עמוק כל-כך,
שהפכו לחלק מאיתנו?

הפכת לחלק מאיתנו, אנחנו נושאים את שיעורייך, את מילותייך, את טפיחות השכם, את הענווה והקדושה,

שאפפו אותך.

וסיפורים סיפורים נשפכים מן הלב, זולגים בדמעות חמות, על רגעים קטנים, שבזכות מילותייך, ודברייך שינו עולמות שלמים,

ודמעות חמות נוהרות, מבקשות ניחומים, ואין, רחק ממנו מנחם, משיב נפשנו, כי אתה היית מנחמנו.

 

השירים שלך
הם ריקוד
של אש ורוח.
מעיינות בלתי נראים של דיו
משקים להבות
של אש תמיד,
והרוח מספרת
בשפת סתרים
סודות
שלא רצית לשמור
והחלום-
הוא הניצוץ
שבכל יום
מבעיר הכל מחדש.

היי דם, אתה מאד מוכר לי, נפגשנו פעם?
מקווה שלא. אתה מלוכלך ואני נקיה מדי.
היי כאב, מה אתה עושה פה? חשבתי שנפרדנו.
אתה יכול להתרחק? אתה סוער ואני שקטה מדי.
היי דמעות, שוב הגעתן? אני מקווה שיש סיבה טובה. מה? הכאב קרא לכן? תחזרו ביחד איתו, אתן שקופות ואני נסתרת מדי.
היי מוות, כבר אין בי כח לשאול למה אתה כאן. תלך. אתה גדול.
ואני קטנה מדי.

הייתי יכול לכתוב לה סיפור,
אם היא רק הייתה יודעת שכל השירים שלי נכתבו עליה
ושכל המילים שחרטתי, נשארו רק בשבילה.
ואולי הייתי כותב, אם היא הייתה מצליחה
לקרוא אותי.

אבל הנפש שלי כתובה בצופן
שלפעמים גם אני לא מבין
והמחשבות שלי הן סמלים
שאף תרגום לא מכיר.

היא כל כך מיוחדת, שהייתי יכול לכתוב עליה אינסוף שורות
היא כל כך יפהפיה,
שהייתי יכול לתאר אותה באינסוף צבעים
ומי שהייתי יכול להיות בשבילה, זה בכלל סיפור אחר.

אני לא יודע אם רציתי שאמא תחבק אותי,
אבל אני בטוח שרציתי שהיא תנסה,
כדי שאני יגיד "די, אמא, אני כבר גדול מדי לחיבוקים!"

אמא אף פעם לא חיבקה אותי
אני לא יודע אם היא חיבקה את עצמה בכלל,
אני הייתי מסכים לחבק אותה אם היא הייתה מבקשת
אבל היא אף פעם לא הציעה.

אמא לא אוהבת לחבק אף אחד
אולי כי היא כבר שכחה איך עושים את זה, אבא אמר לי שפעם היא ידעה.
אבל הוא אמר את זה ואז הלך
אז אולי גם עליו זה גדול
שאמא כבר לא מחבקת.

אמא קרה, הידיים קרות, המבט קר
רק כשאני מחייך אליה לפעמים
אני מוצא טיפת חום בעיניים שלה
ואז אני מקווה שאולי החום הזה יתפשט בה
והיא גם תחייך.
אבל הקור תמיד מנצח את אמא.

כולם שונאים את אמא שלי
הם אומרים שאסור לתת לה לגדל ילדים
שילדים צריכים חום ואהבה, חיבוק כשהם חוזרים הביתה.

אבל אני יודע שהם צריכים לכעוס על אלוהים
שלקח את החום שלה ואת האהבה שלה אליו.
כי כשאמא מתפללת,
אז משהו בה מפשיר פתאום
והחום הזה בעיניים חוזר,
כמעט כאילו חייכתי אליה.

אז אני לא יודע אם רציתי שאמא תחבק אותי
אבל אני בטוח שאני רוצה
שהיא תחייך אליי
ואז אני אוכל להוכיח לכולם שניצחתי, שהחיוך שלי הפשיר אותה.

אולי בעצם לא לכולם.
מספיק לאבא, שהלך
ולאלוהים, שלקח את החום מאמא שלי.

 

ב"ה

 

הנופים והמרחבים במדינה שלנו

 

 

המדינה שלנו כמעיין עפיפון.

החרמון והגולן, אזור הגליל וים התיכון.

משור החוף והשפלה שפרושה כמו מפה.

ובל נשכח את הרי המרכז והרי יהודה.

את ים המלח וירושלים הבירה הקדושה.

באר שבע ,ערבה וחלקה הדרומי של המדינה.

במדינה כמו שלנו הנוף משתנה מקצה לקצה.

 

יש בההרים גבוהים והרים נמוכים, עם המון משקעים.

ויש בה גם שטחים פתוחים ושטוחים אם שדות ירוקים .

ויש בנוסף גם שטחים צהובים וחומים, כמעט ובלי משקעים.

יש בה הרבה גוונים וצבעים ,כמו עפיפון שלי ילדים .

 

חדר ריק 2

 

אני יושבת בחדר ריק ומתה משעמום,מססתכלת מן החלון הקטן.

וחושבת על חופש ופריחה , לי ולנפש שבתוכי.

אני כאן לבד בחושך ובקור , אין מי שיבוא לבקר ,אני בחור.

לפעמים זה טוב ,כי יש זמן למחשבות, של עצמי.

 

אני בחדר ריק ללא מיטה ושולחן.

רק ריצפה קרה וקשה, קירות לבנים עם חלון קטן .

שמינו אפשר להשקיף ולצפות על העולם.

החדר שבו אני נמצאת קטן יחסית ,הוא מעיין מקלט ומקום מוגן .

 

 

בקרוב מאודי אשתחרר מכאן.

לאן אלך? כי בית ומשפחה כבר אין

רק חבורת רחוב ממנה באתי…..

כל כך קטנה.

כל כך לבד.

מהלכת לבד בחשיכה.

מחכה.

אולי היא תבוא.

אולי היא תחשוב עלי לרגע.

אבל לא.

זה לא קרה.

 

כל כך לבד.

כל כך בודדה.

מהלכת בין צמחי הבר.

שגם הם לא מזמן נבלו.

שעל ידי רגלי אנשים נרמסו.

מחכים לאיזו ישועה.

ומשחיכו הרבה.

ולא באה.

התייאשו.

התרסקו ונשברו.

 

כל כך מרוסקת.

כל כך שבורה.

מאין תבוא העזרה.

מחכה ומחכה.

ועדיין לא הגיעה.

אז הלכתי.

ברחתי.

למרות שלא היה לאן.

אבל תמיד ידעתי.

שאני לא ישבר כמו צמחי הבר.

 

 

*נראלי שהמשפט האחרון לא הכי מתאים..

 

שב בצד
תשתוק המון
קח בקבוק
ושרוף גרון

לך איתה
תרקוד המון
תצחק אליו
לשיגעון

אל תדאג
רק עוד אסון
זה יחלוף
עם השעון

סע לים
תצרח המון
אל תסתכל
תיפול ראשון



שבי בצד
שתקי המון
קחי בקבוק
שרפי גרון.

אז זה הולך ככה-
כותבים חמשיר בנושא יום חופשי(כל מה שעולה לכם בראש, לא חייבים להכניס את המילים..)
וזה יוצא מהמם
אני אדגים בתגובה הבאה


בהצלחה!

ארוך מאוד מאוד ובלגן

סליחה

אני מקווה שזה ברמה מספיקה לכאן

 

 

שיעול חנוק הוציא מפיה עוד שלולית דם

היא כרעה על הרצפה הקרה מכווצת כולה

זה היה לילה ולא היה איש לידה

והיא דיממה מכל מקום אפשרי הישר אל סופה

 

היו סימנים אדוה אף פעם לא הייתה בן אדם רגיל

היה בה דבר שונה 

בערה בה אש

כמו נולדה עם גחלת שרק חיכתה לאות להידלק מחדש

 

וזה קרה

לא ביום אחד

היא הייתה חזקה מכדי שמאורע אחד ישבור אותה

אך זאת הייתה שנה קשה לאדוה ודבר אחר דבר בא ושבר בה חלק

בתחילה היא עוד נלחמה אבל ככל שעבר הזמן היאוש והכאב הכריעו אותה

והיא פשוט התפרקה

הגחלת נדלקה מחדש והיא דעכה תחת האש

 

ידה מגששת באפלה

והנה היא מצליחה בקושי לקום לישיבה

רועדת היא יושבת שם על הרצפה 

ובהפסקה שבין השיעולים

היא צועקת לעזרה

היא לא יודעת ממש למה

הכל פעל לפי התוכנית שלה

אבל כשהתוכנית החלה להתגשם היא נבהלה 

 

רחש מרוחק מעורר בה שביב תקווה

היא צועקת שוב בשארית כוחותיה

ואז גונחת בכאב

היא הייתה צריכה כבר למות

זה היה אמור להיגמר מהר

דמעות קטנות מרטיבות את פניה

ואחריהן מגיע שיעול שמכניע אותה לחוסר הכרה

 

אולי זה היה נגמר אחרת לגמרי אם היו תופסים את זה מוקדם

אם היא לא הייתה שוקעת

אם לא הייתה מספיקה להיסגר בבועה השחורה הכל היה שונה

אבל אדוה הסתירה את כאבה

ולאנשים שמסביבה לא היה מספיק חשוב לבדוק מה קורה איתה מעבר ל'הכל בסדר' שמלמלה

 

אז היא הייתה לבד בזה

עד אותו היום שהוא בא

זה היה אחרי יום גרוע במיוחד

אדוה הייתה שבורה לחלוטין

עמוסת כאב יאוש ושנאה עצמית

את הכוח לחיות איבדה ממזמן

לכן הפסיקה לאכול

ואכלה רק בשבתות כשהסתכלו עליה

קיוותה שאולי הגוף יכבה בעצמו

אבל את האומץ לארגן לעצמה סוף היא קבלה לראשונה ביום ההוא

תמיד ניסתה אדוה להיעלם מעיני אנשים ולא למשוך תשומת לב

אבל מעינו היא לא הצליחה להיעלם

ולכן ביום שאזרה אומץ הוא היה שם

 

הוא אהב אותה

ושם לב כשהפסיקה לבוא לסניף ודאג לה מרחוק

גם ביום ההוא כשנשברה הוא הופיע

הוא ראה אותה עולה לגשר ונעמדת בקצהו

ומשך אותה למטה אליו

אדוה הייתה עטופה בבכי היסטרי

אך לעולם לא תשכח את הרגעים האלו

שניהם יושבים יחד מכווצים מקור הרוחות כשבאפם ריח ים שזרם מתחת לגשר

היא בוכה והוא יושב שם מביט בה בריכוז ושותק מחכה שתירגע

ואז בעדינות קשוחה שיש רק למי שבאמת אוהב

הוא חצי ביקש חצי דרש שתסביר לו מה קרה

לאדם אחר לא הייתה מספרת

אך האכפתיות שניבטה בעיניו שבתה אותה

ואדוה מצאה את עצמה מספרת לו את הכל

 

היא פוקחת עיניים 

מסביבה אור לבן ומסנוור

היא בבית חולים

כנראה שמצאו אותה אחרי הכל

היא נאנחת כשהיא לא בטוחה עם מנואשות או מהקלה

זוג עיניים דואגות מביטות בה 

ושפתיים יפות לוחשות לא שהיא לא לבד שהיא מוגנת

היא מהנהנת חלושות

וצוללת חזרה לשינה שלווה

 

קראו לו אור

וזה מה שהוא היה

אור חזק שבהתחלה סנוור אותה

ואחרי זה האיר בה את כל החלקים הטובים שחשבה שהאש שרפה

הוא לימד אותה את עצמה מחדש

את הטוב שבה את היופי

ברגעי שבר (והיו רבים מאלה)

הוא תמיד עמד לצידה

לא מרשה לה לוותר

מכריח אותה להילחם

הוא הוביל אותה אחרי לעבר התקווה

ודאג בעצמו שתלך לטיפול ותקבל את הכדורים הדרושים לה

אור קיבל אותה והפך אותה לטובה יותר

וחשוב מכל לעולם לא עזב אותה לבד

 

ואדוה מוקסמת ממנו התרוממה באטיות וגם התאהבה בו

וכך כעבור שנה של עליות ומרדות

זה היה מאחוריה והם היו מאורסים

זה היה הזמן המאושר בחייה

בלי הכאב שיכבול אותה ומאוהבת

היא החלה לתכנן את חייהם המשותפים

היה נראה שהכל מושלם

עד שבאה אותה משאית ולקחה את אור בתאונה מזעזעת

 

מתהפכת לצד השני

ושוב הכאב עוטף אותה

לפעמים היה נדמה לה שהם משחקים בתופסת מסוכנת

ובצורה מוזרה תמיד הוא המהיר 

היאוש המוכר והשנאה מצטרפים לכאב

הם כבר חברים טובים

ומיד אחריהן מגיעות המחשבות

היא מתכננת מחדש איך להיגמר

אבל זוג עיניים טובות ושותקות מביטות בה

יודעות שצריך לשמור עליה עכשיו מפניה

אלו הן העיניים של אדווה

 

אחרי לכתו של אור אדוה כמעט נכבתה מחדש

אבל המשפטים שאמר לא הרפו מראשה

וזיכרונות אותו מבט ביום הראשון ביקרו בה דרך קבע

היא ידעה שהוא היה רוצה אחרת

שהוא הקדיש חלקים מחייו למען חייה

ולכן נשארה

היא הקדישה מספר שנים ללמידה ואחרי הכנות רבות

היא הקימה את חוות אורות לשיקום נוער במצוקה לזכרו

בחווה כולם היו כילדיה 

ולכן היא זאת שראתה גם היום את לימור שוכבת בשלולית דמה

היא זאת שהזעיקה עזרה באה אחריה לבית חולים ושמרה עליה

ובקרוב היא תהיה זאת שתביט בה בשתיקה עד שתרגע ואז

בעדינות קשוחה שיש רק למי שבאמת אוהב

היא חצי תבקש חצי תדרוש ממנה לספר לה הכל

והיא תעזור לה לצאת מהבור שלה

כמו שאור עזר לה אז

ולאור אורו של אור

 

 

מוקדש לכל האנשים שמאירים את חיי

ולך במיוחד

תודה לכם

 

אבא אתה ראית?
ראית איך התגברתי?
ראית איך הפסקתי?
ראית אבא?

אבא אתה שמח?
אתה שמח שהפסקתי?
אתה שמח ששמעתי בקולך?
אתה שמח אבא?

אתה יודע אבא
זה לא היה לי קל בכלל
זה עדין לא קל
אבל זה בשבילך אבא

אבא
אני רוצה אותך פה לידי
שאני ירגיש אותך
שאני ידע שאתה ראית
שאתה שמח
שאתה גאה בי

אבא
אפשר לבקש בקשה?
תתן לי כח
כח להמשיך הלאה ולא להשבר
כח לצאת מהבור העמוק שאני קבורה בו
כח לעשות מה שאתה רוצה באמת

תודה
אבא