מעשה בבמבי אחד, שנולד ללא זנב.
הוא הרגיש שיש לו הכל, חברים, קריירה,עבודה ומעמד.
אבל חופש לגרש את הזבובים מתחומו,חסר.
הוא גדל, והיה לו ברור שכך זה תמיד, ורק לחלשים, ופחדנים יש זנב.
כי הוא בכלל לא רוצה לגרש את הזבובים, להפך, הוא רוצה להתחבב עליהם, אז מזל שאין לו זנב, שירגיז אותם.
אח''כ הוא רצה לגדל כנפיים, כי הזבובים אומנם באו על ידו, אבל חברים הם עדין לא היו.
הוא לא ככ הצליח לעוף- וכשניסה, זה היה די כואב, אבל לפחות דומה הוא היה.
הזבובים עדין לא רצו בחברתו, הכנפיים שלו הפחידו אותם.אז הוא ניסה לדבר בשפתם.
הוא הצליח, ואת שפת אמו, שכח.
והזבובים אכן הראו לו פנים שוחקות, ודיברו איתו גבוהה גבוהה,
אבל בניהם, כשהוא לא היה, הם שנאו אותו, את הרצון שלו להשתלט על כל העולם- כך אמרו.הם פחדו מפניו.
עד שיום אחד, קם זבובון אמיץ ואמר "די! אנחנו לא רוצים אותו איתנו, הוא מפריע, ושתלטן, אנחנו רוצים שילך כבר מכאן"
הוא כתב ספר, והקים מפלגה, עלה לשלטון, ושילהב המונים הקים את "צבא הזבובים" ויצא להלחם ב"אויב" .
הגדול והנורא- במבי , בלי זנב.
בתחילה, הזבובים רק הציקו לבמבי, ניסו לשכנעו שעדיף לנדוד מחברתם. אבל במבי לא הבין, "כאן זו ארצי, אין לי לאן ללכת?"
אז הזבובים הגבירו את המאבק ושרפו עד היסוד את הדיר והמרעה- "שילמד שאיתנו לא מתעסקים, ויברח מכאן כמה שיותר מהר!"
במבי נבהל, אבל ישר הבין, "זה קרה בטעות!" קבע, "בכוונה?!מי יכול להאמין?" והלך לאכול בשדה האחר.
הזבובים הבינו שכך זה לא ילך, צריך מהלך אקטיבי, או שיהיה רע ומר. במבי עוד עלול להשתלט על כל העולם
הם גיסו לחברתם את הברבורים, והשימפנזות, ויחד ניסו להסיר את האיום מעל האנושות והעולם.
לא בקלות, אבל הם הרגישו מצליחים.
ואחרי מסע התשה בן כמה שנים, סוף סוף לבמבי כבר כמעט נגמרו הכוחות,
הם התחילו את ניצחונם להלל, וניגשו לסגירת הענין "הפתרון הסופי" כך קראו לו כולם.
הם כמעט כבר סימו את במבי להרוג, כשהופיעו לפתע דובים ודובות, נלחמו וכבשו, ואת מה שנשאר מבמבי שחררו.
ובמבי קם אט אט, ואסף את כוחותיו, עזב את ארצו ונדד.
וכשפגש עוד עופר אילים שנראה ממש כמוהו,(רק עם זנב),התיחס האחרון בחשדנות ליצור בלי הזנב שדיבר בשפתם של הזבובים,ונראה מסכן וקטן.הוא גירשו ממולדתו, ומקרבת ילדיו.
"הוא גלותי, הלך כצאן לטבח"הזהיר את בניו.
במבי בלי זנב.
זה חזק.
דימוי מעניין (אם קלעתי למטרה) לתהליך שעבר על עם ישראל.
אם כי לא כ"כ הבנתי את ההתחלה, איפה בדיוק זה התחיל..
אצטרך לקרוא שוב כדי להבין.
תודה!
להתבוללות באירופה שלפני השואה...
זה מסתדר טוב יותר ככה.
תודה לך!
אינסוף טיפות ירדו
זרמו
גם סחפו
הניעו אותי
אל הנתיב הנגדי
טיפה אחר טיפה
שכבה
ועוד שכבה
כיסו אותי
עד צווארי
אפילה קודרת
פנס קטן מאיר
מזכיר לי ש
אתה מסתיר
על מנת לגלות
מכסה
כדי להראות
ואפילו לאיבוד
יש יעוד
בכל ריחוק יש קירבה
בכל כאב-לטיפה
וקטונתי
מלהבין אותה
יעל
רק הערה- השורות הקצרות חירפנו אותי
לדעתי זה זורם יותר עם שורות טיפה יותר ארוכות, שלא יקטע הרצף..
בת-שבע77יש לי בעיה...
תוך כדי שאני מחברת מילים
עולה לי גם לחן
אז מבחינתי,זה נשמע הכי זורם בעולם
אבל לאנשים שקוראים רק את המילים
זה עלול להישמע קצת קטוע
יעלאחרונהאם גווע-
אם נדם אותו מיתר,
אם כוסה הזיכרון
בשכבות של שלג-
רוחו עוד לא מתה
היא מפרפרת
בין תבוסה
לתקווה נואשת,
קבורה מתחת לשכבות
של מילים אדישות
ולמענה
אני מוסיף וכותב.
גם אני כזאת, שרוטה.. )אגב, זה אסור מהתורה...
וזה כואב.
וכרגיל, כתוב טוב
עורגת אליך בכל יום ויום.
חשקה נפשי בקירבתך.
הו דודי, הנני כלי מלא בושה וכלימה.
אנא, הצילני מן תהום הנשייה.
שלח גאולה אשר תפדה את נפשי,
ובכך תהא זו חזרה לגן עדן תמידי.
יהלאחרונהנתיב של תווים
מתווה את דרכך,
מושך בנשמתך
בחוטים בלתי נראים
מלהטט ברגשותיך
באנחת הכינור,
בפריטת הגיטרה.
אתה חסר אונים
חסר רצון
להתנגד,
עת אתה מולך
למקור-
לנביעת המילים
כל כך כובש...
רק הערונת- הסוף לא זרם לי כל כך, הוא כאילו מושך אחריו עוד משפט שלא מגיע. לא יודעת כל כך איך להסביר את זה, הוא כאילו סוגר באמצע משהו שיכול עוד להמשיך...
ועוד הערונת- לדעתי יותר מתאים בסוף הבית הראשון לשים פסנתר במקום גיטרה, גם כי פסנתר הוא יותר הרמוני וגם כי זה יותר מסתדר בדיבור..
מקווה שהועלתי במשהו
בקשר להערות שלך:
א) יש בזה משהו,
אולי זה בגלל שלא נקדתי את הסוף, אולי אם הייתי מפריד בין הבית לשורה האחרונה הסוף היה מודגש יותר.
ב) אני מסכים שפסנתר עשוי להישמע טוב יותר מבחינת המצלול, בכול זאת אני מעדיף גיטרה.
תודה בכול מקרה!
שבת שלום!
\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\
רק האות האחורה הייתה יכולה להיות מפתיעה יותר.
אבל ענק.
כשמוחקים את מה שכתבת ומישהו אחר כבר הגיב...
זה קרה לי
למה באמת מחקת את השיר?
יעלאחרונהבוא אלי, פרפר נחמד
בוא אלי ולטף אותי
חמם אותי ביופייך.
בוא אלי, פרפר הדור
חבק אותי, אהוב אותי
כמו שאני, ורק אני.
בוא אלי פרפר,
בוא ותראה לי
שאני מי שאני,
ואתה אוהב אותי,
ויש מי שמעריך אותי,
כמו שאני.
בוא אלי,
בוא וגע בי
בוא וסלח לי
בוא ודע,
מי אני ומי אתה.
ואהוב אותי,
כמו שרק אתה יודע.
נגע!בי!
ריעותיעלאחרונה
לפתע זה פרץ, ללא שום הכנה מראש,
הכה כל חלקה טובה, התפשט במהירות.
נלחם בגבורה, נראה היה שמנצח,
שהנה מתאושש ועובר.
אך לא, זה פרץ שוב,
ביתר שאת ויתר עוז,
השתלט בכח על מה שנותר.
והוא נלחם בגבורה, לא נכנע,
הביט לו בעיניים ולא וויתר.
וזה כבר היה למעלה מכוחו,
הוא לא הצליח לנצח, הוא הלך ודעך,
הלך ונחלש.
בשארית כוחותיו עוד נאבק, לא רצה להפסיד,
לא רצה ללכת מהר מידי.
אך זה לא צלח, והוא הפסיד בקרב.
(אמא הציעה לי לשנות להוא ניצח, הוא לא התייאש)
שנתיים וחצי ארוכות ומייגעות, הגיעו אל קיצן.
כעשן כלה וכציץ נובל,
כאבק פורח וכחלום הוא עף.
בכ"ו אייר תשע"ד.
נכתב על חבר שנפטר מהמחלה הארורה..
מאד מרגש. אהבתי את הסוף...
לא כל כך הבנתי את ההערה בסוגריים באמצע.
אבל את כותב שהוא לא ניצח בסוף, אז למה לכתוב שכן...?
בכל אופן, מרגש מאד. בהצלחה!
עמוק
מעבר לפניו
של הים הסוער
מרחפת ידך
האוחזת בעט.
עיניך קודחות
מבעד למסך הזהב-
הילה של אש
בקצה האופק,
ונשמתך מתפקעת
מתפילה אילמת
מהרצון
לפרוץ החוצה
ולצווח קריאה מהדהדת
כקריאת השחף
הנישא על כנפי הרוח
הרחק.
מעומק שאול אמהות שלוש
מצפות לבואם, מייחלות לעת פגוש
ושפתותיהן לוחשות
על אף ולמרות-
קדוש. קדוש. קדוש.
וקהל אדיר
עם טהור, עם עליון
באימה יעמוד לחלות פני אדון
ובעת היגזר גזירה
יהמה בכל פה אל מול צורר וצרה –
קדוש. קדוש. קדוש.
ונערים שלושה
בניגון של תשובה
ישוררו לעומתם בעוז, בענווה.
ופניהם פני מלאך, עיניהם להבה
ושפתותיהם מדובבות באהבה-
קדוש. קדוש. קדוש.
אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב על המילה המופלאה הזו- קדוש.
היא צופנת בחובה המון.
אשרייך שזכית, בצורה נפלאה כזו!
אשמח לעוד תגובות.
אגב, במקור הסדר של הבתים היה שונה..
מה שכאן האחרון היה האמצעי.
מה אומרים? מה עדיף?
עדיף להפוך, כי הבית האמצעי הוא ה-שוס, שיא הקדושה, לדעתי..
אבל מה שבא לך (:
כל שיר שלך הוא כמו מחט לנשמה,
שפוצע ודוקר... וכואב, כל כך כואב...
|חסר מילים|
|מסמיק|
לגבי הסדר של הבתים עוד מתלבטת..
למישו יש רעיון טוב לשם?
בת-שבע77אחרונהואם באלך ללכת על משו יותר מקורי-שירת הנערים
מחול של מילים-
שניים קדימה
אחד אחורה,
סיבוב במקום
וקידה.
וכך זה נמשך חודשים-
מילים נוצצות
מסתחררות בחלל האוויר,
מחווה
של יד מנופפת,
חיוך,
ומשפט אחד
שננעץ עמוק-
סוף המשחק.
חזק ממש.
המבנה יחד עם הכותרת "מחול" יצרו סחרור שכזה בשיר, וזה סוחף..
תודה
כשחופת ענן תרחף
וידי יגעו לא יגעו
כשהלב יפרכס
למשמע צליל אחרון-
או אז אדע
כי הגיעה העת
להטביע חותמי
באבק דרכים.
אצעק אז עד סוף
טרם יאבד קולי
בזמן שבו יידום לעד
הנצח שלי.
______________
נכתב בפולין..
עוצמתי ומצמרר כמעט הצלחת לגרום לי לבכות.
כל כך מתאים למקום שבו זה נכתב... מרגש!
מילת שמחה,
שיבה למקור
אך מנגד
שיבה.
אולי זה מין קסם
כזה,
מיסתורין
הפכפך
שדווקא הוא
מדכא כל כך
כי לחזור,
זה לא,
לחזור.
זה ללכת,
לברוח
לפרוש כנפיים
ולעוף
לדאות
אל מקום,
ללא שם,
ללא זמן.
ואולי אי שם
בינות לעצים
אני ועצמי
והוא
כל כך הוא
נושא עיינים
והוא למולי
או שמא
כנגדי?!
רק הערה- השורות הקצרות מדי קוטעות |לדעתי| את הרצף של השיר.
לדעתי כדאי לך לעשות שורות של חמש מילים, ולא של מילה או שתים.
אבל זה מדהים גם ככה!
גור אולי לא התכוון לזה, אבל המילים שלו חילחלו לה פנימה, במהירות.
וזה לא קורה הרבה.
תקווה עמדה נפעמת, חתוכה. מיוסרת.
והכאב שלה, הכאב הגלוי שלה, קצת נשכח ברגע ההוא.
אחר כך הוא חזר, אבל זה כבר לא משנה.
תקווה הבינה שהמילים של גור שימחו אותה, נתנו לה רגע של הפוגה מהכאב הזה, הנושך.
היא לא סיפרה את זה לגור.
היא לא פחדה שיצחק עליה, אבל פחד כלשהו, בלי שם, עוד קינן בה ושמר על המילים שלא ייצאו.
אז תקווה כתבה מילים משלה, בשביל גור.
ואם הוא יקרא אותן, את המילים, היא מוסרת לו תודה, ושימשיך לכתוב.
כי הוא היחיד שמתייחס באמת.
ריעותשתיקת כוכבים,
שלהבות לוחשות,
שתיקות מדממות
בלאט.
זיכרונות צפים,
סוערים, סוחפים
כמו שיכור מטלטל
אבוד.
נושם, לא נושם
אבק דרכים
אובך מתערבל
מדבר.
חיים מדממים
כהרף עין
זוכרים שאריות של
חיים.
אז תסלח\י לי על התגובה הריקה
זה שהגיב לפני צדק במאה אחוז, מצטרפת לתגובתו...
הכל מאיתו יתברך!
וב"ה הוא האציל עלי מרוחו ונתן לי את הכישרון
התגובות שלכם ממש מקסימות,
רון- ישלך כישרון נדיר לפרגן ועוד יותר מכך לכתוב ולהביע את רגשי ליבך,
תודה רבה!
ותודה מיוחדת גם לך אנחנו- שאף על פי שלא לגמרי ידעת כיצד להגיב
הבעת את אהבתך לשיר, תודה רבה!
ואת לא קטנה! את בת של מלך! של הקב"ה שאוהב אותך בלי די!
את ענקית אחותי!
שקט מחריד.
שקועה במחשבות.
עיני זולגות דמעות.
ואין מעצור.
מנסה ולא מצליחה לעצור.
השקט ככ מפחיד,עוזר להיכנס לאווירה.
מנסה להירגע.
להפסיק לחשוב.על הכל.
אבל שוב השקט המחריד שהורס את הכל.
הסתכלתי למעלה,לשמיים.
ופתאום נזכרתי שיש מישו ששומר ומסתכל מלמעלה.
רק קשה.קשה להאמין.
רק הערה קטנה-
ואין מעצור.
מנסה ולא מצליחה לעצור.
מציק לקרוא כשנגמר כמעט באותה מילה. אבל אולי רק לי...
בסה"כ טוב מאוד
עוד לא גמרת
לחיות ולפרוח
עוד לא תם
מסע חייך.
בטרם אמרת די
בטרם חיית,
בטרם גדלת וצמחת
לא הספקת
לנטוע,
לפרק ולבנות
את ביתך עוד לא בנית,
עם אהובתך עוד לא
הספקת להקים בניין עולם.
והנה,
בטרם תלקח לעולם
לפני שתיעלם מחיינו,
אבקשך דבר אחד--
שאל שם, למעלה,
רחמים עלינו.
עליי ועל עמך.
צמרמורת.
בודד, מוקף המון עוין, ללא קרוב לידו.
שרוף, מחולל, שוכן שם לבדו.
מעט מעט פוקדים אותו,
בזמנים קבועים מבקרים אותו.
צדיק, קדוש ונשגב, איך אתה יושב שם לבד???
ענבלענבלאחרונהעשה לי צמרמורת..
רציתי ללכת למקום
שאליו ישאוני רגלי.
ניסיתי לעצור במקום
שבו תידום דהרת סוסיי.
חשבתי לגמוע את האין סוף,
ושם לעמוד על החוף
ולהתייחד עם שמו ועם קדושתו.
רציתי, חשבתי וניסיתי
אך רגליי נשאוני לביתי,
וסוסיי עצרו במקומם,
ונשארתי כאן, אתכם,
כרגיל.
יעלאחרונה
אני הייתי שם.
אולי לא שמת לב,
כי היית עסוק בעצמך ובסובבים,
אבל אני הייתי שם.
ואני בכיתי שם.
ואתה לא ראית,
ואתה לא הרגשת,
ובכלל לא התעניינת.
אבל אני הייתי שם.
אני שמחתי שם.
אני נפצעתי שם,
ואני הבראתי שם.
ואתה לא שמת לב,
אתה לא בדקת מה שלומי.
ואני התרגשתי
וצחקתי,
בשקט.
כי התביישתי ממך,
כי התעלמת.
אבל אני הייתי שם,
וגם אתה.
ואני שמתי לב אליך
ואתה התעלמת ממני,
וזה נורא.
חבל לי עליך, ועל מי שזה נכתב עליו.
כנראה כתבתי ממש אמיתי, כי זה בכלל לא קרה
כתבתי מהראש, אחרי שקראתי כל כך הרבה שירים כאן שנכתבו עליו ועליה, ואני בכלל עוד לא בגיל
תודה! זה ממש משמח
מעביר ממש טוב את התחושה. כל הכבוד!
