פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 533)

אשרי יושבי ביתך

הנהרגים על קידוש שמך

אשרי יושבי ביתך

הנרצחים על ייחודך.

אשרי העם שככה לו

הנפגע במקום קודשו

חנון ורחום ה'

ומכל צרה יצילם,

ארך אפיים וגדול חסד--

בירושלים עיר קודשך.

אבא, זה כאב. מאד.

--

למה?? למה דווקא בבית כנסת??

אני לא יכולה... 

יום יבוא
והוא יעמוד שם,
יביט בך.
יראה אותך
כמו שאת
את באמת.
ובאותו רגע
את תדעי
שלרגע הזה
חיכית כל חייך
והוא יחייך את החיוך
המאושר והמדהים שלו
החיוך הבוטח, השליו
שיודע ומאמין 
שהכל יהיה בסדר.
החיוך שהמיס את ליבך
ועודנו ממשיך.
ואת תחייכי עליו בחזרה
בהבנה, בהפצעה
שזה הרגע שלכם
כאן
מתחת
לחופה.

בלילה, בלילה

שכולם ישנים או נמים

הוא שוכב ער

מבטו מכוסה

עיניו מצועפות

ורק הכר רואה את דמעותיו

כי הרי הוא חזק! הוא גיבור! הוא חסון!

אך בעומק נפשו פנימה הוא כה פגיע

ונפש כלואה מתייסרת באלם

מחפשת מפלט לשווא

כלאה לחישות

אובך ערפלים

קולות מן העבר,

זיכרונות, רגעים

ויד כותבת, מדממת.

משפחה אין

פרנסה מאין

מירוץ רדיפות ותפיסות

חיפזון או זריזות

מבוכים, האבקות

דמעות זולגות בנתיים.

ולב מרוסק

מנסה קצת לגעת

ומוח עצור שרוצה רק לדעת.

ונפש בגוף איש

וגבר שבגר

קול תעופות

הרים, אגמים

לחישת עוף חול

נשרף בעשן חייו

צומח, נובל

בדם אויביו

ומחסום שנופל

עת הלב מדמם

ורוצה ומשתוקק

ומתאווה ונושק

אך במקום זאת משתתק.

לפעמים נמאס לי מכל המשחקים המטופשים האלה,

מהמירוץ, החוקים.

אני רוצה רק לפרוש כנפיים, לעוף, לדאות

מעל הכל

אל עבר שום מקום

קצת מפלט קצת בדידות

דווקא שם

אמצא חברה

מפלט לנפשי

מקום לשיחי

מישהו שיקשיב

אבל באמת!

לי כי הוא חייב/צריך/רוצה

אלא כי זה הדבר הנכון האמיתי והטוב ביותר

כי לפעמים גם הנותן צריך לקבל

וכי:

אנשים נשברים,

לא מפני,

שהם חלשים.

אלא מפני,

שהם היו חזקים,

ליותר מידי זמן.

לא סתם,

אמת.

נסיתי להביע את תחושתיי ורגשותיי

כחייל בודד, כאיש שמקולטג תחת החותמת "לא מובן"

וילד בגוף איש שמתאווה ומשתוקק לחוות ולחיות את העבר

שהוא לא זכה להכיר.

את הגעגוע האינסופי למה שהיה ואיננו עוד, את חוסר התקווה/התוכלת

בעתיד.

את הנסיון לחייך ולשמוח תמיד כלפי חוץ שבעומק הלב הנפש מתייסרת באלם,

ואין חבר ואין אח ואין ידיד.

וגם לאלה שאכפת לא באמת אכפת,

לפחות לא מספיק.

אבל...

זה יצא מבולבל, ומתוסבך וסבוך

ולא מובן אפילו לי,

וממש לא מה שרציתי לכתוב.

והייתי אמור להגיע לבסיס ב9:30
אבל עכשיו אפילו לא יצאתי.

ולפעמים אני אומר "לעזאזל העולם"

"שישרף הכל בלחש..."

ולמי אכפת מכלא? ולמי אכפת מחיים?

אני מפחד ממורשת,

ליתר דיוק מחוסר מורשת.

אני רוצה להנחיל את כל שירי,מכתבתי וכתבתי

זוהי ירושתי וזהו פרויקט חיי,

ובד בבד גם להעלות את המודעות לנושא,
הנושא ההוא.

אבל...

אבל אלו שכבר עשיתי עוד לא עלו על הדף,

ומאגר נפשי עוד לא תם למרות הכל.

הוא עודנו נובע ומחפש מפלט,

מפלט לנפשי הכלואה.

והגאולה,

אוי הגאולה...

משווע או רוצה נחמה?!

אני רוצה אתזה,

אני חושב שאני רוצה אתזה.

כי הרי מי כמוני יודע מה טוב לי?!

הטוב שלא!
כי תכלס,

רק הוא יודע! באמת!

אבל... ואבל...

קשה.

ערב טוב יאוש, ולילה טוב תקווה, 
מי הבא בתור, ומי בתור הבא...

אראה כי עייניך מקרחונים נחצבו.

הן לא תוכל לבכות,

הן לא תבטנה בי.

אז אתרום מדמעותיי 

למען חוב אהבתי.

כמה אלימות כמה עצבים 
באיזה רחמים גדולים אני 
מפנק אותי 
כולם סובלים מאהבה מאוד 
תתחנני אלי היום בלילה 
תבכי עלי הרבה. 

כמה שקשה אני תמיד מרגיש 
שזה עוד כלום שיש הרבה 
יותר נמוך 
אני נבהל ובורח 
אני לא יודע להיות שמח 
גם לא להיות עצוב 

עולם קשוח 
אני יכול עליו 
רק עם כוח 
רק בבעיטות למוח 
שישרף הכל בלחש 
תתחנני אלי 
תתחנני אלי 

עולם קשוח 
אני יכול עליו 
לך על כוח 
לך על בעיטות למוח 
שישרף הכל בלחש 
תתחנני אלי 
תתחנני אלי 

לחלון שלך הייתי מנגן 
עם גיטרה ופרחים 
דמעות וגשם

אולי בקרוב, אולי אחרי החגים 
מי יודע, מי יודע 
אולי במקרה כשכבר לא תצפה 
מי יודע, מי יודע 
בדלת הזו או מחוץ לחלון 
עוד הכול מחכה 
בבוקר אחד או בערב כמו זה 
אתה בטח תראה 

ברגע חולף או בגשם שוטף 
מי יודע, מי יודע 
כשכולם ישנים אף אחד לא רואה 
מי יודע, מי יודע 
וגם אם נדמה שהיה ונגמר 
עוד הכול מחכה 
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה 

ובלילה, בלילה 
בשעות הקטנות 
התפילות הפשוטות מבקשות 
בלילה, בלילה 
לחכות לתשובות 
כדי למצוא עוד סיבה לקוות 

רגע לפני שבכלל לא תרצה 
מי יודע, מי יודע 
ולפני שתגיד שכבר לא משנה 
מי יודע, מי יודע 
ואם הטעם קצת מר ושורף בחזה 
אז הכול יחכה 
אתה כאן, יש עוד זמן והכול ישתנה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה

מעשה שהיה בארץ רחוקה , ארץ ירוקה , לפני 25 שנה .

באו החלוצים של המאה העשרים כדי להקים ישובים .

דרך "גוש אמונים" שהתיישבו במערב בנימין והקימו ישובים חדשים .

עם הזמן והשנים צמחה הארץ והתפתחה לעוד "חבל מדינה ".

באותה תקופה באו אנשים אחרים לראות את נס הבריאה המוזרה . האנשים האחרים שבאו לאזור ה"חדש" חשבו תושביו הם "חייזרים" מאוד משונים .לאט לאט הקרח הפשיר ונשבר . ועם הזמן הם גילו שגם תושבי הארץ הירוקה הם אנשים פשוטים ונורמאלים . ושגם להם יש חיים רגלים ,

מכולת ,עבודה, גני ילדים , בית ספר וחוגים ועוד .

ושבסוף היום הם חוזרים הביתה עייפים ורצוצים לישובים הירוקים .

חבל ארץ הזה התפתח והתרחב ויש בו המון פרויקטים של בניה ועשייה .

במשך השנים הצטרפו אנשים לישובים . גם אנחנו עברנו לאחד מהם , האנשים שגרים כאן הם כמו משפחה אחת \גדולה .

כשהגענו לכאן והינו ממש חדשים , הם קבלו אותנו

בזרועות פתוחות והתנהגו אלינו כמו אחים קרובים .

לאחר כמה חודשים פקדה את ביתנו צרה איומה.

כולם התענינו ,באו, דאגו, ועזרו לנו כמו משפחה ותייקה מן השורה.

במשך הזמן שעבר למדנו להכיר את התושבים יותר מקרוב .

וגילינו שהם אנשים נפלאים כמו באגדות וסיפורים .

לכולם עוזרים בלי להבדיל בין חדש וטרי לבין ישן וותיק .

חבל הארץ הזאת היא אגדה מהלכת , כמו כל שאר האגדות .

"אודך ה' כי אנפת בי"

ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה

גם בחושך הנראה

כחתולה שחורה בת שחורה

בודאי גם שם נמצא ה' יתברך.

מאחורי פציעה וגסיסה

בין נסיגה למסירה

בין דריסה לרמיסה

בודאי גם שם נמצא ה' יתברך.

לא נפסיק להאמין בלילות

ולהודות בימים

על צרות כואבות

על יסורים ממרקים.

סיפור על אהבה וגעגוע

ערב אחד, הבטתי מחלוני אחרי עוד יום ארוך.

עיניי שוטטו סביב על פני האופק, ללא מטרה מוגדרת.

לפתע הבחנתי בדמות מוכרת, אי-שם במרחק.

ניסיתי לזהותה, לגלות מהיכן היא מוכרת, אך לשווא.

כשהבטתי שוב - נעלמה.

למחרת שוב מצאתי את עצמי מביט בחלון.

שכחתי מהדמות, והבטתי בשלווה על העצים הנעים ברוח.

ואז שוב - הדמות צצה לנגד עיניי. 

הצרתי עיניים, ממקד את מבטי. 

תווי פנים מטושטשים היו כל מה שזיהיתי.

לא ידעתי מהיכן היא מוכרת.

שפשפתי עיניים, והיא איננה.

גמרתי אומר בדעתי לדעת מי היא הדמות הזאת, הנראית ערב אחר ערב בחלוני.

שוב הבטתי בחלון, מחפש אותה במבטי.

ראיתי אותה ליד העץ בגני.

פתחתי את הדלת ומיהרתי החוצה, לפני שתיעלם.

הדמות נותרה במקומה.

התקרבתי עוד ועוד, אך גם בעומדי סמוך אליה, לא הצלחתי לזהותה.

התיישבתי לידה.

לאחר זמן-מה, אזרתי אומץ ושאלתי: "מי אתה?"

הדמות נדהמה.

"אינך יודע? הלא אני אחד מאנשי חצרך. יום אחר יום אני משרתך."

"האומנם?", שאלתי. "כיצד אם כך אינני יכול לזהותך?"

הוא נאנח.

"מגיל צעיר סירבת להכירני, וכעת אני בעבורך כלא קיים...", 

באה התשובה.

שתקתי מעט, והמשכתי לשאול:

"איך אוכל להכירך שוב, לעשותך גלוי לביתי?"

הוא חשב במשך כמה דקות, וענה במתינות:

"הכר באהבתך, ואל תתכחש לעצמך.

חפש בתוכך, בעומק נשמתך.

משול בכוחך - והיה שוב אתה."

אחר כך הוסיף-

"אני הוא הגעגוע, ואני בא מאהבה."

זה מבולגן וקשה וסליחה

בית הספר,חוג תפירה,בייביסיטר וללמוד למבחן

היא משננת את סדר היום העמוס שמחכה לה היום

רק מלחשוב על זה משתלטת על גופה עייפות נוראית

אבל היא מישרת את הגב ויוצאת

במשך כל היום יש דבר אחד שמשאיר אותה מחייכת

הלילה

בלילה הוא מגיע

מדבר מילים יפות

מעריך אוהב מחבק

בדרך כלל לא ממש מתייחסים אליה

אבל בשבילו היא כל העולם

חברה פעם אמרה לה שהוא מוזר לה

שהוא נראה לא בסדר

אבל היא מתעלמת

זה האיש שלה

האיש היחיד שאוהב אותה

בלעדיו היא כלום

הוא חייב להיות בסדר

והחברה..בטח סתם מקנאה

לילה אחד היא פוגשת בו

וגם לה הוא נראה קצת מוזר

הוא קצת עצבני

והיא כמו תמיד מנסה להרגיע

הכעס שלו יוצא עליה ופתאום המילים שלו לא כאלה יפות

אבל היא שותקת מחכה שיחזור למוטב

אבל מאז אותו הלילה בו אפשרה לו לפגוע הוא לא מפסיק

וזה ממשיך

כל פעם שקשה לו זה יוצא עליה

לפעמים זה קצת מפחיד אותה לפעמים היא אפילו בוכה

ואז הוא בא ומנגב לה את הדמעות

ופתאום היא שוב הכי טובה בעולם

בבית ספר יש שיעור

המורה מדברת והיא מקשקשת בפינת דף תוך שהיא מהרהרת בו בחיוך

ובכל זאת שביבי מילים נתפסות במוחה

סימנים לבעל מכה

היא נבהלת למצוא דברים משותפים בין דמותו לדמות שהמורה מציירת

אבל מיד משכנעת את עצמה שהיא מגזימה

בלילה כשהוא שוב צועק דברי המורה מזמזמים במוחה

והיא אבודה לגמרי

הוא האדם היחיד שהיא משתפת בדבריה

ואת כל החברות הרחיקה אחרי שהזהירו אותה

היא מחליטה לא להיכנע ועונה לו בצעקה הבאה

ולהפתעתה מקבלת סטירת לחי מצלצלת

היא נבהלת ומתחילה בבכי

נראה שגם הוא נבהל והוא עוטף אותה בחיבוק

ומנחם ומתנצל וחוזר למילים הטובות

בסך הכל חוץ מהסטירה

זה היה הלילה הכי יפה בחברות שלהם

אז היא שותקת

הסימנים מתחזקים

כבר ברור לה שזו לא סתם תחושה

זה הדבר האמיתי

וכל פעם שהיא פוגשת בו היא מתכסה זיעה קרה

עכשיו היא כבר מפחדת ממנו

בתוכה היא חצויה מצד אחד חוששת מהמפגשים

ומצד השני מצפה לרגע בו יד אוהבת תיגע 

בלילה אחד היא אוזרת אומץ ומנסה ללכת לכיוון פרידה

כשהיא רק מתחילה לרמוז הוא מתחיל לספר לה שהיא כל חייו

שבלעדיה הוא לא יוכל לחיות ויתאבד

היא שוב משתתקת

מחליטה להישאר

בית קטן וחם

4 ילדים מתרוצצים עד ששומעים את אבא נכנס וקופאים

שוב בא האיש הזה שאמא התחתנה איתו

שוב הוא יכעס

שוב הוא ירביץ 

ושוב הוא ייתן בסוף מתנות ויתנצל

כמה שהיו רוצים לעזוב אותו

אבל אמא מתעקשת להישאר

לפעמים הם מרגישים שמרוב שמגוננת עליו היא שוכחת לשמור עליהם

היא תמיד מזהירה לא לספר

משאירה אותם כלואים בתוך הכאב

כלואים כולם תחת ידו המאיימת של אבא

ובלילות

היא נזכרת

איך אותה היד הייתה פעם גם מלטפת

בין מכה למכה.

גם אם
פיזרתי שירים
כחול על שפת הים,
גם אם סיפרתי
על שמש בוערת
שוקעת באופק,
גם אם שרתי לרוח-

דעי לך-
מאחורי מעטה
של מילים נישאות,
צללים סוערים
תמיד שמרתי
שיר,
השיר האחד
לדמותך הנעלמת.

אולי זה נושא שכבר נידון פה בעבר,בכל מקרה אשמח לתגובות.

אני קוראת את השירים והקטעים כאן וממש מקנאה ביכולת הביטוי של הכותבים. עם זאת אפשר לומר שבאופן כללי רב הכתיבה מבטאת סיטואציות עצובות, ולכן עולה בי שאלה, האם לדעתכם אומנים בכלל, ובתוכם גם סופרים ומשוררים, חיים יותר, וחווים יותר חזק את הצד הכואב של החיים? (מקווה שאני מובנת.)

לתגובותיכם אודה... 

(זה לא הסגנון שאני רגילה לכתוב בו

אבל רציתי גיוון)

אמרו לי

זה רק פצע

סתם עיגול ורדרד

תושיטי את היד

נשטוף הכל מיד

שימי פלסטר

קחי גם שוקולד

תנשמי 

זה רק עוד חור

עד החתונה זה יעבור

ואני שואלת

אחרי שנים רבות

למה האכלתם אותי בסוכריות?

איך חיפשתם להסתיר את הצלקת

ורדרדה,מכאיבה

ותמיד נשארת

פקח את עיניך-

מחה יד

והסר מלבך

קורי שינה

של ילדות.

הרוח קוראת לך

אינך שומע?

קוראת לך

לתפוס בחייך,

לצאת לדרך חדשה.

גם אם

כבר אבדה הדרך

בין שיפולי הזמן,

נשא עינך

ושא תפילה

לריבון הנשמות-

שישלח אצבעו

ויפקח עינך

לכוכב הצפון,

שישלח מלאכו לפניך

וינחך

בדרך חדשה.

כלואה.

אין לאן לברוח.

קשה.

מפחיד.

וזה הולך ומתקרב.

בצעדי ענק.

מלחיץ.

אין עם מי לדבר.

אף אחד לא מקשיב.

רוצה לקום מחלום.

אבל כנראה שזה לא יקרה.

רוצה.פשוט רוצה.

להימחק פתאום מהעולם.

אולי.אולי כן כדאי.

זה יפתור הכל.

אבל בנתיים אשאר

כלואה..

הערב יורד, הזכרונות שוב עולים

שוב נחשף לב חרוש, חרוש תלמים

וזכרונות עולים, זכרונות נצורים

היו שמורים בלתי ברורים

ושוב התחושה, שוב שב לאותו המקום

ועל אף השנים שהגליד

ועל אף שהתרפא

חוזר ברגע קט ונפתח כחבורה טרייה

ושוב הדם זורם, מציף הפצעים

זורם כנחל בתלמים

ושוב הדמעות, הדמעות החמות

תמיד היו חבויות אי שם, מחכות

מחכות להזדמנות שוב לפרוץ

וכעט מציצות חרש חרש

זוחלות לאיטם

זוחלות על הפנים שכל כך מכירות

הפנים שידעו כבר שנים

לא הספיקו הן ליבוש

לא זכו לרגע קט מנוחה

והלב הדואב

כואב עד עמקיו

כאומר- אולי אי שם אמצא מסתור

ושוב לוקח שני ידיים, כבקיא ורגיל

שמם על ליבי, עוטפו ומכסהו

מנסה להגן מפני עולם קשה

וכך יושב שעה ארוכה

עד שאשכח.

אשכח ואקום שוב.

ועד שהעולם יאלצני שוב,

שוב ליפול ולהתגונן.

וחוזר חלילה. חלילה וחס.

אחרי המוווון זמן שלא כתבתי שווום דבר, החלטתי ללכת על סגנון שונה ממה שאני רגילה אליו ולנסות משהו "שיר השירי" יותר...

אני מאד אשמח לדעת איך יצא ומה אפשר לעשות כדי שהבאים, אם בכלל יהיו, יצאו טובים יותר

בצאתי לקראתך

לקראתי מצאתיך

בקורעי כחוד המחט

פתחת עולמי

ושמעת קול בכיי

בהושיטי אליך ידי

חיבקתני

הכנסתני לארמונך,

הראתני טובך

ועוז ידך.

בצאתי לקראתך,

בתוכי מצאתיך.