פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 535)

רציתי להבין את השמים

וכל צבאם

אך עוד בטפסי הבחנתי

כי ארצה מוצב הסולם

 

אם ארץ לא אדע

שמים איך אבינה?

אך בעוד חופרי הרהרתי

כי את ידי איני מכירה

 

ואטול מיקרוסקופ ועט

ואשב כף ידי לשרטט

אך עוד בלומדי התעמקתי

איך מוחי מחשב כל העת?

 

ואתמוך את ראשי בין ידי

ואחשוב, ואחשוב, עד ש..די!

אך בעודי מתוסכלת לעגתי

וכי מבינה אני את רגשותי?

 

אז רק שקעתי עמוק

על ספה

ושרקתי לעצמי

במבוכה

שריקת מבוכה

של ילדה

שלהבין השמיים

רצתה

בבקשה תקראו, למרות שזה ארוך.. ובבקשה תתנו ביקורת! ותשתדלו שתהיה רק בונה ולא הורסת.. טוב?

עדיין לא סגורה על הכותרת..חשבתי על הר געש, אבל ניראלי בנאלי מידי.. אז אשמח גם לרעיונות לכותרת!

 

 

זה מרגיש כמו הר געש.
בהתחלה המקום שקט, רגוע. אין אדם יודע את המתרחש בפנים, אין אדם חש בבעבוע הליבה במעמקי האדמה, אין אדם שומע את לחשושי הבזלת הנרקמת במעטפת ההר. אין האדם מודע לכל אלו, עדיין.
אחר כך, לשבריר שניה, מתחלפת הבעת השלווה על יצורי ההר בהבעת בלבול, וממנה מתחלפת ההבעה לפחד.
הרגעים הבאים מתרחשים במהירות, מבעי הפנים משתנים ושרירי החרדה נמתחים עד פקיעה.
תוך מספר דקות משתנה המקום, לבה רותחת מבעבעת את דרכה אל מחוץ לבטן האדמה, והאדמה הקרה מוחלפת בסלעי בזלת בתהליכי התקשחות ודם חם וגופות מקשטים את המראה.
ככה זה מרגיש, כמו הר געש.
 

***
יעקב תמיד שנא את השם שלו. הוא טען שזה שם של זקנים, שם של אנשים ממורמרים עם חיים קשים. יעקב אמר שהוא יחליף את השם הזה ברגע שיהיה בן 18. שזו תהיה הדרך שלו לחגוג את הפיכתו לחוקי. יעקב תמיד היה שולח את ידו ללחיצה, חוכך בדעתו לשניה ומציג את עצמו כקובי, כי קובי זה שם של בחור צעיר, אולי אפילו של זמר או ספורטאי.
אבל אני הייתי קוראת לו יעקב, כי לפעמים הוא היה קצת כמו זקן ממורמר ולא כמו סלב זוהר, וזה הרגיש לי אמיתי יותר לקרוא לו ככה.
תמיד כשהייתי קוראת לו בשמו הארכאי, היה המבט על פניו מתכעס לרגע, אך נרגע בחזרה לאחריו.
יעקב לא הודה בזה, אבל אני ידעתי שהוא אוהב שאני קוראת לו כך, זה מזכיר לו שהוא לא רק קובי בעל רוח הנעורים, הוא יעקב, יש לו עבר שהוא נושא על כתפיו אם ירצה בכך ואם לאו. איני יודעת בדיוק את הסיבה לכך, אבל יעקב אהב שאני מזכירה לו את זה בקריאתי לו בשמו- יעקב.

ליעקב אין אמא. פעם הוא סיפר לי שאמא שלו ברחה מיד אחרי שהוא נולד, "תפסה רגליים קרות" הוא אמר בכעס ואני חשבתי לעצמי שזה קצת לא הוגן לכעוס על אישה שיש לה רגליים מקרטיב.
יעקב אמר לי שזאת אמא שלו שבחרה לו את השם, ושהוא דומה לצד שלה, כי הוא לא שעיר ושמן כמו אבא שלו, אז בטוח שזה הגנים ממנה, ואני התפלאתי על מה שהוא מדבר כי כבר היה לו שפם בר מצווה כזה מצחיק, והרבה תלתלים עד הכתפיים, ואם זה לא שעיר אז מה כן. אבל כששאלתי יעקב כעס וצעק עלי שהוא בכלל לא דומה לאבא שלו, ושאף פעם הוא לא יהיה כמוהו. ואני נבהלתי ובכיתי קצת, ויעקב נרגע וחיבק אותי ואמר לי שזה בכלל לא משנה כי אמא שלו ברחה ואי אפשר לדעת ואני שמחתי שהיא ברחה ואי אפשר לוודא, כי אם היה אפשר, יעקב היה רואה שצדקתי והיה ממשיך לכעוס לתמיד. 

ליעקב יש תיק במשטרה, הוא גנב מחנות שעונים בשכונה. יעקב אמר לי שהוא בכלל לא גנב, ושהוא תכנן לשלם, והוא שם בכיסים רק עד הקופה. והאמנתי לו, כי זה יעקב, וכי הוא לא גנב, ופעם הוא אפילו הרביץ לילד אחד שגנב לי את המשפיים ואמר לי שהגנבים הם הכי נוראיים, כי הם חושבים שכל העולם שלהם, עכשיו זה רק חפצים שהם לוקחים אבל אחר כך זה גם אנשים ורגשות ולפני שאתה יודע גונבים לך את האישיות. ויעקב סיפר לי שהוא יודע איך זה שגונבים לך את האישיות כי פעם הייתה לו אישיות אחרת וגנבו לו אותה בלילה ומאז הוא שומר בשבע עיניים על האישיות שלו, ולא נותן לאף אחד לגנוב לו אותה, כי למצוא אישיות זה דבר מאוד קשה, ואין לו כח לזה שוב פעם.

כשיעקב כועס אני נבהלת נורא, כי הוא נהיה יעקב אחר, אולי מין קובי כזה, שלא אוהב אף אחד. פתאום כשהוא כועס יש לו מלא כח בזרועות והוא יכול לשבור לך את האצבעות בשניה. יעקב לא מתכוון, אני יודעת, אבל ככה הוא. אז אני משתדלת לא להכעיס אותו. וכמעט תמיד אני מצליחה.
אבל הילדים הגדולים מהרחוב שלנו לא יודעים שהוא כל כך חזק, הם חושבים שהידיים שלו רזות כמו של בנות, ככה הם אמרו לו פעם. והם לא ידעו מה שאני ידעתי, שכשהוא כועס הן מתחזקות פתאום ויכולת לכופף מכוניות ולשבור לבנים. אז הם צוחקים עליו, ויורקים עליו קליפות של גרעינים שהם מפצחים בשיניים שלהם. ויעקב כועס, והעיניים שלו נהיות אדומות קצת, ובית השחי שלו נהיה רטוב כזה, וציפורני יד ימין שלו מתחילות לחפור בבשר כף היד, והוא מתחיל להרביץ להם, חזק.
אבל יעקב לא יודע, שלבחור עם הכובע הצהוב יש סכין בחגורה. או שאולי יעקב ידע ולא היה אכפת לו, ככה הוא כשהוא כועס, קצת משוגע כזה.
וזה בכלל לא משנה אם יעקב ידע או לא, וזה בכלל לא משנה אם היה אכפת לו או לא. וזה בכלל לא משנה כלום. כי היה לי יעקב ועכשיו יש אבן קרה שרשום עליה יעקב- קובי וכל מיני מילים שאני עוד לא מבינה, וזה בכלל לא משנה כי היה לי יעקב ועכשיו יש לי זיכרון של חבר שהיה לפעמים כמו ילד ולפעמים כמו הר געש ולפעמים סתם יעקב, בלי אמא ועם שם של זקן ממורמר. 

 

באתי לגני אחותי כלה

והגן ריק משיריך

הנני לרשותך אחותי כלה

איך זה זרים מבטך ועיניך?

 

אחכה, אייחל לך, אשזור פיוטים

וזמירות, עד תשובי לשוח

לילותי אעביר לרגלי אחרים

ומנחם לי יהא הירח

 

רק לחשי, רק גלי

אימתי תפתחי

את ליבך לדודך הפצוע

 

מהרי, הכניסיני

חסי תחת כנפי

ששומר אלינו לא יגיע

 

ביקשתיך רעיה

ביקשתיך ואינך

עתה אסובב חוצותייך

 

עד תושר השבועה

- אז אצא בעירך

אסובב ואקום את דמייך

היודע אתה 

נסיכי הקטן

את סודות העולם?

היודע אתה

לאן אנשים נעלמים

ולא מוצאים אותם אף פעם?

 

ברצוני נסיכי

לספר לך סיפור.

סיפור קטן אך משמעותי

בתקווה שלך יהיה הוא ברור.

 

היו היה פעם

אדם עשיר החי על גבעה.

והגבעה היתה רק שלו

כל אבן ואבן

כל חלקה וחלקה.

אך האיש העשיר

בודד הוא היה

אשתו עזבה לפני שנים

ובנם הקטן הלך איתה.

והאיש העשיר

התגעגע אל שניהם מאוד.

רצה לראותם עוד פעם אחת,

ורק אח"כ יוכל הוא להנות מהכבוד.

החליט האיש העשיר

שהיום הוא יוצא למסע.

המסע אל אשתו ובנו,

המסע אל הלא נודע.

אז ארז הוא את חפציו

אל תוך תיק ממוצע

ויצא אל הדרך

יצא למצוא את אשר רצה.

והאיש (שעשיר כבר לא היה)

פסע בין האבנים

הלך על החול הרך

וטיפס על הרים.

עברו כמה ימים

והנה האיש אל צוק הגיע

הסתכל הוא אל התהום

וחיכה לאות שיופיע.

וכשהגיע לבסוף האות

נעמד האיש על השפה

עשה את הצעד מעבר

ולמותו חיכה.

 

אתה יודע נסיכי?

איש זה

מאושר הוא לא היה

הוא רק רצה שיגיע הסוף

רק לו הוא חיכה.

 

היודע אתה נסיכי הקטן?

יש אנשים

שאפילו אחרי מותם

לעולם לא יעלמו

אך גם יש אנשים

שבחייהם

את מותם כבר מצאו.

דועכים הם לאט לאט,

לא רוצים להעמיד פנים

עד שלבסוף

גם הם

נעלמים.

שדה כותנה ושדה קוצים

שניהם למולי נפרשים.

השמש מטיחה בי אימים

והעננים את גשמם מחביאים.

 

עכשיו זה תורי

לבחור את דרכי,

הטוב הצחור

או הרע השחור.

 

ביניהם אני מחליטה ללכת

כשלפעמים לשדה השכן נופלת.

בסופה של דרך ארוכה ומפרכת

עדיין בראשי השאלה מהדהדת

באיזה דרך עלי ללכת.?

יקרה.
רציתי לספר לך קצת מה עבר עלי בחצי שנה האחרונה. מאז שהתחילה המריבה שלך עם הבנות באולפנה הקודמת, אני כבר לא אותו דבר.
כל הסיפור שהיה לך פגע גם בי. ברור שלא באותה רמה כמו שהוא פגע בך, אבל הוא פגע.
את זוכרת את לג בעומר? שאביה ואני באנו אלייך לשכנע אותך לבוא למדורה!? אני לא ישכח. כשיצאנו מהבית שלך, אחרי שעה של ניסיון שכנוע שנכשל, זה לא היה נראה שזה עשה משו לאביה. אבל אני, יצאתי משם בנאדם אחר. את הכנסת לי לראש ייאוש ועצב. את הכנסת לי לראש שלא נצליח להוציא אותך מזה,שתשארי שם לעד. והפלת אותי לשם, ביחד איתך. איי, כמה שהנפילה הזאת כאבה. מאוד כאבה. לא ישנתי בלילות. כל הזמן הייתי עצובה, עייפה ודואגת. דאגתי לך. ככה זה היה כמה חודשים, ובזכות מישהי אחת לא הגעתי לרמה שלך. זאת היתה רעות. המדריכה שלנו, שככ אהבתי. גם את אהבת אותה. היא היתה בנאדם מיוחד בשביל שתינו. היא זאת שהחזיקה אותי בתקופה הזאת, מה שאני לא הצלחתי לעשות לך.או שכן.אני לא יודעת. לקראת סוף הלימודים את התחלת להרגיש יותר טוב, היו פעמים שהרגשתי שאת משכת אותי לבור שלך ואז יצאת לבד והשארת אותי שם. אני הייתי ככ מדוכאת, התחלתי להתרחק מהשבט, כעסתי על עצמי, כמעט פגעתי בעצמי. וזה היה בגללך. את בכלל לא שמת לב לזה. המשכת בחיים שלך כרגיל. לפני כמה שבועות התחלתי להרגיש יותר טוב, אבל רק התחלתי. אני מקווה שאני יצליח לצאת מזה לגמרי. לפני שבועיים התחילו הלימודים.את עברת לאולפנה שלי.התחלת ברגל ימין. הייתי מאושרת בשבילך. למרות שהרגשתי קצת לא בנוח איתך בכיתה, והיה לי קשה. עדין לא עזבתי אותך. עד שרעות אמרה לי שאני צריכה לעזוב אותך. היא אמרה שמצאת את החברות שלך ושאת לא יכולה ליהיות תלויה בי כל הזמן. אני לא רציתי לעזוב אותך, היה לי קשה.
אבל באיזשהו שלב הבנתי לבד שאני חייבת לעזוב אותך. כי לא היה לי טוב איתך. התחלתי להתרחק ממך. היה לי ממש קשה. זה לא היה נראה שזה הפריע לך יותר מידי. סהכ היה לך חברות בכיתה שהיו איתך. את הרגשת מצוין, אבל אני, לא ככ. יום אחד היה דיון בכיתה, את התווכחת עם מיכל. היו לכם דעות שונות, וזה הגיוני, אנחנו בני אדם. פתאום באמצע הוויכוח תקפת אותה, ואמרת לה שלא תיקח אתזה בקטע אישי, ושזה שאת חושבת ככה זה לא הופך אותך לשמאלנית. מיכל בכלל לא חשבה ככה, מיכל כיבדה את הדעה שלך. מאותו מקרה השתנת לחלוטין. באותו יום לא היית בכלל בכיתה. בימים אחכ או שלא הגעת, או שאחרת וחזרת הביתה מוקדם. ראיתי בנות שדיברו עליך עם המורה. שמתי לב שרבת עם בנות. אבל לא הבנתי מה קרה. בשלב הזה כבר לא רציתי לדעת. באותם ימים הכחשתי קשר אליך. לא רציתי לשמוע את השם שלך או משו שקשור אלייך. כעסתי עליך. שלוש ימים לא היית באולפנה. רק ביום השלישי שמתי לב. חשבתי שסתם לא הגעת כי רבת עם בנות או שלא היה באלך. אבל היום גיליתי למה. וזה גרם לי למצפון, דאגה, רחמים וכעס. ארבעת הרגשות האלה התערבבו לי בבטן, והם עדין שם. עד מתי הם יישארו, אני לא יודעת.

כועסת ודואגת, אני.




יקרה.
זהו, הגעתי להחלטה.
אחרי התקופה הארוכה הזאת, שלא הצלחתי לחשוב מרוב בילבול.
החלטתי.
אנחנו נפרדות.
לא היה לי טוב איתך.
הבעיות שלך היו מסובכות מידי בישבילי.
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא הצלחתי לאכול אותם,
או שזה בגלל שאת לא הצלחת להתמודד איתם.
אבל אני יודעת, שאני לא צריכה להתמודד איתם,
ושאני צריכה לעשות את מה שטוב ונכון בשבילי,
ולא את מה שלא נכון בשביל שתינו.
עכשיו-
הדרכים שלנו מתפצלות.
אני הולכת בדרך שלי, דרך בטוחה שתשמור עלי.
את תלכי באיזה דרך שאת רוצה, אני לא יחליט בשבילך, כי כבר הספיקו לי הפעמים האלה.
לפני שאנחנו מתפצלות, רציתי להגיד תודה.
בתקופה הזאת למדתי ככ הרבה דברים חשובים על החיים, שלבד לא הייתי לומדת.

בהצלחה בהמשך,
אני.

תעמוד שם. בדיוק, רק טיפה ימינה. יופי. אתה רואה אותי?

אני יושבת שעונה אל הקיר, הראש למעלה, העיניים עצומות.

כן, אתה רואה נכון. אני מוקפת להקה של יונים. אני כבר לא מפחדת,

ברוך ה'.

 

חוץ מזה, גם יש לי חברים. תכף הם יבואו ותוכל לראות אותם.

 

אתה יודע מה יש לי בחדר הגדול שלי? יש לי פסנתר! ולא סתם פסנתר,

פסנתר כנף שחור, מבריק ויפהפה. בדיוק כמו שאני אוהבת.

ההורים שלי קנו לי.

 

אתמול ישבתי עם סבתא שלי. אהבתי אותה כל כך. היא חיבקה אותי,

וממש הרגשתי שיש לי סבתא.

 

אתה זוכר את התקופה הרעה שלי? אני זוכרת. כמעט הכול. שום דבר

לא הציל אותי. ואז, הגוף שלי עזר לי. סבלתי, נכון. אבל הקולות האלו

ששמעתי הובילו אותי אליה. אני ממש אוהבת אותה, היא הצילה לי את

החיים. היא והקב"ה. הוא מנע ממני מוות, והיא מנעה ממני חוסר חיים.

אחר כך ניסיתי להתאבד, למרות שהחיים שלי כבר היו טובים.

אתה יודע למה לא מתי בסוף? כי אסור. נזכרתי שכמה שבועות

לפני כן החלטתי שאני שומרת תורה ומצוות, אז נשארתי בחיים.

הלכתי לישון עם חיוך על הפנים. אני עדיין רוצה למות, אבל לפחות אני

לא רוצה להתאבד.

 

אתה יודע, כולם מתפלאים כשהם שומעים שאני רוצה להיות חולה, שיכאב

לי. הם לא מבינים. ככה אני גם אקבל קצת תשומת לב סוף סוף, וגם כשאני

אחזור לחיים הרגילים שלי אני אבין שהם טובים. זה הגיוני.

 

הנה באים החברים שלי. הם כולם אוהבים אותי. אתה רואה אותה? היא

תמיד עונה לי להודעות. ואתה רואה אותו? הוא יודע לא להחמיא לי על הקול

שלי. והיא? היא יודעת שאסור לצחוק על הדברים שאני אוהבת.

 

אתה זוכר את אחותי? השלמנו. אני מרגישה שאני אוהבת אותה, והיא אותי.

ואבא ואמא שלי משקיעים בי.

ואני מצליחה תמיד להגיד את מה שאני חושבת.

אני חיה.

היי, אחרי חודש של הפסקה מהפורום חזרתי..
התגעגעתי
אשמח שתעזרו לי להבין את השיר שלי יותר טוב..
המחשבה על המילים: סתיו, סוכות, גלות כללית וגלות פרטית יצרו אותו..
בנתיים הוא שמור כ'מחשבות והגיגיים';) תודה!

***
ריחות של סתיו
נשבו אל חלוני
מספרות על החג שקרב

בין שורות דוממות
תירגמו כאבי
לשיר תקווה מהלב.

טיפות הגשם
מתמזגות בהחבא
עם דמעות ילדותי ששמרתי

כמידי שנה
כאבם לא מרפה
מחזקות את ידי כשביקשתי-

אבא, לא שוב כפעם
אל תסתתר
בנה לי סוכה, חבקני.

בין שבעים זאבים
והחושך גובר
בגלות זועקים, עזרני.

השביל אל הבית
מוכתם בדמעות
ואיני עוד רואה בו חיים.

והגשם חזק
אוסף חלומות
ולוואי שיוכלם להגשים.

חלון חדרי
גם בחורף פתוח
ואני דרכו מחכה

הבטחתך בי פועמת
נוסכת גם כוח
מולידה למחר עוד תקווה.

צחוק עולל נדם באחת

עולם סער, געש

ואיש אחד חיש רץ

 

חובשת אצה רצה

להציל מנסה

אך שטן חמק עבר

לקח נשמתה

 

הורים המומים

בוכים,דואבים

מתייפחים ואילמים

בשתיקה זועקים

 

אשמות שווא

עפות ברוח

שיברון ואנחה

בלון נפוח

 

חיוך ועיינים כחולות

צובעות בחיוך את הכל

ועטרת שיער בלונד

כמו עשוי במכחול

 

ילדים שואלים

הורים דוממים

הבנות מפציעות

שותקים, רק שותקים

 

 

 

 

 

 

 

[נכתב על ילד שהכרתי ונפטר לאחר שנשכח ברכב

חובשת שניסתה להציל את חייו לא הצליחה...

יהיה זכרו ברוך]

נברשת של

דמעות זכוכית נוצצות

הטילה שלולית אור

על הספר העתיק,

צללים רוטטים

רקדו מתחת לדפיו.

 

בחמת עט שפוכה

קרעתי ממנו את מילותיו

היפות ביותר

ליפפתי במיתר הבודד

של נשמתי

והצתתי באש תמיד.

 

משואה של תקווה

באי של אפלה

זה מציק, מתי תקלטי?
זה מציק שאת נדבקת

וזה מציק שאת מכאיבה.

 

אחרי הכל אני לא,

ואני לא אהיה,

חברה. לפחות לא שלך.

 

זה מציק, מתי תביני?

זה מציק כשמכאיבים לך

וזה מציק כשחושבים שאת מה שלא--

 

ואני לא.

אז תתרחקי,

ואל תציקי.

טוב?

אם תראו ילדה אחת

מאושרת ושמחה

עם לב קל, ומחשבות

על דברים נכונים

 

אם תראו נערה אחת

יפה וחכמה

עם עיניים בורקות, ורגשות

שמתפרצים החוצה בחיבה

 

אם תראו אשה אחת

טובה ומצליחה

עם ידיים מעניקות, וחוויות

שהיא חוותה בעצמה באמת

 

תדעו שזו לא אני.

 

* נכתב בהשראת הסדר והארגון  לר"ה .  

* יש שני קטעי סיום ....(מה יותר מוצלח /מה אתם יותר אהבתם ....)

       

        דיון "משפחתי "

 

ערב שבת אחת הגיע וכל "בני הבית" במתח , כל חדר וחדר.

מה היה איתי , וממה יעלה בגורלי ,

האם יספיקו לסדר ולנקות אותי לכבוד שבת ?

או שלא , כי אני פחות חשוב ?

כל חדרי הבית פוחתים ברעש והמולה לכבוד המאורה , מי יותר חשוב.

 

המטבח :  צועק חבר'ה  נא להירגע, מכל הרעש והמולה .

אל תשלו את עצמכם , אני החשוב מכולכם.

בי מבשלים ואת סעודת השבת והחג אוכלים.

ואוכל זה הדבר העיקרי, לכן אני הוא החשוב .

 

הסלון : מה פתאום אתה , הכי חשוב ? מה איתי?

אצלי חדר המשפחה נמצא ושם כל המשפחה יושבת ביחד לאכל.

נכון שאצלך מבשלים  ומכנים את הסעודה.

אבל בדרך כלל אצלי אוכלים את הסעודה, בעיקר שיש אנשים נוספים.

אורחים, שכנים וסתם מכרים. ועל הספה לשבת לנוח אוהבים .

 

חדרי שינה : צועקים וכועסים מה פתאום אתם, החשובים?

נכון שאוכל זה חשוב ובריא .ומה עם השינה , אלה לא שמעתם ?

שינה היא מאוד חשובה לעצם הקיום שלנו.

למיטה נופלים שדודים ועייפים , מרוב מאמץ וחוסר כוח.

 

המטבח: ומה עם  האוכל ?

הרי גם האוכל חשוב , צריך כוח לבנות את הגוף והעצמות , להתפחת ולגדול.

 

חדרי שינה : נכון מאוד, אתה צודק.

אבל לצום קצת לא יזיק .....ובלי שינה בכלל יש לאשפוז ....

 

הסלון : סליחה שאני מתערב , אולי כולם חשובים באותה המידה .

הרי  גם אוכל וגם שינה חשובים כדי להתפחת ולהתקיים .

ומה דעתכם, אני צודק? האם אתם מסכימים איתי?

לרגע קט שקט ודממה !

חושבים וחושבים ואת המח מאמצים. אחרי מחשבה רבה.

 

***************************************************************************

המטבח + חדרי שינה : אנחנו מסכימים .

חבל לריב ולשבור את הכלים .

כי כולנו בעצם כמו אחים , ויחד אנחנו חשובים.

 

הסלון : טוב מאוד אני רואה שהגענו לפתרון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתבתי בהתחלה את 1, אבל זה יצא חסר פואנטה, אז כתבתי המשך- 2, אבל אולי זה קצת הורס.

מה לדעתכם עדיף?

 

1.

ערימת חיטים

סוגה בשושני דם

ספוגה ברסיסים של לילה שבור

זוהרת- טובלת

באור ובתכלת 

של שחר.

 

2.

ערימת חיטים

סוגה בשושני דם

ספוגה ברסיסים של לילה שבור

זוהרת- טובלת

באור ובתכלת 

של שחר

גילתה לי שעברת פה הלילה

ופצעיך שבו לדמם.

 

בוץ

שעוד זוכר מגע רגליך היחפות

המטביעות מחדש את צורתו,

כחותם-

גילה לי שרצת פה הלילה,

בבריחה.

 

שביל

לא כבוש-

עשוי מטיפות של דם ודמעות-

רסיסים, חלקים מנשמתך,

הוביל אל קצה התהום הפעורה,

מגלה לי-

שאבדת

לנצח.

 

ראיתי אותו, את רוכב הערבות,

תמיר, גבוה, ישיבתו זקופה

על סוסו הנאה.

ראיתי אותו,

אגלי זיעה עיטרו צווארו,

מבט חם בעיניו.

הוא הושיט את ידו אליי,

רוכב הערבות,

ממרומי סוסו האציל.

ונשארתי לשכב על הארץ,

פשוטת איברים,

משוועת לעזרה.

כי פחדתי ממנו,

מרוכב הערבות,

שפתח לי דלת שטרקתי בפניו.

עט שבור

דיו יבש עד גדותיו

אותיות רועדות

זוחלות על הדף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתה ניצב
על ראש ההר,
מרחבי אין- סוף
פרושים מתחת למבטך.

אתה צועק.
קולך נבלע
בין הרוחות שוכנות ההר,
ועמוד ענן
מסוכך עליך מפני
חצי אור שלוחים.

ידיך פרושות,
שפתיך זועקות מילות תפילה
ונשמתך פותחת לך פתח-
שער לשמים.
 

עיפרון שכותב שורות צפופות על דף

מרחף באויר לשניה אחת, ושב

מילים שנוצרות תחת כף ידך

סיפור שיסופר אחרי מותך

 

דמעות שזולגות, נוטפות על הנייר

מרחפות באויר עד שפוגשות בדף

מילים שמציירות את הרגע הנושך

סיפור שיסופר אחרי מותך

 

מחשבה סוררת שפולשת למוחך

אומרת שאסור לך לחתום את שמך

מוסיפה עוד מילים שעל הרגע מוותרות

סיפור שיסופר להמשך כל הדורות

‏‏

              רעיה, בשובך הביטי בשמייךְ

            עליךְ כטל חרמון קָרב

            ירד דודך ללקוֹט מבָּניך

            הָדָרֵךְ אשר אָהב

              רעיה, בשובך (מן הדרך) הביטי בשמייךְ

            עליךְ כטל חרמון קָרב

            ירד דודך ללקוֹט מבָּניך

            הָדָרֵךְ אשר אָהב

            

 

 

 

 

 

בחשכה החיצונית הוא טבוע בי.
במילים של טעם
פועם
בתוכי.
מנסה למצוא בין
הקליפות
את האמת
שבי.

תלויה אני
במרחק שווה
משני קטבים
רחוקים.
ורק העצם שנעוץ בבשרי
שבוראי טמן בי עת היווצרי,
טומן בחדריו את מפת
חיי.

חבוי עמוק
בין קפלי הוויתי.
הנקודה הזכה והטהורה
שחרותה בי.

והוא- אני.