פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 581)

הכאב עצום

לא נותן מנוח

ואני הולכת

מנסה לשכוח

אולי זה עדיף

מול הזיכרון

ואולי זה ישאר

לא יעזוב

לדראון.

ואולי בעצם

כשהכל יראה שחור

אולי זה יהפך

ויהיה צחור

נקי, זח

בלי כתמים

ואני אוכל להודות

לעולמים

אני שומע

את זיכרונות האתמול

באזני רוחי.

וידי רוחי הן אלו

שמנחות את ידי

לכתוב את השיר,

ועיני רוחך

הן אלו שמביטות,

ועיני רוחי

הן אלו שדומעות.

שיר לאור

האם מזוג עיניים עוד יבקע השיר

וגולם יפתח ועוד פרפר יעוף חופשי?

האם תצמח אמת על אותו שביל חדש, ישיר

והגורל עוד יענה למשאלות נפשי?

מקול צחוקך, קול פעמון וקול תקווה אפילו

ומרגליי שכבר צבו מהלך במדבר

ומידי אשר הושטה, ומפחדים אשר הצלילו

עולה עוד אור אל העתיד, אל העבר

אור שפועם בתוכך ובתוכי

אור שפוער את פיו ושבולע צר

אור של אמת, אור טוב והכרחי

אור שלמרות הכל עוד נע, לא נעצר.

אולי תוכל אז לענות שאלתי

הרי היית אח, כן אח קטן

ואז תוכל לראות את כל דמותי

את על דמותך, את כל מה שאיתן

את כל עולם סביבנו, את כל אמיתותיו

הרבות והסותרות כזכוכיות

אז תצרף מילה ואז תבין גם מהו תו

והשתקפות האור תכהה עיניים בוכיות

אור שפועם בתוכך ובתוכי

אור שפוער את פיו ומבהר כל קושיה

אור של אמת, לא שקר אנוכי

אור שלמרות הכל נשאר עוד זך כמו שהיה.

אור של אמת. אור של ברכה.

לא של טיפשות, לא של בדד, לא של טעות

עם אור שלך- שיהיה רק אור שלך

שיהיה שלך- תהיה בו משמעות.

רק רציתי להגיד לך

רציתי להגיד

רציתי

פעם

אבל זה עבר

חלף לו

את נעלמת

השארת אותי לבד

בלי אף אחד

לא השארת דבר

חוץ מעב, בדידות ושקר

הלכת

ואני מתגעגעת לימים שהיית

שנשארת

שאהבת

חברים, 

לעולם אל תהיו עצובים,

תזכרו תמיד שהחיים יפים

וחייכו אל אחרים.

קטע קצר וטוב

כל כך עצוב ומסכן שם,

בצד.

כל שלוש שנים הוא מגיע,

לבד.

אמנם יש לו חבר,

אך הוא לועג.

אותו אוהבים. אליו מחכים.

הוא? סתם עוד חודש לימודים.

אדר ב' כל היום צוחק לו.

ברחוב, בבית הכנסת ובכלל.

עטוי תחת מסיכה,

המסתירה את פניו.

מסתירה את פגיעות הפצצות,

את המן הרשע שנמחה בדרכים לא דרכים.

בדרכים פוגעות,

מעליבות.

יותר לא יחזור, הוא מבטיח.

אך הבטחתו לא מתקבלת.

לתפקיד הזה הוא נועד-

להיות השולי שבצד

והנלעג, והנכלם.

למה מעליבים אותו?

למה לא להתייחס אליו בכבוד,

הראוי לחודש אדר---

----

משנכנס אדר מרבין בשמחה. בואו נזהר לא להפוך את השמחה למוגזמת, פוגעת ומעליבה, ובעיקר- מסוכנת. הזהרו עם הקפצונים!!!

אשמח להערות!

כבר החשיכו הימים

שנשטפו בזרמי החיים.

שנסחפו אל תוכך,

אל רוח אמונתך.

וחשכתם היא הלילה,

המחפה על התפילה,

בהסתירה את האש-

התחבקני כשאבקש?

מימי נפלטים אל חופך,

מבקשים מקום בעולמך.

שולחים את ידיהם

אל תוך אדמת שורשיהם.

הושט את ידך אל ידיי

וחבק את ימיי.

רק שלא אפול על פניי,

קבלני, אלוהיי---

לברוח.להתנתק.

מהחובות. מהיומיום. מהכל.

לשכוח מהעבר.

לזרוק את ההווה.

להרוס את העתיד.

ולחיות בכלום.

לחיות בכאב. 

לחיות בעצב.

או לא לחיות.

כשאנחנו כותבים שירה, אנחנו לא צריכים לכתוב את כל המילים. אנחנו בונים על כך שאנשים יבינו למה התכוונו.

או שלפחות האחד ההוא, שאליו כתבנו את השיר, במודע או שלא במודע, יבין למה התכוונו.

הכרתי שיר שמשחק עם זה, אני לא זוכר אותו בדיוק

ולא הצלחתי למצוא את הספר שלו אבל הוא הולך בערך כך:

דרושה אישה. בת שלושים ושמונה, עיניים חומות, שיער שחור

מבנה גוף ממוצע, עיניים טובות

כל היודע דבר על מקום המצאה מתבקש

אז יש את הגונג בסוף השיר. אבל זה שקר! סופר היה מתאר סיפור, עלילה.

גם אם הוא היה מחליט בסוף להשאיר סוף פתוח, לפחות הוא אמר את כל מה שרצה לומר.

הוא לא התחבא מאחורי מילים ותתי מילים ושיחק וכתב מילים שלא קיימות.

איפה עובר הגבול?

מתי אנחנו אומרים למשורר:  יקירי, דבר עברית.

למרות שתמיד אפשר למלמל פוסטמודרניזם, ושכל אחד יכתוב מה שהוא רוצה.

ועכשיו, בתור עונש על ההשתלחות הזאת, על הפיזור (ועל השימוש בסימן קריאה. אנא סלחו לי.)

אני אנסה למצוא מילים לענות, למרות שבאמת באמת אין לי.

כשמישהו כותב:

ריקוד שסחף את הרוח אל מעבר

לחלון והשאיר אותי

ריקה כריקוד

שסחפה אחריה הרוח

מעבר חלון שבור

חוץ מהנאמר ומהמשתמע מהשיר (אין פה שום דבר, באמת. אל תחפשו (אם אפשר לקרוא לשיר משהו שנכתב בריצת אצבעות/)

יש פה מצלולים, וחרוזים ופסיחות שחשובות אפילו יותר מהשיר.

כי הם, הם אחראיים על הנשימה.

פסיק שווה חצי נשימה.

נקודה נשימה מלאה, כמו האנטר.

וזה אולי מה שעושים כל המשוררים הרמאיים האלו.

לא רק שהם מפתים אותנו לקרוא את השירים שלהם, הם גם אומרים לנו איך לזמזם אותם.

איך לשיר אותם לעצמנו.

(ובאמת, שירים שמתנגנים ומתחרזים הם הרבה יותר קלים לזכירה בעל פה.)

אולי אנחנו צריכים לאסור עליהם לרמות אותנו.

להגיד להם שיתנו לנו את השירים בלי הנשימות המלאות אוויר שלהם.

ושאנחנו נכניס לבד את האוויר לתוך המלל הדחוס שלהם.

יונתןקטןרץבבוקראלהגןהואטיפסעלהעץאפרוחיםחיפש.

אהא. הראנו להם.

מה אני בל״ח?! 

״...השיר נכתב על ארץ ישראל״ 

ודפדפתי לי פעם,

בעליו של ספר,

שיש בו מילים

של אמת .

וראיתיו על מדף,

עמוס מיני ספרים

ורציתי רק אותו,

הוא כאב.

וחשבתי על דברים,

שאינם עוד נמצאים

במילים של אחר,

הם רק בדפיו.

ואל מולו עמדתי,

מחפשת טעויות בתוכנו,

בין שורותיו הצפופות,

מול קורות חיי.

חי מאי-פעם.

איתן ואמיתי.

קורת רוח

שתלווה אותי,

הלוואי,

עד יום מותי.

אני טובע באהבה.

הו, אל תצילו אותי.

אני מאושרת.

למה? ככה.

אני מאושרת,

כי אלו החיים.

אני מודה כל רגע לאלוקים.

אני מנסה להעצים

כל רגע בחיים.

למה? ככה.

אני שמחה מהחיים.

למה? כי אלו החיים.

זמן.
כמה שאני צריכה.
כמה שעות.
זה מה שאני רוצה.
כמה שעות של לבד,
לעשות היכרות עם עצמי.
פתאום נדמה לי שאני כבר לא מכירה אותה שבתוכי.
כמה שעות של שקט,
להקשיב למחשבות.
לשמוע את המנגינה היפה של החיים.
כמה שעות של בכי,
לשחרר. להתרוקן.
בלי שאף אחד יגיב, אם טוב זה או רע ומסכן.
כמה שעות של חופש,
כדי לא לרצות אף אחד,
כדי לא להוכיח לאף אחד,
כדי לא לאכזב אף אחד.
כמה שעות של אמת,
כזו שיש רק בצומח והדומם.
כמה שעות של מנוחה,
לגוף. ולנפש.
כמה שעות של מחשבות,
שיהיה טוב יותר.
כמה שעות.
זה כל מה שאני צריכה.
ואת הים.

מקום מסוים?

מילים של אחרים?

חוויות ?

מהם מקורות ההשראה שלכם?

הוא זז.

וכולם זזים יחד איתו.

גם אני,רצה במירוץ הזמן,רודפת אחרי אוויר.

לא נותנת לאף אחד לעצור אותי.

ממשיכה לנוע,

אפילו לא יודעת לאן.

ופתאום אני מגלה-

רצתי כל הזמן אחרי הזנב שלי.

החיים שלי ריקים כמו האוויר שאחריו רדפתי...

בן אדם,

מה לך נרדם?!

ראה, שמים וים

בקו נעלם.

ורסיסים מהים

ורסיסי לבנה שנפלו-

ואינם.

מה לך, בנאדם?

(דם

חם

בידם)

והלב עוד לא נדם.

רק כמעט...

קום, נרדם!

כולם צבועים!
הקטנים.
הגדולים.
הגדולים יותר.
חלק בורוד אומנם,
אבל חלק חזק יותר בשחור.
מה עם האפור? הוא שאל.
אף הוא מגונה, השבתי.
כולם מתיימרים.
הטובים.
הרעים.
הרעים יותר.
אך המציאות היתה צבועה אחרת, זכרתי.
מה הם מרוויחים מזה? התעקשתי.
כולם צבועים! קבעתי.
"הנימוס מהווה צביעות מקובלת יותר",
הוא מצטט לי.
הוא מכיר אותי ויודע שאני אוהבת עמוק. אולי סוף סוף אלמד לשתוק.
אך לא הפעם,
כי אם כנות, היא שחסרה לי.
"ישנם אנשים המצליחים להסתיר אפילו את צביעותם", אני מצטטת.
צוחקת.
יש כאלו שגם אם ילמדו, לעולם לא יצליחו.
כולם צבועים.
הקטנים.
הגדולים.
הטובים.
הרעים.
הוא. ואפשר שגם אני חולה...

אהבה רחוקה

אהבה נסתרת

למה לי את

בלתי מושגת

רוצה לאהוב

כמו כולם

כבר יש את מי

צריך סימן

הזמן יעביר

ייתן בי כוח

לעוף עד לשם

קרוב אל הים

הגלים יתנפצו

כשהשמש תשקע

אולי שם

תחכה האהבה