פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 580)

ב"ה

 

היי, לא להרוג אותי, ממש התחשק לי אתגר אז הלכתי על הייקו- לא בהכרח מתואם עם כשרון הכתיבה שלי.....

 

אשמח לטיפים ולביקורת שלכם

 

תודה רבה !!

 

(הרהור אני מחכה לך

 

 

פרפר בודד נעלם 
לילה של חורף 
אם יחזור, אולי מחר.

רק עוד שיר אחד,

עוד טיפה אחרונה

של דיו.

 

עוד שעה אחת

יפה

של לילה.

 

עוד תו,

עוד מחרוזת אחת,

עד הגל הבא.

המשתמש, חיוכים תשע"ד

משהו שנה את סיסמתו ועכשיו אי אפשר להכנס אליו, תקחו לתשומת הלב

אחרי

ואחרי שחזרת וניצחת הכל

תעמוד מול מראה ותביט בה

ומה תראה מולך- אתה שיכול

או מישהו זר, מרובע

 

מה נשאר אחרי?

מה, עכשיו אין שברים?

מה אין צלקות שפרושות על העור?

זה נמחק? זה נגמר?

מה, עכשיו רק שרים?

הכל נשכח, לא נשאר מה לזכור?

 

קולך מצטלצל, רך מאי פעם

כולו כקנה ואין טיפת ארז

הטבעת את עצמך ברוגע, בזעם

או שפשוט למדת קצת דרך ארץ?

 

מה נשאר אחרי?

נגמרו המכות?

נגמרו קריסות בדמעות על רצפה?

מה, נמחקת עכשיו?

אתה חדש כתינוק או

שנשאר שם מישהו- אתה?

היי. 
אני בקצרה.
כותב קומדיות קצרות בעיקר.
הפורום נראה מת, אבל ננסה בכל זאת.
תהיתי איך אנשים שאני לא מכיר יגיבו לסגנון הכתיבה שלי.

 

מוזמנים-

 

"היא נחמדה, אדיבה, אממ... נחמדה..."
"כן, כן, הלאה, תחסכי ממני את כל זה, מה היא עושה כיום?"
"שירות לאומי"
"חינוך מיוחד איפה?"
"זה לא יפה! לא כולן עושות חינוך מיוחד"
"אז מה היא עושה בשירות שלה?"
"חינוך מיוחד בלוד..."
"מקורי משהו. היא חברותית?"
"תראה, היא לא מסמר הערב, אבל היא..."
"את יכולה פשוט לומר 'לא' "
"זה לא כמו שאתה מציג את זה, יש לה חברות"
"כן, חוכמה גדולה, גם לחולד שלי, פנחס, יש חברים"
"אל תקצין, היא.. מה? אתה מגדל חולד?!"
"כן, פנחס, בחור נחמד, לו ולנאווה יש 13 ילדים, כל אחד מהם נקרא על שם אחת מהאקסיות שלי, 
עכשיו נולד חולדה חדשה, עוד אין לה שם, אני מחפש"
"אתה רוצה לומר לי שהשתיין האחרונות ששדיכתי לך, זכו להוריש את השם שלהן לחולדה?!"
"דיקלה- כן, אבל כשניפרדתי ממיטל, נולד חולד בן, אז קראתי לו מוטי, שזה מזכיר קצת."

 

חח, כן.

 

 

את מה שלא ממש הבטחתי, אבל רמזתי עליו:

בפורום פרוזה וכתיבה חופשית, מופיע קטע שהוא, שימו לב, לא שיר. אלא קטע.

נא לא להיות ביקורתיים, כתבתי אותו לכל היותר בגיל שתיים-עשרה. 

הוא די עצוב, וההשראה הייתה אסון טבע שקרה באחת ממדינות העולם השלישי, לא זוכרת את הפרטים.

קבלו אותו במחיאות כפיים!

 

האימא הלכה עם הילד בערב חשוך ושקט.

אור דלק מאחד הבתים ומכונית השמיעה אוושה קלה על הכביש.

הילד שמח, כי אמא הבטיחה לו שאם יהיה ילד טוב, היא תשיר לו בלילה, במיטה, את השיר על הכוכבים שיצאו בלילה לטיול.

 

ופתאום פילח את הדממה רעש נורא. פרצופים מבוהלים הגיחו מן החלונות. אחד הבניינים קרס ואחריו עוד אחד ועוד עץ, שהתרסק בקול נפץ מחריד על האדמה. למשך כמה שניות הקרקע עוד רעדה. ואז –

השתררה דממת מוות.

 

הילד מישש את האוויר, איפה שהייתה לפני כמה רגעים היד החמה והבטוחה של אמא. היא לא הייתה שם.

את האוויר מילאו צרחות. זעקות שבר של אנשים, שבשניות ספורות איבדו עולם.

 

הילד עצם את עיניו וחיבק את עצמו במקום אמא. הוא לא בכה.

 

כשפקח אותן, הוא היה בתוך אולם גדול ורועש, מלא במזרונים ובאנשים שייללו וצווחו ורצו ממקום למקום.

אישה טובה אחת שהסתובבה בין כולם, הסבירה לו שכאן נמצאים האנשים שנותרו בריאים וללא פגע מרעידת האדמה. הילד לא ידע מה זה רעידת אדמה. הוא התכוון לשאול, אבל המילים התבלבלו לו בדרך והוא שאל במקום זה:

"איפה אמא?"

האישה משכה בכתפיה וליטפה אותו חטופות, ואז הלכה לאיש אחד שקרא לה מהר.

הילד שתק. הוא לא בכה.

 

אחר כך נשכבו כולם לישון, והילד הבחין פתאום באימא – לא אמא שלו, אמא אחרת, ששרה לילד הקטן שלה את השיר על הכוכבים שיצאו בלילה לטיול.

 

ואף אחד לא הבין למה פרץ פתאום הילד בבכי.

הזיכרון המסתחרר
אל מול רוחי
מלווה במחול
של כינורות
ומילים
שלא העזתי לבטא-

הוא השיר הנוצר לעת ערב,
הוא התקווה הנוצרת
לעת בוקר

היא עמדה שם בצד

וידה על הלב

סופגת חיצים

מדממת בכאב

הבדידות בערה בה

להשחית, להרוס

ועצב הכה בה

פגע בלי מנוס

 

היא עודנה עומדת

והיד על הלב

ואתם ממשיכים

עם חיצי הכאב

מבתרים את ליבה

המאיים לקרוס

הארס ששלחתם

ממשיך להרוס.

 

היא עזבה את הצד

נעמדה מול פניכם

כעת היא שקופה

ליבה חשוף מולכם

אין יותר מאמץ

הצלפים משוחררים

ליבי הנרמס

כבר שסוע לגזרים.

זו אחת שאני אוהב.

 

יותר בסגנון של הקטעים שאתם מעלים לפה.

"אהבה ממרחקים"

 

"באהבה- אמציה" חתמתי את שמי, קיפלתי בעדינות את המכתב, החלקתי אותו למעטפה, פס דבק, טפחתי קלות. 'שירה בר לב, אוליפיה 68 סאן הוזה, קליפורניה' זהו, עכשיו רק נשאר לקנות בול ולשלוח בדואר.

מזמן לא ראיתי את שירה, כבר עברו כמעט ארבעה חודשים מאז שטיסה מספר 667 לקחה אותה עד לבית החולים בו נמצאת סבתא שלה, המצב לא היה טוב, ואין שם אף אחד שיהיה ליד המיטה שלה, אז הלב הטוב של שירה לקח אותה לשם, לשמור על סבתא.

שם- הגישה למחשב כמעט ובלתי אפשרית, גם טלפון אין לה, רק דואר, שמגיע בעזרת דוור על אופניים, יום כן- יום לא, ממש כמו פעם. 

 

את המכתב הראשון קיבלתי לפני שלושה חודשים, זה היה מדהים, אני זוכר איך אחזתי אותו בהתרגשות, וכשפתחתיו, ריח הבושם שלה התפזר בחדרי, מעלה את דמותה, איי, כמה התגעגתי לריח הזה.

 "אמציה יקירי ממרחקים" הדרך בה כתבה את שמי גרמה לי לחייך, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, כתב ידה המסולסל סיפר לי מה עבר עליה בשבוע האחרון, איך המצב של סבתא מתדרדר, איך היא בוכה בלילה, ואיך היא מתגעגעת ביום, 'גם אני' אני לוחש, 'גם אני'.
 "אוהבת, שירה" והמכתב נגמר, וכל החיות שהציפה אותי נעלמה, אני מרים את עיני בחזרה לראש העמוד- "אמציה יקירי ממרחקים"...

ישבתי, כתבתי לה בחזרה, על הר"מ החדש שלי, ואיך שבוע שעבר התקלקל המזגן אז יצאנו ללמוד בטבע, מתחת העצים, ואיך אחי הקטן התחיל ללכת, ובסוף גם על החברותא שלי, שהתארס.
הוספתי למכתב גם חול מארץ ישראל, שיהיה לה, סגרתי ושלחתי.

ושוב קיבלתי מכתב, קצר יותר, למעשה- הוא הסתכם בכמה שורות ובשאלה "למה אתה לא כותב?" צודקת, כתבתי רק מכתב אחד בשבוע האחרון, ישבתי לכתוב 2 מכתבים, אחד אשלח היום, את השני מחר, אבל הכתיבה לא יוצאת, כאילו יש ענן שחור באוויר, שחוסם את הכל. אני מנסה לכתוב על יום ירושלים שהיה אתמול, והטיול לצפון שאני מתכנן עם החבר'ה, וזהו, לא עולה לי יותר, אני מקפל את 2 המכתבים,מדביק בול, יורד לדואר לשלוח את מכתבי לאהובתי במרחקים.

עכשיו קיבלתי ממנה את המכתב השלישי, סבתא במצב קשה, והיא עדיין מחכה למכתבים שלי, ובנתיים היא פגשה שם בחור דתי, שעושה שם שליחות, והוא מצחיק ונחמד ואדיב....

אבל שלחתי! והנה, עכשיו אני שולח עוד אחד! איך עוד לא קיבלת אותם? ומי זה הבחור הזה? אני  יורד לדואר, לוחש למכתב שלי "תגיע מהר, תעשה לי טובה, ותגיע מהר..."

היום קיבלתי מכתב נוסף, מכתב מוכתם בדמעות, סבתא נפטרה, והכל שם מסובך, והיא חיכתה למכתבים שלי, היא חיכתה להם יותר מאוויר של בוקר, והיה קשה לה בלעדי, עד שהיא פגשה את יוני, והוא נחת שם בדיוק בשבילה, והיא מצטערת, באמת מצטערת, אבל כנראה זה יהיה המכתב האחרון שלנו, האחרון בהחלט.

לא ידעתי מה לחשוב, הפכתי את המעטפה, הסתכלתי על הכתובת ממנה המכתב הגיע, היא כתבה לי מבית החולים, אני, כתבתי לבית של סבתא שלה.

המכתבים לא הגיעו אליה, אף לא אחד מהם, וככה הסתיימה לה, 'אהבה התלויה בדוור'...

 

העיניים מצפות

הבטן מתכווצת

והלב בורח.

העיניים מוצפות

הראש מסוחרר

והמיטה, ספוגה בזכרונות.

זכרונות של לא מזמן

זכרונות שהשאירו שטף דם

בלב הכאוב.

 

~

הערות, פידבקים... מוזמנים

שעצוב בלב, ואין אור,

מתגלגל לו בלב מין חור שחור

הוא מעצים את הכאב,

והוא אוהב יאוש,

והוא לא מצטמצם ונעלם,

כי הוא נחוש.

 

אך אם נראה באמת מה גודלו,

אנחנו נתעלה, ונוכל לו,

כי מולו מתייצב כל הטוב,

ומגרשו משם, מהר מאוד,

כי הטוב הרבה יותר גדול ממנו...

 

מסתכלת עליה, חושבת עליה

אני פשוט לא מפסיקה.

היא מסיטה מבטה

ואני משפילה את עיניי,

שלא תדע, רק שלא תדע.

 

אהבה זה קשה

אהבה אסורה

למה אני כך

אני לא מבינה.

 

כשהיא צוחקת ומחייכת

החיוך עולה על פניי

והדיבור הזה והמבט הזה,

רוצה לעצום את עיניי.

 

אהבה זה קשה...

 

אני רואה ומתבוננת,

מריחה עוד רגע טועמת.

אני רוצה כבר לספר ולדעת

ירושלים יקרה, איך את מרגישה?

 

 

 

לא כתבתם חודשים ? לא חודשיים , חודשים .

 

זה כבר מעיק . הייתי בטוחה שזה יעבור וזה לא עובר . זה מתחיל להרגיש לי כאילו גמרתי את מעט הכישרון שהיה בי .

 

אבל זה לא הגיוני , נכון ? וחשבתי שכשאגיע לתקופה יותר טובה [ שזה עכשיו . ב"ה עברתי את הדיכאון ] אני אצליח לכתוב . ובאמת התיישבתי לפני כמה ימים . וניסיתי לכתוב . ויצאו לי כל מני בתים לא קשורים . וקטעים הזויים . ומלא משפטים יפים כל אחד אבל לא ביחד .

אגב , כתבתי בלילה , שבדר"כ זה הזמן שאני צלולה לגמרי במוחי וברגשותיי .

 

אוחח , זה מבלבל

 

עצות ?

צועדת קדימה

עוצמת עיניים

סומכת על מי שאיתי,

בגידה.

עכשיו כואב לי

על מי לסמוך, על מי?

רוצה לברוח

רוצה לשכוח

רוצה להרגיש אמיתית,

הכאב עוזר לי

כשאני חותכת

הכיף לא מפסיק.

לוקחת נשימה,

הדם זורם לו

הסכין על הרצפה.

אוי,

פשוט הוקל לי,

כעת נגמרת הפעימה האחרונה.

אני אוהבת אותה

והיא לא יודעת

זה כואב, מציק, מעיק.

אני אוהבת אותה

איך היא לא יודעת

כל אחד אחר כבר מרגיש.

מתי כבר תביני

שאת האחת

ואין לי אחרת,

מתי כבר תביני

שאת יחידה

ואין מנוסה,

ירושלים אהובה!

אני לא בטוחה שזה המקום המתאים להתייעץ בו, ובכל זאת:

אני כותבת סיפור. ספר ליתר דיוק. כבר הגעתי כמעט לסופו, ובינתיים נתתי לאמא שלי, "מבקרת הספרות" שלי, לקרוא אותו. היא גם התלהבה, אך גם נתנה הערות רבות, שמביאות לכך שאני צריכה לשכתב חלקים גדולים ביצירה.

כרגע אני מרגישה שאני לא מסוגלת. אני אמנם מבינה שזה נכון ונצרך, אך קשה לי לגעת ולשנות את מה שכבר כתבתי, וראיתי כמוגמר. אני לא מצליחה להיא את עצמי לשבת ולעשות את העבודה הזאת.

מישהו פעם ניסה לכתוב יצירה ארוכה? האם נתקלתם ב"משבר" כזה?

יש לכם רעיונות איך להתגבר עליו?

פעם,אצל כולם זרחה השמש

בין ראשיהם האירו קרניים,

רוח השתוללה במשעולי הסלע

אבל קרניים עוד הצליחו לחדור

עפר חנק הכל,ולפתע אור

שהכל היה חשוך אותה הקרן האירה לכולם

גם שהיה הכל בלי תקווה

הקרן הסתננה אל החלל הריק ומלאה אותו באור

אותה הקרן זרחה תמיד

והיא היתה אותה ילדה

ופתאום, אש גדעה את הקרניים....

לרבים מאיתנו יש מנגינת ילדות שמעלה זכרונות מתוקים, ונראת וורודה-לפחות בעיינים של ילד.
הלוואי שכולנו נצליח לייצר את המנגינה המושלמת ביותר בעתיד הלא רחוק;)
השיר מוקדש לכל אלו שאבדה להם המנגינה הזו בדרך..
--------
צלילי מנגינה עלו מן הבית
מזכירים רגעי ילדות מתוקים.
בפתק כתום על שולחן במטבח
הוראות ועידוד יחדיו חבוקים.

"עוד יחזור הניגון
שנזנח לו לשווא,
והדרך עודנה איתך
לא בורחת.

תקוות שאספת
במסע אל הקרב,
גם בדרך חזור
שומרות אמונים.

עוד יתנגן הניגון
כפעם, ביתי.
בביתך שלך
שמרי על מקצב
ואני בדרכי שלי
ילווך באהבה לעד".

צלילי מנגינה עולים מן הבית
מייצרים רגעי ילדות מתוקים.
ופתק כתום על הקיר ממוסגר
טומן בחובו סיפור של חיים.

בדרך

בלי מוצא

מחפש יציאה

ומוצא פצצה

היא שחורה חלקה

אך אני פוחד

שאם אני אגע

הכל אני אאבד

וכבר אני מוכן

לסוף הידוע

ולא אכפת לי

אם זה אמת או זעזוע

ואז הוא הגיע

לא ברור, קצת מפתיע

ואותי הוא הציל

מהסוף המרתיע