כשאנחנו כותבים שירה, אנחנו לא צריכים לכתוב את כל המילים. אנחנו בונים על כך שאנשים יבינו למה התכוונו.
או שלפחות האחד ההוא, שאליו כתבנו את השיר, במודע או שלא במודע, יבין למה התכוונו.
הכרתי שיר שמשחק עם זה, אני לא זוכר אותו בדיוק
ולא הצלחתי למצוא את הספר שלו אבל הוא הולך בערך כך:
דרושה אישה. בת שלושים ושמונה, עיניים חומות, שיער שחור
מבנה גוף ממוצע, עיניים טובות
כל היודע דבר על מקום המצאה מתבקש
אז יש את הגונג בסוף השיר. אבל זה שקר! סופר היה מתאר סיפור, עלילה.
גם אם הוא היה מחליט בסוף להשאיר סוף פתוח, לפחות הוא אמר את כל מה שרצה לומר.
הוא לא התחבא מאחורי מילים ותתי מילים ושיחק וכתב מילים שלא קיימות.
איפה עובר הגבול?
מתי אנחנו אומרים למשורר: יקירי, דבר עברית.
למרות שתמיד אפשר למלמל פוסטמודרניזם, ושכל אחד יכתוב מה שהוא רוצה.
ועכשיו, בתור עונש על ההשתלחות הזאת, על הפיזור (ועל השימוש בסימן קריאה. אנא סלחו לי.)
אני אנסה למצוא מילים לענות, למרות שבאמת באמת אין לי.
כשמישהו כותב:
ריקוד שסחף את הרוח אל מעבר
לחלון והשאיר אותי
ריקה כריקוד
שסחפה אחריה הרוח
מעבר חלון שבור
חוץ מהנאמר ומהמשתמע מהשיר (אין פה שום דבר, באמת. אל תחפשו (אם אפשר לקרוא לשיר משהו שנכתב בריצת אצבעות/)
יש פה מצלולים, וחרוזים ופסיחות שחשובות אפילו יותר מהשיר.
כי הם, הם אחראיים על הנשימה.
פסיק שווה חצי נשימה.
נקודה נשימה מלאה, כמו האנטר.
וזה אולי מה שעושים כל המשוררים הרמאיים האלו.
לא רק שהם מפתים אותנו לקרוא את השירים שלהם, הם גם אומרים לנו איך לזמזם אותם.
איך לשיר אותם לעצמנו.
(ובאמת, שירים שמתנגנים ומתחרזים הם הרבה יותר קלים לזכירה בעל פה.)
אולי אנחנו צריכים לאסור עליהם לרמות אותנו.
להגיד להם שיתנו לנו את השירים בלי הנשימות המלאות אוויר שלהם.
ושאנחנו נכניס לבד את האוויר לתוך המלל הדחוס שלהם.
יונתןקטןרץבבוקראלהגןהואטיפסעלהעץאפרוחיםחיפש.
אהא. הראנו להם.
