ב"ה

 

עדיין קפואים

חיוכים

בתמונות של אחרים.

היו זמנים

וכמה מילים

בחיים של אחרים.

צליל גווע, ואז

שתיקה

בשירים של אחרים.

אפור לבן שחור

כמו חסר צבע

בציורים של אחרים.

געגוע שלא כאן

דמעות,

בכאב של אחרים.

ואני, אני אני

אך אני גם

אחרת.

כשהאור הולך ונעלם

והחושך אט אט נכנס,

אני חושבת לרגע אחד

שאולי הגיע סוף העולם.

 

לא יום, לא לילה,

רק זמן מחשבות,

כמה דקות לבכות,

זמן לשאת תפילות.

 

זאת שעה שאני לא יודעת,

אין לי הוכחה שישוב האור.

זאת שעה שכל כולה-

חוסר ודאות ואמונה.

 

כשהשמש כבר ממש עוזבת

ואני פתאום מפחדת,

הוא זורח, הירח,

 

ואני נזכרת למה אני מחכה.

בואו ונמצא ביחד

מקום בו נעלם הפחד,

מקום שלייאוש אין כניסה

אי, של תקווה...

 

אי קטן, מקום נסתר,

שם יש הכל, אך אין דבר,

אין דבר מלבד תחושה מדהימה,

הרגשת תקווה....

טרי. רחוק מלהיות מושלם. נא לקרוא פעמיים..

 

צומת

 

מנסה לפתוח המחברת, עובר דף אחר דף

מוציא את העט ולוחץ על כפתור.

אוהב את הקמט שנראה כמו נרדף

ותולש את האחד מאחור.

עמוד.

 

מנסה להישען בלי שום און, מנסה להסדיר

ולהאט את נשימתי הדוחקת.

אני על סף שיגעון, אי אפשר להסביר

רק נאחז בו כשמערבולת שוקקת.

עמוד.

 

מנסה לא לשבור את הראש על הדף,

לא להפיל את מה ששכחתי.

כמו פרפר קצת שיכור, לא זוכר לאן עף,

רועד בין השורות- כמעט שנלקחתי.

עמוד.

 

מנסה לגדל בתוכי את מה שחייב-

מגדל בבל, מחלפות, תיבת נח.

מנסה ללמוד איך להיות נאהב.

איך לשחרר אבל גם לא לברוח.

עמוד.

שידרה.

 

לולי לולי לולי פופ 

המצב הוא לא פשוט

לא יודע מה עושה

לדבר איתך אני רוצה

 

אך את עכשיו כבר ישנה

על הסדין והשמיכה

צוברת כוחות לקראת מחר

אך אני ער עד מאוחר

 

לך מבחן ולי בקשה

שתעבור! כי היא חרשה

מחכה לבוקר שנוכל לדבר 

מחכה לבשורה הטובה ביותר

 

 

 

ללולי מלולו

לא יודע מה, מרגיש כה מבולבל

מהשמים היא נפלה עלי, ממש כמו טל

אותי היא בלבלה, שיחקה ברגשות

אך היא כל עולמי, בשעות הקשות

 

היתה שם אחת שאליה נכספתי

אך היא הגיעה ו, אותה כבר שכחתי

אותך אני אוהב, ממש מכל הלב

יודע שגם את, אוהבת עד כאב.

 

לא יודע איך הדבר כאן התגלגל

דבר אחד בטוח, אותי זה כבר בלבל

יודע שגם את דואגת לי מאד

נתת לי כבר הכל אך אני רוצה עוד.

 

איזה נסיכה את נכנסת כך לחיי

יודע שגם לך קשה- אולי לא כדאי.

אך זה נראה כה אמיתי שזה מדהים

מפחד מהטעות שתתברר אחרי ימים

צללים צלילים וצילצולים
אורות צבעים מתערבבים
נעים יחדיו במחול מטורף

העצמות היבשות חזרו והתאחדו עכשיו
האם כך יכול גם הלב המרוסק

ואל תשכח את האיש שמלמטה קורא לשמוע צעדך
ומבקש ומתחנן עכשיו לדעת את רזיך

הכל בוער וזה כואב
שהזמן במרוצו ממשיך
לא נעצר לרגע לא נדם הפגע
במין אכזריות דתית

והכאב אינו נתן למדידה
רק דמיון נשאר למחשבה
על מה היה ואיך שגינו
כך לחשוב על עתידנו

אז רק תדע
שהאל למעלה ששומר
עוד לא גמר את תלאותייך

ומחיוך ישאר רק טעם מר
של ילדות נשכחת מאכזר
וגם אם לחשוב תמשיך ביחד
שוב הגל יבוא וינפץ

אז תניח תן לזמן לשמור
את שארית חורבת אנושיותך
ואז תדע שבאמת אתה בודד נורא
ותשאל את עצמך איך הגעתי הלום
ואם אפשר עוד להמשיך לדעת

במקצב ללא רון
בצלמוות שנוגעת
תמשיך בדרכך
אל קרקעית הצלחת

 

 

 

 

(במנגינת מורה לחיים,עמיר בניון)

עכשיו הכל נגמר
עכשיו יושב ושר
על מה שהיה ומי שהיינו
על מה שנשאר ואיפה טעינו

לבד,לבד
נופל,נפרד
מתייאש,מתייגע
ואז שוב משתגע

מנסה קצת לחזור
לעצמי,לעשור
הקודם של חיינו
עת צחקנו,אהבנו

והכל כה קודר ושחור
והשמש שהאירה לי אתמול
שוב כיסתה את פניה
ואני אובד,מחפש את שביליה

הכל נמוג
ואין שום תקוה
השלהבת כבתה
ונשארה רק תוגה



"הֲכִי בָּרוּר כְּשֶׁקְּצָת שָׁבוּר
הֲכִי בָּרוּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא בֶּאֱמֶת בָּרוּר
כְּשֶׁזֶּה מְעַט שָׁבוּר אָז שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא בֶּאֱמֶת בָּרוּר
אֲבָל חַיָּב תָּמִיד לָשׁוּב"

(טבעות,עמיר בניון)

השיר היה מוכן אבל אז נמחק לי הS2, השתדלתי לשחזר את השיר כמיטב יכולתי...


ביקשתי שלום וקיבלתי
רק אבן שנזרקת
בשנאה ובפחד
רסיסים משלחת
אל תוכי ליבי הדואב


חיה ותן לחיות
כך אני זועק
רק רוצה לשמוע
רק רוצה לתת


אז חיה ותן לחיות 
זה מין קול שקט
שרוצה לשמוח
שזועק אמת


למה שנאה שכזאת
אני שואל אך יודע תתשובה
כי העם היהודי
הוא העם הנבחר
ולגווים זה גורם קנאה


הם יבואו עם מקלות
בתופים ובמחולות
להעיף אותנו אל הים
והם לא מבינים, הבנים שבים
אל ארץ אחוזתם


חיה ותן לחיות
כך אני זועק
רק רוצה לשמוע
רק רוצה לתת


אז חיה ותן לחיות 
זה מין קול שקט
שרוצה לשמוח
שזועק אמת


ביקשתי שלום וקיבלתי
רק אבן שלועגת
על שברו של חלום
במקום ריב ומדון
על אמת לוחשת

 

 

 

 

 

 

 

השיר נכתב בכוונה ברמה אמונתית נמוכה

ובסגנון קליל דווקא בגלל הנושא הכל כך כאוב וטעון שמדובר בו...

 

יום חג הוא חג הגאולה

האדמור הזקן השתחרר מהצרה

לנו שמחה ווששון משתה וברכה

וזה הוא חגנו, חג הגאולה!

לא כותבת כלום חוץ מאיזה סיפורים כדי להרגיע את עצמי ולנקות את הראש.

לא שירים,

לא קטעים.

נאדא.!!!!!!

 

יואוו! אני רוצה לכתוב אבל לא הולך לי

הכל מתחיל בעוד יום

שאני מנסה לנצל עד תום

מתיישב רואה את השקיעה

ושומע כלב נובח בתלונה

השמש יורדת באור זהוב

והירח והכוכבים עולים שוב

מה בעצם עשיתי היום

שיחקתי, למדתי, עבדתי בחום

 

מה ישאר אחרי הכל?

רק קצת עפר וחול

בעולם הזה זה הכל

ובעולם האמת זה החול

רק התורה והמצוות

שנחזיק לדורי דורות

הם שם הזכויות

שלעולם לא נמחקות

 

שומע תן קורא בקול

עוד גל מתנפץ על החול

עננים מכסים את הירח

אבל את התווים לא שוכח

הם נכנסו לי עמוק בנפש

יחד עם המילים ועם כל הרגש

פותח את הגמרא לומד עוד שורה

וכבר נכנס לעובי הקורה

 

מה ישאר אחרי הכל?

רק קצת עפר וחול

בעולם הזה זה הכל

ובעולם האמת זה החול

רק התורה והמצוות

שנחזיק לדורי דורות

הם שם הזכויות

שלעולם לא נמחקות

עצב שכזה.

משו לא מוגדר. מין הרגשה מתסכלת.

שירי דיכאון ברקע.

התפרקות של הנפש.

 

זכרונות וגעגועים לעבר, כשהכל היה ככ פשוט וקסום.

ועכשיו? הכל מסובך.ופצוע.

דם ניתז לכל עבר, ואני נאבקת בניסיון לנקות אותו

 

מעונן, גשם על החלון
כביש ריק, פה ושם מכונית עוקפת
בטרמפיאדה הקרובה דמות במעיל
ידיים מנפפות באויר. עברנו
לא יודע אם זה בגלל המזג אוויר או שסתם אין לו שם תחנה
מעונן, גשם על החלון
כביש ריק, פה ושם מכונית עוברת ממול
בצומת הקרובה כלב מורעב
קר לו, הוא נובח. עברנו, הוא בורח
לא יודע אם זה בגלל המזג אוויר או שהוא סתם מפחד
מעונן, גשם על החלון
כביש ריק, פה ושם מכונית משטרה צופרת
ביציאה הקרובה רכב וגרר
הוא תקוע, הנהג מתוסכל. עברנו
לא יודע אם זה בגלל המזג אוויר או שסתם נגמר לו הדלק
העננים מתפזרים והרוח מיבשת את החלון
כביש פקוק, פה ושם רמזור מתחלף
בתחנה הבאה עומדת אישה
לוחץ על ה׳עצור׳, אני מחוייך. עצרנו
לא יודע אם זה בגללה או סתם בגלל המזג אוויר

נשאלתי שאלות שונות בנוגע לשיר הזה,אנשים רצו לדעת,על מה ולמה,אודה שלא תמיד אני אוהב לפענח שירים,בעיקר לא את שלי, אבל לתועלת המעונינים הנה מספר הערות בשולי השיר.ובבנין ירושליים ננוחם.
השיר "ברוקלין" נכתב בעקבות ביקור בניו יורק אליה הגעתי לפני כשלוש שנים לצורך הופעה.הייתה זו הפעם השניה שלי שם.עשר שנים קודם לכן הגעתי לעיר להופעות עם ה"פליטים" ואודה על האמת שהצד היהודי של ניו יורק לא כל כך ריתק אותי אז.אבל הפעם הזאת נמשכתי מאוד לניו יורק היהודית.
המלון שלי היה ממוקם בלואר איסט סייד,לשם הגיעו היהודים הראשונים מאירופה בסוף המאה התשע עשרה.אמנם עכשיו האוכלוסייה היהודית מאוד מדולדלת שם, נשארו בעיקר קצת זקנים,רוב הצעירים היהודים עברו לשכונות החדשות, אבל פה ושם תוך כדי שיטוט ברחוב ראיתי שרידים לעבר המפואר ההוא: חנויות קטנות של דליקטסן יהודי כשר,מאפיות עם כתובות באידיש ועברית, בתי כנסת ישנים.
השיר,בקצב הליכה,מתאר יום של שיטוט שהוא בעצם שיטוט במעגלי החיים, שנעים בין קטבים שונים ומנוגדים.אלה הם קטבים שאני חי יום יום ולא רק בברוקלין אלא גם בבני ברק רמת גן ירושלים ותל אביב.קודש וחול.מוסיקת רוק ויהדות,שמחה ועצב.בהירות ועירפול.ספק חשיכה ספק אור.
השיר מתאר מסלול של הליכה לקראת משהו:מקום,אישה,מצב נפשי.

אתחיל מהסוף:
"הרכבת עוצרת רק בתחנה הסופית": 
בקר אחד עליתי על הרכבת ממנהטן לברוקלין.רציתי לבקר בשכונת בורופארק, ששמעתי עליה שהיא ה"בני ברק של ניו יורק",ורציתי לבקר ביתו של הרבי מלובאביץ’ בקראון הייטס,שעל בתו ,שרית,שכלל אינה קיימת,חלמתי פעם חלום מואר ונפלא עליו סיפרתי בסיפור "עוד מעט",בספרי "זוכר כמעט הכל".
להפתעתי, הרכבת חלפה ביעף על פני כל התחנות בלי לעצור ולקחה אותי עד ללונג איילנד,ממש בקצה העיר.כשירדתי מהרכבת אחרי נסיעה של למעלה משעה הסתבר לי שעליתי על רכבת אקספרס שעוצרת רק בתחנה הסופית, לונג איילנד.
השיר לא מדבר רק על המסע הספציפי ההוא, אלא על מסע החיים שמסתיים בתחנה הסופית,ויש אומרים,שגם שם זה לא מסתיים, אלא שיש חילופי רכבות... 

"שומע קצת אידיש נו הבלה ספאניול"(לא מדבר ספרדית):
באחד מחלונות הראווה ראיתי שלט קטן:הבלה אידיש.מדברים אידיש.
למרות מוצאי הלא פולני אני חייב להודות ששירים באידיש יכולים לרגש אותי מאוד.וזאת הזדמנות להמליץ על הדיסק הנפלא של חוה אלברשטיין והלהקה הניו יורקית "הכלזמטיקס": "הבאר". 

"ברוקלין רב שלמה הסנה הבוער":
את הרב שלמה קרליבך ראיתי בהופעה בבית החייל בתל אביב בשנות השישים.הוא הופיע עם להקה גדולה והיה שם ניחוח היפי חסידי ששבה את לבי.בחנות הדיסקים בבורופארק, ברחוב הראשי,האגף שלו היה הבולט והמשמעותי ביותר.בבתי הכנסת שהגעתי אליהם לתפילות השבת שרו מנגינות שלו.ביקרתי בבית המדרש שלו,בצפון מנהטן,המקום הפך למקדש מעט של מורשתו,וידידי סט גלאס, מוסיקאי מניו יורק שלקח אותי לשם,סיפר לי שביום מותו של הרב כל ההומלסים של הפארק ליד עשו מסיבה לזכרו.

"ברוקלין לו ריד,הפח הדוקר"
לו ריד,אותו הכרתי לראשונה בלהקת "מחתרת קטיפה" ,הוא מוסיקאי ניו יורקי יהודי,שמסמל עבורי את הצד האפל יותר של ניו יורק,הצד אליו נמשך ידידי המוסיקאי המנוח יוסי אלפנט.

"ברוקלין של סו שחזרה להיות שרה":
את סו פגשתי בקיבוץ בשנת 1971כשהייתי בנח"ל,והיא הייתה מתנדבת.היא לימדה אותי אקורדים ראשונים בגיטרה,ושירים של ליאונרד כהן.נפגשנו בביקור האחרון שלי בניו יורק,לפני כשלוש שנים, והיא סיפרה לי שבזמן האחרון היא ובעלה מתקרבים ליהדות,והולכים כל שבת לבית כנסת רפורמי. היא החזירה לעצמה את שמה המקורי,שרה.

"ברוקלין בייבי,בשמלה פרחונית,אני אגיע אלייך כשתעצור לי מונית":
לא הצלחתי להשיג מונית מבורופארק לקראון הייטס, לביית של הרבי מלובאביץ’.הלכתי שעות ברגל.יצאתי מתחום האזור היהודי,והגעתי לאזורים של שחורים והיספאנים.בסופו של דבר ראיתי סוכנות להובלות בטרנספורטרים ותמורת חמש עשרה דולר אחד הנהגים הסכים לקחת אותי.

"ברוקלין אומרת אבא לא מת":
חסידי חב"ד,או לפחות חלק מהם, חושבים שהרבי שלהם הוא המשיח.אני לא ממש מבין את העניין הזה,יש כאן סכנה גדולה,ואני בהחלט מסתייג מזה.
אבל יחד עם זה הדמות שלו תמיד ריתקה אותי. הוא היה אחד הרבנים הגדולים של המאה העשרים,ובזכות החוש הנבואי ורוח הקודש שלו,יש היום בתי חב"ד בנפאל בהודו ובתאילנד. 
לי, כיום ,המשפט "אבא לא מת",מתקשר לכתוב בגמרא:"יעקב אבינו לא מת".
כי כל זמן שצאצאי צאצאיו,אנחנו,ממשיכים את רוחו,הוא לא מת.

" הוא יחזור בגדול,ובפיו שיר הלל,
והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל".
יש בכפר חב"ד העתק של הבית של הרבי בברוקלין.לפעמים אני רואה אותו מהכביש בדרך לירושלים.האמונה היהודית אומרת שלעתיד לבוא באופן שנשגב כרגע מבינתנו המוגבלת תהיה תחיית המתים.כלומר תפישת הזמן והמרחב שלנו תשתנה.זה נשמע כרגע כמו תסריט בדיוני של מדע דמיוני,אבל יכול להיות שברוקלין תיהפך לשכונה של ירושלים.
ופירוש אחר,על דרך הפשט הפשוט,שהביא לי ידידי יהודה כץ,סולן להקת רבע לשבע:"כל היהודים מאמריקה יעלו סוף סוף לארץ ישראל."

"ברוקלין היית או חלמתי חלום,מחר לא אהיה אני רק היום":
ברוקלין בשיר שלי היא משל לחיים.היא כל המקומות כולם.אלה שאנו עוברים בהם,כמו בחלום,וגם אלו שאני חולמים עליהם. ברוקלין היא גם אישה וגם ילדה.
אני הייתי בברוקלין רק יום אחד.אבל גם בחיים האלה אני וכל אחד אחר חיים רק את היום הזה כי מי יודע מה יהיה מחר.

אבל בעירבון מוגבל.
שיר שכתבתי לפני שנתיים, כשההורים שלי התגרשו.
עודדה אותי הידיעה שגם המזבח מוזיל על זה דמעה.
ובאותה תקופה הגעתי למסקנה שלא תמיד נכון לחייך בטענה שהכל לטובה.

(דרוש שם)

אם עודך אינך רוגעת
אל תאיצי בליבך
עוד לחוש ביד מגעת
המלטפת את הווך
בכי לך במנוחה

אם עוד צערך נוגן לך
וצליליו נוגים ברוך
אל תמאני לשיר בך
את הלחן הארוך
אל לך מבוכה

[קטע מעבר... (לא זוכרת אותו)]

השמיים עייפים כבר
הבכיות בם עצורים
חיוכי סרק לא יועילו
הם, אינם נושאים שקרים
הם בוכים עכשיו

עוד מעט האור יפציע
יעלה עוד ניצנים
ייבש דמעות רקיע
ודמעות של ילדים
תני מקום לסתיו.

תעצור, תחשוב, תבין

מה יש ללבך לומר,

ואז תראה, תאמין,

ותצעד יותר טוב למחר.

תעצור...

 

תבין שאתה יכול לעשות

יותר טוב בעולם,

להוות דבר טוב,

אתה לא כמו כולם

כמו כולם...

 

תמיד תחשוב איך לעשות יותר טוב,

להבין, לשאוף, תחשוב...

את העולם לאהוב...

איך אתם בוחרים לתת שם לשיר שלכם?

  יש לי יחסית הרבה שירים ולאף אחד אין שם

נראה לי שאלה קצת מוזרה אבל תתמודדו..

יניב מתיישב מולי, מניח רגל על רגל, ונשען אחורה בטבעיות.

"זה לא יכול להמשיך ככה, יואב. אתה צריך להגדיר בדיוק מה הולך אצלך."

להגדיר זה קשה, אני אומר לו. זה לתפוס את הסערה הזאת שמתחוללת שם בפנים, בלי הפסקה, זאת שמכאיבה - ולחתוך חלק ממנה, מה שמכאיב לא פחות. להגדיר זה קשה, אני אומר לו. להגדיר זה לאבד משהו ממך. אני לא רוצה לעשות את זה!

יניב מהנהן בהבנה. "אני מבין. אבל אתה הוא זה שחייב להבין עכשיו. אם לא תחתוך את זה, אתה תישאר בפנים עוד הרבה זמן."

אני יודע, אבל משום מה זה לא מרגיש לי נכון.

"רגשות, רגשות. יואב - אתה אדם רציונלי! אני מכיר אותך כבר הרבה זמן."

אני אדם רציונלי. אבל אני גם אדם! זה לא רק שכל, מה שבפנים!

"יואב, אתה צריך לתפוס את עצמך בידיים!"

לא רוצה! אני קם בפתאומיות, מרגיש מין גל כעס בלתי מוסבר. לא רוצה! משהו גורם לי להתחיל לבכות כמו ילד קטן. אתה אדם רע! אתה איש רע! לא רוצה לדבר איתך. יותר. לעולם.

יניב קם, וניגש אלי. הוא התחיל לטלטל אותי. "יואב. מה קורה לך? ספר. אני רוצה לעזור."

באותה פתאומיות שזה בא, זה גם הולך. אני צונח חזרה למקומי ותופס את הראש בידיים. אני לא יודע, יניב. אני אומר לו. אני פשוט לא יודע. אני מרים את הפנים שלי אליו, בעיניים אדומות. מה יהיה איתי?