פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 593)

בגשם לאט צועדים

מחכים שהשמש תזרח

ולאט שהיא זורחת
קשת פתאום מופיעה

אור יקרות מאירה

ובאושר ביחד צועדים

עם אמונה לאלוקים

יציאה ממקום אחד.

מטרה שלשמה אתה יוצא.

מקום שאליו תגיע בסוף.

דרך.

איש אחד קטן אדום מתהלך לו ברחוב.

רחוב שקט, גדול מאוד וקצת חשוך.

וכוכבים בכל מקום. קצת קורצים קצת מתביישים.

עננים נועזים מעט יותר וירח אחד, לבן-לבן.

האיש הקטן הביט ימינה ושמאלה ולמעלה, מחפש את הכוכב הבודד הגדול,

הראשון שהעז לזרוח בלובנו על רקע השקיעה.

הוא לא מוצא.

פתאום אדמומיותו נראית לו נלעגת על רקע הכוכבים והירח והעננים הלבנים כלכך.

 

איש קטן אדום בודד ברחוב גדול חשוך

ושקט. כל כך שקט וזורח ולבן מסביב.

האדום צועק. הלבנים נרתעים. האדום צורח, הלבנים נבהלים.

האדום צווח, מתגלגל. הלבנים צועקים איתו יחד.

מוחים על דבר שאינם יודעים מהו.

האיש צועק. צועק. צועק. הכוכבים צועקים. ולבנים כל כך.

 

איש קטן אדום צועק עומד ברחוב מואר כוכבים צועקים

עד שהקטן שותק. שותק. שותק. הירח קצת מלטף.

אולי לא מספיק. הקטן מביט שמאלה ימינה למעלה.

הכוכב הגדול עדיין נעלם.

אדום שקט. שקט. שותק. עומד. שותק. ולבן.

ושואף אוויר לילה טוב ולבן. וצועק ולבן. וצוחק ולבן.

 

איש קטן לבן שקט מתהלך לו לביתו.

לצעקה וצחוק וקצת בכי והרבה שקט.

והכוכבים כבים.

 

 

***

טוב , זה נכתב באחת וחצי בלילה. ניסיתי טיפה לשפץ ולא הצלחתי. זה מרגיש לי כאילו הטקסט לא רוצה להשתנות.

אז בינתיים זה נשאר ככה

שלוש הודעות

 

כאב ואהבה

שזורים זה בזו

כמו ורדים

בשיח קוצני.

ונפשי הומייה

אל ספן של עינייך

כמו למים

אחר מלח צימאוני.

כמו ספן הנלקח אלי ים

כמו נגן הנלקח אלי שיר

איש בודד עמוק בתוך ליל,

עד שאת תחייכי

עד שבוקר יאיר.

 

 

(הייתי מעדיף לפרסם בפצל"ש, אבל אין לי מושג איך)

נכתב הרגע.

כה מרומם,
עמוקה מני ים,
מנעימה לב אדם
ואני לא מבין כלום.

להבות

עשן מיתמר

מלווה בכאב וזעקות שבר.

האש עולה

מכלה את היופי, התום והטוהר.

שחור מסביב, ויבש ועזוב.

רעמים וברקים

גשם של דמעות

שאינו יכולה לה, לאש.

 

וכל בני ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'.

 

[נכתב על הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. יתומים הינו ואין אב]

הגעו היום כמה מילים..
תמונות
תמונות של ים וגלים,
כחול על כחול.
ברורים כאילו היו
שחור על לבן.

פרחים שנתחמו במסגרת,
צבעם קורץ לעיניים.
פרחתם של צבעי הקשת,
תזכר כך לעולם.
בדף התלוי על הקיר,
ילדים משחקים תופסת.
חיוכם מסנוור את השמש,
וכך ישארו הם לעד.

מתוך הכאב עולים, מתוך הנפש מתעלים, ומתוך הגלות

נגאלים.

מתוך פגיעה מתרפאים,מתוך לב שותת מגיעים לרחמים,

ומתוך פגיעת רב ותלמיד מתרסקים.בוכים.צמים.הולכים.
נשברים.אך עולים.

שלחת חץ ופגעת במטרה, אך לא שיערת שזו פגיעה ישירה

בלב דואב, רוטט מכאב, ומורגש בכל נימה ונימה בחדרי הלב.

מקווה ומצפה ממך לסליחה.עבדך הדל ולעיתים הלא נאמן

העושה את דרכו למעלה מכל אדם מהימן.

שולי גלימתך נותרה לבדה ואנו צאן מרעיתך בכינו בכיה רבה.

הדיין הצעיר שהעז להעיר ולהאיר את תורת עמו

לא כהתה עינו ולא נס ליחו גם בזקנתו

מה נאמר ומה נספר לדור הצעיר.אנו כצאן ללא הרועה האדיר.

זכויותיך הרבות כה גדולות ואנו לידך עם פנים כה קטנות

ישבת עם כל גדולי העולם של הדור מהפשטות של פעם

הרב זולטי הרב אויערך הרב עטייה הרב צדקה הרב אליהו

וכולם העידוך לגדולות ואכן כך .

את קרן העם הרמת ואת קרן יהדות ספרד הגדלת

אבי אבי זכנו לגדולות למעשים ולהנהגות .

יהא הרב מליץ יושר .לא תמה התקווה ולא נס ליחה של תורה

לא נשכח את הרב לעולם ודרכו להפיץ תורה ולגדלה נמשיך ביחד עם כל העם

"נצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון האלוהים"

אתם אוהבים שמגיבים לכם?

   לפעמים אני מרגישה מעין עזות לבוא ולהגיב על דברים כלכך אמיתיים..

 אני לא באמת מבינה בזה..(למרות שהגבתי היום יחסית הרבה )

אבל מי שמעלה בד"כ מצפה לתגובות, נכון?!

לא הבנתי [ממכתב הפתיחה ומהנעוץ] מה ההבדל בין הפורום הזה לפסיפס.

 

בטח תענו שפה יש מקום גם לדיונים בנושא, אבל זה לא מסביר למה אנשים מפרסמים פה יצירות, אז אחדד את שאלתי:

 

מה ההבדל בין פרסום פרוזה כאן/בפסיפס?

 

[השאלה עלתה כשהבנתי שאני רוצה לפרסם דבר או שניים..]

כל יום אתה קם אם מסקנה חדשה 

 

פסיעות

 

הלכתי קצת...

רציתי לשחרר את כל מה שעובר עלי

את כל מה שאני צריך לעשות

מה שנכון לעשות.

 

רציתי, אבל רצון זה לא מספיק

ועוד פעם אני הולך וכרגיל איני מבין מי אני

לאיפה אני רוצה להגיע

מה השאיפות שלי, ומה הלאה

 

ואז הגעתי לחול 

הוא היה קצת בוצי 

אבל רק קצת ולכן לא שקעתי בחול

נישארתי איפה שאני

אבל השארתי סימנים 

של פסיעות!

 

ופתאום הבנתי!

הסתכלתי לאחור.

כל צעד היה במקום שונה

מתקדם למטרה אחת

למקום שאני נמצא בו כרגע!

 

הבנתי,

שיש לי מטרה ולאיפה להגיע

הבנתי,

שאני הולך ולא שוקע

הבנתי,

שכל צעד היא פסיעה קטנה

 

אל עבר עצמי!

 

(אומנם זה קצת כתוב בצורת שיר אבל זה בהחלט אינו שיר מוזמנים להגיב בכיף ממש אשמח לתגובות למה אני כותב הרבה כאלה דברים אבל אני לא מעיז להרים את הכפפה ולפרסם את זה...)

 

חיים עד העולם

 

בסוף אני אמות

אצנח כמו טיפה שכבדה מכדי עוף,

בסוף אני אשוט

כמו מכתב רטוב לחבר או אהוב.

 

בסוף אני אלך-

כמו גרגיר של חול הנצמד אל סוליה,

כמו צמח שהופך

חום- כמש ונעלם כלא היה.

 

אבל עכשיו עוד לא הסוף

עכשיו חיים, עכשיו זה כח

אני אחיה, אני אכסוף

חיים ליפול, לקום לשכוח.

 

בסוף אהיה לבד,

עומד על צוק הזמן, מתחת רוח

מכאן אני אובד

כשאתרחק ואל שדות אצא לשוח

 

בסוף אהיה מולך

ושאלה ועוד אחת תבוא ותישאל

אורי יהיה אורך

אדע שחייתי כאן חיים בצל האל

 

כי עכשיו עוד לא הסוף

עכשיו חיים פשטות וכך

אני אחיה, אני אכסוף

אעוף, אפול, אקום, אשכח

 

בסוף אני אמות,

אבל עכשיו אני אחיה-

איתך.

שוב היא חזרה בעין הסערה ,עם רצונה תשוקתה ושאיפתה

ממרת ובוכה, על מר גורלה על שנעשה ועל מה שלא

נעשה.

הורסת הרים ובקעות, בוקעת שערים ולבבות,

היאך נוכל לה ? לעצבונה למרירות לבה ולהתפרצותה

אנא אלי עשה אותי כלי להכיל את כאבה ,שלח לה רפואה

ממקור הברכה ,ולואי שתמצא את דרכה .

מהמשפחה ,שנאבדה בצל קורתה

ראשון שאני מעלה לפה. לא ממש ערוך ולא הכי יפה..

פשוט זה מה שיצא 

אשמח לתגובות..

 

רוצה לכתוב לך

מהמקום ההוא ששם

רוצה שזה יבוא לי

כאילו מן הסתם.

 

רוצה לכתוב לך

איך פעם רציתי מזה גמילה

רוצה עכשיו כ"כ

ולא יוצאת לי אפילו מילה.

 

רוצה לכתוב לך

את שלא כתבתי זמן רב

על כל מה שהיה

על העתיד ועל עכשיו.

 

רוצה לכתוב לך

והכל עוד בפנים

אחרי תקופה יבשה,

הרבה דמעות 

ולילות לבנים..

 

טרוטי עיניים

בוהים

בשקיעתה של

שמש החיים.

 

צל נס ובא,

עולה

מן המזרח

ירח של תקווה.

 

לעד אינם כבים,

חלושים,

מתמידים,

אורות הכוכבים.

לעזור.

כמה הרבה במילה הזו,

כמה חסד, וטוב...

לפעמים זה להושיט יד

לדבר

ולפעול.

ויש פעמים שנדרשת פעולה הפוכה

לשתוק.

לא לעשות דבר..

הלוואי שאצליח לעזור לכל אחד

בדרך המתאימה..

 

 

 

קצת מיוחד. ידוע.. זה מה שיצא..

היום אכלתי גלידה בת 3 קומות.

*אפדר לקרוא לזה תהליך למידת תקווה...אבל לא מתאים.

נראלכם פריחת הלילה מתאים פה בתור שם?או זוהר כוכב בודד?

-ואולי זה נראה כמו פריקה,אבל זה לא.אחרת לא הייתי מעלה לכאן.לא עלי אישית,כך שתרגישו חופשי להגיד

קטע גרוע,וכדומה.(קוראת הערות גם אם לא מגיבה)

 

משתפך, ממלא את כל ההוויה שלה

ולפתע, שוקט פתאום מופיעה טיפת אור בוהק מסנוורת, נעלמת

ושוב חוזר הניגון הנוגה

לחן שלא יכול להשמע

לחן שנוצר עוד לפני שנהגו מילותיו

 

שבר מנופץ.

היוכל להתאחות?

 

ותחושה עוטפת, מגינה

ואז, לפתע, כלו הספקות

גם כשהשמים בוכים, העננים שבים בתנועה הלאה.

תמיד הלאה

ציפורים שעפות, רחוק, אינן מסתכלות לאחור

ולפתע שקט בוקע, מתוכה

והיא יודעת

האור עוד יאיר

 

 

ב"ה

חדר בגודל שהוא, מעיק. אנשים כלואים בו מתוך רצון ובתחושת מחנק.

תדר לא מובחן באוויר מזמזם באופן תמידי, לא שמים לב אליו, תת-עורי.

קשר טווה את עצמו בין האנשים, תחושת אי נוחות, תזוזה בכיסאות. מבוכה.

הוא ממשיך במרץ, מהירות שכמעט בלתי תיאמן. קושר חוטים חוטים מבריקים ומגרדים

הקהל לא יוצר קשר עין, מפחד ממה שהחוט יעשה אם קשר כפול כל כך ייווצר

אנשים בכל מקום שהם

הקשר ממשיך בעבודה

תחושת דגדוג, יד על העורף, היכרות לא ברורה. לא נפגשו קודם.

התדר ממשיך לזמזם, העולם ממשיך לא להבחין בו

לעולם לא מבינים מה המשמעות של קשר העין, המפחיד בדקותו, הזה