(אחר בקשת מחילה)
אחת, אחת ואחת, אחת ושתים.
בנועם, במרירות של תקווה.
לא ככלבים הצווחים, "הב! הב!"
במתינות, במחשבה.
משפיל מבט, איכף לאלקי מרום.
רצה. צרה. רצה.
והוא מתנועע, קדימה ואחורה. מהלך, רק לא עומד.
ועיניו...
אלו דמעות של שמחה, שמבהירות לו את הכל.
והוא מרים את מבטו לשמים.
תקרה. היא לא תגביל אותו. הוא רואה תכלת. הוא רואה לבן.
ככול שהוא מתבונן החוצה ולמעלה הוא רואה יותר פנימה ועמוק.
כל ישראל יש להם חלק. אבל בעצם הכל אחד.
והוא נדבק בשמים, שבעה רקיעים.
כתר. כתר.
אני אגיב לך על זה באישי
"כל ישראל יש להם חלק. אבל בעצם הכל אחד."
יפה
והאמת שכשקראתי אותה גם לי היתה קונוטציה ל'אחת ואחת'
וכתבתי על זה לעצמי(:
אני הנני כאינניזה דווקא משמח שאלו קונוטציות של עוד אנשים,
זה מראה על העוצמות של המסורת היהודית
(זה כמו שבפעם הראשונה ששמעתי את 'היום' של אהוד בנאי חשבתי ישר שזה מקביל
ל'היום תאמצנו'...)
מסתובב בסימטאות
ירושלים
ואז אני רואה אותם
זוג זקנים
שנראה שהשלווה
נסוכה על פניהם
בטח כבר שבעו
מהחיים בקטע טוב
ואולי גם ברע
אבל בעיקר בטוב
וההוכחה היא
שאחרי כל השנים
הם עדיין ביחד קרובים
נהנים מהשקט
מהשלימות.
אז רציתי חלק
קטן מזה אפילו
אם זה רק לשניה
"שבת שלום"
"שבת שלום גם לך"
השיבו בחיוך
נראה שהם כבר הצליחו
תמה ומקווה לעצמי
שגם אזכה לטעום
את השלימות הזאת
איתה
@רץ-הולך "בקטע טוב, בקטע טוב!"
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
היום לפני הוא יום שלא יחזור על עצמו.
יש את ההרגשה הזו, כמו ערב יום כיפור- שההכנות כבר היו, ביקשנו סליחה מכולם, לא צריך לבשל- אתה פשוט יושב ומתכונן, יושב ומתבונן.
ישבתי, לבד עם החברים, מתבונן פנימה, אל הנקודה האחת שגיליתי בזמן הקצר הזה שארך כמו נצח, מהיום שבו פגשתי אותה. התבוננתי אל עצמי, אל המקום שאי אפשר לברוח ממנו, שאי אפשר לראות אותו. והניגון בוקע מאליו... "אני ישנה וליבי ער... קול דודי דופק פתחי לי...". והניגון הוא לא מנגינה אחת ספציפית, הוא ממשיך ועובר- ניגון ישן, ניגון עתיק, שיר ישן שהוא חדש, שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש, שיר ששרו עם ישראל לדורותיו. המנגינה מתמשכת, במילים של יום כיפור- כי אנו עמך ואתה א-לוקינו... אנו רעייתך ואתה דודנו. והוא עובר לנביאים, ולמלכים, ואני יושב לבד בתוך החבורה, בעולם שהוא מקביל למציאות, שהוא במישור אחר לגמרי- שבו לזמן אין משמעות, שבו השתיקה מדברת בין המילים, בעולם הניגון- ושר...
שר שיר עתיק, שמחיה אותי כל פעם מחדש, שר את שירת כנסת ישראל לדודה. שר את ניגון שבעת הקבצנים, שר את הניגונים שנוגעים לנשמה. שר את מילותיו של שלמה המלך, פתחי לי אחותי רעייתי...
והיום הגדול. אף יום בעולם לא ישווה לו... עוד בחושך הולך לטבול, ויוצא ועומד בחוץ, מחכה. ועמוד השחר מפציע באופק, רחוק, שנים יקח לו להגיע... אבל פתאום עוד, ועוד, ועוד, עד שהשמים כולם מתבהרים והולכים, עד שה' שולח את השמש לומר לנו שהנה יום חדש, קומו, הנשמה חוזרת- ואתם כבר קרובים יותר לגאולה, היום יש יום אחד פחות מאתמול עד אילת השחר של גאולת ישראל. והגוף מתמלא צמרמורת, כאילו מרגיש את הצעד של המשיח שהתקדם אלינו, כאילו שמע שופר תוקע ובא. והתפילות של אותו יום, והשמחה והדביקות של אותו יום... למעלה מכל דמיון.
והשעות שלפני... מתקבצת החבורה הקדושה, יושבת ואומרת- אתה הולך, אתה מתקדם לשלב הבא- שבו שום דבר לא נראה כמו קודם. ויושבים כולם, ומנגנים בלי מילים את הניגון של שבת, ואת הניגון של המשיח, ואת הניגון של דוד מלך ישראל, ואת הניגון של אהרן הכהן, ואת הניגון של ערב יום כיפור. ועוברים להכריז על הפתח החדש, ומישהו מנגן את "כל נדרי", כאילו זה היה יום כיפור באמת... ועל דעת המקום והקהל, אנו קוראים לכולם לשמוח איתנו, להודות על הכל. ומתאספים עוד אנשים, ועוד אנשים, והמשפחה, והחברים, וכל מי שמגיע מצטרף ומרגיש- משהו משתנה עכשיו בעולם, משהו לא יחזור יותר להיות מה שהיה- אבל לטובה.
וקמתי, והלכתי לאט לאט, מתוך ניגון געגוע עמוק ומתוק, ניגון שמלווה אותי לכל מקום. והתקרבתי, בפעם הראשונה אחרי שבוע, ובפעם האחרונה כבחור, אל האחת והיחידה, אל ההיא שנוגעת בי במקום הכי עמוק שאפשר. ואני שוב מתרחק, מכסה, בפעם האחרונה שאני אראה אותה כשהיא עוד לעצמה ואני לעצמי, אבל כשיש סוף לעצמיות הזו. ומתרחק והולך, עד שאני נעמד ומחכה מתחת החופה. ושם הזמן עוצר מלכת. ויעברו שנים עד שיהיה אפשר לומר מה קורה שם, מה הולך מתחת הבד הלבן הזה שכביכול אומר לנו "כאן אתם בשקט, לבד, בלי איש אתכם... כאן אתם הופכים להיות הדגם המשופר שלכם, אתם מתחברים בקשר הכי עמוק שיכול להתקיים בעולם."
ויש טקס, ויש אירוע, ויש עוד הרבה דברים. אבל בנקודה הזו, שבה היא כבר שלי ואני שלה עד הסוף- העולם מקבל אור חדש, יורד אלינו ה' בכבודו ובעצמו, לא מלאך ולא שליח, ואומר " זכו- שכינה ביניהם". ורק שניים שומעים את הקול, ורק שניים עכשיו חשובים- ורק שניים מבינים באמת מה קרה פה, מה השתנה בעולם, בנקודה האמיתית שמחייה אותו.
אני מרגיש אותם
הם בכל מקום מסביב
שדים. רוע. כאב. מתמשך.
זה כאן. לא נפסק.
לפעמים זה מתחזק ואני מרגיש.
הם כאן עד שתבוא
בינתיים הם מקיפים אותי
הם בכל מקום
למה אתה נותן לי להרגיש
ואני חסר יכולת?
אנשים סובלים חסרי יכולת
למה בכלל רוע יכול לגעת בטוהר?
זה לא פייר
יש סבל בעולם ואין לי מה לעשות עם זה
אנה.אחרונהחופשששש! רצתה לצעוק כמו משוגעת.
אחחח, איזה חופששש!
היא איפשהו על חוף הים בחור נידח אי שם בעולם.
היא חופשיה, חופשיה עכשיו.
אין עליה שום כבלים, היא כבר לא כלואה בד' אמות של הלכה יותר.
לא לימודים, לא עבודה, לא משפחה, חופש. חלום שמתגשם.
יחד עם רוב בגדיה השליכה עכשיו מעליה גם עול תורה ומצוות.
זהו. אין כבלים של מחויבות למשפחה. להלכה. לעם. לארץ.
והיא לא תתן לשום דבר לכבול אותה עוד פעם!
וואו, איזה תענוג... להביט בחוף עם קוקטייל ביד, כשהמחשבה לא מוטרדת מכלום.
יש בורא לעולם, אבל אז מה? מה, הוא לא רוצה שתהנה מהחיים, חופשיה ומאושרת?
גלים הולכים ובאים, הזמן עבר והקוקטייל העסיסי נגמר.
היא הביטה מהורהרת בכוס שהתרוקנה.
היא עכשיו נהנית לה, חופשיה, אבל לא מאושרת.
היא רוצה עוד ועוד ועוד לעשות מה שבא לה, אבל אין לדבר סוף.
תמיד תהיה כבולה למגבלות החומר, ההנאה רגעית ועוד שניה תגמר,
כמו הקוקטייל. כמו החיים עצמם. ימאס לה... ואז מה הלאה?
היא הרגישה ריקנות אוחזת בה וממלאת את כל כולה.
לאט לאט החלה השמש שוקעת אל הים. היום הולך ונגמר.
למה שווה כל החופש אם גם החופש הזה הוא כל כך רגעי ויחסי?
למה היא לא מאושרת ומסופקת עד כלות עכשיו?
למה, למה היא חיה בכלל? כדי להספיק וליהנות כמה שיותר לפני שיגמר?
מה בכלל ישאר? לא משפחה, לא כסף, לא כלום, כלום. היא פשוט כלום?
ולמה המחשבות האלה באות עכשיו והורסות לה את כל הכיף?...
כל תחושה החופש התנפצה מולה ביחד עם הגלים, כאילו הייתה רק פטה מורגנה.
היא כל כך היתה צמאה לחופש, שהמוח שלה תעתע בה לדמיין שהנה הוא שם, והוא לא.
אלוקים לא שם אותה פה סתם כדי להעביר את הזמן, הוא ברא אותה בשביל משהו.
יש לה שליחות למלא-עבודת ה'. ורק בה תוכל למצוא את האושר והשמחה האמיתית.
רק כשתתחבר לאלוקים, לאינסוף, למה שלא מוגבל בשום הגבלה, שתתחבר לנצח-
תוכל לחוש חופשיה ומאושרת באמת, ואף מגבלה בעולם, אפילו הזמן עצמו, לא יגבילו וינצחו אותה.
גם אם תספק ככל שתוכל את צרכי הגוף הבהמי והחומרי שלה, היא לא תהיה מאושרת כי הנשמה שלה תזעק לנצח במחאה...
הגלים באו והלכו, באו והלכו, ופתאום בא עליה רוגע אמיתי ושמחה שקטה מילא את ליבה.
עכשיו פתאום היא רוצה לשמור תורה ומצוות, היא בוחרת מתוך רצון ואהבה להגביל את עצמה ולהכניע את רצונה לפני רצון ה' מתוך הבנה עמוקה.
עכשיו ההלכה לא מרגישה לה כמו "עול כבד", כמו שהארון נושא את נושאיו והם לא מרגישים בכובד משקלו.
נעשה חשוך וקר והיא התרוממה והחלה ללכת, וככל שהתקדמה בדרך חשה חופשיה ומאושרת באמת. יהיו נפילות, לא תמיד היא תרגיש ככה ותצליח להשתלט על ההרגל השוחק והיצר הרע שממשיך לשטות בנו באשליות של אושר וחופש מדומה ולהרגיש את האושר וההנאה במצוות, אבל זה חלק מהעניין. לגלות את האמת, את החופש האמיתי, דווקא כאן בעולם השקר המבלבל.
מילותיו הישנות נושנות של רבי יהודה הלוי התנגנו במוחה הלוך ושוב, משתלבות עם המיית הגלים.
"עבדי הזמן עבדי עבדים הם
עבד ה' הוא לבדו חופשי
על כן בבקש כל אנוש חלקו
חלקי ה' אמרה נפשי"
שימולבאלהנשמהאחרונהלכל אחד יש סיפור כואב לספר
על מישהו שפגע בו
על מי שלא קיבל אותו מספיק באהבה
על מישהו שהתיחס אליו כ"סוג ב'"
או הטיח בו מפורשות מילים שמורידות מערכו
אז די,
אנחנו לא סמרטוט
ודי להאמין לכל האנשים הרעילים
ודי להוריד מהערך של עצמנו בפני עצמנו
ודי לחפש את האדם המושלם שיפתור לנו הכל
ותמיד יהיה חבר ונחמד
תמיד יכיל ויקשיב
ושתמיד יהיה לו זמן
ושתמיד יגיד את "המילה הנכונה" ב "זמן הנכון"
כי אין אדם כזה בעולם,
אפילו לא אני בעצמי
..
ואף לא האנשים הקרובים ביותר
....
מה שנותר לנו הוא....
קצת נבכה ביחד
קצת נצחק ביחד
נחפש רגעים יפים פה ושם
שם ופה
ונשתדל להתעלם מהכאב, עד כמה שניתן, לפי כוחותינו
נשתדל לחפש נקודות קטנות של הומור
נקודות קטנות של חיבור ושל אהבה
נקודות קטנות של יופי ושל שלווה
וזהו, חיינו עלי אדמות
אינם פשוטים כלל
אינם פשוטים..
אמן
נכון מאד
אפילו קצת שועשעתי.
מעניין ועדין
יש משפטים שאהבתי יותר ויש משפטים שאהבתי פחות. אנושיות.
מלאך האמת זה סמל או רמז פנימי כלשהו?
ומהו הלבן?
את זורקת פה פצצות רציניות. זה לא יומן פרטי אלא אמצע הרחוב. הייתי שמח להבין שכבה דקיקה מתוך השיר העמוס הזה
אם הייתי מחפש להגדיר כל מילה בסלע הייתי לוקח כדוגמא את מה שאמרת
חושך,
נר נשמה.
הלב מפרפר,
הנפש הומה.
בעיני הדבש
נפרצת חומה.
זו רק התוועדות!
זועקים הקולות.
על מה הבהלה?
פנים שואלות.
הראש מורכן,
העיניים חלולות.
קמה, בורחת,
מתחבאת בארון.
זו לא התוועדות,
זה ערב זיכרון.
לחווה, ליוני, לאורי* ו...
הלוואי שהוא האחרון.
---
הכתרה. מלחמה, פצועים,
צרחות של כאב.
זעקות של מוות ואובדן,
מכווצות את הלב.
שוב צרחות, ודיבורים, וחושך,
והבכי שואב.
זו הצגה!
מרגיעים מן הצדדים.
אבל הצרחות... והדיבורים...
כל כך חדים...
והסברים על כאב של מוות...
וחדרי הלב בוערים... יוקדים...
מערכה הבאה, הגוף נמצא,
והנפש אי שם רחוק.
שוב פיגוע, ואזעקה, ופחד,
בפנים זועק הבכי, מסביב ישנו הצחוק.
וחזרה אל האש, והדם, והמחשבות
שאי אפשר לדחוק.
---
דממה,
ספריה שקטה.
הגב רכון על הספרים,
היד שמוטה.
ולפתע,
הראש נזקף בבעתה.
מתרוממת, בורחת,
מהמצב, מהמציאות.
אזעקה מנסרת,
או שמא זו טעות?
שקט! ספריה!
נשמעים קולות השתאות.
קומו! צורח הלב,
אין זמן, מהר!
מחבל נבזה
על היישוב מסתער!
הנפש סוערת,
המוח לא כל כך ער...
---
דיבורים בכיתה,
התקרה מעט מוכתמת.
כתם של גואש אדום...
הנשמה נאטמת...
אולי נעבור מקום?
מציעה, נכלמת.
ושוב אי הבנה,
ומבט מוזר,
ומה אגיד, מה אומר,
שהכל חזר?
שאין זה גואש אלא דם,
של שכן שבגבורה נאזר?
---
אז שתקתי,
כי אין מי שיבין,
מה מפחיד בקדיש,
בנרות, במואזין.
שתקתי, וביקשתי,
שאת בחירותיו הכואבות
אזכה כבר להבין...
*שיניתי את השמות, שלא יזהו את המקום בו גרתי..
התגעגעתי לקטעים היפים שלך, מעוררי ההשראה ❤
אהבתי, דימויים מעניינים , וסתירות של החיים.. מרגיש שזה מבטא איזשהו צער על הבליה והכליון שיש בחיים, לפחות בצדם החיצוני
וואו. אבל בורח כמו מאש.
מעניין, הבנתי את זה כביטוי לדברים או אנשים שעושים הרבה רעש, אבל בפנים ריק. ויש אנשים שקטים שמלאים כ"כ בכל טוב, שנין להצטרף אליהם..
