פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 77)

מסתכלים לתוהו 

נוכחים, אבל לא כאן

הם במקום אחר

מעניין אם יצליחו לטפס 

להיאחז במשהו.. כל דבר

העיקר שלא יתייאשו..

 

כמה מוזר

שנשמות מלאות אושר

יכולות להיות ליד נשמות שפלות

ושום דבר לא ישתנה, ואף אחד לא ירגיש

אבל הם גם במציאות

 

הצעקה החרישית שלהם מהדהדת 

לפעמים קשה לראות את האור.
לפעמים קשה לא לראות את החושך.

לפעמים קשה לראות את הטוב.
לפעמים קשה לא לראות את הרע.

לפעמים קשה לראות את השמחה.
לפעמים קשה לא לראות את העצב.

לפעמים קשה לדעת שיהיה טוב.

לנסות להתפלל לטוב.
ולראות את הטוב.

לראות זריחות.
ולא רק שקיעות.

אולי
הבעיות שלי
לא מספיק
גדולות
בתנאי
שהמצוקות אצלי
עדיין לא
צורחות.
ואולי
הייעוד שלי
הוא להמשיך
ולבעוט..

(יקירה,
זה בסדר לטעות
זה הזמן
לתהות
ועוד לא מאוחר
להשתנות🌷)

זה לא
להדחיק מכאוב
זה רק
טיפה..
להפסיק לחשוב
לרצות
להימצא
בקרן אור זהוב
להשתחרר
ועל הדרך לשאוב,
להתנחם
מאכזבה עד
אולי
לטוב

“מילה טובה אחת יכולה לשנות לגמרי את היום של מישהו.”
מילה טובה.
לא סתם מילה.
מילה אחת שעושה טוב בלב.
כולנו לפעמים צריכים קצת תשומת לב.
מילה אחת שיכולה לשנות את היום של מישהו אחר.
כולנו צריכים לפעמים לשמוע מילה טובה.
היא רוצה להרגיש אהובה.
היא רוצה לקבל מילה טובה אחת.
רק מילה אחת.

כַּדּוּר עָגֹל בְּלִי סוֹף
שׁוֹקֵעַ
בְּתוֹךְ מֵימָיו הַטְּהוֹרִים
שֶׁל הַנָּהָר
כָּל כֵּיוָן שֶׁרַק תַּבִּיט אֵלָיו
יֵשׁ רַק שֶׁקֶט
אוֹ נִגּוּן שֶׁל צְלִיל חַלָּשׁ
גַּלִּים רַכִּים סוֹבְבִים בְּאַהֲבָה
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל סְעָרָה
בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ חֹשֶׁךְ
אֶפְשָׁר לָגַעַת רַק בִּקְצוֹתָיו
קַוֵּי מִתְאָר שֶׁל יֹפִי
שְׁאֵלוֹת שֶׁשָּׁאַלְתָּ בַּלַּיְלָה
וּבָרֶגַע
הָאֲוִיר נֶעֱמָד אַחֲרוֹן
חַלָּשׁ מִכְּדֵי לְהִלָּחֵם
כָּנוּעַ לְעָצְמָתוֹ שֶׁל הַטֶּבַע
עַד לָעֵת בָּהּ הַמַּיִם
יַנִּיחוּ לוֹ אַט
לִשְׁקֹעַ עָיֵף וְיָגֵעַ.

קְחִי אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלָּךְ רָחוֹק, לְרַקֵּד עִם הַנֶּעֱלָמִים
בְּרִקּוּד שֶׁל נֶעֱלָמִים,
אֵלֶּה שֶׁגּוּפָם עָשׂוּי מִסִּימַן שְׁאֵלָה
שֶׁנִּצְרָב חָזָק בַּגּוּף
וְעָבַר לַלֵּב. מַשְׁאִיר סִימָן עָמֹק.
צַלֶּקֶת. וְהִיא נִפְלֵאת מֵהֶם. נֶעֱלֶמֶת. כְּמוֹהֶם.
רוֹקֶדֶת. רִקּוּד נֶעֱלַם.
הֲמֻלָּה. אֵין אַף אֶחָד. הִיא וְהָרִקּוּד.
אֲבָל שְׁנֵיהֶם נֶעֱלָמִים. נֶעֱלָמִים. בְּיַחַד.

שַׁלֶּכֶת. הַנֶּעֱלָמִים נוֹפְלִים, כְּמוֹ כַּדּוּרֵי שֶׁלֶג
קְטַנִּים
נֶאֱסָפִים. מִשְׁתַּלְּבִים בְּיַחַד לְשַׁלֶּכֶת .
וְהַשַּׁלֶּכֶת , הִיא אֵינָהּ נֶעֱלֶמֶת עוֹד.


(לֹא) נֶעֱלָמִים רוֹקְדִים בַּשַּׁלֶּכֶת.
שַׁלֶּכֶת, נֶעֱלֶמֶת.



🔹

היה שלום גשם ובא בשלום טל

כי באורך נראה אור וכל הרע יבוטל

ומי יתן וגם אני, מכל מה שעד הלום 

כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום

לא מכוון
מבולבל ומפוזר
לא מובן
הכל מוזר
מה העצמיות שלי?
מה המשמעות של חיי?
האם אני רק כלי?
או שרק יש מישהו מעליי?
גוף זה חול
בר-חלוף ועובר
מצד שני זה הכל
את כוח הרוח עובר
סוחף סחף עוצמתי
מטלטל את האדם
נותן תחושה שזה אמיתי
בוער וזורם כדם

כוחי ועוצם ידי עשה
ורק לזכור שהוא עליון
או שאני נפעל, נעשה
והכל בעצם רק דמיון
בובה על חוטים מרקדת
חושבת שהכל טוב
אך היא על אש יוקדת
צל אדם שעולה באוב
רשעים בחייהם מתים
אלו לא באמת חיים
את היושר מטים
בשדות זרים תועים
כורת את הגזע
שממנו הוא יונק
מקשיב לאנטיתזה
לנחש שאותו חונק

אך הכוח הזה מסחרר
בוער באדם כאש
כוח הדמיון, המעורר
לא נרדם לרגע, מתעקש
לא עוזב לרגע, משגע
רוצה תשומת לב תדיר
ואני לילדות מתגעגע
שינה מעיניי מדיר
אין ביצר הרע ממש
צל חולף, עשן כלה
אך אם תצא מחומש
אתה תפסיד ותיתלה
לכן, צריך לדעת להירגע
לנשום עמוק, לעצום עיניים
לדעת שכל היצר זה הצגה
שוא נתעה, מחזה עיניים

לנסות להבין מה הוא רוצה
לשם מה הוא נשלח מלמעלה
מה הוא משדר כלפי חוץ, פוצה
ומה המטרה הסופית, הגדולה

לפני עבודת היצר, המלחמה

האדם רכרוכי ונמושה

לה' הוא לא צמא, כמה

אין לו מה' בושה

הוא לא מבטל עצמו

לפחות לא מבחירה אמיתית

ורק כאשר בוער דמו

יגיע למדרגה התכליתית

 

לפני כן אדם לא אוהב ה'

אלא עושה כי כך כתוב

אמנם הוא לא אשם

כי אסור לחטוא ולשוב

אבל ב"ה ה' הוריד אותנו

שם אותנו בעלמא דשקרא

לא שאל אותנו, בע"כ

כדי שיתגלה כבודו, יקרא

ואפילו שיש כביכול רע

דברים שמנותקים מהא-לוקות

לא הכל מושלם, יש עיתות צרה

יש בכי, "עיני לאה רכות"

אך כאשר פונים אליו בתחינה

מבטלים עצמינו בפניו

זוכים לגילוי השכינה

לזכות שיאר אלינו פניו

 

כשכל הבריאה מהללת

ואפילו הרשעים מתפללים

אז נפתחת הדלת

ואת הניצוצות אנו מעלים

ואז המשמעות של גופינו

גלויה וברורה לכל ההמון

כשזיעת אפינו וזוב דמינו

עולה לה' כקטורת, כקינמון

שכל החול משרת את הרוח

ומעשיר ומרחיב גוונים בתורה

מבטא אותה בפועל ולא רק בכוח

הופך את התורה לתורת חיים

מוסיף אודם וצבע לתורה

מעלה את מה שחבוי בבאר המים

מופיע את זה בצורה ברורה

ואז הרגש האנושי מתעלה

מתקדש ועולה לגבהים גדולים

לא הורס, מחלל ומכלה

אלא מוסיף, מחבר ומשלים

 

שנזכה...!

הַלֵּב , הוּא לֹא דּוֹמֵם
כִּנּוֹרוֹת מִתְנַפְּצִים ,עַל הַחוֹף,
הוּא כְּבָר לֹא בָּטוּחַ. הוּא רוֹטֵט.
הַגַּלִּים , הֵם לֹא שֶׁלּוֹ, הַיָּם אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתָם
עֲצָמִים זָרִים.
פְּלִישָׁה. הַחוֹף, הוּא כְּבָר לֹא בָּטוּחַ.
הַגַּלִּים, לֹא מֻכָּרִים.
הַלֵּב, הַשַּׁלֶּכֶת.

🔹

ירוק. משום מה, כשנכנסה לחדר, מצאה את עצמה מתרתחת. קירות ירוקים, תקרה ירוקה, הכול ירוק! רענן וחי, בריא ושמח, כך הם רוצים, נכון?
לעתים חשה כאילו כל העולם עומד ומתקיים רק בזכות השאיפה שיום אחד תייצר חיוך.
כמו שמחה.

לא. לא, אל לה לחשוב עליו. די לה בנסיונות שהלילה מעמיד בפניה. די לה במאמץ שלא לבכות. כמה זמן לא בכתה? זמן רב. רב מאוד.
יפה. עבודה טובה. לא להראות חולשה, לא להרגיש, לא לבכות.
שהמיליונרים ירגישו, וירוצו להם לבכות לפסיכולוג.
הבכי שמור לחיים יפים. לא לה.

כשנולד שמחה, שנאה אותו. יצור אדום וקטן הצורח תמיד ומצמצם את המרחב שלה, שגם ככה הוא מועט מדי וסגור. השם שניתן לו ע"י הוריה הרתיח אותה, מפני שהפריע לה להאשימם בכל צרותיה. הרי אין הדעת נותנת, שאותם האנשים שקראו לילד בשמו בתקווה שאחותו תשמח, הם האשמים בכל הרעות..
ביום שלאחר הברית, בעת ריב עם אבא, אמרה כי רק רע עשו עמה בהביאם אותו. "שונאת אני אותו, רק צרות הוא מביא. אין לאיש בעולם הזה צורך בו, והלוואי שהיה עוזב אותי ומעט שקט הייתי מרוויחה"
יום למחרת כמעט מת. לולא השכנה בת הארבע שראתה אותו מלבין וצרחה נוראות- לא היה נותר חי.
לעולם לא שכחה אביגיל את מבטו של אביה כשעמד לצאת לבית החולים בעקבות בנו.
אביגיל היתה המומה, לא ידעה מה לומר, מה לעשות.. היא עמדה לידו כדי לסגור בעדו את הדלת, הוא הסתובב אליה, ואמר בפנים אטומות
"נתקיימה בקשתך. כעת- את בטח שמחה"

כעבור יומיים, כשחזר התינוק מבית החולים, כנסו הוריו סעודת הודיה לכבודו.
והיא- מערבולת בתוכה. ביקשה לבכות, וכבשה את הבכי.
אשמה היא? לא אשמה?

במשך ארבע שנים התייסרה בזאת. אפילו לא ידעה כי היא מתייסרת. 'כל העולם -גשר הוא' חשבה לעצמה 'ועל האדם להיות דרוך ככלב. במחי יד עלול הוא יהרוג'
חשבה את עצמה לאשמה וחוטאת, ואת האל- למושיע לה.

עד שפגשה בה, אותה חברה שפקחה את עיניה... שלימדה אותה טעמם של חיים בהם אין תוקף לשום דבר.
"מילים?" צחקה לה בהפיצה עליה עשן סיגריות "במילים הרגת? וכי צדיקה את, שכל מילותיה קודש? וכי קשורה את למישהו? וודאי חשבת, כי בעת לידתו של תינוק, קושרת החסידה רגל אחת אליו, ואת השניה- לאחים.. שמא חסידות הרגת?"

'צדקה היא' אמרה לעצמה בחירוק שיניים 'כוחנים שכאלה, חושבים לקשור אותנו בחבלים לדעתם האטומה, כאילו כל העולם אנוס הוא לנו על פי המעשה והדיבור'.
מאז- ידעה להלחם.
בכל פעם שהרים עליה אביה את קולו, או שהיה מאשים אותה
בהפרת חובות המוסר וחובותיה , היתה אומרת - "אינך מאיים. צרח יותר חזק"

יותר לא ינצחוה, לא יעקמו אותה על ידי הרגש.
לא בפחד. לא בנאמנות.

וכשעמדה להירדם בחדר ההוא, שקירותיו ירוקים, היתה נאבקת באותה מחשבת- איום..
שאולי, המנצחים הגדולים על הרגש אינם אלא בורחים מפניו.
קטנים כל כך, חלשים.
כמו עלה- מפוחד וירוק.

פְּעִימָה.
נְשִׁימָה.
נְשָׁמָה.

היי אַתְּ.
אַתְּ בֶּטַח לֹא רוֹאֶה אֶת זֶה.
אַתְּ לֹא רוֹאָה כְּמָה שֶׁאַתְּ טוֹבָה.
כַּמָּה שֶׁאַתְּ אֲהוּבָה.
כַּמָּה שֶׁאַתְּ חֲשׁוּבָה.
הַלְּוַאי שֶׁתֵּדְעִי,
שֶׁתָּמִיד יֵשׁ לְךָ אוֹתְךָ.
יֵשׁ לְךָ נְשָׁמָה עֲנָקִית.
לֹא כֻּלָּם יוֹדְעִים אֶת זֶה.
גַּם אַתְּ עֲדַיִן לֹא.
אֲבָל אַתְּ עוֹד תְּגַלִּי אֶת זֶה.

יוֹם אֶחָד,
אַתְּ תְּגַלִּי אֶת הַכּוֹחוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלְּךָ.
תִּגְלִי בְּעַצְמְךָ דְּבָרִים שֶׁלֹּא הַכָּרַת לִפְנֵי כֵן.
תִּגְלִי כּוֹחוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ שֶׁקַּיָּמִים בְּךָ.

אַתְּ תִּשְׂמְחִי בְּמִי שֶׁאַתְּ.
אַתְּ תֹּאהֲבִי אֶת מִי שֶׁאַתְּ.

אַתְּ תִּשְׂמְחִי לִהְיוֹת אַתְּ.

עצובה, גלמודה

זלגה על לחיי

דמעה יקרת ערך

כבדה כעופרת

 

דמעות של ייאוש

הן מחומר אחר.

נקוות בקצה העין,

נעלמות ואין רואה

 

רוצות היו

שתנגבנה אותן יד אוהבת

שהיו נמחות, נעלמות

ובמקומן חיוך יופיע

 

אך הצימאון נותר כשהיה

כבוש. סתום. עלום.

מאיים המעיין להתפרץ

לשבור הכל בעצמה.

אשליה חרישית לאוזן ולעיניים

אך לא ללב, כן לב האדם לאדם ובפרט לישראל בישראל.

 

דממה, כאב ארוך ומייגע

שקיים. לא כאן, אבל שם ופה ובכל מקום. קיים.

תאמר שאתה לא מרגיש. 

מרגיש לא, חש כן.

וזה קיים כי הם כאן, במציאות.

או היו.

מזה משנה? זה לא נעלם.

 

וזה כואב להם, והם בעולם! 

וזה מתמשך ולא עוצר

מי ידע? למי יכאב? 

רק הוא רואה. עיניו בארץ משוטטות, ועמם דומעות.

בחושך, קיימים לבד.

מְמַלֵּאת אֶת כֻּלִּי
לֹא מַשְׁאִירָה פִּנַּת צֵל
לַדִּבּוּר, לַנִּסּוּחַ, לַשִּׁכְנוּעַ.

נִרְתַּעַת מִכָּל גּוֹבֵל,
מְחַבֶּקֶת רוֹגֵשׁ בִּפְרָאִיּוֹת
בְּלַהַט עַז

אַל תִּגְּעוּ לִי בָּהּ.
יְדִיעַת אֵינְסוֹף הָאַהֲבָה

בַּסַּפְסָל מֵאֲחוֹרֶיךָ
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן
אֲנִי הָיִיתִי שָׁם כָּל הַזְּמַן
רָאִיתִי אוֹתְךָ מְחַבֵּק יֶלֶד אַחֵר
מְלַטֵּף שְׂעָרוֹת, מִתְעַכֵּב עַל סַנְטֵר

שָׁם, חָפַרְתָּ לִי בּוֹר בַּלֵּב
שָׁם נוֹלַד הַכְּאֵב

הֶרְאֵיתָ לִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֹאת אַהֲבָה
אֲבָל עַד הַיּוֹם לֹא מָצָאתָ סִבָּה מַסְפִּיק טוֹבָה
אֲנִי הָיִיתִי שָׁם אֲבָל לְךָ לֹא הָיָה אִכְפַּת
חֲתִיכַת אַנְטִיפָּט

 

חָפַרְתָּ לִי בּוֹר 
מַכְתֵּשׁ בַּלֵּב
אִבַּדְתִּי אֵמוּן בְּאַהֲבָה
הַזְּמַן וְהַכֶּסֶף
לֹא יְרַפְּאוּ לְעוֹלָם
לֵב מְחֻלָּל שֶׁל יֶלֶד

ופתאום

 

הוא נפל

דינג דינג

דינג דונג

 

האסימון

 

והרבה דברים 

התחברו לי 

כמו 

במחול

הכל הסתדר

הכל התחבר

הכל מובן

ו(כמעט) הכל נהיר

 

מרגישה קצת 

כמו

להגיע לשמים

אחרי 120

 

האם כך ההרגשה?

או יותר בהירות?

לו יהי...

לו יהי וימשך כך לעולם .....

יש לה אותה?
היא מצליחה להיות שם גם בשביל עצמה?

היא כל הזמן מנסה לרצות את כולם,
אבל שוכחת את עצמה.

היא כל הזמן רוצה לעזור לכולם,
אבל שוכחת לעזור גם לעצמה.

היא כל הזמן רוצה שלאחרים יהיה טוב,
אבל היא שוכחת את הטוב שלה.

היא כל הזמן רגישה לאחרים,
אבל שוכחת להיות רגישה גם לעצמה.

היא כל הזמן מכילה אחרים,
אבל שוכחת להכיל גם את עצמה.





שמעתי שהלב שלך קורא לך"
צמא לצאת לטרוף את העולם
זה לא תמיד פשוט וכמה זה יפה לך
לבקש להתעקש על מה שאת...
לכי עכשיו לזרוח כמו שמש
יש לך כנפיים תעופי רחוק
לכי עכשיו בלי פחד, ואם זה יכאב קצת
מנגינה שכתבתי תחזיק לך ת'יד
וגם אם תהיי שם לבד, לבד כל כך
תדעי שתמיד יש לך אותך".
(מילים מהשיר "יש לך אותך" של מירי מסיקה ומיקה משה).

לב
של בנאדם
יכול להשתגע
מרוב הגעגוע
ללב שביקש אותו
כל כך
והמון
ופתאום
נעלם

הנפש נקרעת לגזרים
מרוב הכמיהה
למתוקים
לשוקולד הרותח הזה
שממיס אותך מבפנים
אופף אותך אדים
של אושר עילאי
מישהו כל כך
אוהב
אותי
אני כל כך מיוחד למישהו
כל כך שייך
אני כל כך בתוך
חיבוק
של מישהו

וזה כל כך ענוג
וזה כל כך נעים
ללב.


וכשהבלון הזה מתפוצץ
אני גוועת ברעב
אני רק רוצה את
המנה שלי
עוד קצת מהחומר
הבוער
הזה
החזק,
שיתן לי ניצנוצים
שיפיח בי חיים

זה קיומי לי מידי

אני שלהבת

אני צריכה לאכול לבה
כדי לישרוד
כמו הדרקון ההוא
בסרט

אני חיה בסרט
בשרט
נשרטת
עמוק
וכואב
ומשתק

ומשתולל

כשהלב לא מקבל

הר געש
של חום ואהבה

שהיה לו.
והתפוגג.

ועכשיו
אני
כארי
בסוגר
לפותה
בכבלי
מצוקת
הריק
הזה.
החלל
הפנוי
מאהבה..

ועכשיו
הכל מתערבל
בסופת השתוקקות,
של צמא צורח
צחיח
סובל
משווע
נסחף
נטרף
נשרף

ניצרך

כל כך

למילים החמות האלה
לרשפים
המהפנטים
המרטיטים
האלה
השוזרים
בעדינות לוהטת
נטיפים
של זהב
אל הלב

מפלחים את הלב
מחשמלים אותו
מרעידים אותו
שואבים אותו
אל סערת האש
השואגת אליך
את האהבה
שמרגישים אליך

שאוהבים אותך

והנפש
מתנשפת
רוגשת,
כשככה
נוגעים
בליבה
מלטפים
את נישמתה

עם המילים העוטפות האלה
שזורמות אליך
נחלים נחלים
מפלים מפלים
של מים חיים
אל תוכך
המילים היפות האלה
המשכרות
שמספרות
לך
כמה
כל כך
רוצים
אותך

ועפת באוויר

הסתחררת אל השמיים

ריחפת בין העננים.

צללת אל השמש

והלב זרח.

קסמים
של אהבה
כ-סמים
של אהבה
קייסמים
של אהבה
שננעצים בלב
לוקחים אותו
לטבילה בנהר הלהבות
ואז הוא מתמכר
אל טעם פירחי הדינור.

אל
בשמים
של אהבה.



ופתאום
זה נגדע באחת

נשלפו מחטי האהבה
שהזריקו לך
כל הזמן
אוויר לנשימה,
האינפוזיה שלך
שהנשימה אותך
בחמצן האהבה.

ונשארו
חורים
דקורים
פעורים
בורות
שחורים
מדממים כבד וארוך
מושכים אותך למטה
מעורפל
חבוט
מוכה ערגה
דרוסה
כמושה
כמוסה
שאתה צריך להשאיר
עמוק באדמה
כי אין לך איך להשיג
באמת
עוד מנה

והלב חסר כל כך
וניזקק כל כך
ואין לו מנוחה.

אין לך
את הסם שלך
סם האהבה הזה
שלך
ואתה מרגיש
שאתה מתפרק
בלעדיו
ואתה מרגיש שאתה חייב
אותו
להתרפק עליו
עוד
על החיבוק הזה

שקירב אותי
שאהב אותי
שהציף אותי
בעוד ועוד
גלים של אהבה
אליי

והניף אותי גבוה

והלב שלי
ביעבע
קולות וברקים
לחשי מדורה,
גיצים,
זיקוקים,
הוא נפעם
ופעם
בעוצמה,
בצלילים רכים
ומתחזקים
דפק מהר מהר,
היבהב ריקודים.

קרן כל כך.

אבל לפתע
הפנו גב
מתנכר
נטשו
ולא הבנת למה
מה השתנה
הרי נתתי את כל כולי בחזרה
למה דווקא עכשיו לעזוב

והדפו אותך
רחוק
זרקו אותך
לתהום
ואתה שוקע במצולות
קופא במעמקים
חשוך
אובד
חסר אונים

ורק השם
יכול
למשוך אותך משם
למשות אותך משם
לגאול אותך משם

"נפלה ולא תוסיף קום"
נאמר על ישראל.
שיש גלות
שרק השם
יכול להוציא ממנה
את הנסיכה
שנפלה בשבי
היא לא יכולה לבד
היא לא תקום לבד
היא הוטחה חזק מידי
היא מרוטשת מידי
מעולפת מידי
"מעולפת ספירים"
(שיר השירים)
מתבוססת בנהי ליבה
משחרת
"-שחר אבקשך"
לזוהר ספיר האהבה
שסיפרה לה
על כמה היא מאירה ויפה
וטובה.
בת מלך שעשויה מאבנים טובות

והיא כוספת ומשחרת
"אעירה שחר"
".. תעירו ותעוררו
את האהבה..
שתחפץ"
(שיר השירים)
-"תחפצו בי"
היא מתחננת, נואשת:
"סמכוני באשישות
(-כלי יין) ..
כי חולת אהבה אני"
(שיר השירים)
-אני צריכה
להשען על אש
כדי שאצליח לעמוד
וללכת
ולהתקדם.
המקום המנחם
שלי
ועמוד התמך
שלי
הוא עמוד האש
שלי

השקו אותי באש
תשפכו עליי דליים
של אש
האהבה

זה מה שירפא אותי
זאת ההחייאה שלי
זה מה שירים אותי.

והשם
עוד יקים אותה
הוא עוד ישלח לה
המון אהבה.

השם
בבקשה
תקים אותי כבר
אני לא יכולה לסבול
את זה
אני בוכה
מסדרת את הבית ובוכה
התנפצתי לרסיסים
והתפזרתי כולי
ולא מצליחה לאסוף
את השברים
ולא מצליחה לסדר
את החיים
שוטפת כלים
ובוכה
אין לי כלים
לגעגועים שלא מקבלים.
את האהבה.
שוטפת כלים
בדמעות
שלי
דמעות של אש
שזועקות אל האש שלי
שתחזור אליי כבר.

אבא
קשה לי נורא
בבקשה
אבא מלך
קח אותי אל הארמון
אל המרחבים
אל הקדושה
אל הכוחות
לעשות רצונך
לפעול טוב בעולמך
וטוב אל עצמי.

לחבק את עצמי

להרגיש את חיבוקך
אבא שלי

אתה
תמיד
תמיד
איתי

שולח אליי תמיד

אינסוף אהבה.