פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 76)

עטוף במחרוזות עלי תאנה
נאדר ואזור בשיר
צלילי נעימות מתנגנים בחופזה
בכל סימטאות העיר

ואני- אך עלם רך
כגדי היונק אל תוכו
מיני ארזים כטל הדק
השב אל בית מעונו

וחורשת עצים עטופה בתוגה
נהירות וקולות בוכיים
וליבי, אוי ליבי האכזר
נשסע לאלפי רסיסים

ומנגינת הנפש פורצת באחת
מכל בית וניר
על מקדש שחרב ומלך שנדד
עיני דמעות אביונים

ובעת אחפש בסתר, בלאט
מרגוע לנפשי שדאבה
לבית כנסת אפסע
שם נפשי ששצפה
תבכה בכי תמרורים

וכל איש ישראל והמון לאומים
לשלהבת אחת יתלכדו
ובאש האחווה
אז רקיע יבקע
ושרפי אש יתגלו

ואדון כל
מלך כביר
אז קולו ישא בגאון
וכל תינוק קט ועלם רך
אליו יצביעו בהמון

ואכן מה נורא
יהיה יום הנשגב
עת שברי תימהון יתנפצו
ועינים דומעות
ועיי חורבות
לשמחה אדירה יתנקזו

ומשיח נגלה
מעוטר כפריחה
וכתר חבוש לראשו
ובורא שיצהל
ובריאה מרנינה
תהדהד אל מול שמחתו.

על בוא עת הגאולה...

 

כנסת ישראל והשי"ת.

 

 

אז היא תחזור

זו שבאה מן המדבר

כבתולה חגורת שק

שפושטת אבלה לששון

מחוללת בכרם בעלסון

שמחה בנישואיה

למלך

מלכו של עולם

 

שהתאווה אליה

מכל אהובותיו

לליבה שישוב

קרוב אליו.

מָה בּוֹלֵעַ שָׁם,
בִּלְעָם,
שְׁתוּם הָעַיִן,
בֶּן בְּעוֹר -

כָּל בֵּיתוֹ
עָמוּס בְּקֶסֶם,
וְהוּא מַטְמוֹן
רוֹצֶה לִצְבּוֹר?

מָה בּוֹלֵעַ שָׁם,
בִּלְעָם,
שְׁתוּם הָעַיִן,
בֶּן בְּעוֹר -

פַּר וְאֵיל לַמִּזְבֵּחַ,
שֶׁבַע אַךְ כָּפוּל שָׁלוֹשׁ;
מָשָׁל הָיָה כְּרֵיסוֹ תּוֹפֵחַ
וּמַזְלְגוֹ רוֹצֶה לִפְלוֹשׁ?

מָה בּוֹלֵעַ שָׁם,
בִּלְעָם,
שְׁתוּם הָעַיִן,
בֶּן בְּעוֹר -

טִיפֵּשׁ הַזֶּה
כְּלָל לֹא רָאָה
כִּי אֵין לוֹ מָה
לָצֵאת מִפְּתוֹר?

יֵשׁ כָּזֶה דָּבָר
לָתֵת
אוֹ לֶאֱהֹב מִישֶׁהוּ אַחֵר

יֵשׁ כָּזֶה דָּבָר לָצֵאת
מֵהַמִּסְגֶּרֶת הַפְּרָטִית
מֵהָאֵגוֹ הַזֶּה הַגֵּאָה

לִפֹּל שְׁדוּד כֹּחַ
לְאַחַר יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ חֶסֶד
יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ הַקְשָׁבָה וְעִסּוּק בְּאַחֵר

אֶת פְּרָטִיּוּתִי מִדֵּי פַּעַם לְשַׁבֵּר

עֹנֶג טָמוּן בָּהּ בִּנְתִינָה
פְּשׁוּטָה הִיא וְיָפָה עַל נַפְשִׁי
עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ

אוּלַי אֶת עַצְמִי קְצָת אֶשְׁכַּח
אֲבָל אַל דְּאָגָה
גַּם אֲנִי עוֹד אָשׁוּב וְאֶחְיֶה

מי ייתן ונלך יד ביד בשדות,

מימין ומשמאל ילדים ילדות.

השמחה תתגבר, צהלה ודיצה.

ולמים מגובה ניתן אז קפיצה.

 

הנה אנו בדרך, עצרנו בשביל.

לאגור קצת כוחות, את השבט מוביל.

בא ושתה, בא ושמע פה לדבר אלהים.

בא נלך לביתו החביב, הנעים.

 

פה תמצא מן איחוד מן חיבור של קצוות.

פה מרכז עצבים, פה לבב הלבבות.

פה שמחים ילדים, פה שרים לויים.

מתוך זאת השמחה מתנבאים נביאים.

 

ופה ייבנה בית משפט עולמי.

השלוה השלום, זה ממש חלומי.

האורות הגנוזים ייפרצו בלי גבול.

זאת אוחיל לאלהי, הן הדרך סלול.

להביא לפה (או מִפה) מנהל/ת לפורום שתהיה/ יהיה יותר נוכח/ת?

 

די מייבש לי פה.. אין אתגרים וכזה... הווי...

(בהשראת השיר של שולי בין השאר)

הָלַכְתִּי שָׁם לְבַד בִּרְחוֹבוֹת הוֹמֵי אָדָם,
הָרֹאשׁ סָתוּם לַחֲלוּטִין וּמִלִּבִּי שׁוֹתֵת דָּם.
הַתְּנוּעָה הַמְּסַחְרֶרֶת שֶׁל הֲמוֹנֵי הָאֲנָשִׁים,
וְאָז הֶבְזֵק מֵהַשָּׁמַיִם, אֲנִי מֻכֶּה בַּסַּנְוֵרִים.

שֶׁמֶשׁ שֶׁל תַּמּוּז מַכָּה בַּצָּהֳרַיִם,
דְּמָעוֹת שֶׁל קֹשִׁי מְעַרְפְּלוֹת עֵינָיִם.

וְאָז מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל נִשְׁמַע הַקּוֹל,
קָדִימָה! תִּתְקָרֵב! אַתָּה יָכוֹל!

כְּמוֹ מַיִם צוֹנְנִים לְנֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם לְאֲדָמָה שְׂרוּפָה,
הִתְקָרַבְתִּי אֶל הָהָר לְקַבֵּל תּוֹרָה.

הרבה אורות,

זה לא מדוד.

זה מסנוור,

פתאום איחוד.

 

זה מיוחד,

וזה חדש.

כמו ריקוד,

השכל מטושטש.

 

אך לא במכה,

מצמיחים ישועה.

לא ברעש,

דממה דקה.

 

ייבנו הכלים,

בהשקט וביטחה.

הדעה תתרחב,

תימצא רווחה.

 

אז נבין,

זה לא דבר פרטי.

השגחה כללית,

זה יותר אמיתי.

 

ריבונו של עולם,

מאיר עולמות.

מאחד פירודים,

ועושה נפלאות.

 

ומתוך כל הטוב,

מתוך יניקת הכלל.

מתוך האורה השלמה,

גם הפרט נגאל.

הלכה לישון ילדה
בבוקר זאב בודד
החיים מזמנים כאב
והיא צריכה להתמודד

רצתה להישאר ערה
לא לישון ולקום שונה
לא לכאוב לנצח
חשבה שאת חייה בונה

זיק תקווה בעיניים
ודמעות נושרות על האף
מרגישה לקות בלב
וכל מה שיש לה זה אף... אחד

לפעמים חם
כי לא נושבת רוח.
לפעמים קר
כי חמה הלכה לנוח.

לפעמים נתקענו
כי לא שמנו לב לקיר.
לפעמים גם התקדמנו
כי מצאנו שביל בהיר.

לפעמים קרה שכאב לנו הלב
והיה שם אשם שהציף תהומות,
אך לפעמים זה סתם אנחנו
שחסרנו חלומות.

ולפעמים הכל נמצא כבר
גם הספר, גם קולמוס,
אך לקרוא עוד לא ידענו
אף כתיבה עוד סוד כמוס.

כשאת בוכה
כולם קמים
מביטה ונבוכה
מכל האנשים
כבר לא אומרת
מה מרגישה
ואז מתסתכלת
נראית רגישה

כמו ילדה קטנה ופגיעה
מחפשת רק נשימה
להוציא בחוץ מהכספת
את כל מה שהיא שנים אוספת
לשחרר חיים, של רגשות שלמים.

מישהו מעלייך
שומר לידו
מפתח אלייך
אל העולם שלו
זורקת ידיים
מחכה שיתפוס
גוף מלא מים
בכי בדימוס

כמו ילדה קטנה ופגיעה...

החוף נשאר חוף
והים נשאר ים -
אז מה אם גלים
הרימו קצת ראש?
כשהמים גואים
גם הקרקעית מתרווחת.

לא תמיד קל למצוא רמזים,
לפעמים הם מתחבאים מאחורי השמש;
או כשלילה בא עם כל צבאיו
והם בין כוכבים מתחפרים לשבת.

לא תמיד קל למצוא רמזים
כשהם בוחרים לשבת על עץ צפוף עלים,
או בין גלים של ים סוער
בתוך קצף של גאות עזת פנים.

לא תמיד קל למצוא רמזים
גם אם קולם מהדהד בנפש,
ואולי צריך לומר 'אפילו' או 'דווקא';
עם כל הפינות שצצות להן חרש.

ולא אכפת לי שתרצו להזים
כי בזה אני בטוח ובכלל לא מגזים,
הרי זה כל כך פשוט וברור
שלא תמיד קל למצוא רמזים.

העץ מתנדנד
בכוח
הרוח מלטפת
והוא לא מתנגד

ואמא נרדעת העץ
הוא תכף
ישבר


אנא אלך למקום
שהעץ לא יראה לי
תנודה

הפחד שלך משתק
ואני רוצה לנשום
עכשיו עליו


אנא אלך?
ליער את אומרת

ואילו פה בביתי
מספק לי
אמונה
...

דורך בין העצים
ההמון הופך מרתיע

כבר לא מרגיש
שמישהו
שומע



הציפורים הדרוכות
הקנרית
קולה נדם
שחזרתי לביתי
העץ
כבר נעלם

ואמא רגועה
העץ כבר לא יפול
אצלה

ואני לוחש יתום
איך מאות שנים
נעלמו בלא קלון

והאיש שבא לכרות
אומר לי להתראות

ואני כבר לא אני

מדדה אל עבר עץ
קטוע

מַעֲשֶׂה בְּהַהוּא גַבְרָא
דְּהָווּ לֵהּ חַדְרֵי נַפְשִׁין,
וְהָווּ נְפִישִׁין.
וְהָווּ כְּפַּלְטֵרִין דְּמַלְכָּא
וּכְבֵי גִנְזֵיהּ;
מֵהֶן פְּתִיחִין,
מֵהֶן חֲתִימִין.
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הָווּ הָתָם,
דְּטָרְחִין;
מֵהֶן לְמִפְתַּח קוּלְפֵי,
וּמֵהֶן לְמִסְדַּר בְּחָדְרִין.
וְחָלְשָׁה דַּעְתַּיְהוּ
כִּי לָא הָווּ יָכְלִין,
דְּתָשַׁשׁ כּוֹחָן דְּעִירִין מְעֻלִּין.
וְהַהוּא גַבְרָא
הֲוָה יָתֵיב בְּהֵיכָלָא,
וְיָתְבוּ עִמֵּהּ וְהָווּ מַצְלִין
דְּיַתּוּב רַחֲמָנָא וִירַחֲמֵיהּ -
וְרוּחָא וּגְבוּרְתָא
בְּנִשְׁמְתֵיהּ יְעָרֶה.

מה יהיה פה כשאלך
מי יזכור את שהיה
מי ידע פה מה קרה
מה אשאיר ומי בכלל ידע

כל סיפור הוא נשמה
כל אחד פה זאת ידע
אם עצוב הוא הסיפור
או אם שמח הוא היה

יש ארוך הוא הסיפור
ויש אשר הוא קצת קטוע
יש אשר אותו כולם שומעים
אבל רק את חלקו הם מכירים

מי ידע כל הסיפורים
האגדות הריגושים
מי אשר אותי יוביל
לספריה של הספרים

את סיפורי איש לא ידע
רק אחרי 120 שנה
אם הוא טוב או אם הוא רע
זאת אף פעם לא נדע

אך כמוני יש עוד רבים
שאת סיפוריהם לא מספרים
לכול אחד יש כריכה יפה
אך אוי מה יש שם בתוכה

ויש כאלה מסכנים
שבכלל אינם קוראים
הספר להם הוא רק בדיחה
רק חבל שהיא לא מצחיקה

ויש גם את החיילים
שאת ספריהם לא מסיימים
כותבים הם כך במשך שנים
וסתם כך בסוף אותם זורקים

אֻמָּתִי קְרוּעָה מִנִּשְׁמָתָהּ,
נֶאֶחְזָה אֶל שִׁלְטוֹן זָרִים
שֶׁנָּשְׂאוּ אֶת גַּגָּהּ מֵעָלֶיהָ
שָׁפְכוּ בָּהּ מָרִים מְאָרְרִים.

 

אֻמָּתִי קְרוּעָה מִנִּשְׁמָתָהּ
הָאֲבוּדָה בֵּינוֹת קְבָרִים,
לְשָׁם פִּתּוּ אוֹתָהּ שׂוֹנְאֶיהָ
וְהִיא הָלְכָה כָּךְ אַחֲרֵי אֲרוּרִים.

 

אֻמָּתִי קְרוּעָה מִנִּשְׁמָתָהּ,
הִיא נֻתְּקָה בְּיָד רָמָה,
הִיא נוֹתְרָה בּוֹדְדָה וְאִלֶּמֶת,
וְהוֹזָה וּכְבֵדָה וּפְגוּמָה.

 

אַךְ חֲזוֹן שִׁלְטוֹנָהּ נִשְׁמָר
מְשׁוֹטֵט בְּעָמְקֵי חֲלוֹמָהּ;
שִׁלְטוֹן פָּשׁוּט וְטִבְעִי שֶׁל
נִשְׁמַת הָאֻמָּה עַל עַצְמָהּ.

תם הזמן. זה מצחיק, כי הוא רק התחיל, החודש. אבל אני כבר מתחיל להרגיש אותו מאז. את החורבן. לאחרונה מבצבצת בי השאלה מידי פעם - למה ממעטים בשמחה רק באב ולא מתמוז? אצלי הלב כבר שוקע. כמעט והמעגל הזה לא נמדד אצלי מראש השנה לראש השנה, אלא מט' באב לבא אחריו. את האמת שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל כשזה כבר נפתח - זה מדמם. אשאיר את זה בצד לאחר כך. עד אז... בעצם מה אני שווה בלי זה. עוד רגע. עוד רגע אצא.

אפעם בחיי לא נשארתי לבדי
אפעם בחיי לא עזבת אותי
גם כשנפלתי מעט גם כשהעדפתי מותי
כשירדו לי הדמעות על לבבי

תמיד אהבת ת'פנימיות שלי
תמיד דאגת שאקבל מה שטוב לי

ואני ואני ואני
ואני כפוי טובה כמו עבד נרצע לתאוות שלי
ואני בן סורר שבעט באבא ששם בשבילי
שנתן לי את הכח להיות
מה שאני וככה לחיות
עשיתי שטויות
ולא עוד

בכל מקום שהנפש אמרה כבר דיי
שמעת את הקול שצועק מבפנים
כשהעולם שלי נשבר ונפל על כתפי
החזקת את ידיי מעל ראשי

איך שליטפת את הנשמה שלי
איך שרצית לראות שטוב לי

ואני ואני ואני
ואני כפוי טובה כמו עבד...

אַתְּ שׁוֹמַעַת זֶה
תְּקוּפָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ
לֹא כָּל כָּךְ יוֹדֵעַ מָה
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עָלַי
וְאִם בִּכְלָל
תַּגִּידִי
וְהַלֵּב שֶׁלָּךְ, מָה
אַתְּ מַרְגִּישָׁה אֵלַי בִּכְלָל
מָה שֶׁהִרְגַּשְׁתְּ
אֲנִי
לֹא יָכוֹל יוֹתֵר כָּכָה
תָּבִינִי אֲנִי
גֶּבֶר כְּכָל הַגְּבָרִים כְּכָל
הַגְּבָרִים
תְּנִי לִי
מִלָּה

אור גדול

כזה שמאיר את כל החללים

כזה שמותיר אחריו שביל בין הצללים

כזה שמחיה

כזה שקצת מצחיק

בלי לדעת למה, ובלי יכולת להפסיק

 

אור גדול

כזה שמחייך אליך ומזניק לך ת'לב

כזה שמעלים לך לרגע ת'כאב

כזה שמתחבר

כזה שלא מעיק

אפילו לא לרגע, ואין צורך להשתיק

 

אור גדול

כזה שמתקרבים אליו וזה פלא שאפשר

כזה שמקבל אותך, ולעולם לא מאוחר

כזה שתמיד שם

כזה שגם מרגיש

ויודע בלי מילים, ואף פעם לא אדיש

 

(פסקה אישית)

אור גדול

כזה כמו הרב שלי שנותן לי לב לפעום

וכל רגע, כל שניה, מרגישים לי כמו חלום

כזה שמקדם

כזה שקצת מפחיד

כי כשיגיע יום פרידה לא יוותר מה להגיד

 

אבל אני יודע שהוא לא יעזוב אותי, כי אור גדול לא נגמר, רק "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".