פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 83)

היית/

היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות

לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.

קודם כל פרק ראשון,  למי שפספס: היה היה, או: איך הכל התחיל. אשמח לתגובות ארוכות | ערוץ ７

 

פרק שני: דרך שהלכו בה אבותינו

אותו היום היה יום בלתי נשכח. אחרי כל הדרך, הגעתי למקום קדשנו. איזו זכות, הר מרום הרים, ההר אשר חמד א-להים לשבתו. נקודת שיא, שקשה לממצוא כמוה. רגש מתפרץ, באופן לא שכיח.

ואחרי ה'רצוא' מגיע תמיד ה'שוב'. ויש ירידה, וחלישות הדעת ממה שהיה יכול להיות. אבל אחרי שירדתי מההר, הלכתי קצת לשבת במקום שקט. לא בתוך הרעש של העיר, לא בתוך הפיח וההמון. רק אני, העצים וריבונו של עולם, אבא שבשמיים. 

ויד ה' תמיד מופיעה איפה שאתה הכי פחות מצפה לה. ובמעיין ריק מכל אדם, בין עצי תאנה ועם חלילית בפה, היא יושבת ומחכה. "לאותו מקום". 

 

והפחד הזה, ה'נוגע-לא נוגע', לא נתן לי להתקרב עוד. התיישבתי לעשות את מה שאני תמיד עושה בזמנים כאלה- פותח מחברת, מוציא קלמר, והציור והכתיבה באים כאחד, אחד לצד השני, אחד משלים את השני. הידיים הוציאו מעצמם, כאילו מעל הדעת, את כל אותו היום- ובין הרים לגבעות, בין נחל אחד למטע שני, עבר השביל, מתפתל וממשיך לנצח. וכותרתו של הציור, מתנוססת באותיות של קידוש לבנה, זהב כולן- "והנצח זו ירושלים". ותוך כדי המשיכות האחרונות, החידודים והתיקונים שבסוף, כמו "והנה ה' ניצב עליו", הרגשתי שיש מישהו למעלה. המבט התרומם, כאילו מעצמו, וידעתי מי נמצאת שם- היא. באה כמו אליהו הנביא, כשליחה מיוחדת מהקב"ה, בתזמון שבו אני אוכל להפיק את המיטב עם ההכוונה הנכונה, באה עם קריאת כיוון דוממת, ללא מילים, בנוכחות בלבד.

 

אלא שהפעם- השתיקה לא באה. היא התיישבה, ממלמלת משהו כאילו היא לא רוצה להגיד אותו אבל אין לה בררה, על זה ש'אם לא נוח לך תגיד' ו'אני לא רוצה להפריע', הניסוח המדוייק לא מאוד משנה. וזה היה מוזר, כי אני לא רגיל לדברים כאלה, ובכל זאת שתקתי. והיא התחילה לדבר, תוך כדי שהיא מתיישבת, על כל מיני דברים, כמי שחיפשה הרבה זמן אוזן שתשמע ותשתוק, תפנים, תעכל ורק אז תגיב. ואני הייתי שם, דומם, שומע את המילים, ואת השתיקה שביניהם, את המנגינה העדינה שיוצאת, את הרוח שעומדת מאחורי הדברים שממנה הכל נובע. וכשנגמרו המילים התחיל הניגון. החלילית חזרה אל בין השפתיים, ואני נזכרתי בבית אבא, בניגון שהוא המשך של הניגון ההוא, בניגון שנשיר למשיח בן דוד. וישבתי ושתקתי, ועוצם את העיניים, לא ראיתי מה היא עושה, רק שומע את המנגינה לוחשת, מתגברת ויורדת שוב, פעם צועקת בהתרסה ופעם מקבלת בהכנעה את הדין. אבל גם בלי שראיתי, הרגשתי איך המבט שלה ננעץ בי בציפייה לקבל משוב, לשמוע את הצד השני של מה שהיא אמרה. 

 

אבל שתקתי. חששתי שהסיפור ייגמר אם אני אגיד משהו. פשוט נשארתי לשבת בעיניים עצומות, כשהניגון עובר לניגון ישן, שטעמו כאילו אותו שרו אבותינו ביציאה ממצרים, ולניגון צלול כאילו אותו שרו הלויים בניסוך המים במקדש, ולניגון של ירמיהו יוצא מירושלים עם הגולה, ולניגון של עזרא מגיע לירושלים החרבה, ולניגון של החשמונאים המדליקים מחדש את המנורה, ולניגון של רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים ליבנה, ולניגון שלרבי אמנון ממגנצה שר ביומו האחרון את 'ונתנה תוקף', ולניגון של קדושי ספרד במרתפי האינקוויזיציה, ולניגון של תלמידי הגר"א עולים לארץ ישראל, ולניגון של האדמו"ר ברכבת למחנה, ולניגון של אבא שלי שבא לכסות את אשתו בחתונה, עד שהגיע שקט, עד שהגיע הניגון שלי. 

והניגון שלי...

עוד חיוך עם מדים ירוקים

נשאר קפוא בתמונה למזכרת

ועוד אבא ואמא חבוקים

מעל שיש עור דם ועופרת



בלילה האחרון הם נשארו בבית

מהחלון הצפירה הדקה שולחה

יש אנשים הצריכים יום זכרון

יש אנשים צריכים יום שכחה

אז נכון, זה קשה. ולא סתם קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל למי שמאמין- יש עוד תקווה, ולמי שמביט קדימה- יש עתיד נפלא.

 

אבל המבט והאמונה שייכים למחר, ליום שבו כולנו עומדים ואומרים תודה.

 

והיום?

היום כולנו שותקים, עוצמים עיניים, מקווים להזיל דמעה.

מקווים שהלב שלנו יזוז, אפילו קצת, ושיוכיח לנו שאנחנו חיים, שיש לנו אחים, שהמשפחה שלנו היא קצת יותר גדולה מאיך שזה נראה. והיום זה לא משנה איך אתה נראה, מה אתה לובש או למי הצבעת בבחירות האחרונות- היום אני בוכה איתך על אח שלך, שהוא גם אח שלי. שיצא להגן על המולדת ומאז עדיין לא חזר. על אמא שלך, שכל חטאה היה שהיא יהודיה בארץ ישראל. על הבן שלך, שלמרות שהוא לא יהודי עדיין התגייס לטובת המדינה וחטף את הכדור שכוון לאח שלי.

 

היום אנחנו עומדים ומקשיבים- מקשיבים לצפירה, מקשיבים לסיפורים על הנופלים, מקשיבים ללב של השני.

 

מחר אולי נריב, אולי אני אומר הלל ואתה לא, אולי אני אלבש חולצה לבנה ואתה לא.

 

אבל היום אנחנו יחד, באותה סירה, באותה דממה, שבה המשפחה שלי היא גם המשפחה שלך- כי האויב לא מבדיל בינינו, מבחינתו אין הבדל. אז החצאית שלה קצת יותר ארוכה, אז הוא לא שם כיפה- לו זה לא משנה, כי יהודי אני ויהודי גם אתה. ולכן היום אין ריב או ויכוח, אין מילה בגנות או בשבח- היום יש רק אחדות.

 

כי היום כל היהודים עומדים, ואומרים יחד יזכור, וכואבים את רצח האחים.

 

"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"

****אזהרת טריגר****

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.

כעת נשמע צליל דק

של הקשת מקלדת

חדר חשוך

ואור מסך.

 

ועל עיניים עייפות

תמונה עומדת

מילים מרצדות

על המחשך

 

ראש חסר חלום

ושאיפה בודדת

של ילד ער

בשעה עייפה

 

ובחוץ- הלילה

והרוח מרקדת

ריקודה עדין

יחפה

 

ועוד רגע קט

והעין נעצמת

והחלום יביאהו ימה

 

והנה כמעט

הריאה נושמת

משֹיחה ללב "נומה"

 

 

האצבעות מקלידות

והרגל נרדמת

הוא ער, ולבו ישן

 

רחוק מדם שה

על מזוזת הבית

רחוק מן ההר העשן

 

ובגדיו הדלוחים

על גופו מונחים

וגופו על נפשו

בכבדות

 

וקרעים וטלאים

ושריטות ופצעים

על ליבו וראשו

לעדות

 

על קול מים זכים

ויערות רחוקים

ודשא רווי אגלי טל

 

ולילות וימים

היינו כחולמים

וזכרם לעד לא יבוטל

 

.

 

אז היה, הזיה

ובלילה חשוך

אור מסך

כבה.

 

 

לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים/ אֲפִילּוּ

לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים,
לֶאֱסֹף אֶת הַמִּלִּים,
מִתְחָרֶטֶת עֲלֵיהֶן וְגַם עָלַי.
לִבְנוֹת לִי מִגְדָּלִים,
לִבְנוֹת מֵהַשְּׁבָרִים,
לִפְתֹּחַ לִי צֹהַר לְמַחְשְׁבוֹתַי.
לִרְאוֹת אוֹתָם הוֹלְכִים,
לִרְאוֹת הֵם מְחַיְּכִים,
וְלָדַעַת שֶׁזּוֹ לֹא מְנַת יָמַי.
לִקְפֹּץ מֵרֹאשׁ בִּנְיָן,
לִקְפֹּץ לְמַעְיָן,
הַאִם טוֹב מוֹתִי מֵחַיַּי?
לְהַקְשִׁיב לַחֲשֵׁכָה,
לְהַקְשִׁיב אֶל הַדְּמָמָה,
אֶל הָרִיק לִשְׁלֹחַ אֶת יָדַי.
לִנְשֹׁם אֶת הָרוּחַ,
לִנְשֹׁם עוֹד נְשִׁימָה,
לֹא אֶמְחֶה דִּמְעַתִּי מֵעֵינַי.
לִבְכּוֹת בְּלִי דְּמָעוֹת,
לִבְכּוֹת עַד כַּלּוֹת,
וְלִזְכֹּר שֶׁאֵלּוּ הֵם חַיַּי.



וידוי,
נמחקו לי מעל 30 שירים. כואב.

זהו.
זה אתה, כמו שאתה
בדיוק שאין כמוהו
נשמה נפח בגופך
האלוקים.

ומעתה-
בידך הדבר
האם לחיות?
האם לבכות?

האם להחליט לשמוח,
להרשות לעצמי לסלוח.
על כל מה שאינני והוא בי
על כל תהום שבתוכי.

ועתה רק נשימה עמוקה
נשמה

בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב

כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה

כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף

ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד

מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב

והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב

אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.

הֵיאַךְ יָכָל בַּרְזֶל קָנִים
לִשְׁמֹר עַל עָמְדוֹ יָשָׁר?!
הֵיאַךְ לֹא זִנֵּק וְהִכָּה אֲדוֹנוֹ
אֶל מוּל דַּם יְהוּדִים מֻתָּר?!

מַדּוּעַ אָחֲזָה לְבֵנָה חֲבֶרְתָּהּ
בְּבִיתַן שֶׁהוּא שַׁעַר גְּהִינָם?!
מַדּוּעַ סֵרְבָה לִפֹּל וְלִנְתוֹץ
לְהַצִּיל דָּם נִשְׁפַּךְ בְּחִנָּם?!

הֵיכָן הָיָה עוֹף הַשָּׁמַיִם
לְאָן הוּא הוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל?!
הֵיכָן הִתַּמֵּם, הֶעֱלִים עַיִן,
כְּשֶׁהַנָּאצִים הִשְׁחִיתוּ הַכֹּל?!

הַאִם דָּמְמוּ מַלְאָכִים וְחַיּוֹת,
פָּמַלְיָה שֶׁל שְׁמֵי מַעְלָה,
אוֹ שֶׁמָּא נִסּוּ לִפְרוֹץ וְלִשְׁבֹּר
רְקִיעַ פְּלָדָה וּקְלָלָה?

והצעקה הזאת,

שחנוקה לי בגרון.

הכאב שמעלה לי דמעות,

בעיניים.

הלב שנצבט.

מילים שלא נאמרות.

ורק רוצות לצאת,

להישמע בעולם.

להישמע על ידי אדם.

ואין לזה סוף.

אינסוף.

 

יום השואה 2022
*אזהרת טריגר*

אני אהיה קולך
הנישא על כנפיים שחורות
אני אהיה לחישותיך
הרכות, הקטועות

אני אהיה לך עיינים
שעצמת- רק לא לראות
אני אהיה לך אוזנים-
שעודן שומעות צרחות

אני אהיה לך יד
שתכתוב את כל הצלקות
את הבכיות בלילה לכרית
הכאבים והדמעות

אני אהיה לך מזון
שלא תאכלי עוד, לעולם
אני אהיה לך אב רחום
בעולם שחור מדם

ודמעות
וזעקות
וצלקות
ואנקות
חרישות, חרדות, כואבות
מטפטפות טיפות דמים

אילמות
נוכחות
צופות
פני שתיקה-
לעולמים.

איפה את?

סביב סביב הולכת.

הגעת מעט,

ועכשיו את מסתבכת.

 

מותר למלמל בסתר,

אך לא לדבר.

שמא, שמא

הקודש יתעורר.

 

חופש פולחן וחופש דת

נכס היסטורי, ארכיאולוגיה מעט.

מתי תאמרי , בפה מלא,

שכאן ניפגש, כשהרוע יכלה.

 

שלכאן יתפללו גויי עולם,

ממקור הברכה יינקו כולם.

אם אך יכירו ברעייתי החביבה,

שלהבת אהבתה לא שיקרה ולא כיזבה.

 

כי מציון תצא תורה,

השושנה תחזור למקום האורה.

כי אז הלב במקומו ייתגבר,

וכל אבר ואבר מעצמו ייסתדר.

****

"up up, קום, הגיע הזמן, להתחיל לעבוד, אין זמן". אביו של אמנון העיר אותו.

 

אמנון קם בבהלה מהמיטה, זינק, פתח את הברז ישר על פניו כדי לעורר את עצמו, והלך עם אביו לעבוד.

 

"תזיז את העץ ותחזיק לי, אני קודח בזה חורים". אמר אביו, וקדח עם המקדח. הרעש היה גדול.

 

"אבא, אני הולך להביא אזניות, שלא יהרסו לי האזנים...". אמר אמנון. "חבל על הזמן....". אמר אביו. "מה זה משנה שיהרסו האזנים? תיהנה כל עוד אתה יכול...". "טוב", אמר אמנון.

 

***

אביו של אמנון לוחש לו: "אמנון, קום, אמנון, הגיע הזמן לקום".

 

"עוד יום של עבודת ה' מחכה לי", חושב לעצמו אמנון. אומר אמנון בכוונה גדולה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", מדגיש כל תיבה ותיבה.

 

הולך אמנון ונוטל ידיים בטהרה ומברך: "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם על נטילת ידיים". וכך אומר ברכות התורה.

 

אמנון צועד עם אביו לכיוון בית הכנסת לתפילת שחרית מוקדמת. אמנון מתפלל בכוונה, זכה אפילו לקרוא בתורה לציבור בקול ערב.

 

מקפל תפילין, ושר לעצמו: "איזה טוב ה', איזה טוב ה'....". חיוך נסוך על פניו, הוא זכה לעבוד את ה', זכה להיות יהודי, להרגיש את נשמתו ופנימיותו, ולא רק להתרוצץ במירוץ העכברים.

 

אחרי התפילה דוד התיישב ללמוד, כרגיל, פתח חומש והתבונן בפרשה. חידושים נפלאים עלו לו, מהלך גאוני נרקם בראשו, וכאילו היה אפשר לשמוע את צליל ה"דינג" של חידוש שירד לעולם. "איזה כיף, תודה רבה לך ה' שזכיתי לחדש בתורה ולהיות שותף עם א-ל".

 

בחזרה מבית הכנסת אביו אומר לדוד: "אמנון, רציתי שהיום נבנה איזה ספרייה לספרי קודש, תוכל לעזור לי היום בזה?". "כן, בשמחה, אבא", השיב דוד.

 

דוד לא שם אזניות, ואביו העיר לו על כך. "אבל אבא, מה זה כ"כ משנה?". שאל דוד. ענה אביו: "צדיקים חסים על גופם. הגוף הזה הקב"ה נתן לנו אותו במתנה, ואנחנו צריכים לשמור אותו. כל עוד אתה לא מפסיד מזה, תשמור על הגוף שלך, זה פקדון שאתה שומר עליו, ואתה צריך להחזיר אותו שלם". שתק אביו שתיקה קלה והרהר, ומיד המשיך: "וחוץ מזה, חבל שכשתגדל לא תוכל לשמוע טוב. עכשיו זה נראה לך נוח לא להביא אזניות, כי זה לא כזה משנה, אבל בתור יהודים, אנחנו חושבים על המכלול, חושבים על הכל, לוקחים את כל הדברים בחשבון, ואסור לזלזל בזקנים ולהגיד כמו עשיו: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?", לדעת את הערך של כל דבר בעיתו, ולכל גיל ואיבר יש תפקיד חשוב, אסור לזלזל".

 

****

"אבא, למה אני מתאמן? זה לא כיף לי לרוץ ולהתאמץ...", אמר אמנון לאביו.

"אמנון, אני יודע שזה לא כיף, אבל זה מאוד מספק ומהנה להיות בכושר, ואחרי זה תוכל להרשים את כולם בשרירים שלך, לטווח רחוק זה שווה". "מה טווח רחוק? אבל עכשיו לא בא לי....". "אני אקנה לך מחשב חדש אם תבטיח לי שאתה מתאמן..." סינן אביו. "יששש.....! תודה רבה, אבא, אני מבטיח".

 

****

דוד הלך על לכלוך ודרך עליו, והמשיך בדרך. "למה אתה לא מרים את הלכלוך ומשליך אותו לזבל?" שאל אביו. דוד השיב בשאלה: "מה זה משנה? זה רק לכלוך קטן ושולי, למה זה כ"כ חשוב?". אביו של דוד עצר את ההליכה, הרצינו פניו, ודוד ששם לב עצר גם הוא, ואביו של דוד אמר לדוד דברים שיחרטו בליבו של דוד: "תדע לך, דוד. אל תזלזל בפרטים הקטנים. לפעמים דווקא הם משנים את כל התמונה. כל פרט ופרט חשוב. ובסוף, בשביל שהכלל יהיה גדול, יהיה נקי, צריך כל אחד ואחד, צריך כל פרט ופרט. אתה בוודאי מכיר את המשל של חז"ל על הספינה, שאחד מנוסעיה קדח בה והיתמם ולא הבין מה הבעיה, הרי "הוא קודח בחלק שלו", אבל הוא לא מבין שהוא פוגע בכולם. כשחסר בפאזל ענקי אפילו חלק אחד, כל הפאזל חסר. אנחנו מצד אחד אוהבים את הכלל, את הנשמה הגבוהה האינסופית שאינה שמה לב לפרטים, אלא פשוט כוספת ומשתוקקת, בלי הגבלות ובלי פרטים קטנים, אבל צריך לזכור שגם עבודת הפרטים היא חשובה, והיא משתלשלת מכוח הכלל, ובה יש את הכלל, אם מסתכלים טוב רואים את ההשתלשלות של הפרט מתוך הכלל, ואפשר להגיע גם הפוך, מהפרט להגיע אל הכלל.

הכלל הוא שארץ ישראל תהיה נקייה, יפה. וכל לכלוך ופרט הורס את זה, מלכלך את הארץ היפה שלנו. אם רק נשים לב לפרטים הקטנים, נדייק, לא נתעצל, כי בסוף אנחנו לא לעצמינו, אנחנו אוהבים את הארץ, "כי רצו עבדיה את אבניה ואת עפרה יחוננו". אנחנו אוהבים את היופי של הארץ, את האדמה, את הפירות היפים והמשובחים. "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", אמנם בהתחלה צריך להזיע, צריך לעמול, אבל זה לא מתוך מסכנות, זה לא כי חייבים לעשות אנחנו עושים, אנחנו אוהבים להזיע על הארץ שלנו....! אנחנו אוהבים את הדרך, את התהליך. ואחרי שעובדים כמו שצריך אפשר להיות באמת בני מלכים, בנים של הקב"ה. "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". וזה גם בדברי תורה אותו דבר, בשביל להגיע להבנות ולחידושים זה לא עבודה קלה, זו עבודה קשה, תהליך ארוך וממושך, וגם אם יש הברקה, צריך לחדד אותה, לראות איך היא מסתדרת עם פרטי הסוגייה, זה לא פשוט. אבל אנחנו צריכים לדעת ליהנות מהדרך, ליהנות מהעמל, ואחרי העבודה הקשה התורה גם יותר מתוקה, תורה שלמדתי באף עמדה לי. "לולי ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי". דווקא אם לא הייתי בשאלה בסוגייה, אם לא היה לי קושי, התשובה לא הייתה מתוקה, ההבנה המחודשת לא הייתה יפה ונעימה, ודווקא זה הופך את הלימוד למשובח יותר, לטוב יותר, ומי שעמל סופו לקטוף פירות יפים.".

****

 

אפשר לראות שמי שעובד ה', ולא חי לעצמו ולהנאה הפרטית שלו, אז גם בדברי החול, וכ"ש בקודש, הוא מתאמץ, הוא לומד לשבור שיניים, לא להתעצל, לא להיות כבדים ולהימשך אל החומר, אלא לרוץ כגיבור, להתקדם, לא לעצור. זה לא שהעבודה היא רק בשביל התוצאה, והכל בשביל המנוחה שלי עצמי והרווחה שלי, אלא ההיפך...! המנוחה בשביל העבודה. העיקר זה העבודה, העיקר זו ההתקדמות, העיקר זה עבודת ה', ויש גם לפעמים הפסקות, לפעמים צריך לנוח כדי להמשיך בכוח יותר גדול אחרי זה.

 

המירוץ אחרי החיים החומריים, בלי להתחבר לדברים ורעיונות נצחיים, הוא פספוס של משמעות החיים. אנחנו עובדים ומתאמצים בשביל הרוח, בשביל הגדלת התורה, בשביל קידוש ה', בשביל לעבוד את ה', ולא ההיפך. לזכור את המשמעות שלנו, את מה שחשוב, לא לשכוח את זה.

 

****

שנזכה....!

'זוכרת, שהלכנו וספרנו כוכבים? אז בים הזה, לקחת אותי לים וירדנו לחוף והלכנו על החול יחפים, והצבענו עליהם אחד אחד וספרנו עם האצבע והיו מליונים ולא הצלחנו למרות שספרנו שעות,לא הצלחנו לספור את כולם. ואת הבטחת לי שכמו הכוכבים אנחנו נספור נצחונות, ננסה לספור אותם ולא נצליח.' תום נזכר ביום הזה ונאנח. עכשיו הוא פה יושב לבד, במיטה וכבר אין לו את נטע שתגיד לו את זה. היא הלכה, בתאונה הארורה הזאת. הוא כעס המון, ובכה המון. אבל עכשיו הוא כבר לא כועס ולא בוכה ולא מת לנקום,כלום. עכשיו הוא פשוט מיואש. ומר לו ועצוב לו בלב,וסחוט לו בעיניים ומותש לו בעיקר, מאד. מאד מותש. הוא הכי הכי קרוב לייאוש שראה את עצמו. כי גם כולם לא מבינים,באמת. הם לא מרגישים מה זה להמשיך לחיות למרות שאתה מת מבפנים, אתה גמור על הצורה ואתה עדיין ממשיך ואתה אפילו כבר לא בוחר בזה,זה נהיה מתוך הרגל. זה מה שכואב לו כל כך. שהוא כבר לא זוכר מה זה לצחוק כי משו מצחיק אותך, או לבכות מכל הלב על סוכרייה,או אפילו על משו( כנראה יש גיל כזה שמפסיקות הדמעות) ולחבק,לחבק מישו באמת מכל הלב סתם ככה, ולהגיד לו-אני אוהב אותך!!
יש גיל שזה אשכרה מפסיק. מתי הפסקנו לדעת להיות ילדים. ככל שאתה יותר גדל,נעלמת לך כל הפשטות,לעזאזאל. אתה נהיה ככ מתוחכם שכבר גם אם תנסה להיות פשוט- זה לא יעבוד,זה יהיה מתוך תחכום ושכל. ואיבדנו את הלב.
הוא מתגעגע לנטע כל כך. היא,הייתה בה פשטות של ילדים,לא משנה באיזה גיל, והוא כל כך צריך את זה.
הוא מפחד מהגדילה הזאת, שלא עוצרת, וזה לא שואל אותך, החיים באכזריות ממשיכים גם אם אתה לא רוצה וגם אם אתה עושה שביתה ולא מסכים להמשיך.
'תום?'
הוא מסתכל לצד ורואה את אח שלו, נווה.
הוא מסתכל בו בעיניים גדולות וירוקות,סקרניות לדעת. 'רוצה לשחק איתי בקפלות?פליזזז, זה לא כיף לבד' שיהיה קפלות.
הם מתחילים להעמיד את הקפלות בשיירה מסודרת,עוד אבן ועוד אחת באיטיות ויסודיות.
לאחר שעה וחצי הם כמעט גומרים,נשאר להם עוד 12 קפלות. ופתאום, תנועה קלה עם הזרת וכל העיגול שלהם נופל בקול רעש גדול. לא נשאר כלום,חורבה. נווה מתחיל לבכות. תום מנסה להרגיע אותו ש,'נבנה חדש והכל בסדר לא קרה כלום'..אבל נווה מתעקש שאהב את העיגול הקודם והוא לא רוצה חדש. תום חושב קצת על רעיון איך להרגיע אותו כי הבכי מתגבר, ופתאום, מבזיקה בו ההבנה. שזה בדיוק כמוהו, זה בדיוק כמונו. גם אנחנו כאלה, בונים בניינים ותוכניות, ושוכחים שזה לא אנחנו הבונים אלה הקדוש בורכו. ואז,שפתאום מגיעה מכה קטנה והכל נופל ומתפרק לנו בין האצבעות, אנחנו נתקעים על הבניין הזה ולא מוכנים לשחרר ממנו. לא מוכנים לבנות חדש. לא מוכנים להתקדם. מתבוססים בהריסות שלנו ולא מוכנים לשחרר. לעבור לבניין הבא. וזאת הבעיה שלנו בחיים. תום מחייך ולוקח את נווה בידיים ומחבק אותו חזק חזק, ולוחש לו באוזן משהו. נווה קצת בשוק לשניה, אבל אז צוחק ומחייך חיוך גדול ואומר לו- ואני אוהב עד הירח!!
בשביל זה יש ילדים, בשביל ללמד אותנו דברים הנסתרים מהעין. עליהם העולם עומד.

תן לשינוי לצמוח
אל
תפחד
מהפחד

זה היה באמת

וזה קרה

אפילו שהתמונות בשחור לבן

וזה נראה לא מציאותי

 

היו מס' מפקדים מצומצם

לעומת בני עמנו שהיו הרוב

 

ובאכזריות שאין כדוגמתה 

פקדו עליהם לאן ללכת ומה לעשות

"החליטו" מה לעשות עם נפשם

ועם גופם

נשמתם

וחייהם

עתידם

וזרעם

 

הם לקחו להם את הבטחון שהיה בהם

שהם יכולים להחליט על נפשם 

על גופם

ועל חייהם

 

הותירו את מי שנותר

חסר בטחון

שלד אדם

מסכן ונבוך 

 

** 

ויהי רצון

שנלמד גם אנו 

איך לא להדמות להם 

במעשים היומיומיים שלנו

 

לא להתערב לשני במעשיו

לא להגיד ביומרנות שמשהו מסוים לא שייך

לא להיות נחרצים מדי , כמעט אף פעם

 

להבין את הצד השני

להיות עם לב

 

לא להחליט לשני מה לעשות

בדברים הגדולים

וגם בדברים הקטנים

 

לא להוריד לאף אדם

את הבטחון

בחיים ובהחלטות שלו

את הבטחון ביכולות שלו ובעתידו

 

 

אמנם זה להבדיל אלף אלפי הבדלות,

אבל יש בזה מן הדמיון

לא להשתלט על השני...... בדברים גדולים וגם בקטנים....

אֵל
נָא דַּע בֶּן דַּל.
אַף צַו לוֹ עֵת בָּהּ גָּד תֵּת.
אָז, פֶּן פֶּה צַר יַךְ בִּי מַר,
כָּל עֵד רַע אַל תֵּן עֵר.
אִם שֵׁד גַּס צָץ לֵץ,
הַךְ כַּף, גַּל קֵץ.
הָס אֵשׁ, בַּל בִּי רָץ,
שָׂא נֵס. אֵל עַל כֵּס.
נָא הַב, מִן גַּת מֵי טַל,
נָא אָב, כִּי טַף צָמֵא.
אֵל,
נָא דַּע שֵׁם דָּךְ,
טַע לוֹ עֵץ, כִּי צֵל רַק בָּךְ.

(בתחילה- פחדנו למות בקור, באפילה

ודוקא אחרי שהתרגלנו לחושך

פתאום השחר עלה)

 

המסע הזה ארוך,

העקבות בו מלאות דם

העקרב ממשיך לעקוץ והאש לחרוך

ומלאים הרחובות גויות אדם

הורגלנו למוות, לשכול, למחלה
אבל דוקא כשחשבנו שנשארנו עם החושך

פתאום השחר עלה

 

ואז החלו להתאגד סביב המדורות

ולראות בסודות זרים.

המחשכים נהיו לנו לאורות

עם כל כך הרבה אמיתות- אין לנו שקרים

לא נראה קץ לחושך, כי הוא התברר בלי התחלה

אבל דוקא אחרי שהארנו את החושך

פתאום השחר עלה

מה אם פשוט טעיתי
אם לאמת, למהות החטאתי
מה אם כל מה שרציתי
זה כי ברחתי
אם משחקי האומץ זה כי פחדתי
האידיאולוגיה שבחרתי, כי ביקשתי
משו יותר גדול
שיחבק אם אפול
זכרון מאז שנשבעתי
בך נצח אדבוק
לעולם לא אשתוק
מה אם הכל היה לשוא
ובשביל כלום נשרטתי בקרב
אם כל מה שהאמנתי
כי ככה חונכתי
אם סתם עבדתי
אם בזרם העולם אבדתי
אם לאנשים הלא נכונים הקשבתי
ואת האהבה, שכספתי, בגדול פספסתי
מה אם אני משוחד
כי מאסתי מלהיות לבד
תגיד לי מה אם..

תפילת חיי,
שעשיתי מה שהיה צריך
שהלכתי בדרך שאתה המדריך
כל עת מתנגן במיתרי
יחסים אני-עולם- אתה
כל ימי
זמן ידיעתך
כל לילותי
מסע בכוכבי אהבתך

סליחה אם בדרך שחפצת
לא צעדתי, כי אתה
בראת עולם מלא גוונים, צבעים שונים
מקווה שתמחל באמונתך, אלוהים
בפסיפס של אמונות, אנשים
לבחור את האחת להעביר לילדים
כל אחד משכנע
אני מבולבל פוסע
עושה כאילו רציונאל
תכלס הרגש הוא גיבור העל
חושש, אך לאט ובשקט מתקרב
מקשיב לכולם, נמאס מהפחד להתאהב
בדרך שאבחר
בשביל הנבחר
תדע, כל השרירים שעשיתי
זה כי פחדתי
כל המוקשים דרכתי
זכור, זה כי אהבתי
תגיד לי מה אם...

כיתבו שיר על שתי אחיות (הן יכולות להיות הגדולה ביותר והקטנה ביותר, מתוך משפחה גדול או יחידות, חורגות, תאומות, זוג משלישיה וכדו') [אם ממש קשה לכם - קחו שני אחים], שמנסות להסביר למה הן לא דומות בכלל (למרות שהן אחיות וכנראה יש ביניהן דמיון חיצוני רב).

 

אממ... אולי הייתי צריך להקדים ככה: הרבה פעמים אומרים לשני אחים שהם דומים, אבל הם עצמם לא מצליחים להבין איך זה נכון, אפ' חיצונית.

 

מעכשיו זה שלכם...