שרשור חדש
סבא וסבתאנקדימון
על יד שולחן עם חלון לשחקים
יושבים סבא וסבתא ומשחקים,
וסבתא תמיד מנצחת, בקירוב,
לכל הפחות במשחק רומיקוב.

וסבא אז אומר: 'איי איי איי'
אולי רק עוד משחק ודי,
ועיניו צוחקות וליבו מרומם
כי סבתא היא זו שאיתו לעולם.

וכשאנו באים הוא נזכר ומספר
על החבר'ה שלו שגדלו כה מהר,
על שירים ביידיש ומה שהיה מזמן
ומה שעבד בחולות אל-עריש וארגמן.

וסבתא מספרת לנו על הגרדרובה
ובפרדס איך קטפה תפוזים בגובה,
ובנרות שבת נושאת תפילה לאלוהים
שישמור את כולנו מאושרים ובריאים.
...רחל יהודייה בדם
זה נעים. ניחוח כזה של פשטות של פעם
תודהנקדימון

סבא וסבתא שלי באמת נולדו פעם

תודה רבהנקדימון


איזה סבא וסבתא נהדריםפרצוף כריתאחרונה

אין כמו סבא וסבתא בעולם! כל אחד םע סבא וסבתא שלו...החוכמת חיים שלהם, הסבלנות ואורך רוח , חום, נסיון חיים וכן הלאה כיו"ב....

גשם במדברנקדימון

שמעתי בשם הרב שטיינזלץ נאמר

כי כשאדם צמא הולך במדבר,

אם פתע פתאום יורדים לו גשמים

לא עת היא בכלל את הפה להרים,

רק דליים להביא, להרבות לאגור,

ולטווח הארוך כמה שיותר לשמור.

מעניין.רחל יהודייה בדם
זה פשוטו או אמור להיות משל?
זה באמת בשם הרב שטיינזלץנקדימוןאחרונה
איזה שיר של יורם טהרלב הכי אהבתם ?Tsurie


וואו, קשה כל כך לבחורנקדימון

חייב לומר שהלחנים הם ממש חלק בלתי נפרד מהשירים. לחנים אחרים היו יוצרים שיר אחר לגמרי.

 

מתלבט בין ההר הירוק, עוד לא תמו כל פלאייך, ואגדת הל''ה.

האמת שצריך לחלק את השירים שלו לקטגוריות ולבחור לכל קטגוריה, כי הכל אצלו כל כך נפלא.

את אגדת הל''ה הכרתי רק היום והוא תפס אותי חזק מאוד, גם המילים, גם הסיפור, גם הלחן וגם המבצעים שלו.

קישור ליוטיוב: 

 

משורר אגדי ממש.

אגב, התגלה לי שהוא כתב פעם חוברת שנקראה 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים'. באתר שלו הקישור לזה לא פעיל,

ולצערי אין את האיש לבקש ממנו. אבל אם מישהו יצליח למצוא את זה ולשתף פה בפורום זה יהיה ברכה לעולם כולו.

 

היום נחשפתי גם לזה, מחמם לבבותנקדימון
 
 

 הכבוד והחיבה שהיו לטהרלב כלפי עולם היהדות, על חכמיו וספריו, הם לא פחות ממדהימים.

---רב שמואלאחרונה
כשאתה מתנסח במונח "עולם היהדות", ומציג אותו כדבר חיצוני, שמצד היותו חיצוני, אתה משבח מאוד את מי שמתייחס אליו כקרוב ורצוי וטוב, ולא זר או בלתי-קרוב/רצוי/מוכר, אתה כאילו אמרת, הבלעת, שאולי "באמת" זה עולם "חיצוני" ו"באמת" "לא קרוב".
יפה לא הכרתיTsurie


---ה' אור לי.

עוד לא תמו כל פלאייך.

אני בוחר בבלדה על יואל משה סלומוןTsurie
אמנם לא שיר, אבלחמדת66

האליטא

היום, במדינתנו המטורפת, המחליפה כל שנה אליטה באליטה
לך תסביר לאזרח הפשוט מה פירושה של יהדות ליטא.
אותה יהדות משובחת, שהיתה באמת האליטה של האליטה
האוטוריטה של האוטוריטה
היהדות שהציתה והרטיטה
שבשום דבר חומרי אותה לא קנית -
לא בווילה ולא בסוויטה
לא בלוליטה ולא באפרודיטה
אלא במילה אחת קטנה: והגית!
יהדות מעולה שמאז ועד עתה כמותה לא ראית,
יהדות השכל, יהדות ליטא.

ואם תנסה להסביר זאת לישראלים אוי לך,
כי כמו שנהגו הליטאים לומר:
אלע יוונים די זעלבע פונים כל היוונים אותם פנים
יאמר לך היום הישראלי החצוף:
כל הפולנים אותו פרצוף!
ואם תנסה להסביר לו במה נבדלים הליטאים מהפולנים,
הגליצאים מהרומנים
ההונגרים מהגרמנים
הוא יסתכל עליך, בני,
כאילו נפלת מאופרה של גולדפאדן לפסטיבל הזמר הים תיכוני.

כי מה יודע הישראלי על שורשיו?
אם למשל, תשאל מישהו ברחוב מה הוא יודע על הגר"א
הוא יגיד שזה רחוב בתחנה המרכזית הישנה
רחוב של חנויות פיצוחים, קסטות, משקאות קרים
וכמה מכוני עיסוי לפועלים זרים.

ואם אתה מתכוון ברצינות להסביר לו מי זה הגר"א
ייטב לך, למען שלום בית, אם תואיל נא
לא להשתמש בביטוי האליטיסטי "הגאון מווילנה".
כי גאון בישראל היום, אפשר לומר זאת בביטחון,
הוא או גאון בכדורגל, או גאון פיננסי, או יהורם גאון.

ולכן, כשאנו באים הערב להלל ולשבח את שורשינו
עלינו לדעת מראש שאנו מדברים רק אל עצמנו!

אנו, בני הליטאים, חייבים לגלות את הסוד לילדינו ולנכדינו
מי היו אבות אבותיהם ואבות אבותינו
לא כדי לטפח בהם את חטא הגאווה
אלא דווקא את "עיין ערך אהבה"
כדי שלא ירגישו רגשי אשמה על היותם כל כך מאופקים, שקולים
ולפעמים קרים
בשעה שחבריהם, עמך ישראל, שמחים וצוהלים
ורוקדים ושרים
ומבלים ומהמרים.
כדי שיבינו בנינו שהאיפוק הזה
לא קשור באופיים האישי, אלא זה עניין גנטי אנתרופולוגי
הם שייכים לגזע של אנשים ריאליסטי ולוגי
אנשים שכולם הוגי דעות בפוטנציה
העשירון העליון של האינטליגנציה.

בואו נניח את הדברים על השולחן:
עם ישראל מאז ומעולם, מתחלק לשניים, וזה כמעט מדעי:
ליורשי הראש החסידי וליורשי הראש הליטאי.
בשעה שיורשי החסידים, והם תמיד היו הרוב המכריע
רוקדים וצוהלים כאילו החיים הם חגיגה
צאצאי הליטאים מנתבים את דרכם מדאגה לדאגה
כשיורשי החסידים אומרים "אכול ושתה"
כי המשיח מגיע אוטוטו
מסתגרים הליטאים בחדרי חדרים
ובודקים את עצמם לפי "חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים".

אך גם זאת חייבים צאצאינו לדעת
כי גם אם קיבלו בירושה את האופי הליטאי הקשה והמיוסר
אל להם לשכוח כי הוא שהקים לנו את תנועת המוסר
הוא שהקים את בתי הספר "תרבות" ותיאטרונים ותנועות נוער
ויצר עם חרוץ ופעיל, שלומד לא בשביל כבוד ולא בשביל תואר
הוא הגזע שיצר ספרות תורנית וחילונית ענפה וגדולה
הגזע שהמציא את ההומור היהודי החכם והמופלא
וכמובן הקים את שרשרת הישיבות המפוארת, שליחה לא נס,
ישיבות שבישראל היום לומדים בהן אפילו האברכים של ש"ס -
אלה הליטאים,
אנשים חכמים, למדנים, שאותם, למשל, לא תצליח לשכנע
שמה שיציל אותך בחיים זה ברכה של צדיק על איזו קמע
גזע של אנשים רציניים, שאינם נדבקים לקבלה, למשיחיות ולמיסטיקה
אלא בודקים את הפשט, את ההיגיון ואפילו את הסטטיסטיקה
אלה אנחנו, צאצאי יהדות ליטא
אותנו לא תביא לצקת מים על ידיו של איזה זקן מקובלים שליט"א
לא להיות חמורו של משיח ולא אתונו של בלעם
לא ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים מורמים מעם
אנחנו לא סומכים על הנס, לא על הלוטו, לא על ההורוסקופ
אנחנו המלח שחסר לעם ישראל היום
ראש בריא - א גאזונטן קאפ.

איזה יופינקדימון
איפה זה פורסם?
תודהנקדימון
יש לך אולי במקרה, או דרך להשיג, את המדריך לכתיבת שירים שלו?
שמ-יםנבוכי הדור
חלומות על עבר רחוק
איפה באמת הי'ה לי טוב?
לב שרוצה לשנות
לעזוב להתחיל לאהוב

חומות שבניתי לבד
חוסמים את הדרך לחזור
אבל יש לי פה אושר קטן
יש מחסה מהקור

כאן חלומי חי ונושם
אך כאן גם כואב לי לחלום
פה הילד ישן
שם לא יכול לנשום

אי'ה משאלתי לחיות
היכן המקום שהוא שלי
למי מקשיבים במירוץ הזה
ומי ישמע לקולי

ולוואי ואשוב לדמוע
אלמד להפסיק לפחד
לנשוב כעלה, כרוח
ובו בעת לאחד

קדושה ומציאות
שמחה וגדלות
בני'ה ועצמיות...




חסרון ושלימות.
כמה שזה מתוק .רחל יהודייה בדם
נוגע עדין , קסום
אהבתי והתחברתי לכל מילה! מדויק! תודה על זהפרצוף כרית


גדול!אני הנני כאינניאחרונה

נהנתי..

מרוםצעיר
מרום לא תיכנן להיות כאן עכשיו. הכל היה אמור להיות אחרת, השתבש. ׳נו נו׳, תצקצק לו הדודה מיכל[במילרע] כשיפגשו, ׳חשבתי שבגיל הזה תפסיק כבר עם השטויות שלך׳
והוא רק ירצה להגיד לה ׳האמת שגם אני תיכננתי להיות במקום אחר׳, אבל במקום זה הסופר אגו הענק שהוא יחייך חיוך רחב כאילו הכל טוב ויפלוט משפט סתמי-דבילי ׳כן, אה?׳. והדודה מיכל[במילרע] תדפוק מבט מיואש אחרון ותניד בראשה מצד לצד בייאוש ותשחרר אותו לנפשו, לדפוק עוד שוט קטן ממשקה לא מזוהה ועוד בקבוק של שליש.
ורק אחרי שעה שהגוף שלו יחליט שהוא קיבל את מנת האלכוהול שלו, ומספיק לו, הלב של מרום יקבל את הזמן במה שלו. באמת חבל שזה יתפוס אותו דווקא בכניסה לשירותים של האולם, כשהוא יקרוס על הרצפה בוכה, מבולבל ומבוהל וממולמל, ובעיקר תוהה איך זה קרה לו, למרות התחזיות המזהירות.
דקות ארוכות ועשרות אנשים סקרנים ונגעלים כאחד יעברו עד שהוא יקום בכבדות, יגרור את הרגליים שלו(שאיכשהו פתאום שוקלות שתי טון) ויכנס לאוטו.
**
למחרת הוא לא יזכור הרבה ממה שאירע. קצת גרעפסים של מתאבנים זולים מהבופה ואיזו מנגינת חתונה שנתקעה לו בראש יהיו העדויות היחידות שיהיו לו לאירועי האתמול.
בעבודה רונן ומירון ממשיכים לשרוק נעימות בלוז משנות השבעים כאילו הם מינימום סיימון וגרופנקל ולא שני מוסכניקים מבאר שבע.
יקחו לו עוד יומיים שלמים להתנקות לחלוטין מכל שאריות רגשי אשם ומהצלליות הרגילות של כבדות ועצב שאופפות אותו בשגרה כדי שהוא יגיע בזמן לשבת שהוא קבע מזמן מזמן אצל דניאל, מאופס יחסית, עם בגדים שלא עלה עליהם עול מגהץ, וקצת אפטר שייב מפוזר בלחיים למרות שהוא בכלל לא התגלח. התפילה תהיה נחמדה לו, מין חידוש לניגון קרליבכי שכבר כמעט ונשכח. הוא חושב שאולי ערבבו אותו עם מנגינה ספרדית מסורתית בטעות. וזה לאו דווקא רע.
בדרך חזור מהתפילה דניאל ישאל אותו כבדרך אגב ׳אז מה איתך, מה הולך?׳, ודניאל כמו דניאל יצליח לגרום לשאלה הכי סתמית ויומיומית להישמע כאילו היא נשלפה ממגירה ששמורה במיוחד אליך. ומרום מרגיש פתאום סדק קל בלב-עץ הזה שהוא טיפח בשנים האחרונות. ולאט לאט ייזכר איך זה שהלב נפתח נטורל, ככה טבעי, בלי העזרה של פותחני ברזל וחולצי פקקי שעם.
ובהמשך הלילה,אחרי סעודה ארוכה ונינוחה וקינוחים ומחמאות, ושירים וסיפורים והשכבות, ואחרי שאפילו אופיר תודיע שדי לה והיא פורשת לישון, הוא יצליח לצלול עם דניאל לעבר.
ולא רק להתרפק על נוסטלגיות וסיפורים מצחיקים על יוחאי הגזור ששבר את החלון של חדר המורים ולא גילה לאף אחד עד היום, אלא גם להיזכר בסיטואציות הפחות נעימות. במשברים והקשיים שעברו עליו. ורק אחרי כמה דקות הוא ישים לב שזו בעצם פעם ראשונה מזה שנים שבכלל מישהו דיבר איתו על עצמו. דיבר באמת, לא ניהל את מסכת החלפת המילים השגרתית-הסכמית, שכולם עושים אותה כמטלה שצריך להיפטר ממנה.
וכשהוא אומר את זה לדניאל, דניאל משיב לו במבט חצי מחוייך-חצי עצוב ׳אתה לא זוכר? ניסיתי לדבר איתך. התקשרתי והתקשרתי ושלחתי הודעות... אפילו לבית שלך התקשרתי, אנא שלך ענתה. אמרה שתחזור אליי׳ ומרום נזכר. ומתבייש. כי איך באמת הוא יכל ככה לזרוק על החבר הכי טוב שלו? ואחרי שתיקה חצי-מעיקה של שתי דקות, בדיוק כשמרום אזר מספיק אומץ ובא להתנצל שהוא התנהג כמו אידיוט וכפוי טובה, דניאל מניח לו יד על הכתף ואומר לו ׳עזוב, מה שהיה היה׳ ומרום רואה חזרה על העיניים שלו שהוא מחייך חיוך שלם כזה. ואולי הוא מזהה שם גם קצת עייפות, אבל הוא די בטוח שזה בעיקר פרצוף של מישהו שהשלים עם העבר, אבל בקטע טוב, יעני חי איתו בשלום. ונהיה קר אז הם צועדים חזרה לדירה הקטנה והביתית של דניאל, לקן המשפחתי שלו, וכשהם צועדים מרום מרגיש רוח קרירה נושבת לו בפנים אבל לא מצליפה, ואת היד של דניאל שמשום מה עדיין מונחת לו על הכתף, והוא מוצא שהוא שלו ורגוע, ואולי אפילו קצת אוהב את עצמו, ומקווה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
...רחל יהודייה בדם
לא היית פה הרבה זמן..
טוב לקרוא אותך.


זה מעניין נוגע ונעים.
כתיבה מושכת שאפשר לקרוא ממנה עוד הרבה
---רב שמואל
יש לכם שכל של טראומה
אין לכם שכל
יפיפה יספיק כדי לתאר את זה?אני הנני כאינני

כתיבה מדהימה. נשאבתי.

תודה תודהצעיר
ו@רחל יהודייה בדם באמת לא הייתי פה תקופה. לאידע אם אחזור להסתובב כאן הרבה או רק אצלול לגיחות מדי פעם...
מה שכן, גם מתי שלא כתבתי יצא לי לקרוא מדי פעם ואנשים כאן ממשיכים לגעת בלב ולרצות להשתפר ולהשתפר בפועל אז אל תפסיקו...
כיף לראות שאתה כותב!אליבא
יש משהו יפיפה באוויר שם, בשפה.
ואהבתי שהמשפטים ככה אחד אחרי השני, שאי אפשר לעצור באמצע וללכת, נשארים לשמוע עד הסוף.
איזה יופי!
הו זה יפהניצוץ.אחרונה

אני אוהבת את הסגנון הכתיבה שלך

ה-פ-ק-ררחל יהודייה בדם
עֵרוֹם וְצַלָּקוֹת בַּגַּב
תָּבוֹאוּ. רַק תָּבוֹאוּ
תּוֹרִידוּ . תּוֹרִידוּ
בְּלִי בּוּשָׁה.
לִרְשׁוּתְכֶם.
עֵרוֹם חֲסַר רֶגֶשׁ.
הֶפְקֵר

הֶפְקֵר
אויפרצוף כרית

כתוב יפה , אבל עצוב התוכן 

תודה..רחל יהודייה בדםאחרונה
ורקתילי חורבות
"ורק משתי מילים אני הכי פוחד:
הראשונה היא "שם" השנייה "נדבק"
כמו נגיף שמתפשט פתאום
לא תראו אותי כי אתבודד ביום..."🎶

🥳🥳🥳
לא הבנתי את ה"מילה הראשונה"נקדימון
אפשר הסבר?
רימון חוסםנקדימון
הנהתילי חורבותאחרונה

אין פה מקום

עידן חביב
מילים ולחן: עידן חביב



נשבע שאלחם בכם כמו משוגע קשה
בכל כוחי ארוץ אליכם ואין בי רחמים

כי אין פה מקום
באמת לשיר באמת לחלום
ברחובות הצרים חי קבצן עם נסיכה
חלומות גדולים עולמות שונים
ורק משתי מילים אני הכי פוחד:
הראשונה היא "שם" השנייה "נהרג"
כמו כוכב שמתאבד ביום
לא תראו אותי נופל פתאום

נשבע אני אלחם בכם כמו משוגע קשה
כל אדם זה עולם שלם ולי כבר אין מה להפסיד

כי אין פה מקום...

אל תשכח את הכל אל תיתן לה ליפול מידך
תחפש הפוגה התנועה פה כבדה בשבילך

כי אין פה מקום...

חיים גורי. כתיבה אגדית. אותי השיר הזה מהפנטבין הבור למים

נוגע.. מי זה, משורר מוכר?רחל יהודייה בדם

כן, הוציא ספר שירהבין הבור למים
וואלה, מעניין..רחל יהודייה בדם
קצת מקורות ורקע הסטוריעשב לימון

נכתב במקור על שיירת הל"ה

שיירת הל"ה- מחלקה של 38 אנשים יצאו לכפר עציון הנצור בה' שבט, בזמן מלחמת העצמאות- ממש לפני הקמת המדינה. אחד נקע את הרגל ושניים חזרו איתו. 35 אנשים עברו ליד כפר ערבי, ורועה צאן זקן ערבי הלשין על קיומם. הם הותקפו בידי ערבים ונלחמו עד הכדור האחרון. עד שנפלו כולם.

כפר עציון נפל יום לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל..

תקופה לאחר מלחמת העצמאות הרב גורן יזם מבצע לליקוט עצמות חיילינו שנהרגו בקרבות של המלחמה. ביניהם נמצאו חללי מחלקת הל"ה.

לא הכרתי את הסיפור. עצוב. גיבורי ישראלרחל יהודייה בדם
תודה שהבאת את זה
לקחתן אותיאילת השחר
המון שנים אחורה... וואו.

לפעם הראשונה שעמדתי מול אנשים ודיברתי על המחלקה הזו, הקראתי את השיר הזה וסיפרתי על הרקע ההיסטורי שלו.
הדבר המרתק הוא שחיים גורי כתב את השיר מבלי שידע בכלל ממה שקרה והתרחש, וזה מפעים שהתיאור היה כאילו היה עימם שם.

הנה מוטלות גופותינו \ חיים גורי - לרגל שבעים שנה לקרב הל"ה ולפרסום השיר - יְקוּם תַּרְבּוּת

מצאתי פה עוד קצת מידע על השיר, למי שמעניין אותו. ושמתי לב שהזכיר שם חבר אחר שלו חיים בן-דוד שנהרג בי''ט בטבת תש''ח, זה היה היום.
ואולי בשביל שנתפלל עבור נשמתו הגעתי לקישור הזה...
פרט נוסף, אם אני לא טועה-הָיוֹ הָיָה
הם חששו מהזקן הזה, אבל החליטו לרחם עליו... והוא בגד באמון שלהם.
כואב אם נכוןרחל יהודייה בדם
דילמה מוסרית קשה
ומה לומדים מהסיפור?הָיוֹ הָיָה
יפה, שאין פה שום דילמה מוסרית...
לא בטוח...רחל יהודייה בדם
מעניין מה ההלכה אומרת
ספק פיקוח נפש כדבר פשוטנקדימון
אלא אם כן יש נימוק אחר מלחמתי שלא מצריך אפילו להזדקק למושג פיקוח נפש
לפי ההלכה היו צריכים להרוג אותו? ברצינות?רחל יהודייה בדם
אם הוא מהווה סכנה? בוודאינקדימון


מה זה אם?רחל יהודייה בדם
אי אפשר לדעת בוודאות מראש
לכן אמרתי קודם ספק פיקוח נפשנקדימון

הם חששו שהוא ילך ויגלה את המיקום שלהם וכך יביא למותם.

הם חסו עליו בכל זאת, כי הם יהודים עם לב רחום.

למעשה, החשש שלהם היה מוצדק והם נרצחו.

 

במקרים כגון אלה אין אלא שיקול דעת. מדובר באויב, במלחמה, ובסכנת חיים ברורה.

ככה ההלכה אומרת או שזו דעתך?רחל יהודייה בדם
ככה ידוע לי שאומרת ההלכהנקדימון


הבנתי.רחל יהודייה בדם
לא יודעת, השאלה איך מגדירים אויב , איך ההלכה מגדירה אויב
איך את היית מגדירה מישהו שמטרתו לרצוח אותך?נקדימון


יש מושג שקוראים לו אזרחיםרחל יהודייה בדם
ולא , אני לא נמנית עם האלה הנאיביים
אין מושג כזה...הָיוֹ הָיָה


אזרחים זה הגדרה משפטית, אויבים זה הגדרה מוסריתנקדימון

אזרח יכול להיות אויב, אויב יכול להיות גם מי שאינו אזרח.

ידיעת ההיסטוריה, הדת והתרבות הערבית תגלה לנו מהי התופעה ומהו הכלל ביחס לערבים.

כשמדברים על ערביי חברון וירושלים, זה נהיה ברור וחמור עוד יותר.

בואי נזכור ולא נשכח שאנחנו מדברים על מלחמת העצמאות שבה כל הערבים במזרח התיכון עשו הכל על מנת לסיים עלינו את השואה שהגרמנים לא סיימו. עוד נזכור ששיירת הל"ה יצאה לגוש עציון כדי לתגבר אותו אחרי שנותק והיה מועמד לכיבוש וטבח, כפי שאכן גם קרה בסופו של דבר. לא הייתה סיבה להניח שאותו ערבי זקן הוא חריג, ובכל זאת הרחמנות היהודית גברה אצלם והם לא פגעו בו. הוא כמובן מיהר להוכיח שהוא ערבי אכזר ואויב, חשף אותם וגרם לרציחתם.

יודע מה, עזוב עבר..רחל יהודייה בדם
בוא נקביל את זה להיום.

כל ערבי הוא אויב?
הדיון הוא על העבר והתשובה נענתהנקדימון

אבל כשאת עוברת להווה, אני מבין שהשאלה בעצם צריכה להיות אחרת.

 

האם יש משמעות לכללים בעינייך? יותר נכון להכללה?

כי משם הכל נובע ולשם הכל חוזר. 

 

הכללה היא אבן יסוד, אבן שתייה, תשתית כל המחשבה האנושית.

מבחינה לוגית היא חסרת כל תוקף (כפי שהוכיח יוּם), ומבחינה רציונלית היא אם השכל.

אנחנו לא זזים בחיינו בלי להכליל את המציאות. זה נכון בין במדע, בין בפסיכולוגיה, ובין בכל דבר בחיים.

כשאת רואה מישהו עומד עם סכין בתנועה מאיימת - ההחלטה שלך שזו תנועה מאיימת היא תוצר של הכללה. כשאת רואה פרצוף עצוב של ילד - ההחלטה שזה מביע עצב היא תוצר של הכללה. כשאת נוסעת במכונית - האמון שלך שהוא יעבוד כמו שצריך היא תוצר של הכללה. כשפסיכולוג מאפיין שהתנהגויות מסויימות מעידות על פתולוגיה נפשית כלשהי, זה תוצר טהור של הכללה (מתוך תצפיות קודמות כמובן). וכן הלאה. כוח הכבידה הוא הכללה, זרע שנשתך באדמה הוא הכללה, תרבות היא מילה שבהגדרה היא הכללה. גם כל ערבי הוא אויב היא הכללה.

ההכללה בוחנת כמות גדולה של פרטים, מוצאת תוכן שחזור על עצמו ומכלילה.

כך למשל אחרי שראינו אינספר נמלים בחיינו אנחנו מסיקים ומכלילים שאין שום נמלה בגודל של כלב. 

האם יכול להיות שאנחנו טועים? ברור, הרי לא ראינו את כל הנמלים ביקום.

כך גם אנחנו מסיקים שהשמש תופיע בבוקר במזרח, אבל האם זה הכרחי? בהחלט לא. השמש יכולה להתחיל להסתובב גם בכיוון ההפוך ולזרוח במערב. ובכל זאת אנחנו אומרים כלל "השמש עולה במזרח ושוקעת במערב". ואנחנו חיים על פי כללים, על פי הכללות.

עד שיוכח אחרת, הכלל עומד בתוקפו. אם תהיה חריגה אז נצטרך לבחון האם ההכללה בטלה או שמא החריגה היא יוצא דופן והכלל נשאר קיים.

 

אותו הדבר בדיוק, אותה המתודה, אנחנו עושים בנוגע לקבוצות של אנשים, לעמים ולתרבויות.

כשאנחנו לומדים את התוכן של האיסלאם, את התרבות של המוסלמים, את ההיסטוריה שלהם ביחס לעם ישראל, את השיח הרווח, את ספרי הלימוד, את הדרשות במסגדים - אנחנו מסיקים מזה מסקנות.

ככלל כל ערבי מוסלמי בארץ ישראל הוא אויב, כלומר שואף להשמיד אותנו. אם תהיה ראיה שהוא אחר אז בשמחה נקבל אותו כאדם שאינו אויב צמא דם.

אם היה לנו את כל הזמן שבעולם ואת כל המשאבים אז ככל הנראה הדבר הרצוי היה לבחון כל מקרה לגופו. אבל כיוון שזה בלתי אפשרי בכל סיטואציה אז אנחנו משתמשים בכלל הסביר.

במקרה של שיירת הל"ה אותו רועה צאן זקן היה חלק ממציאות שלימה ובכל זאת הם טעו וניסו להסיק כמוך, כנראה, שהוא יהיה צדיק בסדום. מבחינה לוגית הספק היה קיים, שהרי אולי הוא באמת לא מזדהה עם מטרות הרצח האיסלמיסטיות. יותר מזה, תמיד ספק יהיה קיים, שהרי אפילו לו יאמר ויצהיר ויישבע ויפרוס את משנתו הפילוסופית על החיים עדיין קיימת האפשרות שהוא משקר.

 

את יודעת, זה אפילו אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם דרבי ישמעאל:
"דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו."

וכן ניסחו בגמרא "כל דפריש, מרובא פריש" כלומר כל מה שפרש - מהרוב פרש. וזה יוצר נפקא מינות להלכה. לדוגמא בשר שנמצא בשוק (לצורך הדיון אין בו סימנים והמוצא זוכה בו) ולא יודעים מאיזו חנות הגיע, במקום שרוב מוכרי הבשר הם מישראל - מותר באכילה. ולא חוששים שמא זה הגיע ממיעוט החנויות שמוכרות טריפות. מבינה את עוצמת המשמעות? מי שיאכל את זה ייחשב כאילו אכל בשר כשר ושחוט.

כנ"ל במקרה ההפוך: אם יש 9 חנויות של גויים וחנות אחת של ישראל, אנחנו רואים את הבשר כאילו הגיע מהגויים למרות שבעצם אין שום הכרח לזה. ואם יהודי יאכל את זה הוא יעבור על איסור אכילה. 

 

ואידך זיל גמור.

כתבת מאוד מעניין..רחל יהודייה בדםאחרונה
אני צריכה לסדר את הראש ולחשוב, וגם לחפש מקורות מדויקים בהלכה
זה נראה לי רלוונטי
ואו!תילי חורבות
מטורף!
בדיוק גם יוטיוב הציע לי אותו... באמת מיוחד.הָיוֹ הָיָה

מדהים להכנס קצת לכל מה שעברו כאן אלו שלפנינו בשביל להקים את כל מה שאנחנו קיבלנו על מגש של כסף.. (והרי לך שיר מרגש נוסף...)

באתי להשלים עם שיר של יורם טהרלב ז"לנקדימון

לשמיעה ביוטיוב (גברים שרים): 

 

שוב לי הביא הרוח

שיר אגדה נושן

על בחורים שבאו כרוח

בין אש ובין עשן.

 

בין הרי חברון

בין הרי חברון

לא נדם עוד צעדם עוד

אל ליל קרב אחרון.

 

קני הרובים בערו

שם בין הרי חברון

אך עת האיר השחר נותר

עוד נער אחד אחרון.

 

בין הרי חברון...

 

אבן אחז הנער

באגרופו פלדה

אבן אחת ידה עוד בטרם

תמה האגדה.

 

בין הרי חברון...

גם זה שיר נהדר. פשוט מדהים..הָיוֹ הָיָה

חבל שהדור היום כבר לא ממש מתעניין...

 

..רחל יהודייה בדם
וְלֹא תָּמִיד צַלֶּקֶת
זֶה מַשֶּׁהוּ רַע,
לִפְעָמִים הִיא יֶלֶד סַקְרָן
שֶׁהֵצִיץ, וְנִפְגַּע
לִפְעָמִים,
הִיא קֶרֶן שֶׁל חֹפֶשׁ
שֶׁנִּלְכְּדָה לָהּ ,בָּאֲפֵלָה

ולא תמיד גיהנום זה כואב
לפעמים הוא משחרר, את הגיהנום
שבפנים.
נותן ביטוי לחושך.


ולא תמיד גיהנום זה כואב.

🔹
אהבתיפרצוף כרית

שנזכה להרגיש באמת ולהתחבר לחיים

תודה.רחל יהודייה בדםאחרונה
אמן
המוןזמן לא כתבתיתילי חורבות
תוהה אם להביא פומפה ולנסות לשחרר בכוח
או לתת לסתימה להשתחרר לבד...

מה אומרים/ות?
...רחל יהודייה בדםאחרונה
אין תשובה חד משמעית.
זה מה שאתה מרגיש.

לפעמים צריך לתת לזה לבוא לבד
אבל אם אתה מרגיש צורך לבטא את עצמך ואין דרך אחרת ואתה מרגיש סוג של חוסר מסוים אז אולי כן תנסה להביא את זה אליך.. דרך חיפוש אחר מקור השראה, רוחני, ממשי.. מה שאתה מתחבר
שלום אנ"ש!!!ימח שם עראפת

תגיד, אברהם, מה תעשה בעתיד?
למה הכוונה? אתה יודע, תתגייס?

 

למה כולם שואלים שאלות שעליהן תשובות הם כבר יודעים.
אז לא! אני ילד יהודי! ובצבא הזה אין לי מקום, אין.
אבל מה, תשתמט? לא תשרת את המדינה, שנתנה לך כל כך?
מה היא נתנה לי??? את ההר סגור ליהודים? כואבת לי שן.
אוליי בכלל את גוש קטיף, אולי את ארץ ישראל? כואב לי המוח.

 

מדינה שהוקמה על ידי מי שרדף את לוחמינו,
האנשים שבאמת רצו מדינה יהודית על פי ההלכה,
לא מדינת כל אזרחיה. אנו מדינת חוק, חוק ההלכה.
המדינה הזו עובדת על פי מה שבג"ץ הנחה.
ואם אתה שואל, אז כן, זה נוגע לי בלב וגם לך.

 

מדינה שהוקמה על ידי קצין טורקי, שהוא עצמו ירה באלטלנה,
לא שכחנו! ואחר כך מה? מקים מדינה, חזון הרצל.
ומה עם מתנת ה'? הפקירו, זרקו, נתנו לאוייבים, רצחו וגדעו.
תשמע, לא כל מה שהיה עדיין קיים, דברים השתנו, אבריימל.
זה שטות, אתה יודע, השמאל עוד כאן, ממש לא טבעו.

 

ונניח שאתגייס, וייתנו לי לגרש משפחה מהבית, מה אז?
או שאהיה בשמירה, מחבל יזרוק בקת"ב, ואני מרים נשק.
מגיע שוטר, אני באזיקים, בג"ץ פסק - הנה אני פה, מחבק סורגים.
למה שאשרת את המדינה כשבראש, בכנסת - נתק.
שם בהיכל הגדול צעקות, חמאסניקים שם, ובג"ץ - שותקים.

 

את מי אשרת, את מחמוד עבאס? או את מירב מיכאלי? אולי לפיד?
אי לכך, אינני יכול. מתעקש בן שיחי, וממשיך להפציר:
אולם אתה תוכל לשנות מבפנים! (או שהפנים - ישנה את החוץ)
ונניח שכן, מה אעשה עם כשרות? האם נתן לסמוך על הטבח השעיר?
ואולי בישל בשר בכלי חלבי, או שלעצמו מבשל גם טריפות ושיקוץ?

 

והנה אני כאן מול הבבלי, בוהה ברש"י, מה אעשה?
אני עוד מעט מגיע ל18, המכתבים מהצבא לא פוסחים עליי.
ואני כאן. מול הבבלי. מגיע ללשכה, עוד מעט,יתבהר העשן מעליני.
עולה במדרגות, וחייל מושיט לי מכתב. את הפטור של חיי.
לא צריך יהודי כמוני בצבא של קצין טורקי.
 

 

 

 

אתה מיטיב לעשות זאת בשרשור הזה ובאחרים...שפרינצא בוזגלו


סלטפרצוף כרית

שמחה? כן

עצובה? גם

 

מרוצה? כן

חסר לך? גם

 

אוהבת? כן

שונאת? גם

 

נהנית? כן

סובלת? גם

 

ומה שיוצא מזה, "בכי של שמחה" של רגשות של אמהות,

מכירים את האמהות שאומרות "אני בוכה משמחה"?

זה בלבול מסלט הרגשות המעורבבים להם זה בזה בחוסר סדר משווע, 

 

שמחה שזכיתי לגדל ילדים,

שמחה שזכיתי ללדת אותם,

עצב ושמחה מעורבבים  - על העובדה שלא חשבתי שאצליח כ"כ בחיים,

עצבות על ילד שקשה לו ואת רוצה לעזור וידך אינה משגת מספיק,

עצבות על תקופות קשות שחלפו,

שמחה והקלה שהם חלפו,

וגם געגוע  - למי שהיתי,

למי שאני עכשיו ולא אהיה עוד,

לילדים שהיו קטנטנטנטנים וגדלו עוד קצת יותר, 

ועוד שלל רגשות, מחשבות וזכרונות....  

 

 

אמהות וילדים זה ממש מוטיב חוזר אצלךנקדימון
צריך הרבה כוח שכנוע בשביל להכיל את זה?
למה שכנוע?פרצוף כרית


כינקדימון
כי נשמע שקשה לך מאוד אבל את כל הזמן עובדת כדי להאיר את כל הטוב שיש בזה
זה לא נכוןפרצוף כרית

לא נעים שזה נשמע ככה .. אבל זה ממש לא המצב 

להפך

 

אם בנאדם מרגיש - זה אומר שקשה לו? לא

אסור להרגיש? יש גישה כזו של אנשים שכליים שטוענת שאם אדם מדי רגשן סימן שקשה לו וכו' - לא מאמינה בזה, מאמינה שמותר להרגיש ו"לגעת" בחיים באמת, כל אחד במה שנוגע אליו, אנחנו לא רובוטים - אנחנו בני אדם, וזה כל היופי - האנושיות, בעיניי אין כמו אמא שדומעת מהתרגשות על הילדים שלה, זה הסימן המובהק לכך שהיא אמא אמיתית ולא סתם אישה שטיפלה בילדים זרים, בלי רגש

בעיניי זה יפה, יש כאלו שרואים את זה כחולשה? בעיה שלהם.. כנראה יש תפיסות שונות לאנשים....

 

דוגמא - כמו שיש אנשים שרואים "עוצמה " במי שפוגע בזולת, בעיניי זה רק חסרון ולא יתרון לפגוע בזולת, או לעקוץ

אותו דבר כאן - אתה חושב שלהביע רגש מעיד על חסרון/קושי/חולשה, אני רואה בזה היופי הכי גדול

וזכותך לחשוב אחרת ממני  

ברור שזכותי לחשוב אחרתנקדימון
לא יודע למה, אבל נראה שהתפתח פה איזה קרב קטן..

סך הכל הערתי שמהתוכן נראה שיש קושי ושצריך עמל רב כדי להאיר אותו ולהבליט את כל הטוב שבו.
איך הגיעו פתאום הקביעות שאני חושב שאסור להרגיש, או שרואה את זה כחולשה? מאיפה זה הזדחל לפה פתאום? אולי עבר חתול שחור ופספסתי אותו..
הכל טוב פרצוף כרית

זה כמו שאקרא שירים על מישהו שטרם מצא את זיווגו ואאמר שכביכול "לוקחים מדי קשה" וכן הלאה, אך למעשה זהו מצב שאדם חי אותו ומשפיע עליו ומרגיש אותו

כל אמא מרגישה כמוני , מן הסתם, פחות או יותר

היא מגדלת ילדים וזה מצב שהיא נמצאת בו, ואבוי אם היא לא מרגישה רגש כלשהוא בתקופה הזו

צריך להרגיש , מבחינתי זה סימן לחיים

צר לי שזה נשמע קושי, להפך בעיניי זה נשמע חיים וחיות, שמשולב בתוכו רגש, אבל לאו דווקא קושי, אלא בעיקר המון חוויות ודברים טובים שקורים  

אולי קצת קשה לך לדמיין את זה, אין לי מושג אם אתה נשוי או עם ילדים , אבל כנראה זה משהו שלא יוצא לך לחוות בכזו עוצמה, כגבר אולי  

אז כן חתול שחורנקדימוןאחרונה
לקחת פה משהו אישי משום מה.
לא אמרתי ולא כיוונתי לשום דבר שהגבת עליו.
יְשֵׁנָה עַל כְּתֵפִי (טיוטה)נקדימון

יש זמנים נעימים

בהם את יְשֵׁנָה עַל כְּתֵפִי,

וזיכרונות מאותה השנה

משמיים אל ארץ שוטפים.

 

נזכר איך באש ציירתי מראייך

וכיצד בקדושה נכנסת אל ביתי,

ואיך שיחתך בוראת בי עולמות

ומתלכדת עם המיית נשמתי.

 

גְּהִינוֹם נופף לי עד שבאת,

את חיי תיקנת בהגיעך,

ולולא מלאך שמר עלי

לא גיליתי אהבה בזכותך.

 

גבעות וּוָאדִיּוֹת כולם קדו לפנייך

כשמעבר לשמיים מרכבתך ירדה,

ובשמחה טהורה נצצו עינייך

עת אלי חצית את הגדה.

 

הריח/יופייך חופה אותך כהדס,

את עוד יְשֵׁנָה עַל כְּתֵפִי,

ואושרך הרב, בעבורי

מעיל הוא ליום חורפי.

כתיבה מאוד יפהרחל יהודייה בדם
וואופרצוף כרית

שיר נוגע, כתיבה באמת מאוד יפה כפי שרחל כתבה

הכי אהבתי את 2 השורות האחרונות - שאושרה של האישה הוא חשוב לגבר.... נקודה מענינת מאוד 

תודה 😊נקדימוןאחרונה
האגספרצוף כרית

ישבו להם חתוכים 

בקערת הזכוכית היפהפיה -

תפוח, תפוז, מנגו ורימון

 

ממתינים להגשה

בינתים משועממים..

התחילו לפטפט -

על דא ועל הא -

על האומיקרון,

ועל הממשלה,

על מזג האוויר,

ועל המצב הבטחוני,

 

לפתע הגיח לו אגס נחמד

לתוך הקערה,

חתוך לקוביות, 

בדיוק כמוהם

 

כל כך שמחו שמישהו חדש הגיע,

להפיג את השעמום המכרסם, 

בזמן ההמתנה הכה ארוך,

עד לעת אשר יוגשו ברוב כבוד לשולחן הסועדים,

 

והחלו לפתוח עימו בשיחה - 

מאין הגעת? מאיזה עץ אתה?

היכן גדלת?

ואיזה שונה אתה נראה מאיתנו, 

ירוק , בצבע ייחודי ומרקם,

קשה מבחוץ ורך ומתוק מבפנים,

 

פטפטו ופטפטו,

והאגס החל להרגיש מבוכה -

האם אני כה שונה?

כה מוזר?

עד כי התחלתם לתחקר את קורות היוולדי

ואת עץ מוצאי?

את צבע עורי ואת מידת רכות הפרי?

 

חבל, הו כמה חבל,

שהאגס לא הבין

שאם היה בדיוק כמותם, היה כה משעמם בקערה,

ודווקא השונות היא זו המשמחת

המרגשת

היוצרת שיחה ומקרבת,

היוצרת ענין וקירוב לבבות 

בין כל סוגי הפירות,

כיף שכל אחד נותן את חלקו לסלט - 

פרי חמוץ עם מתוק,

רך עם קשה,

ירוק עם כתום,

וכך הסלט כה יפה ומושלם

 

האגס לא ידע כמה שמחו לקראתו,

ובפרט בשל ייחודיותו 

כמה חבל שחש מוזר

במקום ייחודי וכה נחמד   

 

 

חמוד וחשוב.רחל יהודייה בדם
יש יותר מדי אנשים שמרגישים שהם צריכים להיות כמו כולם
תודה רחל נכון מאודפרצוף כרית


משל יפהבדיל ויעזור

ממש! אהבתי.


ומסר חשוב. לקחתי.

תודה רבה! כיף ומשמח לשמוע!פרצוף כרית


חביבנקדימון
בכללי חבל שיש פירות רגילים שמבואסים שהם רגילים ואין להל איזו ייחודיות מקפיצה ואקזוטית, וכנגדם יש את הפירות שסולדים או פוחדים להיות שונים ועוקרים מעצמם הכל כדי להיות רגילים - והמשותף לכולם זה שטיפת מוח שגורמת לכולם להרגיש לא טוב במקום שלהם.
במקום להיות עצמו - כל אחד אובסס על איך להיות אחר.
נכוןפרצוף כריתאחרונה

ותודה על התובנה ששיתפת

(הבעיה זה כשפירות אחרים תוהים על שונותו של הפרי החדש.. מפה מתחילה הבעיה.. באיזו זכות יש להם לתהות?! זו הייתה כוונתי..... )

ובגדול ניתחת והסברת יפה, תודה, רעיונות נכונים כתבת

פְּסָקנקדימון
פִּסָּה חֲסֵרָה;
פָּסַקְתִּי,
וְהַסִּימָן -
שְׁאֵלָה.
צִיּוּןנקדימון
הַשָּׁעוֹן חָג;
צִיַּנְתִּי,
אַךְ הַיּוֹם -
חוֹל.
אֲבַקֵּשׁנקדימון
אַמֵּץ יָדַיִם;
אֲבַקֵּשׁ,
אַךְ הַקּוֹל -
יַעֲקֹב?
אוֹחֵזנקדימון
יוֹמַן מַסָּע;
אָחַזְתִּי,
וְהַדֶּרֶךְ -
חַיִּים.
כְּאֵבנקדימון
הַלֵּב שׁוֹתֵק;
כָּאַבְתִּי,
אַךְ מַכִּיר אֶת הָעוֹקֵד -
יִצְחַק.
לַיְלָהנקדימון
חֶשְׁכַת לַיְלָה;
הִבַּטְתִּי,
וְהַכּוֹכָב -
צָפוּן.
זַכֵּה לִינקדימון
עָבְרָה שַׁבָּת;
חָשַׁבְתִּי,
זַכֵּה לִי הַשָּׁבוּעַ -
טוֹב?
לא בדיוק הבנתי....פרצוף כרית
...נקדימון
עברה שבת והברכה המתאימה למוצ"ש היא ׳שבוע טוב׳,
וכהמשך לשירים הקודמים כאן יש פנייה להקב"ה שיזכה לי (במובן של יזמן) השבוע את הטוב, במקום הפחות טוב של השבוע הקודם,
ובנוסף יש כאן גם פנייה ובקשה שהשבוע הוא ידון אותי לזכות, יזכה לי (במובן של אותי), והמילה ׳טוב׳ היא פשוט סוגרת את הרטוריקה. מבחינת משמעות אפשר לכתוב שם גם ׳סבבה?׳.

בכל שיר יש איזה צירוף מילים שעומד בפני עצמו, אבל גם אפשר להשתמש אחרת בכל מילה. סוג של מסר על גבי מסר.
מהמם! הרבה מחשבה מאחורי כמה מיליםפרצוף כרית
מצטרף לקודמתאני הנני כאינני

אף שלא הבנתי את הכל, נהנתי ממה שהבנתי.

תודהנקדימון
לא אכפת לי להסביר, אם מעוניין
אם תוכל להסביר אתאני הנני כאינני

"אבקש" ו"כאב".

הסבר אבקשנקדימון
אַמֵּץ יָדַיִם;
אֲבַקֵּשׁ,
אַךְ הַקּוֹל -
יַעֲקֹב?

קודם כל, השיר הוא התכווננות לפניה לאלוהיי. זה המסגרת הכללית. בתוך זה המסר יושב על הקונוטציות של ידי עשו וקול יעקב. אמנם איני מבקש את ידי עשו הרעות אלא במובן של כח ועשייה.
הקול הרך והטוב של יעקב אמור לייצג כאן את אלוהים עצמו משום שהמפגש עם האלוקות הוא שמיעתי והקול ככלל משמש כביטוי לדברים שמוצנעים ורמוזים (כמו קול קרא והלכתי), ואני תוהה אם הקול יעקוב אחרי התפילה למלא בקשתי. משחק המילים נמצא בכך שהשאלה היא אם הקול ישמע לי ואם הוא קול יעקב ולכן טוב לי או שלא.
הסבר כאבנקדימון
הַלֵּב שׁוֹתֵק;
כָּאַבְתִּי,
אַךְ מַכִּיר אֶת הָעוֹקֵד -
יִצְחַק.

שתי השורות הראשונות הן ביטוי אמיתי לתחושה שלי. הקונוטציה כמובן היא עקידת יצחק ותגובתו להיותו קורבן. אמנם, בניגוד ליצחק אני לא צדיק והשתיקה היא חוסר אונים ולא השלמה, ולכן מוסיף צער על כך שכביכול העוקד בכלל לא מתעניין במה שקורה איתי ואם אנסה לשכנע אותו בכאב שלי הוא פשוט יצחק לי. משחק המילים לא זקוק להסבר.
מי הוא העוקד? ייתכן שאני עצמי וייתכן שאלוהים. זה בית קצת מתריס, כאשר הכאב הוא מרכז הכובד.
יפה! חזק!!!פרצוף כרית
המצאת פה סוגה אחיאם אפשר
זה מעולה
חח.. תודהנקדימון

האמת שזה די קשה, ואחרי הרצף הזה לא ממש הצלחתי לשחזר..

אולי נעשה מזה אתגר יום אחד.
בסופו של דבר המטרה היא לבטא משהו שאני באמת חווה. היו לי עוד כמה אבל הם היו פיקציה אז גנזתי

היי, תודה תודהנקדימון
...רחל יהודייה בדם
זה מגניב מה שעשית פה.
בשלושת השירים
מגניבאנה.
תודה לכםנקדימון
וואוו. מרשים.אם אפשר
אהבתי מאוד.
מדהים,בין הבור למים
לקח לי זמן לעכל את הרעיון

(ויש אחד שהתגלגל לי במחשבות כמה פעמים מאז קראתי לראשונה לַיְלָה - פרוזה וכתיבה חופשית )

גאונות בעיניי
תודה לך ולכםנקדימון
תודה לכולם. שימחתם
זה קונספט וביצוע מטורף.אליבא
--- ---רב שמואלאחרונה
כשאתה מסתכל על כל אחד.
אתה רואה את כל אחד. וגם רואה איפה הוא - מערה, סלע, מלכות, ארץ, יישוב, עיר.
גם את אלוהים אתה רואה איפה שהוא.

את כולם אתה רואה, כל אחד ותנועותיו.
אתה לא רואה את היחס ביניהם, עד שתשים פניך אל המדבר. (האות מ"ם בניקוד חירי"ק).

אתה גם לא תשמע מהם על היחס ביניהם, עד שתשים אל המדבר פניך. (השורה האחרונה, על פי ידיעתי מאדם עם אופי כמוך - שמעתי, לא אני אמרתי, הוא אמר)
מחרימח שם עראפת

פגשתי איש. אמרתי: שלום! -שלום.
האם אתה יודע, מתי מגיע האוטובוס?
-מחר. האם תוכל לומר לי- לא אוכל.
הגיע גברת עם סלים. האיש אומר:
שלום. -שלום! מתי יגיע האוטובוס?
-מחר. אנו מתיישבים על הספסל. מחר.
והנה מגיע נער צעיר. בספר קורא,
את העמוד אין רואה. מבקש סליחה,
והאיש אומר- מחר. מחר.
שותקים. הנער פותח פיו: -מחר.
סוגר את פיו. מחרררררר מחר הוא היום!
-מדוע מחר? כי היום אינו מחר!
מופיע איש. בידו מחזיק גפילטעפיש.
מתי יאכל כך אני שואל. -מחר.
מחר! מחררררררר!!!!!!!!

 

 

 

חחחחחחפרצוף כרית

חמוד ומצחיק משעשע, על הדחינות?

או שיש עוד מסרים סמויים?

אמממימח שם עראפת

סוג של היה לי משעמם וחשבתי על זה שהיום כולם כשהם מגיעים לתחנה נכנסים לעולם האייפון, ואז חשבתי מה היה קורה אם לא היה להם אייפונים, ואם יהיו כל מיני טיפוסים משונים- בקיצור, סיפורון חמוד שנחמד לקרוא רק קצר מאד מאד שהתחבר לי בראש ומשום מה נכתב אין לי שמץ של מושג למה... אין מסירים סמויים..

חחחפרצוף כריתאחרונה


ביוםפרצוף כרית
ביום שבו,
יבינו כולם,
שלכל מטבע יש -
לא 2 צדדים
אלא 800 אלף...

ביום שבו,
יקלטו כל יושבי הארץ,
שכל מעשה של כל אדם
מורכב
משילוב של טוב ושל רע
משילוב של שאיפות טובות, כמיהה להערכה, פחדים, בלבול ועוד....

ביום שבו,
אדם שאמר אמירה שאיננה מובנת לנו,
לא יתויג אוטומטית כ'רשע'...

ביום שבו,
נקשיב לדעה של השני,
עד הסוף,
ובאמת ננסה להבין לעומק את דעתו,
ואת ההגיון שבדבריו (גם אם אינו מקובל עלינו)
בטרם נתווכח...... ובטרם נשלוף חזרה תותחים או ירי אש...

ביום שבו,
נפנים שהעולם אינו שחור או לבן,
והוא מורכב,
הו כמה מורכב מאלפי חלקיקים ולא פשוט,

אז נדע
בוודאות
שהתבגרנו
והתחזקנו באהבת חינם

ואולי.....
אולי בזכות זה,
המשיח יחליט
שהוא מוכן לבשר לנו
בשורה טובה
של גאולה
זה מתוק.רחל יהודייה בדם
נוגע וכל כך נכון
חזק מאוד.אני הנני כאינני

התחברתי מאוד לתוכן. הלשון ג"כ יפה, דברים מסודרים. תודה.

המסרים שלך טובים וחכמיםנקדימון

אבל, במחילה, זה לא ממש פרוזה ולא ממש שירה אלא פובליציסטיקה.

הזחה וירידת שורות לא מעניקות לזה את המימד השירי.

זה לא פוגע במסרים אבל גם לא מעניק לזה ערך מוסף.

לא מסכים בכלל.אני הנני כאינני

מה הקשר לפובליציסטיקה? כלומר, ודאי שיש עיסוק באקטואליה, אבל המסרים האלה שייכים לכל רגע בחיים. מלבד זאת, ירידת שורות היא אלמנט משמעותי מאוד בכתיבת שירה, היא מדגישה, נותנת נופח אחר ומייצרת קצב קריאה.

אסבירנקדימון

בשירים יש רבדים נוספים: משלב טיפה אחר, מקצב, משקל, הזחות, ירידות, מטאפורות, ציוריות, חושיות וכו'. מרכיבים נוספים שמעמיקים את השיר, וצובעים אותו בייחודיות חדשה אומנותית.

כתיבה בשפה יומיומית מדוברת שאין לה את כל אלה חוץ מאשר ירידת שורות לא מקבלת שום ערך מוסף.

במקרה פה, אם תיקח את השיר ותכתוב אותו בלי כל הירידות-שורה אתה תקבל פשוט פיסקה נאה. התכונות האסתטיות המיוחדות של השירה לא נראות כאן. נמחק כמה פסיקים מיותרים ונכתוב את המילים בשורה אחת ולא תרגיש בהבדל.

המסרים מדהימים אבל הלבוש המיוחד של המילים כשיר חסרים.

גם אין כאן התפתחות סיפורית אלא משפטי תנאי, ובעיקר משפט תנאי ארוך עם כמה חלקים (משיק למשפטי תמורה).

הביקורת שלי אינה על המסרים, הם מאוד טובים בעיניי. הם טובים יותר משירים מפונפנים ו/או עמומים שמועלים לכאן.

אבל חסר פה *ה*אלמנט. סוף סוף זה פורום שנועד להיות סדנא ולא (רק) קבוצת תמיכה לפרסום שירים, וככזו יש ערך ותועלת ובעיקר צורך גם בהארות בונות.

ממליץ להיזכר שוב כאן: היי אנשים בואו תציצו כמה רגעים, זה חשוב - פרוזה וכתיבה חופשית

נכוןאני הנני כאינני

סבבה, אז יש שירה "יותר מוצלחת" עם יותר מאפיינים לירים, אז מה...

אם כל דבר יכול להיות שירה אז אין דבר כזה שירהנקדימון

זה כמו שתגיד שכל דבר יכול להיות "אדם" ושיש דברים שהם אדם יותר מוצלח.

זה קישקוש גמור. אם כל דבר יכול להיות משהו אז המשהו הזה לא קיים, הוא מילה ריקה.

 

נכוןפרצוף כרית

השירים שלי הם יותר מסרים מאשר שיר מקצועי לפי הכללים,

אם זה מפריע לרמה של הפורום , אפסיק לכתוב כאן, אין בעיה

אני מבינה 

המסקנה לא נכונהנקדימון
בטח שתמשיכי לכתוב. רק נסי לתת לזה את הנופך המיוחד לשיר, או ישר לכתוב כמו פרוזה.

מטרת הביקורת אינה למחוק או לבטל אלא לשפר ולשדרג. המסרים שלך מעולים ממש, הייתי רוצה לראות אותם אבל עם אקסטרה כלשהי.
פתחתי שרשור פעםפרצוף כרית

של בקשה לטיפים... לא זוכרת שענו לי שם מי יודע מה...

לא יודעת איך לכתוב שירים מקצועיים, אם תוכל לתת לי רעיונות אשמח  

ומה ההגדרה של פרוזה מבחינתך?

רק גוגלנקדימון
גם אני לא כותב מקצועי, אלא שמעתי וקראתי שירים (למשל בזמרשת או שירי ישראל הישנה), קצת פיוטים, קצת מנגינות. קראתי ספר שנקרא 'עצם הכתיבה'. ופשוט מנסה לשים לב. מנסה לבחון מה אחרים כותבים ועושים, איך הם משחקים עם השורות והצלילים והחריזה, איך השימוש שלהם בשדות סמנטיים ובמטאפורות ובדימויים. ואכן, יש כאלה שיש להם את זה יותר. למשל תורם דם מחזיק אצלו כישרון מיוחד מאוד לכתיבה.

הפרוזה היא בגדול סיפור. סיפור כמו שאנחנו מכירים ורגילים. כך שאכן זה לא בדיוק מה שאת עושה.

לא יודע לאיזו קטגוריה להכניס, ההערה שהעירו לי על הפובליציסטיקה אני מקבל, זה גם לא זה.
אולי אכן נשאר רק להכניס את זה לכתיבה חופשית. אלא שעדיין אמור להיות איזה נופך וערך מוסף.. גם אני כותב לעצמי פסקאות ומשפטים שאין בהם שום דבר אומנותי ושירי אלא רק מסר, אבל כאן זה כאילו אמור להיות קצת שונה.

יודעת מה, אני חוזר בי.
מי אמר שהיא התכוונה לכתוב שיר?מים זכים

אולי התכוונה לכתוב הגיגים מסויימים, וכתבה בצורה כזאת של פסקאות שמדגישות את הנאמר?

יש גם צורת כתיבה כזו..

הרבה פעמים הכתיבה הזורמת,  הרבה יותר נאה מהכתיבה המעובדת..

וגם  כשנותנים ביקורת, אמנם גם זו המטרה של הפורום, אבל צריך לזכור שלא תמיד זה שכתב כאן משהו מעוניין דווקא בביקורת ה'טכנית' של איך  לכתוב שיר\סיפור וכד', אלא לפעמים רק להעלות משהו נחמד, ולקבל תגובות, אז לפעמים אם יש משהו טוב לאמר, צריך להעלות זאת על הפורום.. ואם יש ביקורת, לשאול, מעוניין בביקורת מסויימת?

רק אומר את דעתי.

אין טעם להעיר מתיםנקדימוןאחרונה

פשוט תקרא את התגובה האחרונה שלי עד הסוף. הדיון כבר נקבר

היום הראשון שליבדיל ויעזור

 

הנסיעה הייתה ארוכה ונרדמתי במהלכה. אף על פי שהייתי כל כך מתוח ודרוך לקראת הבאות, כל היום הזה היה כבד עלי ופשוט נרדמתי.

בעצם נראה לי שכל האוטובוס נרדם בסופו של דבר, למרות שבהתחלה התגבר הרעש שניסה בכל מאודו להבריח את המועקה והחששות.

פקחתי את העיניים. זכור לי שהיה אז שקט מוחלט באוטובוס, אבל אי אפשר כבר להיות בטוח בזה; נראה שהדממה המעיקה הייתה בעיקר בתוך הראש הדרמטי שלי. כל מה שאני זוכר זה חושך, חושך מוחלט. כזה של מדבר ושממה, שעירוניסט כמוני לא מכיר.

ואז התחיל הבהוב של אורות להבליח מתוך החושך. בהתחלה הם היו נראים רחוקים, מעין פנסים מהבהבים, בעצמם לא בטוחים אם הם באמת עומדים שם באמצע המדבר הריק. או שמא אני הוא זה שלא רצה להודות בנוכחותם? בכל מקרה האורות התקרבו, כלומר אני וכל האוטובוס התקרבנו אליהם, והם נהפכו לעמודי תאורה מוצקים, נוקשים בעמידתם, מבשרים לנו, הבאים לקראתם, דבר כלשהו.

בשבילי, הם לא ייצגו שום דבר טוב. הם לא היו כמו האור שבוקע מתוך החושך, הם לא היו הסוף הטוב של כל תלאות היום הזה. הם היו רק ההתחלה של כל מה שחששתי מפניו. אלה היו המחשבות שחלפו במוחי תוך כדי נסיונות להתפקח מנסיעה ארוכה, מרגליים מכווצות ומכל האנשים הזרים מסביבי. ממשיך לחשוב על דברים לא חשובים, כמו על זה שמקדימה בטח נמצא אחד מהם, זה שראיתי מוקדם יותר כשעוד הייתה שמש בשמים (מעניין אם הוא שומר על פאסון ונשאר ער, כמו שהוא היה צריך להיות לדעתי, או שגם הוא נרדם באפיסת כוחות מהטרלול הזה שהוא נמצא בו; מעניין מתי השמש הספיקה לשקוע והאם בכלל לא נרדמתי למשך ארבעים שעות רצופות). עכשיו גם מתחיל להרגיש את הלחץ בעוצמות אמיתיות. זה מתחיל מהראש ומחלחל (די מהר, למען האמת) דרך החזה והבטן ועוד שניה כבר מתפוצץ תחת כובד הנעליים המגושמות האלה.

ואז הגיע הזמן לרדת מהאוטובוס, והחשש רק גובר. צעקות, מהומה כזאת של חוסר הבנה ובעיקר של שוק ראשון (ויהיו עוד הרבה כאלה בימים הקרובים, למרבה הפלא). אבל כולם, כמוני, היו חצי רדומים מהנסיעה. זה טוב במידת מה, ככה המוח לא חושב יותר מדי ופשוט עושה מה שאומרים לו - תכונה נא(ע)דרת כאן.

ואני? אני עדיין שם לב לאורות. עכשיו הם ממש קרובים. הרי אני עומד מתחת לפנס הגדול הזה שמנסה להאיר את המדבר, אך בקושי מצליח בתפקידו הפשוט לספק קצת תקווה לאנשים שרק מתעוררים מחלום אל חלום, בלאוּת.

עדיף היה שימשיך להאיר ממרחק. אולי היה כדאי להשאר באוטובוס ולהסתכל על כל זה מרחוק.

ואולי לא הייתי צריך לקפוץ למים, סליחה, לחול המטביע של המדבר האינסופי, אלא להשאר בכל זאת בספינה היציבה (עד כמה שהיא הייתה כבר יכולה להיות כזאת) ששם בטוח יש הרבה יותר אורות טובים (גשמיים ורוחניים)?

 

 

היום הראשון שלי בצה"ל.

שאפו, יפה מאוד. כתיבה טובהנקדימון

ומזל טוב, אם התיאור עכשווי. נשמע כמו הדרך לסיירים. 

הרבה הרבה בהצלחה!

תודה רבה!בדיל ויעזוראחרונה

זה ממש ישן (כלומר, כתבתי עכשיו אבל קרה לפני כמה וכמה שנים), רק עכשיו מעכל אולי חח

 

(וכנראה זה נשמע [נקרא] יותר דרמטי מאיך שזה היה באמת...)

...רחל יהודייה בדם
אתה כותב בצורה טובה מאוד שממש גורמת לאנשים להיכנס לחוויות . להרגיש.

תמשיך לכתוב
בהצלחה רבה 🙏
תודה רבה ממש!בדיל ויעזור


שאלה (לא שיר)נקדימון

אולי אתם מכירים מקומות נוספים שבהם הציבור הדתי יכול לשתף את שיריו, הגיגיו ורעיוניו?

 

--- ---רב שמואל
אתה מדבר על ה"ציבור הדתי"? אני מניח שאתה חי בתוכו. למה אתה שואל - "האם יש מקום"? אם יש אנשים, תמצא מקום
"רב" שמואל, אתה מיותר בכוונה או שזה נפלט לך במקרה?נקדימון

כשאין לך משהו חכם להגיב, הכי טוב זה לשתוק.

כן אני יודערב שמואל
ולכן
אני באמת מניח
שהיה עדיף
שתחשוב קודם
האם מה שאמרת לא מיותר
חס וחלילה
שום דבר שאתה אומר לא מיותר
אתה פשוט תמיד משלים את מה שאני מחסיר, כמובן
טוב מאוד
אממ. לא, סורי.ה' אור לי.


לאבין הבור למיםאחרונה
עשרה בטבת (קצת באיחור)מתנחלת:)

שנה אחרי שנה
והכאב רק מתגבר
לאט לאט קולט יותר

כמו סכין שללב חודר

"תתן אחרית" נמאס לבקש
רוצים מהקרבת קורבנות להתרגש
מבקשים, מתחננים בוכים בלי דמעות
מרוסקים, מזועזעים, העיניים לא יכולות כבר לראות
דם שנשפך בכל תקופה ותקופה
רק בגלל שאנחנו עם סגולה
"והשב ישראל" מתי כבר נשוב
ואתה לשכון בביתך עוד תשוב
מסרנו את הנפש מספיק
אין יותר כוחות
מחפשים קרן אור של אמונה 

בין כל הגשמים והסערות
נפצענו, נחבטנו, בתור יחיד, בתור עם
אבל תמיד האמנו בבורא עולם 
אז לפני שיגמרו סופית הכוחות

תביא משיח ותגאל אותנו מהצרות

...רחל יהודייה בדם
זה טהור כזה
ונוגע בלב שאנשים מרגישים כך
רוחני ויפה , טהורפרצוף כריתאחרונה

יישר כח

ילדיםהתפצל"שתי

תגידו, זה לא מפחיד אתכם, ילדים?

זה פשוט מפחיד, זה כמו שיתנו לך להיות אחרי על הדבר הכי יקר בעולם, רק פי כמה יותר...

זה פשוט מביא לסיוטים.

חבל שזה ככה.

 

אוי תחושת האחריות, זה כל כך נורא.

 

אחרי הכל השעה כמעט שלש, ומחר יש יום שלם.

ואינסוף דברים להספיק.

מתוכם צריך לבחור את העיקר.

כמה נפלא שיש עוד שבוע.

וזמן התבודדות.

מסתבר שלפעמים להיות חיובי יותר מידי זה מזיק.

נדוש.

נכון מאוד.

לך לישון.

תחשוב עלפרצוף כרית

אנשים שאין להם ילדים....

כמה שילדים מביאים שמחה...

אם הבנתי נכון את מה שניסית לומר

זה באמת הרבה אחריות ולפעמים מאוד קשה, אבל שווה את זה, (נדוש..אבל נכון   )

הם מצחיקים, הם נותנים אהבה בלי תנאי ותמימים ומתוקים, לא?

נשלח בטעות פעמייםהתפצל"שתי
עבר עריכה על ידי התפצל"שתי בתאריך כ"ט בטבת תשפ"ב 16:54


כן, אני מאמין שאחריהתפצל"שתי

שנולד זה משהו אחר לחלוטין, אני בטוח בזה. אבל עדיין, המציאות הזו של נטילת אחריות מלאה על אדם אחר, והטיפול, החינוך, הגידול - ברוחניות ובגשמיות - מוטל עליך (ועל אשתך), זה פשוט נראה גדול מידי, לפעמים.

 

[אישית אני חושב שזה קשור גם לשאלה האם יש לאדם אחים קטנים, בגיל שנה שנתיים. אם כן, הוא כבר רגיל למציאות הזו, הוא בעצמו מטפל בהם. אבל למי שהאחים הקטנים כבר גדולים זה משהו אחר...]

 

מענין שאתה חושב על זה לפני שיש לך ילדיםפרצוף כרית

כי אני אישית ראיתי ילדים בתור חלום ורוד

ורק אחרי כמה שנים של גידול קלטתי שזה אשכרה חתיכת אחריות רצינית שבאמת קצת מגבילה....

 

לא יודעת מה להגיד לך - אולי תזכור שבכל דבר טוב בחיים צריך להשקיע, זה לא בא לבד - כך גם ילדים

אולי תחשוב שבגיל זקנה במקום להיות בודד, יהיו לך נכדים ותעסוקה בזכותם בעזרת השם...

וגם שהם מצחיקים ונותנים המון אהבה...

האמת אני פחות ניגש לזה מתוךהתפצל"שתי

טיעונים של תעסוקה בגיל זקנה, וגם לא שהם מצחיקים... 

נשמע לי, אם יורשה לי, טיפה שיקול במישור נמוך וגם טיפה אנוכי... מתנצל..

 

אני רוצה לגשת לזה, כמו לפני כל מהלך משמעותי כל כך בחיים, מתוך הבנה עמוקה של העניין. ודווקא ההבנה העמוקה שגורמת לי להבין את מלא המשמעות (או לפחות רובד מסוים שלה) של המציאות הזו (שהיא מדהימה!) שנקראת ילד, קצת מרחיקה אותי. ודווקא מרוב האחריות הכבדה שיש בזה.

 

אבל, אולי באמת יש צדק בגישה שאת אומרת, לבוא לזה מתוך גישה של 'חלום ורוד', כי אם באמת נבין את המשמעות האמיתית, אולי בחיים לא נרצה להתחתן ולהוליד ילדים...

אני גם חושב שזה קשור לכך שאני איש ואת אישה (לענ"ד, אני אף פעם לא הייתי...); גידול ילדים, וכל העולם הקשור לכך, הרבה  יותר טבעי לאישה מאשר לאיש. וטבעי שזה יהיה חלום ורוד אצל האישה ופחות אצל האיש. למרות שכמובן יש יוצאי דופן...

נכוןפרצוף כרית

ברור שהשיקולים שהצגתי הם יותר במישור נמוך, 

יש הרבה סוגים של שיקולים, וזה לא סותר

השיקול ברובד העמוק זה מה שאתה רוצה לשמוע?

והנה הוא לפניך, לעניות דעתי - 

אתה מגדל ילד, אתה בונה את עולמו, אתה מחזק את בטחונו, אתה נותן לו שפע חום ואהבה ופשוט אין סיפוק גדול מזה לראות ילד קטן שמעריך ומעריץ אותך והולך בדרכך, שמח ומאושר - מכוחך, שנתת לו בחסדך חינוך ודרך חיים, אוכל ושתיה, שמחת חיים ויכולת לאהוב את העולם, אהבת ישראל וכן הלאה כל המידות הטובות

תחשוב שנניח יש ילד "פר"ח" שהשקעת בו ובזכותך הוא השתנה לטובה ועלה על דרך ישרה והפסיק למשל להציק לילדים אחרים בזכותך, היית גאה בעצמך ומרגיש שעשית משהו בעל משמעות בעולם הזה, נכון?

אז ילד שאתה מגדל יום יום - זה פי אלף יותר מילד פר"ח.... לעניות דעתי

כשהוא מחקה אותך ומביע הכרת טובה מעצמו או יודע להתפייס עם אחותו בזכות מה שחינכת אותו - אין סיפוק ומשמעות גדולים מזה! לעניות דעתי... זה דבר גדול מאוד..

 

דבר נוסף, יש משהו כל כך כנה ואותנטי בילדים, שכל כך קונה את הלב, שככל שאתה מתבגר אתה מתגעגע לילד שבך - לכנות ולאמת, בלי מסיכות ובלי הסתרות, פשוט להיות מי שאתה באמת, ולגדל ילד ולראות איך הוא מגיב בצורה אמיתית על כל דבר - שמחה ועצב , בלי להסתיר ככה בפשטות אומר באמת באמת מה הוא מרגיש - זה שובה לב, ולא רק שובה לב - אלא בעיקר מלמד אותנו למה כדאי לנו לשאוף לחזור להיות, מה שאיבדנו קצת במהלך ההתבגרות.......  

 

ובעיניי, אין דבר יותר משמח מאשר לקנות מתנה לילד ולראות את האושר האמיתי בעיניים שלו , אין

מבוגרים - כבר קצת יותר קשה לשמח ע"י מתנה וכו', יש להם כסף משל עצמם, הם לא תמיד מתלהבים, ולראות שמחה אמיתית וכנה בעינים - זה נהדר וזה מלמד אותנו להיות כמותם.... מלאי שמחה אמיתית...

 

ויש מצב שקשור גם לאישה ולאיש... גם אני אף פעם לא היתי איש... אז קשה לי להבין בדיוק...

מענייןהתפצל"שתי

כתבת דברים יפים!

זווית נוספת למחשבה...

בכיף, תודה, שמחה מאוד פרצוף כרית


איך שאת מדוייקת..נקדימון
תודה רבה לך פרצוף כריתאחרונה


------רב שמואל
יש דברים - שהם טבעיים וגם נעימים - זה יכול להיות טוב.

יש דברים - שהם מלאכותיים או לא טבעיים - וגם גוררים קשיים ('סיוטים' מה שקראת) - אפשר לוותר, אם אין צורך מיוחד.

יש דברים - שהם מלאכותיים או לא טבעיים - אבל כן נעימים - (למשל, טיפוס הרים, למי שאוהב) - זה לבחירתך, אם אתה רוצה.

יש דברים שהם טבעיים - אבל גם גוררים קשיים - בשביל זה - צריך אמונה. אמונה צריך גם כי אמונה זה מצווה. אבל כמו שאם אתה לא לומד איך נוטלים לולב - אתה לא תוכל ליטול - גם אם אתה נורא אוהב את הקדוש ברוך הוא. ככה, גם אם אתה נורא לקיים מצוות כאשר הם גם גוררות אצלך קשיים - אתה לא תוכל לקיים אותם, אם לא תלמד, איך לחזק את עצמך באמונה.