פנים קשוחות
לב הומה,
אל היער המתעתע
למצוא מים, חיים
להשיב את נפשו

מבט אחרון אל היבשה,
ריכוז גבוה
אל היער, הערפל.


והרי כבר היה מי שאמר:
אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא הניצחון עליו)

רציתי 

שהכל יהיה על פי הסדר

לפי השאיפה 

לפי החזון 

ולפי הכוונה

 

ופתאום

הכל התפקשש 

 

ממש לא לפי התוכנית

 

אבל מה את נבהלת?

זו היתה התוכנית המקורית

 

את לא האדריכל 

וגם לא המעצבת

את רק פה לזמניות ניצבת

 

לא יודעת מה הכוונה

מה התכלית

מה יקרה בסוף

ולאן נגיע

 

רק יודעת שברגע זה

מה שמול עיניי - 

זה מה שקים

 

יותר מזה,

לא אדע ולא אבין

לעולם

לעולם

.....

דור השתיקה

שראה את השש מיליון

שיודע צער, סבל ויגון

שנחלש לו הרעיון

ונתכסה בצימאון

ולא יכול לבטא אהבה

ולא יוכל לסבול גאווה

ויגיד שהכל שעווה

אך בת המלך תישאר בכאבה

 

ודור הצעקה

שראה את השפע והכמות

ורוצה הכל עכשיו ללא שהות

ונשכח ממנו התוכן והמהות

והולך הוא עיוור, ללא ראות

ומרעיף בלי גבול ומתבלבל

מגודל אהבתו בכרמו מחבל

הרבה הוא נח ומעט הוא עמל

וגם הוא בפצעיו מתפתל

 

ודור הגאולה

שראה את האור, את האמת

ורואה עולם הולך, גוסס ומת

ובוער ומתחזק ולא ממעט

ומחכה לכשתגיע העת

עת ישמע שופר בחוצות העיר

ויעמדו יחדיו הזקן והצעיר

יתחבקו ויתקרבו באופן ישיר

והכהנים והלווים יתחילו לשיר

 

***

דור חדש רוצה אור חדש

דור חדש רוצה להיות מחובר

אלף שיטות 

ואלף דרכים

להגיע ליעד הנכסף והרצוי

 

ואני כבר התבלבלתי 

הסתבכתי 

וערבבתי

 

קח דרך אחת 

שיטה אחת

ודבוק בה

'לך איתה עד הסוף' (כמו שאומרים)

 

אבל

לפעמים, יש לציין

זה במיקס

לא הכל פה מסודר

היה איזה עניין זרקו לי מילה,
חשבתי אני אהיה גבר זרקתי חזרה.

 

עכשיו אני לבד חושב על הכל מהתחלה,
הלוואי יכולתי לסובב את הגלגל בחזרה.

 

כשאני לבדי
מרגיש כולם נגדי
לא מבינים אותי
חושבים הוא אנוכי

כשאני לבדי
פתאום חושב על ההיא
האם אוכל כך לבנות את ביתי
אולי מה שאמרו אמיתי.

 

אי שימת לב ונעלם לי המנה
לא באמת חשוב משהו בקטנה
עשיתי מזה עניין אין לי שמץ למה
עצוב, אבל יעבור עוד שניה אני יודע.

 

וזה ממשיך פה:

כשאני לבדי
מרגיש כולם נגדי
לא מבינים אותי
חושבים הוא אנוכי

כשאני לבדי
פתאום חושב על ההיא
האם אוכל כך לבנות את ביתי
אולי מה שאמרו אמיתי.

 

רק אתמול דיברנו אני וחברים,
פוליטיקות הזויות מלא תכנונים
איך נהנה עד הגג ביום הפורים
הייתי מבוקש מבסוט מהחיים

 

אבל היום הכל השתנה
איך בן רגע הכל התאדה
קצת כמו המן שמשום דבר לא התרצה
איך דמיין לעצמו את מרדכי נכנע

 

כשאני לבדי
מרגיש כולם נגדי
לא מבינים אותי
חושבים הוא אנוכי

כשאני לבדי
פתאום חושב על ההיא
האם אוכל כך לבנות את ביתי
אולי מה שאמרו אמיתי.

 

הגיבו 

הם פחדו ממנה. מהאש .שלה
הם ניסו לכבות. אמרו לה שהאש שורפת,
שהיא תישרף בסוף
באש הזו , שהיא כל כך אוהבת
ניצחו. נ י צ ח ו
האש כבתה,
אבל גם היא, מתה, איתה.

ניסו לטעון לכתר,
להנהגת עם סגולה,
מדוע תתנשאו ותתפארו
על עדת ישראל כולה.

והאיש משה עניו מאוד,
הנהיג כי ה' חייבו,
ואהרון אחיו הגדול,
ראהו ושמח בליבו.

התווכח עם ה',
לא רצה להיות בשררה,
ושנא את הרבנות,
מחילול ה' ירא.

אך ה' יתברך לא עזבו,
וכנגד טענת פיו ענה,
מי שם פה לאדם,
שיוכל לבקש מה' מענה.

טענותיהם נשמעות יפות,
כרזות נתלות בחוץ,
אך המסר מנופח ומוחצן,
הוא גורם בשליחי ה' לקוץ.

לשקר אין רגליים,
סופו להתמוטט וליפול,
נגד האמת המוחלטת,
יהפך הוא לעפר וחול.

ובסוף כשהתמודד מול משה,
והשקר התגלה לעין כל,
פתחה האדמה את פיה,
ובלעה אותם וירדו שאול.

אם נדרוש בתפילה מה',
הב הב, חוצפא יסגי,
נהפוך הרוח לגשם,
נבזה צלם ויסרח הגה.

אך אם רצונינו יהיה טהור,
נמסור נפש בעד הכלל,
עלינו ישכון השפע והאור
ולא יהיה שם השם מחולל.

ואז כהן גדול יכנס בקדושה,
יהיה שְלִיח עם ישראל לפניו,
יתכפר לעם ישראל העגל,
ונחזיר אהבת אב.

והכהונה לא תִקָנֵה בכסף,
השפע לא יעוור עינינו,
ולא מחתות החטאים האלו,
יפרידו לפני קוננו.

אלא יהיו מחתות בבית מקדשו,
יעלו ריח קטורת,
העיזים יתעטשו מרחוק,
לכבוד ה' ולתפארת.

תִּשְׁתְּקִי תִּשְׁתְּקִי יַלְדָּה
הֱיִי יָפָה וּמְכֻוֶּצֶת בְּפִנָּה שֶׁל אֵיזוֹ עִיר
כּוֹתֶבֶת חֲלָקִים שֶׁאִישׁ בָּךְ לֹא מַכִּיר
נוֹף מָתוֹק בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲנָשִׁים יוֹדְעִים
אֵילוּ מִגְדָּלִים נוֹפְלִים הַיּוֹם וּלְאָן הֵם צוֹעֲדִים
וּמִי הֵם. וּמָה הָיָה אוֹתוֹ חֲלוֹם
וְאֵיךְ קוֹרְאִים לָהֶם עַכְשָׁו וּמָה מֻתָּר לִשְׁתֹּק הַיּוֹם
כְּאִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּבּוּר
אוֹ שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם הוֹלֵם
לְבַטֵּא אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁכָּל הַזְּמַן פּוֹעֵם
אוּלַי פָּשׁוּט תּוֹאֵם אוֹתָךְ לִהְיוֹת כֹּה אֲבוּדָה
בָּאֵזוֹר הַמְּדֻיָּק הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא חַיִּים.

הנה היא שוב עוברת, נושבת לה צפון

ניסיתי, סגרתי דלת, היא נקשה לי בחלון

חלום קטן נקשר בסרט, על ערשי ומצעי

חש לסלקו, והיא פוסקת, שלא ישהה ברעיוני

 

אני כאן, בן אדם, לא מלאך, איש אלקים

אני עצמי וזה די, לגרש את השדים

אשליות של מציאות, ששוב נושפת בעורפי

אני עצמי וזה די, אל תגלו לי מי אני

 

ניסחתי, מכתב מחדש

דאגתי, שהמסר יודגש

בצבע, שחור של מילים

אצלה זה, גובל בצלילים

עובר בצללים

בשדות חרולים

צורב במקצת, שורף מבפנים

ולבסוף אמרתי לה...

 

אמרתי לה שזה די, אני עצמי.

 

היא עכשיו על הרצפה. דוממת. 

כי שכחתי.

 

והחלטתי.

שבגלל זה עכשיו אורך חייך יהיה אורכי.

עם סוף והתחלה ושני חלקים שמתרחקים.

קצרים מידי,

כואבים מידי.

נגדעו חלומות וחיים.

טאק.

במו ידה או ידי.

וכך אזכור,

אזכור את החתך ואת החוסר.

מה שהיה ונעלם.

אזכור שהיא תשאר באותו אורך, תקועה באותו המספר.

וזה יכאיב.

יכאיב לי שלא אוכל לשכוח.

יכאיב, עד שאדע להכיל את החוסר בלי להרגיש בכאב.

יזכיר תמיד- שיכול היה להגיע רחוק יותר עם החתיכה החסרה.

 

 

 

היא עכשיו על הרצפה. דוממת.

אבל ידעתי שהיא תמשיך את מה שהתחלת.

כששטות פוגשת שטות נפתחת שְטוּטִיָה, פשוט מושב לצים. פוחזים בלי תהיה.

כשחמוץ פוגש חמוץ נפתחת חמוציה, פשוט שני קטרנים, שמתחלקים בסגריה. // (נהנתם מהעיוות של המשקל?)

כשאני פוגש את עצמי נפתחת עצמוניה, ומה נהיה בלחמניה מוגש על עלי חמניה עם פרחים צהובים שקמלים ממטר החיים.

מראה.

 

הוא ישב לו שם לבד בין הצללים, לבדו נגד כל העולם. הם רצו שהוא יצטרף אליהם, שהוא ירקוד איתם, אבל זה כאב לו מידי.
ובתוך כל המרירות הזאת עלתה בו איזו תחושת הבהוב של אור. והוא מתוך אינסטינקט ניסה להילחם בזה, להחניק את הגחלת המעצבנת הזאת.
אבל כמו מחלה מדבקת השיטפון של האור קירצף לו את הנשמה. הוא הרגיש שהוא לא יכול להתנגד לה יותר.
---
באמצע הרחוב הוא רקד משמחה, על הספסל בבית מדרש מול הגמרא שקד בעוצמה, ביחד עם כל העולם.

"הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת׃" (מלאכי ג, א)

לילות
חופי הסודות
אוסף צדפים ישנות
רסיסי הזכרונות
עשיתי כדור מגרגירי החול
מכל מה שרציתי ולא יכלתי לשאול
התפרק לו כדור החול
אין סוף הפעמים שנשבעתי יותר לא אפול
למאבקי השנאה, הפחד, הדממה והכול

מזמן, מים עמוקים
מציל אי שם במרחקים
כל סופה שסוערת
נשאב אליה
כל דקה שעוברת
זולגת עוד דמעה
בעיה שחולפת
מתחלפת בחברה
האהבה נכזבת
נשמה בוכה

חוף
שואל אם יש סוף
מלאי קצף הגלים
הלב מתרסקת, דמעות בפנים
עולים יורדים
אהבה וכאפה לפנים
בובת של הילד הוא שוטף
כישלון שמגיע ורודף
שפל וגאות
חיפוש אחר, אחר משמעות

דביר הוא נסיך.
הוא מושך את הג'ינס שלו מעלה למרות החגורה שהוא שם, הוא מעשן כמו ארובה בחורף רוסי ומקלל כמו נהג משאית. פעם היה לו לכלוך על השפם , כשהערתי לו על זה הוא ניקה, אבל לא שכח לסנן "על הז*ן שלי".
זה לא עוזר לו, הנסיון ההוא לנער את עברו מעליו. האצילות נוטפת ממנו. הצוואר הגבוה והשיער בצבע נחושת משווים לו מראה מלכותי.
יצא וישבתי מולו בסעודת השבת, ידיו לא הפסיקו לגעת ולשחק בדברים, פעם היתה זאת מפת הקטיפה שהאור והצל בה נותנים מקום ליצירה, פעם זה סכין המקיש על צלחת וכוס ושולחן בנסיון לבחון הצלילים. פעם המפית ופעם הבקבוק, העיקר שהיד זזה.
בכלל רוב הזמן הוא שותק, העיניים בוחנות, זזות, אינן מפספסות דבר, מדברות את מה שפיו לא מוציא.
ולמרות התזזיתיות ההיא, הוא מקרין שקט. עולמו הפנימי כמו שלם והעולם החיצוני אינו מעינו.
הייתי עדה לאיש ששאלו "ומה אתה עושה פה?"
"הגעתי לאזור, הכרתי בחורה מקומית, הבאתי לה ילד ועכשיו הוא גר עם אמא שלו. רחוק. אני פה כבר שלוש שנים, הוא מגיע לבקר מידי פעם." כלאחר יד הוא אמר את המילים הללו. כאילו אין חדש בבן מלך המסתובב כך עם בחורות מהרחוב.
דביר אוהב לעלות לגג, לשבת על הקצה, להסתכל לשמים, או לים, או לאנשים קטנים ברחוב ולהוציא אוויר עכור.
אתמול יצאנו כולם למזח לראות שקיעה. רוח שרקנית נשבה, הוא עמד נגדה זקוף גו והיא העיפה שערו אחור, השמש צבעה הכל זהב. אז הוא הסתובב לאחור והלך משם,
קר לו.
וזה סיפור של נסיך אבוד, אשר המון ומלכות משמשים בו בערבוביה.
נסיך שאימץ הנהגות עולם אך דמו שונה משל אחרים, לעולם לא יוכל להטמע באמת.

 

וכשהייתי בן שלוש עשרה

לא רציתי לדבר עם האיש הזקן

גם לא רציתי להתנדב עם האיש המסכן

לא רציתי לראות את זיו פניו של הרב

או ללמוד דרך ארץ מאיזה איש עניו

 

כשהייתי בן שלושים ושלוש

בחרתי לא להתחרט על שפגשתי את הסבא

גם לא התחרטתי על מראה הפרצוף הכבוי

שמחתי על המפגש עם הרב האצילי ארוך הזקן

וכמעט שידעתי כיצד לתקן המידות ולקדשן

 

וכשאהיה בן שמונים ושלוש

ואין מי שיכריח

מעניין יהיה לדעת 

את מי ארצה לפגוש?

ריקבון

טורחת לומר לי ומתרוננת

ירוקת פושה ביומי

ועיניי קרועות בזעזוע

מהול בצהלה

אין שמחה

כיאוש וחידלון

במקום בו אפסה תקווה

קניתי לי חופש חייתי

אין דין ואין דיין

במקום בו שולט התוהו

הזמן אינו אזוק עוד

אין בו יוקר

וכמו היאוש המפכה

על הארץ הוא נשפך

כמים, באין מפריע

מכסה כל עלעל מחציף פניו

ועל כל סדק באדמתי הצחיחה

מחדדת סכין

הירוקת מקדמת פני בנעימים

איך לא אשיב לה לטיפה

שמירה חבוקה

משקה אותה בדמעות יאוש

וליבי הנוגה מתרחב

רחבות שלא חשתי מזה שנים

בעולם התהלך אדם, אדם שאוהב לו
אוהב לו אנשים, אוהב לו עצים אוהב לו פירות
אוהב לו פרחים ועלים ונופים
אוהב לו גם יאוש ואכזבה ואפילו ריח של פרות
וגם במדבריות החמים והשיממון, עדיין אהב לו.

הוא היה פשוט אדם שאוהב לו
היו שאמרו שהוא עצוב
היו שחשבו אותו למתגעגע
אבל האמת היא שהוא פשוט אהב לו
כל חלקיק בעולם הפך לאהוב ונוגע

הוא אהב את הכל
בלעדי כלום הוא לא היה יכול
לוותר על דבר הוא לא היה מוכן
הוא הכין בתוך ליבו לכל פרט משכן

אך העולם לא רצה בקירבתו
ואף חלקים רבים שנאו אותו
הם רצו אהבה בלעדית יחודית
הם לא הרגישו שהיא אמתית ופנימית
הם קינאו ולא האמינו שאוהב רק אותם
ושבאמת באמת אוהב אותם.
ולכן אוהב לו
אהב את כולם
אבל אף אחד לא אהב אותו
והוא נשאר מיותם
וחולם לו חלום
שברבות הימים
ימצא לו אוהב
שאוהב לו
שיאהב אותו בחזרה
לפחות כמו שהוא אוהב אותו,
כמו שהוא אוהב לו.

 

הנסיעה עברה חלק. היה אמנם את הקטע הזה שצריך להחליף רכבת בתוך חמש דקות (רשמית; בפועל נשארו שלוש וחצי), ואני כולי חדור מטרה, רץ באמוק לרציף שנראה לרגע מעבר לגדר (זה באמת מפחיד, רכבת שעלולה לברוח לך ואתה מרגיש חסר אונים למול המפלצת הארוכה הבטוחה בעצמה כל כך). אבל הספקתי לעלות עליה בזמן והתיישבתי, להרגע ולחדש נשימה. בירידה, התחנה הומה אדם, מבלבלת. אבל מה אכפת לי. באתי בראש כזה שמסתדר ולא נבהל. וכי ממה כבר נשאר לי להבהל בעולם הזה?

הפעם אני במרכז של המרכז, באמצע כל הרעש והבלגן. יש הרבה אור (והרבה חושך), העין רוצה לשבוע המון, אבל יש לי מטרה ואני מתמקד בה. ועדיף שכך. אין לי זמן, כי היום זה היום הראשון, ומרגישים קצת את ההתרגשות באוויר (תכלס האוויר ממש מגעיל פה; הכל בדמיון שלי). אמנם זו לא הפעם הראשונה שאני דורך כאן, אבל הפעם זה על אמת.

נשימה. איך אני מרגיש עכשיו? תמיד חשבתי שבפחד גבהים מרגישים שהלב צונח ביחד איתך למטה. מסתבר שהוא גם יכול לצנוח למעלה (קשה להרים את הראש ולמצוא איפה נגמר המגדל הזה, וכמעט בא לי להקיא). הקרקע מתחתי יציבה אבל השמים לא (אין גבול לשאיפה למעלה, כך אומרים). וזה ממש מפחיד. מילולית.

בכל אופן, התחלה היא דבר חיובי. חוויה חדשה, יוצרת. הולדה של תנועה שהסתתרה בנפש, פותחת צוהר לחיים מלאים יותר ממה שהיו עד היום. לוקח את התובנה הזאת איתי, מתמלא בחיוב (ובחיוך) וצועד פנימה.

ב"ה זה יום יפה (אולי אם לא הייתה כל התנועה פה הייתי יכול לשמוע את שירת הציפורים מעליי). מותר לי להתרגש. ראשוניות לא נמשכת לנצח אז כדאי לנצל ממנה כמה שיותר…

הכל מסתדר (וצבוע בצבעים יפים), החששות נעלמים (המזגן חמים ומרדים את הפחדים), המצב רוח טוב. והכי חשוב שפגשתי אנשים נעימים. או שמא חולם; חלומות נעימים?

הולך להיות מוצלח!

 

 

היום הראשון שלי בעבודה.

הכרובים שלי
אחד לשני'ה ושני'ה לאחד

מרטו את כנפי'הם


שני'ה לראשון וראשון לשני'ה



כי לא למדו איך לעוף ביחד


כי לא למדו את מזבח הפנים
כי נשארו שבורים על מזבח החיצון

כי נשארו קבורים בצד
בצידי הארון
פני'הם אל הקירות

כי לא למדו יופי'ה של שתיקה
כי לא האמינו בדיבור של אמת


ועכשיו,
עכשיו הם אינם יכולים לעוף
לא ביחד
ולא לחוד
(פעם ידעו גם לעוף פה בארץ)


הכרובים שלי
הסירו מעלי'הם פני ילד
ולבשו מעטה הדחקה

כי חששו מטבעם
כי חששו מהשתיקה

כי טבעו בים של עולם
בעולם של ים
במים רבים

כי כשהסתכלו על השמש
עצמו עיניים
במקום לראות איך
וכמה שהיא מאירה



ועכשיו,
עכשיו לצחוק הם כבר לא יודעים
רק להיבלע

להסתתר בנשמה
להבליע איזה חיוך של נחמה





אבל,
בלב שלם,
כולי מלא אמונה


כי באמת
בפנים
הכרובים שלי רק ניסו
לשמוע בקולך

באמת
רק רצו

לעבוד
אותך
עבודה תמימה

ובלב
הם רק התקרבו, הכרובים
הקרובים


וכולי תקווה
ותפילה
ואמונה

שעד אשר תבוא הכפרה הבאה

ונכנס איתך
א-ליך
אל הקודש פנימה


ילמדו שני כרוביי
את טל התחי'ה

וכשנרים פנינו
אל עומק אהבתך


נראה
על הארון

ביחד
מסוככים
על לוחותיך



ישרים ואהובים
חזקים ועדינים
טהורים ותמימים

ניצבים שם שלמים
פנים אל פנים




בלב אחד שלם



נראה

את שני הכרובים






(באמת באמת מאמין
וי'הי'ה כל כרוב מי שי'הי'ה
וי'הי'ה כל תמים באשר הוא

מי שנכון לנו להיות)