פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 82)

הַשְּׁבִיל אֶל הַקִּינָה מִתְהַלֵּךְ בְּעִצְּבוֹנוֹ;
עוֹד קַדִּישׁ נוֹלָד אֶל שְׁכוֹל הַמִּשְׁפָּחוֹת,
עוֹד צְרָחָה נִבְקַעַת, נֶאְלֶמֶת דּוּמִיָּה,
יֵשׁ פֶּרֶץ וְיוֹצֵאת, וּצְוָחָה בִּרְחוֹבוֹת

מִתְקַבְּצִים הָעֲנָנִים עַל בּוֹר פָּתוּחַ,
שָׁלוֹשׁ שְׁקִיעוֹת קוֹדְמוֹת לַאֲחוֹתָן;
שַׁבָּת בְּשִׂמְלָתָהּ יוֹרֶדֶת -
חַמָּה דּוֹבֶרֶת אֶת שְׂפָתָן

נִגּוּן שַׁבָּת בְּיַד יָגוֹן אוֹחֵז,
בִּכְיֵנוּ גּוֹבֵר עַל קוֹל מַיִם רַבִּים
עֵת אֶת אָבִיו מְכַסֶּה יֶלֶד
וְעוֹטְפוֹ בִּשְׂמִיכַת רְגָבִים

הוֹלְכוֹת קַרְנֵי חַמָּה מֵעַל תַּכְרִיךְ לָבָן,
נָסוֹת מִפְּנֵי "אִישִׁי! אִישִׁי...";
רַעְיָה קְרוּעָה רוֹעֶדֶת
מוּל מִסְפֵּד שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי.



ײַײַײַײַײַײַ

לזכרם של יהונתן חבקוק, אורן בן יפתח ובועז גול הי"ד.

שלושה אבות
שלוש הלוויות
שלוש אלמנות
שישה הורים
שישה עשר יתומים
עשרות עולמות שחרבו
אינסופי חלומות שנגדעו
ועם ישראל אחד 
שמתאחד בתפילות
ומחזק אחד את השני
למען שלושת האבות  
יהונתן חבקוק הי"ד, 
בועז גול הי"ד,
ואורן בן יפתח הי"ד
ושלושת הפצועים 
שטרם השתחררו
מבית החולים
שנרצחו ונפגעו 
ע"י בני עוולה 
ימח שמם וזכרם
בדם קר
במוצאי יום העצמאות התשפ"ב

תתרחק . תתקרב. תתרחק
הסכין. החום
הוא מאיים, ואוהב
טבעת חנק, אך רגוע.
אין קרוב.
העלם. נעלם.

כמה כמה.

"קדושת השבת יש שנים בכחה:
האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם בעצם קדושת היום למעלה מכל עניני חול ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה.
חוץ מזה, היא ממשכת ג"כ את כח כל ימי המעשה עם כל חילונותם ושפלותם, שע"י שהם נזכרים בקדושת השבת הנם מתרוממים".
(עין אי"ה על שבת ב רע"ח)

חיכיתי לך
כל יום חשבתי עלייך
כל רגע
חיכיתי ליום הזה

יש כבר
קדושה באוויר
רוגע
שלווה

מחכה
לקבלת שבת
לשמחה
לקדושה

שבת יקרה ♡

איזה כיף שהגעת
תבואי גם שבוע הבא
בבקשה

''הנה מוטלות גופותינו הוא שיר שכתב המשורר הישראלי חיים גורי למחרת נפילת חבריו ממחלקת הל"ה בינואר 1948. השיר, המעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל, היה גורם מרכזי שתרם להפיכת הל"ה לאחד המיתוסים המכוננים של מלחמת העצמאות, והיה לאחד מנכסי צאן הברזל של תרבות השכול הישראלית.''
(ויקי)

את רשאית 

ומותר לך 

ואפילו מצווה

 

להיות מאושרת

שמחה

ליהנות 

מהחיים ומהכל

 

לא צריכה להיות קרבן

לא קדושה מעונה

וגם לא 

לעשות חסד מעל לכוחותייך

הגופניים

הנפשיים

או סתם איך שמרגיש לך

 

רשאית 

רשאית 

רשאית 

 

מותר לך 

מותר לך 

מותר לך

 

פתחי פיך בשיר

בצחוק

פתחי במחול

האזיני לשירת הצפורים

הביטי על לבלוב העלים והפרחים

הרגישי את האוויר נושב בעורפך ובגבך

קחי נשימה 

עמוקה או לא

 

ופרצי אל העולם בשמחה ובבטחון

אהובה 

אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ
בִּנְמוּכַת הַקּוֹמָה,
בַּדַּלָּה, בַּשְּׁפוּפָה,
בַּבָּנָאלִית;
חֲלוּלָה שֶׁכָּזוֹ,
מֻפְרַעַת,
גַּסָּה כְּמוֹ
נַעַל אוֹסְטְרָלִית.

אֲנִי רוֹצֶה בַּיְשָׁנִית,
סְעָרָה אַדְמוֹנִית,
רֹאשָׁהּ עָנָן בַּשָּׁמַיִם;
נָאוָה,
עֲדִינָה,
לֵב אֶל נֶפֶשׁ, קְדֻשָּׁה,
בְּקִצּוּר
אֲנִי רוֹצֶה אַהֲבָה.

מעבר כזה חד ומהיר;

מחליפים כולם לבגדים לבנים

ומכניסים את הפלאפל לסיר.

 

יום אחד הוא יום די עצוב,

של מה שהיה ושוב לא יהיה;

זוכרים בו את הבית שעדיין חרוב

זהו יום מחשבות לבדד, יום נוגה.

 

היום השני הוא כבר יום חגיגה,

על מה שהתחיל להיבנות;

יום שמחת האומה על כל מה שהשיגה,

למרות כל מה שנרצה לשנות.

 

בלי רווח בכלל, בלי שום זמן לעכל

מפסיק הראשון בפתאום, מעין 'בום!';

לשני נכנסים לא כל כך בנקל,

בכלל בלי הפסקה, ממש כלום.

 

מהבגדים השחורים של האבל,

בשמן ששון הכל מושחים;

מותחים מהר וחזק את החבל,

מניפים את הדגל שמחים.

 

מעבר מהיר וחד,

אני נשאר קצת מסוחרר;

כי אחרי הכאב שלנו יחד

אני עומד ונשאר מהורהר:

 

אם אתמול כאבנו ביחד,

איך היום פתאום אני חוגג לבד?

למה אתמול עצרת איתי בצפירה,

וחלקת כבוד לנופלים;

והיום פתאום משהו קרה,

ואין לנו על מה לדבר, אפילו שתי מילים?

בזיכרון מתעורר
ליבנו
שב לפעום
עינינו
דמעות מוצפות.

מתייחדים ומתאחדים,
כאיש אחד
אוחזים בעקב הדורות
כקטנים
צועדים בעקבותיהם.
בפסיעות גדולי האומה
נפסע אנו פסיעותינו.

בפסיעות האבות והאימהות
המנהיגים הדגולים והמצביאים,
בעקבות אנשי הרוח
רוח התחיה.
עכשיו תורנו לתת הכל
עתה זמננו בסדר הדורות.

מלאי אמון בעצמנו
מלאי אהבה לארצנו
מלאי הערצה לאלוקינו
בוחרים בחיים
ודבקים בהם.

נדרשת הגבורה
ונדרש האומץ,
אך מי כמונו, בני הגאולה
החדורים בכח התשובה,
יודע למסור עצמו למענם.

יוצא אחי ממסגרתו
מקריב משלו לאחר
בחיבוק ומילה
בגוף ובנשמה.

כואבים אנו
מתגעגעים בלי גבול
לאחינו בשרנו
התלויים במסגרת על הקיר.

בחיוך, מתרוממים
עם הכאב והגדלות
נושאים תפילת תקווה,
מלאים באמונה.

 

הָרַבִּי נֶעֱמַד, וְעֵינַיִם עָצַם

רָאִיתִי הַדְּמָעוֹת רָאִיתִי הַכֹּל

יוֹם זִכָּרוֹן רִאשׁוֹן מֵאָז רֶצַח בְּנוֹ

וְתַחַת שְׂפָמוֹ שְׂפָתָיו נָעוּ בְּלִי קוֹל

 

עָמַדְתִּי לְיַד הָרַבִּי בְּהֶצְנֵעַ

מָה אֲנִי מֵבִין בְּצַדִּיקִים? מָה בִּשְּׁכוֹל?

אַךְ שָׁמַעְתִּי אֶת הַצִּבּוּר תְּמֵהָה

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֵעַזְתִּי לִשְׁאֹל

 

עַל מָה הָרַבִּי הִתְפַּלֵּל אָז, בְּלַחַשׁ?

עַל צַעַר הַשְּׁכִינָה? תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה?

בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ? בְּנִיַּת הַמִּקְדָּשׁ?

וְעָנָה לִי הָרַבִּי בְּקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה:

 

"הַלְּוַאי,

אַךְ לֹא לָזֶה הִתְפַּלַּלְתִּי כִּי אִם-

הַתְּפִלָּה הָרְגִילָה מֵאָז הַגָּלוּת:

שֶׁרַק לֹא נָמוּת עוֹד, רִבּוֹן עוֹלָמִים,

רַק שֶׁנַפְסִיק כְּבָר לָמוּת"