פורום חשבתם שיהיה טוב?! (עמוד 34)

@חדשכאן
@חיים של

אתם לא יכולים להתפרע איפה שאתם רוצים!!
לתייג אותי לשדך אותי ולהביע אי אמון בהרגלי הכושר שלי
הבנתם שני מחוצפים???

מקווה שזו היתה הפעם האחרונה,
נה.

יש מצב שלנצח
אני לא אוהבת את זה אבל אין לי כוח לכלום

זה אומר שאני מתרגל הרבה?

בס"ד

‏טריגר

שנה שעברה באחד מהרגעים היותר מאושרים של החיים שלי נזכרתי לראשונה במה שקרה לי. הייתי מאורסת למר בחור אחרי חמש שנים של זוגיות וישבנו יחד והיה לי כל כך טוב עד שפתאום היה לי הבזק זיכרון. המילים הבזק זיכרון מטעות קצת, זה נשמע כאילו ראיתי מראה, אבל האמת היא שזכרתי תחושה.
‏זכרתי ברכיים כואבות על אספלט רטוב והכי גרוע, זכרתי משהו בפה שלי. נבהלתי בטירוף העיניים שלי נפערו ולכמה רגעים פשוט ישבתי ככה, המומה. מר בחור שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שזה כנראה כלום אבל אני זוכרת משהו בפה שלי. כשעבר הזמן ונרגעתי מהשוק הראשוני הבנתי שזה רחוק מלהיות כלום.
‏לאט לאט נזכרתי בעוד פרטים, בזה שהם היו שניים, בחולצות תנועה שלהם, בזה שהם צחקו, בזה שהם אנסו אותי.
זה היה נוראי, מתקופה מאושרת עברתי לתקופה מסוייטת. נכנסתי לדיכאון והייתי עמוסת חרדה. התחלתי לקבל פלאשבקים ולהרגיש אותם על הגוף שלי וכל זה תוך כדי מדידת שמלות כלה והתרוצצות בין אולמות.
‏הרגשתי רדופה ומבוהלת ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד הייתי אמורה להיות מאושרת ומר בחור סידר לנו את הבית אבל אני הייתי מוצפת לחלוטין. עשיתי הכשרה מעשית באלימות במשפחה והרגשתי שכל יום אני מתכווצת. הייתי אובדנית בטירוף וההורים שלי נאלצו לעשות משמרות בלילות כדי שלא אתאבד.
‏במקביל לכל זה הרגשתי איך האמונה שלי בה' מחליקה לי בין האצבעות, איך אפשר להאמין שיש אל רחמן אחרי שהרגשתי עם הגוף שלי את האכזריות הזאת. הבטחתי למר בחור שנבנה יחד בית דתי וחששתי שזאת הבטחה שאני כבר לא יכולה לעמוד מאחוריה. לאט לאט איבדתי עוד ועוד פיסות מהחיים שלי ומהשליטה.
‏בתוך כל הכאוס הזה הרגשתי שגם ללמוד עבודה סוציאלית זה יותר מידי. חשבתי להפסיק. הייתי רגע לפני הסיום, בשנה האחרונה של תואר שהיו בו לא מעט רגעים קשים. עזבתי את העבודה מעשית אחרי פגישה בה הפסיכיאטרית הביאה לי הפניה למיון פסיכיאטרי. אבל הלימודים נשארו שם, תקועים לי כמו עצם בגרון.
‏מר בחור היה שם ועודד אותי להמשיך, לוותר על כמה מבחנים ולהוסיף עוד שנת לימודים. אני לא הייתי בטוחה, לא חשבתי שאוכל לטפל יותר באנשים. הייתי שבורה מידי, כלי למימוש פנטזיות אפלות של שני בחורים שעוד העזו לקרוא לי זונה כשאנסו אותי. הוא התעקש עלי, ואני המשכתי למרות הכל.
‏השבוע סיימתי את הלימודים אחרי שנה סופר משמעותית בה טיפלתי בנוער והנחתי קבוצה. בין כל הפלאשבקים והתחושות הקשות טיפלתי בנערה שעברה טראומה. עשיתי את זה. אני ניצחתי. הם שברו אותי לחלוטין אבל אני הצלחתי להפוך למישהי שעוזרת לאנשים לאחות את השברים שלהם.
היום אני מרגישה תקווה שלמרות ששרדתי אונס יש לי עתיד. וזה לא עתיד שקיבלתי בקלות, אני עשיתי את זה. אני מצאתי את הכוחות להמשיך מתוך המקום האפל הזה. זה אפשרי לחיות אחרי אונס. וזה מרגש אותי.

עד כאן שירה חופרת
אני הייתי אני אתם הייתם אתם

זה נורא לא נעים אחרי השמש!!

הולכים לישון ומשאירים אותו ככה?

שום כוח
ולמה לעזאזל הגבתי לחבורת רשעים האלה?

אנחנו באמצע

ובשניהם היה מישהו סכיזופרניה (לא, לא הפרעת זהות דיסוציאטיבית) וזה היה עגמומי ולא נעים במיוחד

אני לא יכולה עם הלחץ הזה של הלימודים, בשביל מה, בשביל מה

למה צריך תואר פשוט עדיף לגור בצפון ולתפעל צימרים

אוף אני צריכה לשרוד... יש לי בדיוק עוד חודש וחצי בעבודה הזאת (לא מלצרות) עם האנשים הקשים האלה שאני נהיית כמוהם למרות שאני משתדלת שלא...
אני יודעת, יש בהם גם טוב ויש להם הרבה ניסיון אבל הם נוראים ביחסי אנוש
ואני גם נהיית לא נחמדה בכלל, זה לא יפה
בלי לשים לב אני הופכת להיות גסת רוח כזאת
אבל עכשיו אני שמה לב... אז לפחות עם אנשים אחרים אני אשתדל.....
יאללה יהיה טוב
חוץ מזה אולי עדיף אותם מאשר אנשים נוטפים נחמדות צבועה.

אחותי לומדת בבית ספר קירוב שמיועד לאוכלוסיה לא חרדית אבל הצוות חרדי וההשקפה חרדית (גמאני למדתי שם אבל פעם הוא היה יותר פתוח, לאט לאט הם יותר נהיים בית ספר עם מאפיינים חרדים...)
אז מסתבר שלבנות כיתה ז'-ח' יש מבצע "נבחרת" כזה, שמי ששמה גרביים מקבלת על כל יום שקל ובסוף השנה כל אחת מקבלת גיפט קארד לפי הימים שהיא הלכה עם גרביים...
היא סיפרה לי אתמול והייתי בשוק!

הבית ספר הזה נהיה יותר ויותר הזוי... אבל הוא בית ספר טוב מבחינה לימודית וחינוכית
אהבתי אותו

שאני אוהבת את ה' אבל לא מרגישה שזה מחייב אותי לקיים מצוות?

כאילו התורה מאוד כן ולא כזה, אבל אין קשר קרוב ביני לבין ה'...
(פעם היה אבל זה נעלם)

יוצאת מהעבודה.
רואה שחסר אויר בגלגל.
קופצת לתחנת דלק, המכונה שם חסומה עם איזו משאית חונה.
ממשיכה לתחנה הבאה.
ממלאה דלק. ניגש אלי בחור ומבקש כמה שקלים לדלק.
אינלי כסף מזומן עלי (יש לי באוטו אבל נזכרתי בזה רק אחרי שהוא כבר המשיך).
ניגשת למכונה של המילוי אויר, היא לא פעילה ורק הוציאה לי אויר מהגלגל הרכב עכשיו נמוך ואינמצב לנסוע איתו תירידות של ירושלים.
נעמדת חסרת אונים בתחנה ומי ניגש אלי אם לא הבחור מהכמה שקלים.. אני מתייעצת איתו אם אפשר לנסוע ככה והוא לא ממליץ.
מנסה להתקשר לידידים, לא מצליחה להוציא אליהם שיחה וגם האפליקציה שלהם לא תקינה.
מיואשתתתתתתת
ניגש אלי הבחור מהשקלים, ואומר לי שגם לו יש פנצר, הוא קנה קצף כזה למילוי שאני אלך לקנות גם והוא יעזור לי למלא.
טוב... נכנסת לחנות ומגלה שזה היה האחרון
הבחור ברוב טובו, ממלא לי משלו, ואני נוסעת הביתה.
מגיעה לפנצריה כאן והוא טוען שאין שום דבר...
אולי היה חור קטן שהקצף סתם.

מקווה ששאר היום יהיה מושלם באמת.

וזה קיבל 9 לייקים עד עכשיו

השבוע היה טוב
לא הרגשתי בודדה בניגוד לשבוע שעבר
והוא פגש מישהו שלמד איתו ביסודי והם דווקא היו די חברים
זה היה רגע(הנה זה מגיע) מתוק ברמות
ויום ראשון הבר מצווה ואני אלך ואז כבר נראה מה יהיה

אחרי 2 פחיות בלו ומלא קוראסונים

 

סימן זיהוי לזה שהתחלתי לשים על זה שאני בתקופת מבחנים וללמוד אליהם

מה שכמובן דורש אספקת אוכל בלתי נדלית

 

וואו שאכלתי היום כמו שלא אכלתי כבר חודשיים