פורום ארץ מולדת (עמוד 197)

החנות בר כל ברחוב מנחם משיב מעסיקה מלא ערבים (זה חנות קטנה ומעסיקה 5 ערבים)

בס"ד

רוב אנשים כמו שמעו אבל למי שעוד לא שמע סגרו את האתר שבו היה הסרט המלחמה הבאה ועכשיו אין אפשרות לראות שם סרטים לכן אין אפשרות לראות כרגע את הסרט "המלחמה הבאה" אז מי שיש לו את הסרט עם המחשב או יודע על קישור אחר שבו אפשר לראות את הסרט נשמח כולנו שיעלה אותו..שבוע טוב.

להגיע?

חשוב מאוד פרטים באישי

שנואי אויבי הם ידידי,יש מישהו שמשכנע סוף סוף שנערי הגבעות הם משהו חיובי.

נתיב הכסף של הימין || כך מממנים בנייה מחדש של מאחזים בלתי חוקיים שנהרסו

חבר לשעבר במחתרת היהודית, שהורשע ברצח, מתרים כסף לעמותה הפועלת למען מטרה זו; תרומה לעמותה אחרת הפועלת בעניין מזכה בהטבות מס

אורי בלאו 27.01.2012 20:46 30

לפני כשבועיים פונה מיושביו המאחז מצפה אביחי (גבעה 18) ליד חברון ונהרסו עשרת המבנים שבו, שמתוכם תשעה היו מאוכלסים. פינוי המאחז, שהוקם ב-2007 לזכר אביחי לוי שנרצח בפיגוע ירי, וכבר נהרס בעבר פעמים אחדות, עבר בשקט יחסי. אחת מתושבות מצפה אביחי היא מרים פליישמן, בת 37, שהתגוררה במקום עם בעלה ושבעת ילדיהם. לאחר הפינוי סיפרה לאתר Ynet כי המפנים באו באמצע הלילה ונהגו בברוטליות. "זאת היתה בגידה גדולה בעם ישראל, בתורת ישראל ובארץ ישראל, אבל זה לא יעזור להם", אמרה. "אנחנו נבנה מחדש, משפחות נוספות יצטרפו, היישוב יגדל ויתחזק".

ואכן, להצהרות של פליישמן יש כיסוי. בימים שלאחר הפינוי יצאו אנשי עמותת "הרחיבי מקום אהלך" במסע פרסום באינטרנט לגיוס כסף לבנייתו מחדש של המאחז. לפניות בנוגע לתרומה פורסם מספר הטלפון של פליישמן עצמה. פליישמן, שהיא "רכזת הפעילות" של העמותה ומורשת חתימה, הסבירה בשיחה עם תורמת פוטנציאלית למצפה אביחי ש"הכסף כולו עובר בשלמותו לטובת בנייה מחדש של הגבעה, של הקנייה של העצים וכל החומר שאיתו בונים מחדש".

העמותה "הרחיבי מקום אהלך" עובדת גם עם נזקקים?

"לא. אנחנו עובדים עם אנשי הגבעות וברכישה של קרקעות ובתים מערבים... בכל מקרה, תרשמו שזה יהיה עבור מצפה אביחי, כי אנחנו עושים לכמה גבעות במקביל, שנדע בדיוק לאן לקחת את הכסף".

לא היתה זו ההתרמה הראשונה של העמותה למטרה דומה. לאחר הפינויים של המאחז מעוז אסתר שליד ההתנחלות כוכב השחר, במאי 2009 ובינואר 2010, פורסמו באתרים שונים קריאות לתרום לבנייתו מחדש. "בחסדי ה' אנו זוכים להמשך הבנייה של מעוז אסתר ולהרחבת המקום - אך זו כרוכה בעלויות כספיות גבוהות מאוד - שאין בידינו לעמוד בהם לבד. על מנת להמשיך ולפתח את המקום, ולעזור למשפחות לבנות את ביתם מחדש - אנו זקוקים לעזרתכם", נכתב ב"פורום ארץ מולדת" של ערוץ 7. "לתרומות ניתן לשלוח צ'ק לפקודת 'עמותת הרחיבי מקום אהלך' לכתובת: מעוז אסתר, כוכב השחר".

הדו"ח הכספי האחרון של "הרחיבי מקום אהלך" מעיד שהקריאות לתרומה נושאות פרי. על פי הדו"ח, ב-2010 התקבלו בעמותה תרומות בסך 857 אלף שקל, לעומת 72 אלף שקל בלבד בשנה הקודמת. החוק מחייב עמותה לדווח על שמות תורמים שתרמו יותר מ-20 אלף שקל; בדו"ח שהגישה "הרחיבי מקום אהלך" לא מצוין שמו של שום תורם. בסעיף "עלות הפעילות", 835 אלף שקל, הוגדרה פעילות העמותה במילים "אחזקה, טיפוח ואיתור אתרי מורשת ואחרות".

על הדו"ח הזה חתומים שני חברי ועד העמותה: רות היזמי, רכזת הגנים של המועצה המקומית קריית ארבע; ועוזיהו שרבף, לשעבר חבר המחתרת היהודית, שהורשע ברצח ונידון למאסר עולם על חלקו בהתקפת הטרור על המכללה האיסלאמית בחברון, שבה נהרגו שלושה ונפצעו 30 (עונשו נקצב על ידי הנשיא אז, חיים הרצוג, והוא שוחרר אחרי שריצה כשבע שנות מאסר). שרבף עומד היום בראש הכולל "שלהבת תחיית הארץ" בחברון, המופעל גם הוא על ידי עמותה (שבשנת 2010 קיבלה תרומות בסך יותר מ-700 אלף שקל). שניים מחברי העמותה הרשומים הם איתן פליישמן, בעלה של מרים, ובניה ויינברגר, ממקימי "הרחיבי מקום אהלך".

עמותת "הרחיבי מקום אהלך" נרשמה בנובמבר 2007. מטרותיה העיקריות, כפי שדיווחה לרשם העמותות, הן "חיזוק הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל בהיבט החינוכי, תורני ודתי (תורת ישראל) וכן איתור, אחזקה וטיפוח אתרי מורשת וסיוע למשפחות נזקקות ונצרכים". בפועל עוסקת העמותה גם בגיוס כסף לשיקום מאחזים שנהרסו על ידי המדינה.

עמותת "הרחיבי", כפי שקוראים לה פעיליה בקיצור, אינה היחידה המתרימה כסף עבור המאחזים. בהמשך השיחה של פליישמן עם התורמת הפוטנציאלית, הוזכר שמו של גוף נוסף הפועל למען אותה מטרה. זה קרה לאחר שפליישמן שאלה את התורמת אם היא זקוקה לקבלה שתאפשר לה לקבל זיכוי ממס הכנסה עבור תרומתה. "אם את רוצה קבלה לצורכי מס", הסבירה, "אז (תעבירי) לחשבון שנקרא 'אנחנו על המפה'".

זו אותה עמותה?

"זה שתי עמותות נפרדות, רק ששם יש לנו אישור ופה אין לנו אישור. אותן מטרות. זה כאילו קופה אחת בעצם".

העמותה "אנחנו על המפה", שפליישמן רשומה כמנהלת חשבונות שלה, נוסדה ב-1999 כשמטרותיה הן "פעילות חינוך, תרבות, ספורט ודת להכרת הארץ וחיזוק הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל על ידי אהדה ציבורית, פרסום, הסברה, כנסים, ימי עיון, טיולים, טיפוח אתרי מורשת וכדומה". על פי הדו"ח הכספי האחרון של העמותה, המתייחס לשנת 2010, היא קיבלה תרומות בסך 110 אלף שקל, ששימשו, על פי הצהרת העמותה, לפעילות באתרי מורשת, כנסים וימי עיון וכן לפרסום וחומרי הסברה.

פליישמן סירבה לשוחח עם "הארץ". שרבף לא השיב על הפניות אליו ואילו היזמי אמרה: "עדיף שאני לא אדבר איתך". ממס הכנסה נמסר בתגובה: "על פי הכללים הנהוגים למתן אישור תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה, פעילותו של מוסד ציבורי המחזיק באישור לפי סעיף זה תהיה בהתאם לחוקי מדינת ישראל, ולמטרות ציבוריות מוכרות, המנויות בחוק. זאת ועוד, חל איסור על מוסד ציבורי לתמוך בגוף אחר אם אין לו אישור לפי סעיף 46 לפקודה".

דובר משרד המשפטים מוסר בתגובה: "בבדיקת תיקי שתי העמותות - 'הרחיבי מקום אהלך' ו'אנחנו על המפה' - לא נמצא כי הוגשו תלונות בעניינים המוזכרים בפנייה או אחרים. שתי העמותות עמדו בדרישות המינהליות על פי חוק העמותות בכל הנוגע להגשת דו"חות, הודעות ופרוטוקולים, ובהתאמה קיבלו אישור ניהול תקין לשנת 2012".*

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/232547

עלו לשם כוחות

קטע מתוך הרכבת התחתית של צרפת

קראתי השבת את המגזין של עולם קטן, והיה שם כתבה על נוער הגבעות.

אני מאוד רוצה להיות שותפה, ולעזור כמה שיותר בהצלת המדינה שלנו. 

בכתבה היה קטע שכתוב בו שבנות לא גרות בגבעות בכלל אלא רק ב"גבעה של אברי" זה נכון? ואם כן, איך בנות יכולות להיות שותפות?

את ציפי??? מכל האנשים?.הבריונים "הגיבורים הגדולים" האלה התעמרו בספתא היקרה והצדיקה הזו,למה?כי היא גרה בחברון?

זוועעעה.

דדדייייי ,

הגיע הזמן להוריד להם את החיוך מהפנים.

שוב זעם מוסלמי בלתי נשלט. תגובות חריפות לסרטון מתיחה נסתרת ששודר בקנדה, ואשר מציג את מתפללים מוסלמים הכורעים להתפלל במגרש חניה ומונעים את יציאת המכוניות למשך זמן ממושך

מי שיכול להגיע חשוב מאוד

מוקדש באהבה לכל שונאי ה"ציויינים" למיניהם

~~~

הם מדברים על "ציונות". כולם, האוהבים והשונאים. וכמה מבולבלים ונבוכים הם. ציונות הופכת בפיהם ליצירה של אדם בשם הרצל או פינסקר או בירנבאום. לשיטתם, היא מתחילה בסוף המאה התשע עשרה, תוצר של התקופה של לאומנות אירופאית באופן כללי. ומתוך כך, היא הופכת ל"תנועה אימפיריאליסטית", שמסיגה את גבולן של זכויות הערבים שחיו בארץ מקודם. היא הופכת, בסביבות מסוימות, למושא להשמצה בפי אנשים הצועקים: "יהדות אינה ציונות".

חשוב שנתחיל לחשוב בבהירות, ולהבין את העקרונות הבסיסיים. חשוב לזעוק באזני העולם, "שמע עולם, אני ציוני!". מפני שציונות היא יהדות, מפני שלא הרצל הוא זה שיצר את הציונות, אלא הקדוש ברוך הוא.

דע, שאף רגע למשך מאות ואלפי השנים של המוראות, הסבל, הטרגדיה, רצח העם – לא שכח היהודי את ציון. בגיטו בפרנקפורט וברומא; במלאח שבמרוקו ובתימן; בעוני שבשטעטל בפולין וברוסיה; במצוקה ובהשפלה שבצרפת ובגרמניה; בחוסר הבטחון ובאימה התמידיים שבגלות שאחזה בגופו ושאפה לכבות את נשמתו; בארצות הזרות המקוללות שבהן הוא נדד לבלי קץ ושבהן היה זר מקולל ומבוזה; בפזורה שהושלך אליה מתוך קיום אזהרתו של הכל-יכול – בכל אלה, כשהשכים כל בוקר לקראת יום חסר וודאות, התעטף בטלית ובתפילין ופנה לירושלים. לא למכה או לג'דה או לקאהיר או לדמשק או לרומא או למוסקבה. רק לירושלים, רק לציון. אם הוא גר בדרומה, הוא פנה צפונה, לציון. היהודי במערב הטעים את שירו המר-מתוק של רבי יהודה הלוי, "לבי במזרח ואני בסוף מערב" – ופנה למזרח, בעוד שיהודי בסין שבמזרח הרחוק פנה מערבה. וכך היה, שמיליונים, מיליונים של נודדים נמשכו כל בוקר, כל צהרים וכל ערב ע"י איזה מגנט רוחני ענקי, הקרוי "ציון", לאשר את הציונות שלהם ולפנות ולומר יחדו, בשפה העברית האוניברסלית:

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון".

אנשים מוזרים! מאות שנים של טרגדיה לא הצליחו לכבות את אש אמונתם, ואלפי שנות היעדרות מן הארץ לא קיררה את תשוקתם אליה. כאשר ביקשו גשם בתפילתם, היה זה בהתאם לעונות של ציון, כדי שיפרחו היבולים שבארץ הקודש. "ברך עלינו, ה' אלקינו, את השנה הזאת... ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". "האדמה" – מכוון לארץ ישראל. ציון.

תפילותיהם עסקו בלי סוף בנושא השיבה.

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין...".

"תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה', מקבץ נדחי עמו ישראל".

שום אירוע לא חלף בלי איזכור אותה שיבה. שום ארגון מודרני בן ימינו לא היה מצליח להחדיר אותו להט ציוני שהיה חלק אינטגרלי של מבנה אופיו של היהודי. הציונות חילחלה לכל יום של שמחה ולכל עת של עצב.

בכל יום חג, נאספו היהודים בבית הכנסת, ובתפלתו לאלקיו, אמר היהודי את המלים דלהלן:

"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך... ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך... אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והינשא עלינו לעיני כל חי. וקרב פזורינו מבין הגוים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם".

"ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות...". לאנטי-ציונים הערביים, מוסלמים ונוצרים, יש צליינים, וליהודים יש צליינים. המוסלמים הולכים בחאג' שלהם למכה, והנוצרים לרומא, ויש להם סיבה טובה לקרוא לעצמם "מכהאיסטים" או "רומאיסטים". אבל רק מי שמתפלל לזכות לעלות לציון יכול להיקרא "ציוני", ובכינוי הזה הגדירו עצמם היהודים בגלות השחורה, כל ימי חייהם.

פעמיים בשנה, פעם בליל הסדר החגיגי של פסח, כאשר התגשמה הציונות ע"י השחרור הלאומי של היהודים ממצרים, ופעם בסיום תפילת יום כיפור – היהודי נשא את עיניו לשמים ונשא את קולו ברמה וזעק:

"לשנה הבאה בירושלים!" לא ניו יורק, לא פריז, לא ביירות, ולא בגדד. לא מכה ולא שום עיר קדושה בחצי האי ערב. ירושלים. ציון. ציונות שקדמה להרצל באלפי שנים, ציונות שיהודי לא היה צריך להצטרף אליה, מפני שהיא היתה חלק מהותי ממנו מיום היוולדו.

"עוד לא אבדה תקוותנו..." – השיא המרגש של ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. זה יותר מרטוריקה. זה ביטוי מיזערי לעקשנות הניסית שאין כדוגמתה, של עם קשה עורף – קשה עורף בנחישותו לשוב הביתה. "יום אחד נגיע הביתה". זו לא היתה סתם תפלה או בקשה, התבטאות של מעתיר. זה היה הרבה יותר. היה זה אחד מעקרונות אמונתו של עם שהאמין באמונה שלמה בהבטחת אלקי ההיסטוריה ונביאיו:

"ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך... והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה" (דברים ל:ג–ה).

ממעגל החיים של היהודי מעולם לא נעדרה אהבת ציון. היא היתה נוכחת תדיר. כאשר הוא נולד ונימול, ונאמרה ברכת המזון בסעודת המצוה, התינוק היהודי הקטן שמע את המלים: "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים... לבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". הוא כבר היה ציוני.

כשהגיע לגיל הבגרות הרוחנית, הבר-מצוה, הוא קרא את הברכות שלאחר קריאת התורה והטעים:

"רחם על ציון כי היא בית חיינו, ולעלובת נפש תושיע  במהרה בימינו, ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה". הוא היה ציוני יותר תקיף.

כשהוא נשא לאשה את אהובתו, ועמד בפני הרגע המאושר ביותר בחייו, הוא שבר כוס לזכר חורבנה של ציון, כדי להזכיר לעצמו שכל זמן שהוא נשאר בגלות ושציון מצויה בידי זרים, לא יוכל להגיע לשמחה שלמה. וכאשר עמד תחת החופה, שמע את הברכות מצהירות:

"שוש תשיש ותגל העקרה [ציון], בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה.... מהרה ה' אלקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם...". זוג ציוני נוצר.

וכשהוא נפטר – רבים מהנפטרים נקברו עם שקית קטנה של עפר מארץ ישראל. אם הגוי מונע מהיהודי מלהגיע לאדמת ציון, הוא הביא מעט ממנה אל הגלות כדי שהיא תישן עמו עד בוא יום השיבה, שבוודאי יבוא. הוא מת ציוני.

יום זה בוודאי יבוא, שהרי איך ייתכן אחרת? מה היה חשוב לו שה"מציאות" היתה הכנסיה ומסעי הצלב והאינקויזיציה והפוגרומים והאספסוף וההשפלה והעוני והאונס והרצח? זאת לא היתה מציאות אמת; זאת היתה רק תקופה היסטורית חולפת. המציאות היתה שבועתו של הכל-יכול ונביאיו שיבוא יום שבו ציון תושב לקדמותה. המציאות היתה שיבוא יום שישובו הגולים היהודיים מארבע כנפות הארץ. המציאות היתה שיבוא יום שמדינה יהודית תקום מתוך האפר, וילדים יהודים ישחקו בחוצות ירושלים, ויחוגו בה חתונות בששון. המציאות היתה שבני ישראל ישובו הביתה:

"נחמו, נחמו עמי, יאמר אלקיכם...על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה אלקיכם. הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו... כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיהו מ).

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא).

וכך, בעזרת האמונה – אותה אמונה אמיתית שנוצרת ע"י הדבקות בה גם אל מול תקופה שהיא באמת חסרת תקוה – היהודי נשאר ציוני. שהרי בשום רגע בגלות, הרוב הגדול לא ניתק את הקשר, לא צלל את תוך היאוש, לא הפסיק את חברותו בתנועה הציונית העולמית הנצחית.

בכל בוקר, כשהגיע לקריאת שמע הקדושה – "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", הקדים לה היהודי את הקריאה:

"והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".

בכל יום הוא הביט את העולם העוין, השונא, ששאף לבלוע אותו חי, לטרוף אותו ואת בניו. בכל יום הוא הביט אל ה"מציאות" של המספרים והעוצמה והכוח של הגוי, ופנה ללכת אל בית הכנסת, שם נשא את פניו אל ה', ולחש: "עם כל זה, אני מאמין, אני מאמין".

שמע עולם, אני ציוני. מפני שאני יהודי.

ותיראו מה כתוב על הצו...(רמת מגרון...)

מישהו יודע איפה אני יכול למצוא תמונות של גבעות, לא משנה איזה גבעות. אם מישההו יכול להעלות זה מאד יעזור.

תודה!!!

טוב ...ברור שישראלי מתל אביב אומר שהוא ציוני ושמתנחל אומר שהוא ציוני השניים לא חושבים על אותו הדבר

בשביל הזה בתל אביב -פירוש המילה שהוא ציוני זה שהוא שואף למדינה בחזון של הרצל " מקלט ליהודים"

לכן א אפשר להשתמש באותה מילה צריך למצוא מילה שתיהיה אנטיטזה לציונותשל הרצל

לכן צריך להגיד שאתה פשוט יהודי או יותר נכון ישראל.