לצעוק את האמת ללא פחד – יום כיפור
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל לו:כה). ואומר: 'מקווה ישראל ה'' (ירמיהו יז:יג), מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה
.
התפקיד של מקווה הוא לטהר, אך כל הטבילות שבעולם לא יועילו, אם יש שרץ בידו של הטובל. "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'" (יונה א:ג). שואלים חז"ל: "וכי מלפני ה' הוא בורח? והלא כבר נאמר: 'אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח? (תהלים קלט:ז)... אלא, אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ, מקום שאין השכינה נגלית שם" (מכילתא בא, מס' דפסחא, פרשה א).
יונה ברח מפני השכינה, כי לא רצה להוכיח את נינווה. הוא חשש שאם אנשי נינווה ישמעו לתוכחתו ויחזרו בתשובה, ולעומת זאת, ישראל לא ישמעו לתוכחתו, הדבר יבליט את מצבו הירוד של עם ישראל - הגויים חוזרים בתשובה, אך ישראל לא חוזרים בתשובה. אהבת ישראל שבו היא, למעשה, הסיבה לבריחתו תרשישה.
המכילתא ממשיכה: "משל לעבד כהן [עבד של כהן] שברח מרבו, אמר: אלך לי לבית הקברות, מקום שאין רבי יכול לבוא אחרי".
יהודי הגולה כופרים ברצון ה', ונשארים בגלות. הם הקימו שם קהילות, ומקיימים את כל פולחן היהדות, אך לא יועילו להם כל הדתיות וכל המקוואות, כי הם טובלים ושרץ בידם. הם יותר גרועים מאותו עבד שברח לבית הקברות. הם דומים לכהן שנכנס לבית הקברות כדי להוציא את העבד. לא רק שחו"ל נחשב לבית קברות, אלא שלכל יהודי הגולה מובטחת קבורה בחו"ל - ראו מה שאירע בשואה.
עוד מעט מגיע חג הסוכות. הישיבה בסוכה היא המצווה היחידה שאדם נכנס לתוכה, כל כולו. ההפך ממצווה זו, כלומר העברה שאדם נכנס לתוכה כל כולו, היא הישיבה בגלות. אך לעומת מצוות סוכה, העברה של הישיבה בגלות היא אינה שבעה ימים בלבד אלא ממושכת מאד.
נשאלת השאלה: מה היה חטאו של יונה? הרי הוא התכוון ל"מצווה", שלא לבייש את עם ישראל. הוא ידע שהם לא ישמעו לתוכחתו, והוא לא רצה להראות שישראל לא שומעים והגויים שומעים. התשובה היא, שתפקידו של היהודי הוא לגדל את שם ה' בעולם ולקיים את מצוות הבורא כפי שהוא ציווה אותן. אדם שמצוה לעשות מצווה, אך במקום לעשותה, הוא מתחיל לעשות חשבונות ושיקולים, וחושב שהוא יודע טוב יותר, עליו נאמר "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז:טז). זהו החטא של יונה - הוא החליט לחשב את חשבונות הקב"ה.
הגמרא אומרת, שכאשר חזקיהו חלה, בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו שהוא עומד למות, ולא רק מהעולם הזה אלא גם מהעולם הבא. חזקיהו שאל: מדוע עונשי כל כך גדול? ענה לו הנביא: כי לא קיימת מצוות פרו ורבו. חזקיהו ענה לו, שראה בנבואה שיצא ממנו רשע גדול (מנשה), ולכן לא קיים פרייה ורבייה. אמר לו ישעיהו: את החישובים הללו השאר לקב"ה, אתה "אל תהי צדיק יותר מבוראך". עליך לקיים מצוות, ואת התוצאות השאר לקב"ה (ברכות י.).
לפני כמה שנים, היה עומד יהודי בכניסה לירושלים, וצועק "שבת!" בפעם הראשונה שראיתי אותו, חשבתי לעצמי: 'איזה טיפש! מה זה יעזור?' אך לאחר כמה זמן, הבנתי עד כמה יהודי זה גדול. הוא מקיים מצוות "הוכח תוכיח" בלי להתחשב במה שיאמרו עליו, ובלי לעשות חשבון אם יצליח לשכנע או לא, כי זה לא פוטר אותו מהחיוב להוכיח.
אסור להיתפס בחטא של אי-הוכחה. יש אנשים שנמנעים מלהוכיח אחרים בגלל "אהבת ישראל". אבל מי שבאמת אוהב יהודים צריך להוכיחם, כי הוא ירצה להצילם ממה שיקרה להם. "שנאו בשער מוכיח" עמוס ה:י); "נאצו כל תוכחתי" (משלי א:ל). בספר ירמיהו מסופר על נביא השקר, חנניה בן עזור, שסתר את דבריו של ירמיהו הנביא. ירמיהו ניבא שלא רק שכלי המקדש שנלקחו על ידי יהויכין לא יחזרו ארצה, אלא גם מה שנשאר מכלי המקדש עתיד להיגזל. חנניה התייצב בפני ירמיהו והעם והכריז שכל כלי המקדש יחזרו. במקום לגעור בתקיפות בחנניה, ירמיהו אמר: "אמן, כן יעשה ה'" (ירמיהו כ"ח:ו).
ירמיהו ידע שהוא צודק, אך הוא לא הוכיח את חנניה במפורש. ירמיהו פחד לומר את האמת, והכל כדי להחניף לרשע. ירמיהו נענש על זה במיתה, כמו שכתוב בגמרא: "ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לרשע, סוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו, נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו, נופל ביד בן בנו, שנאמר 'ויאמר ירמיה הנביא [לחנניה] אמן כן יעשה ה'', וכתיב 'ויהי הוא בשער בנימין, ושם בעל פקדת ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא' (שם לז:יג)" (סוטה, מא. מכאן אנו רואים שחנופה היא דבר מאוס וגרוע. רבנו בחיי כתב ב"כד הקמח" (ערך חנופה), שהחונף הוא מורד בה'. ברגע שהוא מוכן לוותר על האמת ועל מצוות ה' בגלל פחד מבשר ודם, הוא כופר בה', כי הוא פוחד מהאדם יותר ממה שהוא חושש להמרות את פי ה'. הוא גם כותב שמצווה לפרסם חונף, ואין בכך לשון הרע.
הגמרא מביאה את הסיפור על אגריפס המלך והחכמים. אגריפס היה מלך טוב, שהיטיב מאוד עם העם, אך למעשה היה פסול מלהיות מלך משום שאביו היה גר. גם אם מדובר ביהודי שומר מצוות וצדיק, הוא יכול להיות מלך בישראל רק אם אביו ואמו הם שניהם יהודים מלידה. מסופר שם, שאגריפס קרא בתורה במעמד "הקהל", וכאשר הגיע לפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך", התחיל בוכה. שאלוהו חכמים מדוע הוא בוכה. ענה להם שכתוב שאסור לו למלוך. פייסוהו חכמים: "אחינו אתה, אחינו אתה". וכיוון שהחניפו לו בניגוד למצוות ה', נתחייבו כליה, ומסופר שם, שבאותו היום מתו הרבה מישראל (סוטה מא.).
והיום עושים מעמד "הקהל" עם הנשיא [הרצוג] כאילו הוא "המלך" של ימינו. זהו אותו "חומץ בן יין" שנפגש עם נשיא גרמניה, שבעד מפגשים בין יהודים לערבים, שיוצא בפומבי נגד הרבנות ושהלך לועידת רק"ח. כל זאת כדי להחניף לרשעים שבשלטון, ואין לרבנות אומץ לקום ולומר את האמת.
עלינו לקבל על עצמנו לומר את האמת ורק את האמת, ללא פחד וללא חשש. הפחד היחיד שצריך להיות לנו הוא הפחד שמא לא נעשה את מה שהקב"ה ציווה עלינו. זהו יסוד קבלת עול מלכות שמים.
אסור ליהודי להיות שפל!
"עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה" (תהלים ב:יא). "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהלים ק:ב). עבודת ה' הכיצד, בשמחה או ביראה?
לא במקרה מנהיגי האומה ורועיה היו רועי צאן, כמו משה ודוד. רועה צאן חי בחיק הטבע, מתפעל מנפלאות ה' שבבריאה ומכח ה' שבטבע, ומתוך כך הוא מגיע ליראה ולרעדה ולאמונה. לאחר שמביט בנפלאות ה', מבין הוא עד כמה הוא אפסי לעומת הקב"ה שהוא כל יכול. יש לעבוד את הקב"ה מתוך ידיעה שהאדם הוא שפל ואפסי לעומת ה' יתברך, ולעובדו מיראה.
מצד אחד, יש אנשים שהם שפלים עד כדי הלקאה עצמית, ומצד שני, יש אנשים שהם גאוותנים ושחצנים. שניהם לא טובים. מי ששפל יותר מידי, הרי הוא כבורח מן העולם. בעלי גאווה דוחקים את רגלי השכינה והקב"ה לא יכול לדור במחיצתם. הדרך הנכונה היא להיות מצד אחד שפל, אך מצד שני להרגיש נבחר ונעלה. "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח:ה) - על האדם להרגיש שפל. אך בהמשך נאמר "ותחסרהו מעט מאלקים, וכבוד והדר תעטרהו".
מכאן לומדים שאסור ליהודי להיות יותר מדי שפל, אלא צריך הוא להרגיש נבחר ונעלה מכל האומות. עליו לשמוח ולהרגיש את הכבוד הראוי לו על היותו בן לעם ישראל.
"אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות... ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". כאשר יהודי קם בבוקר, הוא צריך לצאת בריקודים מרוב שמחה על כך שנולד יהודי, ולא זו בלבד, אלא גם זכה לשמור תורה ומצוות, ולא זו בלבד, אלא גם זכה להבין את הרעיון האמיתי של התורה.
יש אנשים שלא מרגישים את השמחה והצורך והזכות להיות יהודי, אלא דווקא מנסים לברוח מזה, ורוצים שיויון ודמוקרטיה. רצונם הוא שהטוב, הרע, הצדיק והרשע ידורו בכפיפה אחת. אך זה נגד תכלית העולם, הבדלה. יש עת לשיויון (בין כל היהודים) ויש עת להבדלה (בין ישראל לעמים). יש עת שלום ויש עת מלחמה. חז"ל אמרו שמי שלא מבדיל במוצאי שבת, לא רואה סימן ברכה לעולם. ומי שמבדיל, ינוחו ברכות על ראשו.
השנה שלפנינו, שנת תשמ"ח, היא שנה חשובה. אנו נמצאים עמוק בתוך אתחלתא דגאולה, ואנו יכולים להביא את הגאולה מהר וללא ייסורין. עם ישראל סבל מספיק ייסורין, ועל כולנו להביא את המשיח. כל אחד ואחד צריך לבנות את עצמו, שיתגדל ויתקדש במעלות התורה והיראה, וכך, במקביל לעבודה העצמית, נוכל לגשת לעבודת הכלל. ויהי רצון שיבוא גואל צדק במהרה בימינו אמן.
מאמר מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד
תפקיד הנביא - גם בימינו!
ביום הכיפורים נהוג לקרוא במנחה כמפטיר את ספר יונה– והקשר הוא התשובה שעשו אנשי נינוה. אך, עד שהגיע יונה לנינוה והוכיחם הוא עבר דרך הכוללת נסיון ולקח עצום לימינו וגם ליום הכיפורים.
בלי שיקולים "מוצדקים"
חז"ל הביאו מספר סוגי נביאים שחייבים מיתה, אחד מהם הוא נביא אמת "הכובש נבואתו". יונה הנביא היה קרוב לבחינה זו, הוא ברח מא"י על מנת שהשכינה לא תשרה עליו. חז"ל אמרו שהסיבה לבריחתו היתה אהבתו לעמו, מאחר שיונה לא רצה שיתעורר עליהם קטרוג אם אנשי נינוה יחזרו בתשובה וישראל לא. ואף על פי כן, למרות אהבתו לעמו, ולמרות "הכוונות הטובות" – יונה חטא. וההסבר הוא פשוט – תפקיד הנביא הוא לנבא את דבר ה' גם אם זב לא מוצא חן בעיניו, גם אם הנביא מפחד פן יפגע ע"י העם או מנהיגיו, וגם, כן, גם אם הנביא חושב שיש לו שיקולים מוצדקים מאוד שמביאים אותו לבריחה מאמירת דברי הנבואה.
נביא שמתחבא במערה – איננו נביא
לנביא יש תפקיד אחד הנגזר משורש המילה נביא –"ניב". תפקיד הנביא הוא להוציא את דבר ה' שבא אליו- בניב שפתיו. כלומר, האדם שהתעלה והגיע לדרגת נביא, מקבל השגות גבוהות מאוד ויוצר קשר מיוחד עם הקב"ה. אך זה לא מספיק. בשביל שנביא יהיה נביא חייב הוא לצאת אל העם ולומר לו בניב שפתיו את דבר ה'!
את הרעיון הזה היה אבי הרב כהנא הי"ד מביא, תוך שהיה מקשה על דברי אליהו הנביא לה': "אני נותרתי נביא לה' לבדי" - והרי קודם לכן מעיד אליהו בעצמו שעובדיה החביא מאה נביאים במערה? אלא שהרב הסביר שנביא המתחבא במערה אינו נביא! שהרי כל ענין הנביא הוא שהוא יוצא לעם ואומר את אמת ה' ללא פחד. נביא פחדן, נביא שאינו משתמש בניב שפתיו – אינו נביא. ולכן יונה הנביא באי רצונו לנבא את דבר ה' - יהיו סיבותיו אשר יהיו –מעל בתפקידו!
לקח לרבנים
וזה הלקח ליום הכיפורים לכל בני התורה והרבנים שהם אלו שצריכים להיות בבחינת הנביאים של הדור – אך הם יושבים ושותקים מתוך פחד, לא תוקפים את השמאל המתיוון כדי להציל את העם מצפורניו, ולא מביעים בברור ובקול רם את דעת התורה בעניין האויב הערבי בארץ. כל אלו הם בבחינת נביא הכובש את נבואתו – את האמת של דבר ה' – ומונעים אותו מהעם, היפך תפקידם!
ויהי רצון שביום כיפור זה ישנו דרכם קודם כל אלו שאמורים להיות מנהיגי העם ומוכיחיו, ולא יתפסו בעוון הדור שחל על ראשם כל עוד הם שותקים – ואז גם העם ישוב בתשובה.
דרשו ה' בהמצאו – במקום ובזמן
הרב מאיר גולדמינץ
סיפורי מתחיל בנסיעה לירושלים על מנת לעלות להר הבית. כמובן, שטבלתי כדין, לאחר שהסרתי את כל החציצות. את הלכות מורא מקדש, והמקומות המותרים כבר היכרתי. ויצאתי לדרך לקראת המעמד הפרטי של "מה נורא המקום הזה".
בדרכי, עוצר אותי יהודי חרדי, ומבקש טרמפ. "אני צריך לכותל המערבי. האם אתה אוכל להתקדם איתך"? "בשמחה" עניתי לו. "ואף תוכל להתלוות אלי עד למקום עצמו."
והתוספת האחרונה היתה גדולה מהראשונה. מאחר והוא לא היה בקי בסמטאותיה של ירושלים העתיקה, ובן לויה שידריך לו את הדרך, היה לו לעזר רב.
החנתי את הרכב ליד שער יפו, והחלפתי את נעלי העור בנעלי בד.
כשכולו תמה, שאל אותי אותו יהודי: "מה זה? וכי יום כיפור היום?!"
עניתי לו "כן! זהו יום כיפור פרטי שלי!"
אני עולה להר הבית, ואכן דומה הדבר ליום הכיפורים.
כביום הכיפורים, טבלתי במקוה כהיטהרות לעליה להר, התכוננתי בהסרת חציצות הגוף לפני המקוה, ואף בחציצות הנפש לפני "מקוה ישראל ה'", והנה אני נועל נעלי בד כביום הכיפורים, בעת שאני בא לפני השכינה.
*
"דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". דורשים חז"ל, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ימים שה' קרוב אלינו. ימים שה' כביכול יוצא מארמון מלוכתו, ובא אלינו.
וכשם שיש "בהיותו קרוב" מבחינת הזמן, כך יש בהיותו קרוב מבחינת המקום.
וזהו הר הבית ובית המקדש- מקום השראת השכינה.
גם כאשר עולים להר הבית, מקיימים "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב".
וקרבה זו אינה קיימת רק בעשרת ימי תשובה. היא קיימת בכל ימות השנה.
בעליה להר הבית, השכינה אינה יוצאת מביתה אלינו, אלא אנו באים אליה אל ביתה.
שם בהר הבית השכינה שורה. שם אנו מקיימים "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ושם אנו מקיימים בכל ימות השנה "דרשו ה' בהימצאו". אנו דורשים את ה' במקום המצאו.
"מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו. זה דור דורשיו"
*
ואם בכל השנה, בעת עלייתנו להר הבית, אנו מקיימים "בהמצאו" רק במימד המקום, הרי שאם עולים להר הבית בעשרת ימי תשובה, זוכים לעניין במשמעות כפולה.
"דרשו ה' בהמצאו" מבחינת המקום, "קראוהו בהיותו קרוב" מבחינת הזמן.
-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%90%20%D7%96%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%94.jpg)
