למול הרצח הנתעב ושחיטתם בדם קר של חמשת הקורבנות באיתמר, חוזרות ושבות בי תחושות אותן הרגשתי בכל פעם שצפיתי בסרטי שואה.
"איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי." (מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ, גטו ורשה).
באמת שלא התכוונתי לדכא אתכם, הקוראים, זו הסיבה שלא הבאתי את הפסקה שקדמה לפסקה לעיל, אך אני מרגיש שאנו, תושבי יו"ש, מתקרבים במהירות מסחררת למציאות של גטו! נכון, אנו חיים במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", יש לנו צבא "גיבור וחזק", אנחנו אלופים בטכנולוגיה (בעיקר בטחונית) ואנחנו חיים (בינתיים), בחופש יחסי (בינתיים) ובארץ ישראל (בינתיים).
אך מה לעשות, למול הרצח הנתעב ושחיטתם בדם קר של חמשת הקורבנות באיתמר, חוזרות ושבות בי תחושות אותן הרגשתי בכל פעם שצפיתי בסרטי שואה. ובכלל, בזמן האחרון, התחושות הופכות למציאות מפחידה. חומות הגטו כבר נבנו (למי שלא הבין – "גדר ההפרדה"), המדינה כבר סימנה בעצם את הטריטוריה שלנו - "המתנחלים", אנחנו נבדקים בדרך לישראל ובחזור ממנה. גם לנו, כמו ליהודי הגטו בתחילת הדרך, אסור להכניס לגטו חפצים שונים ללא אישור ולצורך כך חוקקו צווים מסוגים שונים, אסור להכניס למשל מבנים, חומרי בניה, עצים, חומרי גינון מסוגים שונים ועוד! אסור לנו גם ל"ייצא" כל מיני חפצים החוצה מהגטו. הוקמו מעברים, אנו 
בחסות חוקים ופסקי דין אנטי יהודים וציונים ובניגוד לכל הגיון הקשור בדמוקרטיה כלשהי, בניגוד ליהדות, להלכה, או למוסר הפנימי של כל יהודי, תוך העדפת האויב הערבי, המשיכו "מבצעי הפקודות" להצר את צעדנו.
נאלצים להציג תעודות שונות המאשרות לנו לעבור במחסומים הרבים שהוקמו ומוקמים כלפי יהודים, בעוד שלאויב מסירים את המחסומים.
שיטת החיסול ברורה לכולנו, אך כמו בגטו, גם אנו מעדיפים להעלים עין, העלמנו עין מהזוועה של גוש קטיף, בה הושלכנו כצאן לטבח, אימפריות שלמות של בנייה, קהילות, משפחות, עסקים, הוחרבו בין רגע ונזרקו לכלבים, בני נוער אבדו בתהומות היגון ללא דרך מוצא, משפחות התפרקו, אנשים נהרגו, גבולות המדינה קטנו והמלחמה התקדמה לבאר שבע, אשקלון, אשדוד ועוטף עזה. מוביל המהלך של הגירוש אינו איתנו להסביר מהו "הפתרון לכל מתיישב" עליו דיבר, נכון, הוא גם לא לגמרי עזב, אך זה רק מפני שאף אחד לא רוצה אותו בינתיים (אולי עד שיימצא פתרון לכל מתיישב).
"המנהיגים" כפי שהם נקראים בפי חלק מ"מנהיגינו" אנו, "מנהיגים" חסרי עמוד שדרה, פחדנים ומוגי לב שאינם מסוגלים להוביל את כולנו בדרך של אמת חסרת פשרות, אלא מעדיפים לשבת בכסאות נוח ולצפות בנו כלים, נעלמים ומותקפים. כאותם אדמו"רים שרקדו עם חסידיהם בדרך למשרפות, על קידוש ה', גם מנהיגינו מתוך עיוורון וחוסר הבנה שאנו נמצאים בתקופה אחרת ועם הנהגה אחרת של הקב"ה בעולם, מעדיפים לרקוד במעגלים, לשיר "תפילה לעני", להתחבק והכל יחד עם המגרשים הארורים, שעד היום ממשיכים במלאכתם!
בהמשך, בחסות חוקים ופסקי דין אנטי יהודים וציונים ובניגוד לכל הגיון הקשור בדמוקרטיה כלשהי, בניגוד ליהדות, להלכה, או למוסר הפנימי של כל יהודי, תוך העדפת האויב הערבי, המשיכו "מבצעי הפקודות" להצר את צעדנו. נכון, בינתיים לא הגענו למצב של ענידת טלאי צהוב, אך אנו לא רחוקים מכך. "מבצעי הפקודות" בכל הדרגים למיניהם שמבצעים את פקודותיו של אדם בודד או חבורה מזערית הלוקה בשגעון גדלות ובעיוורון מדיני ויהודי, ממשיכים לתחום ולהתעלל בנו, הם מנצלים בראש ובראשונה את הגבולות והגדרות שאנו עצמנו הקמנו סביבנו, הגדר שסביב כל ישוב! מהגדר אסור לצאת ולעיתים גם אסור להכנס, למרצחים הארורים – האויב, ברור שמותר להסתובב איפה שהם רק רוצים, אפילו בתוך הישובים! (זה גם הזמן לקרוא להעסקת יהודים ולא ....כל השאר).
כך גם כל מיני נהלים של כל מיני גורמים של המדינה, שמשום מה הנהלים חלים רק על יהודים! כך ליהודים אסור לבנות ללא היתר ואילו לערבים מותר (או שמעלימים עין), כך רק ליהודים הורסים ולערבים לא (כי זה מורכב מידי), כך ליהודים אסור לטעת עצים, לסלול דרכים, להעמיד שערים ועוד ולערבים מותר, ליהודי זו משימה בלתי אפשרית להירשם כבעלים של קרקע ואילו ערבי מספיק שיצביע על אזור ומבחינת המדינה – זה שלו מדורי דורות ועוד כל מיני נהלים, חוקים ופסקי דין שמנציחים את מציאות הגטו של היהודים ביו"ש.
ועכשיו הגענו לרצח! זה התחיל בהסכמי אוסלו הארורים, זעקנו – "אל תתנו להם רובים", נתנו! זה עלה לנו בדמם של למעלה מ –
עם כוונות טובות לא מנצחים מלחמות, מלחמות מנצחים עם תעוזה, גבורה, אמונה בצדקת הדרך ולא עם התרפסות וחיבוקים
אלף חללים!!! מישהו שילם את מחיר הדם הזה? מישהו נתן על כך את הדין? לא! להיפך, אחד מהחבר'ה שדאג לתת להם רובים, היום הוא הנשיא! אחד נוסף- הוא סר הבטחון! (הטעות במקור). איזה עונש ואיזה דין? זה ממשיך בכך שדמנו הפקר ממש, שכלנו רבים וטובים, רק בזמן האחרון נרצחו בגטו– עידודי זולדן, הרב מאיר חי, חמשת בני משפחת פוגל! ועוד צדיקים.
היום הייתי בצעדה שקיימו בני הישוב איתמר, הצעדה לוותה על ידי הצבא והתקיימה באבטחתו, ראיתי ונגעלתי מלחיצות הידיים שבין קציני הצבא שנכחו במקום לבין מארגני הצעדה, אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אחד, אני בטוח שלכולם יש כוונות טובות, אך עם כוונות טובות לא מנצחים מלחמות, מלחמות מנצחים עם תעוזה, גבורה, אמונה בצדקת הדרך ולא עם התרפסות וחיבוקים, לא את המלחמה הזאת! גם שם, בצעדה, חזרתי לגטו, צפיתי במאות החיילים והשוטרים שהתפרסו על מנת למנוע מהצעדה לחצות את הגבול עליו הסכימו מראש (לו רק היו מתפרסים סביב לישוב באותו ערב שבת ארור, הם היו מקיפים את הישוב בשרשרת, לפי הכמות שלהם), צפיתי בעצב במדים בהם הולבשו, המדים השחורים של הגירוש ושל צבא אחר מתקופה אחרת, צפיתי במובילי הצעדה מספרים לכולם במגאפון שהתשובה שלנו היא עוד בנייה ועוד בית ומעלים על נס שתי גרוטאות ואוהל שהוקמו בגבעה הסמוכה לישוב איתמר (ושסביר להניח שבעוד שבוע – שבועיים הצבא כבר יגיע להרוס ולהחריב, כפי שהיה במקרה של הרב חי) ושוכחים עובדה פשוטה – אנחנו במלחמה על החיים, לא על כמה גרוטאות! זכורני כילד בן 10, כשמשפחתי הקימה את הישוב איתמר, אף אחד מעוורתא לא העיז לירוק לכיוון שלנו, גם כשישנו באוהל ונסענו בקורטינה מקרטעת, הם הבינו שזו הארץ שלנו וחזרנו, אח"כ, עם רפיון הלב והידיים של "מנהיגינו" השונים, הערבים הבינו שאולי באמת עוד לא הגיע הזמן שעם ישראל ישלוט בארץ, אולי הם יכולים להשתעשע בתחביב המוכר והאהוב עליהם עוד מימות יצחק אבינו – רצח יהודים! מקיימים את ברכת המלאך להגר – "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".
אך לצערנו, לתחביב הערבי הידוע, אין כל מענה, לא יפריעו להם בדרכים ח"ו, לא ימנעו מהם לברוח ח"ו, גם אם ייתפסו, הרי שצפויות להם שנים פוריות במיוחד בבית הכלא הישראלי, בשנים אלו הם ומשפחותיהם יקבלו קצבה, הם יוציאו דוקטורט ויקבלו תנאים של בית מלון חמישה כוכבים, התגובה היחידה האמיתית לרצח, ששיקפה באמת את מה שהמדינה חושבת עליו, היתה פליטת פה פרוידיאנית של "קצין בכיר" ונתעב – "הרצח הוא בסה"כ תג-מחיר"! זוהי האמת מכיוונו של הקצין, ישר בפנים! לצערנו, לאף אחד לא באמת אכפת מחמשת הקורבנות שנשחטו, רובם של המגיעים ללוויה, סביר להניח שהרצח נגע לליבם, אך יישכח במהרה, הם ישובו לעבודה, לשירות הצבאי, למילואים, למשפחה וימשיכו לחיות בגטו, עד הרצח הבא, הם יגיעו שוב ללוויה, יספרו אחד לשני איזה נורא מה שקרה וכמה הם היו קרובים לנרצחים וחוזר חלילה.
הגיע הזמן שנפסיק ללכת "כצאן לטבח", הגיע הזמן שנשבור את הכלים, נעזוב את הצבא הבוגדני וזה ממש לא משנה כמה אנחנו "משפיעים מבפנים", אל תמכרו לי לוקשים, בסדר? את הצבא אי אפשר לשנות מבפנים! מקסימום כמה חברה שגם אותם שוכחים אחרי כמה שנים! בד"כ הצבא משנה אותך מבפנים וגם מבחוץ! נעזוב את המשטרה ונתחיל לפעול בשטח! אם הצבא והמדינה אינם מסוגלים לשמור עלינו, על ילדינו, על הורינו ואחינו, נשמור אנחנו עליהם, כמו שאנחנו יודעים, כמו שלמדנו בבית ישראל סבא, בביתם של שמעון ולוי ושאר האחים הגיבורים, כמו שלמדנו מדוד המלך, מיהושע בן-נון שכבש את הארץ, מפנחס ואליהו וגם מהאצ"ל, הלח"י, מרדכי אנילביץ וכל אותם גיבורים שבזכותם אנו קיימים וגאים היום!
אם נמשיך להתרפס, להתחנחן וללקק את היד שמאכילה אותנו בדם חללים, סופנו שאנו נהיה החללים, ה' יתברך יצילנו! אז בבקשה, תתעוררו!
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/9417
