|
קריאת הספר מרתקת. הלשון קולחת והסיפורים 'רודפים' זה את זה, תרתי משמע. ניכר בו, במחבר, שדחף פנימי מניע אותו להוריד את המועקה מן הלב.
יותר מספר אוטוביוגרפי, 'בדם ליבי' הוא כתב-הגנה. וייס מרבה לספר סיפורים בנוסח "עם פלוני רבתי, את אלמוני ניצחתי, ועם ההוא נאבקתי ויכולתי לנצח, אך על עמדת ההלכה לא התפשרתי".
דא עקא, שרבים מהסיפורים נסתרים מתוכם. אביא כמה דוגמאות.
בתחילת דרכו, מספר וייס, התמודד מול שליש הגדוד שלו – וידו הייתה על העליונה: הלז נאלץ לפרוש מתפקידו. בסיום כהונתו נאבק מול ראש אכ"א – ויכול יכל גם לו. אך הקורא הנבון שואל את עצמו: ומה אומר מבחן התוצאה? הרי הרבנים הצבאיים נותרו כפופים לשלישי היחידות. מסתבר, וכך טוענים פקודיו של וייס, כי הוא מעולם לא ראה אלא אך ורק את עצמו. מה קורה למטה, זה לא עניין אותו כלל.
הנה עוד דוגמה. וייס מספר כי נאלץ 'להפריש' רבנים צבאיים מבוגרים, אך הצליח לקדם כמה רבנים צבאיים שמזה זמן עברו את גיל הפנסיה הצה"לי. רוצים דוגמאות? בבקשה. דני פריימן, שמואל דרייליך (כותב הנאומים שלו), יהודה מחפוד, שלמה לבנון ועוד. ושוב, הקורא הנבון נבוך.
ממה בעצם מורכב הספר?
כ-170 עמודים (מתוך 330), מכילים תיאורים נקרופילים מהסוג שהופך אותו ראוי לקריאת מבוגרים בלבד. אפילו פרשת ההתנתקות, שוייס שב ומבטיח כי יכתוב עליה בהמשך, לא זכתה אלא ל-40 עמודים, ובהם כמה צילומי מכתבים שנועדו לסנדל את כותביהם בשל התנערותם מתכני המכתבים (כך על פי עדותו).
לא ברור מה הוא מבקש לעולל לתדמית הרבנים הראשיים, רבי אברהם שפירא ורבי מרדכי אליהו נוחם עדן, כמו גם ליבלחט"א הרב עובדיה יוסף. ההסבר היחיד שניתן להעלותו על הדעת הוא יצר הנקמה.
פה ושם, וייס חוטא לאמת. למשל, כשהוא מכנה את הקברן פולי (פולצ'ק) "בכיר אנשי", הוא שוכח שזה אותו פולי שנצפה מנפנף בגרביים ובתחתונים בימי עקירת הקברים מגוש קטיף. בכיר אנשיך חטא? ומה עם נטילת אחריות פיקודית? אין מענה.
וייס מודה כי יזם אך ורק תמונה אחת מתוך סך תמונות בית הקברות הזכורות לשמצה. הוא שוכח לספר שהיא בעצם הגרועה מכולן. לא הרי צילום אנשים עובדים כהרי צילום משלחת רבנים העומדת כשגבה למסדר ארונות מצמרר. היכולת שלו לביים תמונה מעין זו מעמידה בספק את כל דיבוריו הגבוהים על רגישות וכדומה.
סיפורי חללים רבים ממלאים את דפי הספר. לעיתים נדמה כי הוא בעצם היה ראש החברה קדישא הצבאית. לרוב מדובר בסיפורים בהם הוא מתנצח עם הורים שכולים. לעיתים הם מתפייסים, אך לרוב נותרים בכעסם. והוא? תמיד צודק. תמיד-תמיד.
בפרוס מלחמת לבנון השנייה, קם אחד מרבני המילואים (ישי באבד שמו) ועשה מעשה שלא ייעשה, לפחות לא ברבנות הצבאית. הוא פרסם ספר זיכרונות מהמלחמה, בו הוא מפרט בפירוט יתר את מצב הגופות של חלליה. אמת, הוא שינה את שמם, אך קורא שמעט אינטליגנציה בקודקודו, יכול לפענח עד מהרה במי מדובר. והלוא מעטים (יחסית) היו חללי המלחמה ההיא.
אם חשבנו שזו תופעה חד פעמית, בא וייס ועולה על באבד עשרות מונים. לרוב מוחלט של סיפורי השכול המופיעים בספר, נלווה תיאור מפורט של מצב הגופה: מה נטמן בארון ומה לא. כמה רקמות ובאיזו מצב צבירה הן היו.
האם הוא חושב שקצרה ידו של הקורא מלתייק ב'גוגל' כמה נתונים ולקבל שם מלא? במקרה זה, מעשיו מעידים שהוא מזלזל בקוראיו.
כך או כך, לפני שאתם רצים לחנויות, אנא השתדלו להרחיק אותו מהישג ידם של ילדיכם. תיאורי הגוויות שממלאות את דפיו, עלולים לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים.
בימים אלה מתברר הקשר שהיה (או לא היה) בין סא"ל נועם הרפז לאשת הרמטכ"ל. גם אם אכן נשלחו 150 הודעות סמס מכאן לשם, לא יהיה זה קצה קצהו מנוכחותה הבולטת של צילה, אשתו של וייס, שצילה ריחף על פני הרבנות הצבאית כולה לאורך כל תקופת מינויו.
"החיילת מספר אחת", נהגו לכנות אותה מאחורי גבה, ויש שעשו זאת בשם המפורש "לאה רבין".
כל מי שרצה להבין, הבין. לבד מוייס עצמו.
|