חטאתי בקריאת הספר 'בדם לבי' מאת הרבצ"ר הרביעי של צה"ל, ישראל וייס.

חטאתי. כי 'בדם לבי', תחילתו חיסול חשבונות, סופו חיסול חשבונות, וליבו - תיאורים נקרופילים מהז'אנר הביזארי הירוד ביותר.

ניכר בו, בכותב הספר, כי יצרים רעים ממלאים את ליבו. הרי לא יעלה על הדעת שאדם המבקש להתמודד ממש בימים אלו על תפקידים מיניסטריאליים במערך הרבנות הראשית (לתשומת לב אנשי ש"ס!), יחסל חשבונות עם נשואי פניה.

האמנם הוא נושא את עיניו אל כס מנהל בתי הדין הרבניים, ואם כן, מדוע הוא לא נוצר את לשונו אל מול הגאון רבי עובדיה יוסף?

תשובה אחת לדבר: חז"ל כבר מנו את הקנאה בין שלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם.
 

מכונה אנושית. הרמטכ''ל לשעבר, דני חלוץ

שש שנים תמימות כיהן הרב וייס בתפקידו. למרות שבראשיתן הצהיר בפומבי (כשהוא יושב לצד רעייתו, החיילת מספר 1 ברבנות הצבאית, במסגרת תוכנית טלוויזיה בהנחיית מני פאר), כי בכוונתו לכהן בתפקיד למשך "קדנציה צבאית קונבנציונאלית", הרי שרק גסות לבו של דני חלוץ, הצליחה להרחיקו מכיסאו, רגע לפני שעמד להנציח את שלטונו בנוסח קודמו, באמצעות מינוי עושה דברו, סא"ל שחר מתנה, למשרת רמ"ט.

ומעשה שהיה כך היה.

בהיותו רב מפקדת זרוע היבשה, שימש שחר מתנה כסגנו של וייס. רגע לפני סיום הקדנציה, החליט מפקד הזרוע לקצץ את תפקיד הסגן. וייס נלחם על כך בחירוף נפש, עד שבאה הישועה משמיים: הוא מונה לתפקיד הרבצ"ר.

היה זה ערב חגי תשרי, בין עשור לזמן שמחתנו, אך וייס לא היסס לרגע ודהר אל הלשכה התל אביבית, זו שקור סיבירי נודף ממנה (על פי הגדרתו), וגרר איתו אל תוכה את 'הפודל הנאמן'. מה יהיה על זרוע היבשה בימים של חג? - שאלו בשקט רבני היחידות. אך הוא לא התעניין והותיר אותה נטושה למשך תקופה ארוכה.

מפקדיו לשעבר הבינו את הרמז. ניתן להותיר את הזרוע ללא רב - וללא סגן. ואכן, התפקיד בוטל. עברו שנים ארוכות עד שהתקן הוחזר לקדמותו, ולא בעטיו של וייס.

שש שנים ארוכות עברו מאז. שלטונם של הרב וייס וה'פודל הנאמן' התבסס. רמת ביטחונם הייתה בשיאה. והנה, הוחלט לבצע רה-ארגון פנימי: הרב הנצחי של חיל האוויר אל"ם הרב לבנון מונה לתפקידו כנגד רצונו.

למה כן? בגלל הווטו שהטיל ראש אכ"א דאז האלוף גיל רגב, הוא הוחלף ברב שלמה פרץ – עוד מינוי שניתן כפרס על ביצוע ההתנתקות (ויש שיאמרו גזירה שווה שלמה פרץ - רפי פרץ וילמדו מכך שיש שכר להתנתקות). האל"ם הישיש, הרב יהודה מחפוד, פרש אף הוא והוחלף על ידי הרב צבי בלק. כשזה האחרון החליט לפרוש, קם וייס והחליט כי הגיעה העת לגמול ל'פודל' ולמנותו לרמ"ט.

לא פחות משלשה מועמדים ראויים התמודדו מולו: האחד, קצין דת בעל תואר שני וותק רב בתפקידים רגישים ומורכבים; השני, רב ת"ח כריזמטי ובעל נוכחות רבנית בולטת; השלישי, רב שפרקי העשייה המפוארת שלו מוכרים היטב ביחידות הצבא, כולל בנח"ל החרדי; והיה עוד רב חרדי שהתעניין אך נסוג.

את כולם נפנף וייס בקלילות ואץ-רץ אל פורום המטכ"ל לאשר את המינוי.

לאחר שסיים למנות את שבחו של 'הזנב', יצא מהחדר והמתין. המתין וייס והמתין, אך כלום לא קרה. בניגוד למקובל, לא יצא עוזר הרמטכ"ל מהדיון ועדכן אותו בתוצאותיו.

לאחר זמן רב, הסתיים הדיון וכל משתתפיו יצאו מהחדר. הרב וייס קם ממקומו והתעניין. או אז, לתדהמתו, נאמרה לו הודעת הרמטכ"ל דני חלוץ, כי הנושא לא יעלה לדיון הואיל וממילא עומד הרבצ"ר לסיים את תפקידו בקיץ הקרוב, ויש להשאיר את המינוי בידי מחליפו.

אכן, רק 'מכונה אנושית' כחלוץ יכולה להתנהג כך. מאידך, הרי זה מה שטוענים פקודיו של הרב וייס באשר לסגנון התנהגותו והמינויים אותם ביצע בעצמו. לא נותר לנו אלא לסיים במאמר חז"ל: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון" (אבות, ב').

 

פינוי הקברים בגוש קטיף

קריאת הספר מרתקת. הלשון קולחת והסיפורים 'רודפים' זה את זה, תרתי משמע. ניכר בו, במחבר, שדחף פנימי מניע אותו להוריד את המועקה מן הלב.

יותר מספר אוטוביוגרפי, 'בדם ליבי' הוא כתב-הגנה. וייס מרבה לספר סיפורים בנוסח "עם פלוני רבתי, את אלמוני ניצחתי, ועם ההוא נאבקתי ויכולתי לנצח, אך על עמדת ההלכה לא התפשרתי".

דא עקא, שרבים מהסיפורים נסתרים מתוכם. אביא כמה דוגמאות.

בתחילת דרכו, מספר וייס, התמודד מול שליש הגדוד שלו – וידו הייתה על העליונה: הלז נאלץ לפרוש מתפקידו. בסיום כהונתו נאבק מול ראש אכ"א – ויכול יכל גם לו. אך הקורא הנבון שואל את עצמו: ומה אומר מבחן התוצאה? הרי הרבנים הצבאיים נותרו כפופים לשלישי היחידות. מסתבר, וכך טוענים פקודיו של וייס, כי הוא מעולם לא ראה אלא אך ורק את עצמו. מה קורה למטה, זה לא עניין אותו כלל.

הנה עוד דוגמה. וייס מספר כי נאלץ 'להפריש' רבנים צבאיים מבוגרים, אך הצליח לקדם כמה רבנים צבאיים שמזה זמן עברו את גיל הפנסיה הצה"לי. רוצים דוגמאות? בבקשה. דני פריימן, שמואל דרייליך (כותב הנאומים שלו), יהודה מחפוד, שלמה לבנון ועוד. ושוב, הקורא הנבון נבוך.

ממה בעצם מורכב הספר?

כ-170 עמודים (מתוך 330), מכילים תיאורים נקרופילים מהסוג שהופך אותו ראוי לקריאת מבוגרים בלבד. אפילו פרשת ההתנתקות, שוייס שב ומבטיח כי יכתוב עליה בהמשך, לא זכתה אלא ל-40 עמודים, ובהם כמה צילומי מכתבים שנועדו לסנדל את כותביהם בשל התנערותם מתכני המכתבים (כך על פי עדותו).

לא ברור מה הוא מבקש לעולל לתדמית הרבנים הראשיים, רבי אברהם שפירא ורבי מרדכי אליהו נוחם עדן, כמו גם ליבלחט"א הרב עובדיה יוסף. ההסבר היחיד שניתן להעלותו על הדעת הוא יצר הנקמה.

פה ושם, וייס חוטא לאמת. למשל, כשהוא מכנה את הקברן פולי (פולצ'ק) "בכיר אנשי", הוא שוכח שזה אותו פולי שנצפה מנפנף בגרביים ובתחתונים בימי עקירת הקברים מגוש קטיף. בכיר אנשיך חטא? ומה עם נטילת אחריות פיקודית? אין מענה.

וייס מודה כי יזם אך ורק תמונה אחת מתוך סך תמונות בית הקברות הזכורות לשמצה. הוא שוכח לספר שהיא בעצם הגרועה מכולן. לא הרי צילום אנשים עובדים כהרי צילום משלחת רבנים העומדת כשגבה למסדר ארונות מצמרר. היכולת שלו לביים תמונה מעין זו מעמידה בספק את כל דיבוריו הגבוהים על רגישות וכדומה.

סיפורי חללים רבים ממלאים את דפי הספר. לעיתים נדמה כי הוא בעצם היה ראש החברה קדישא הצבאית. לרוב מדובר בסיפורים בהם הוא מתנצח עם הורים שכולים. לעיתים הם מתפייסים, אך לרוב נותרים בכעסם. והוא? תמיד צודק. תמיד-תמיד.

בפרוס מלחמת לבנון השנייה, קם אחד מרבני המילואים (ישי באבד שמו) ועשה מעשה שלא ייעשה, לפחות לא ברבנות הצבאית. הוא פרסם ספר זיכרונות מהמלחמה, בו הוא מפרט בפירוט יתר את מצב הגופות של חלליה. אמת, הוא שינה את שמם, אך קורא שמעט אינטליגנציה בקודקודו, יכול לפענח עד מהרה במי מדובר. והלוא מעטים (יחסית) היו חללי המלחמה ההיא.

אם חשבנו שזו תופעה חד פעמית, בא וייס ועולה על באבד עשרות מונים. לרוב מוחלט של סיפורי השכול המופיעים בספר, נלווה תיאור מפורט של מצב הגופה: מה נטמן בארון ומה לא. כמה רקמות ובאיזו מצב צבירה הן היו.

האם הוא חושב שקצרה ידו של הקורא מלתייק ב'גוגל' כמה נתונים ולקבל שם מלא? במקרה זה, מעשיו מעידים שהוא מזלזל בקוראיו.

כך או כך, לפני שאתם רצים לחנויות, אנא השתדלו להרחיק אותו מהישג ידם של ילדיכם. תיאורי הגוויות שממלאות את דפיו, עלולים לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים.

בימים אלה מתברר הקשר שהיה (או לא היה) בין סא"ל נועם הרפז לאשת הרמטכ"ל. גם אם אכן נשלחו 150 הודעות סמס מכאן לשם, לא יהיה זה קצה קצהו מנוכחותה הבולטת של צילה, אשתו של וייס, שצילה ריחף על פני הרבנות הצבאית כולה לאורך כל תקופת מינויו.

"החיילת מספר אחת", נהגו לכנות אותה מאחורי גבה, ויש שעשו זאת בשם המפורש "לאה רבין".

כל מי שרצה להבין, הבין. לבד מוייס עצמו.
 

ספר מרתק, כבר אמרנו. קשה היה לי להניח אותו בטרם סיימתי את כולו. כעת נותר להמתין לשמוע מה תאמר הרבנית המושמצת, הרבנים המושמצים, שני רמטכ"לים שדיבתם יצאה רעה, ואין ספור הורים שכולים שמרוב שהוא רצה בטובתם ידע לגרום להם לעוגמת נפש (כך על פי עדותו).

כמה קווים משותפים יש בין ספרו של אלעזר שטרן לזה של ישראל וייס. שניהם מרבים לבכות על רדיפה אישית, חלקה פיזית (מה יש ברחבת הכותל המערבי שגורם לאנשים לתקוף אותם?), שניהם מחסלים חשבונות מתחת לחגורה.

יש רק הבדל היחד: בעוד שטרן היה ונותר פרא לימוד מדבר, הרי שוייס היה לא פחות מאשר רב צבאי ראשי.

המעמד מחייב. מישהו מתנדב להזכיר לו?