בירור הלכות הריגת גוי
===============================================
מיוחס לרב עידו אלבה


ראשי פרקים
א.   איסור "לא תרצח" ו"שופך דם האדם"
ב.   הריגת גר-תושב
ג.   גוי שאינו גר-תושב - שיטת התוספות
ד.   דוי שאינו גר-תושב – שיטת הרמב"ם
ה.   גדר סתם גוי
ו.   גוי כופר
ז.   הריגת גוי במלחמה
ח.   הגדרת מלחמת מצוה
ט.   על מי מוטת חובת המלחמה?
י.   המסתקנות ההלכתיות – לעיון, אך לא למעשה
יא.   כתבה אישום
יב.   דבר הרבנים



הערה: נכתב אחרי בירור ההלכות עם אחד מגדולי הפוסקים שבדור, להצדקת המסקנות ההלכתיות. אין כאן פסיקת הלכה, אלא העלאת הדברים לעיון והעמקה בלבד לפני תלמידי חכמים.


א. איסור "לא תרצח" ו"שופך דם האדם"

   כתב הרמב"ם, הלכות רוצח, פ"א ה"א: "כל ההורג נפש אדם משיראל עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תרצח'". וכך הוא נוסח הרמב"ם בכל כתבי היד, ולא כבדפוסים שהשמיטו את המילה מישראל מפחד הצנזורה (ראה הוצאת פרנקל, ושמעתי מתלמיד חכם שמצא בספריה הלאומית בירושלים, שרק מדפוס ברלין שנדפס לפני 114 שנה שונה הנוסח, ובכל עשרות הדפוסים והכת"י שלפניו, כתוב מישראל).
   וכן בספר המצוות ל"ת רפט לפי הנוסחאות המתוקנות כתב: "שלא נהרוג קצתנו את קצתנו" (מהדורת שעוועל והעליר), או: "זה את זה" (מהדורת קאפח). דבפשטות כוונתו שהציווי הוא שלא לרצוח רק את אלה שמוזהרים בצווי זה, דהיינו ישראל, שלהם נאמר הציווי "לא תרצח". וכלשון שכתב בעוד מצוות רבות, כאשר כוונתו דווקא כלפי ישראל. (ראה למשל מצוות ל"ת ר"נ, רנ"א, ש"ב, ש"ג, ש"ד. ועשין ר"ה, ר"ו).ועוד יש להוכיח שכך היא דעת הרמב"ם ממה שכתב בהלכות רוצח שם, שהעובר על "לא תרצח"- מיתתו בסייף. ושם (בפרק ב', י"א) כתב, שההורג את הגוי – אינו נהרג, וראה עוד מה שנכתוב להלן בפרק ב'.
   ומבואר מדבריו, דפסוק זה נאמר על הריגת ישראל, ולא על הריגת גוי. ומקור דבריו נראה, שהוא על פי הפסוק בשמות כא', יד: "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בעורמה" ודרשו במכילתא "רעהו – להוציא אחרים". ומשמע מזה שציווי התורה לישראל בענין זה אינם לגבי גוי.
   וכיוצא בזה כתב בספר יראים סימן קכ"ד, שאע"פ ש"לא תגנוב" שבעשרת הדברות המשבר על גניבת נפש נכתב בסתמא, כיוון שנאמר בעונש: "וכי ימצא איש גונב נפש מאחיו, מבני ישראל" (דברים, כד', ז'), משמע שגם אין מוזהרים על גניבת נפשות של גוי. וכן כתבו הרמב"ם (בספר המצוות ל"ת רמ"ג ובהלכות גניבה פ"ט ה"א), החינוך (מצווה ל"ו), וכן משמע מהסמ"ג (לאווין קנ"ד).
   וכיוצא בזה אנו מוצאים גם ב"לא תנאף" שאמרו בסנהדרין כ"ב: דמ"ש בויקרא כ',י: "אשר ינאף את אשת רעהו", היינו – למעט אחרים, ופסוק זה נאמר בעונש, ולא באזהרה. ובכל זאת דעת רש"י (עבודה זרה לו: ד"ה נשג"א), רמב"ם (הלכות איסורי ביאה י"ב, ב', וסוף פרק י"ד, והלכות מלכים, ח', ג'), רשב"א וריטב"א (בחידושיהם לקידושין י, וכן משמע מהחינוך (מצווה כ"ד, תכ"ז), וכן כתב המהר"ל (גור אריה לדברים כא, יא), שאין כלל איסור דאורייתא באשת גוי. ואף לדעת התוספות (קידושין כא: ד"ה, "אשת") וסמ"ג (ל"ת ק"ג) ויראים (סימן י"ח) שכתבו שיש איסור דאורייתא, כבר ביאר בתועפות רא"ם (על היראים שם) שהוא רק מכח ריבוי מיוחד במקום אחר – "אשת יפת תואר" (דברים כא, יא). וכן מפורש להדיא בראשונים הנ"ל, שרק מפסוק זה למדו כן, ואף נרעה שמ,מ גם לדעתם האיסור הוא רק מעשה של "ודבק באשתו", וכמו שכתבו התוספות שם, ולא משום "לא תנאף", ומשום שיש לחלק בין הניאוף שבפסוק "רעהו" שמדבר באישות יהודית גמורה, ואילו בפסוק "ודבר באשתו" מדובר באישות דבני נח שהיא מסוג אחר, ולכן לא מיטוה.
   והמהר"י פרלא בחידושיו לרס"ג ל"ת צ"א הקשה: למה לא נאמר שהגויים ממועטים רק מעונש, ולא מאזהרה. והאו הקשה זאת לגבי "לא תגנוב", וה"ה שיש להקשות כ לגבי "לא תרצח ולא תנאף"? ונלע"ד דכל הראשונים הבינו שכיוון שהתורה ניתנה לישראל, אמרינן לענין החלת הציווי כלפי גויים, דסגי בגילוי מילתא בלבד למעטם. ועכ"פ כך מפךורז לדינא בכל הראשונים הנ"ל, וראה מה שנביא להלן מדברי היראים והאברבנאל שלפי דבריהם אפשר נמי לישב קושיה זו.
   ובספר יראים סימן קע"ה כתב: "ואינה נקראת רציחה אלא בישראל דכתיב: "ואשר ירצח את רעהו" (דברים ד', מ"ב) ... תולדות הרציחה שלא להרוג הגויים". מבואר מדבריו שאין רציחה בהריגת גוי. ומש"כ בסוף דבריו "תודלות רציחה", ברור שכוונתו לאיסור דרבנן, וכמו שכתב בהקדמתו לסיפרו: "לתוספות חכמים אשר הוסיפו על הכתב למען לא יעקר – קראתי תולדות". ומדבריו נלמד טעם נוסף מדוע מיעטו גויים מ"לא תרצח", כיוון שהפסוק שהביא מדבר בהגדת השם רצח, ולא בעונש. ועוד, שמביא כאן מיעטו נוסף. ואפשר שגם לגבי "לא תגנוב, ו"לא תנאף" יש מיעוטים נוספים מפסוקים אחרים. (ראה ויקרא י"ח, כ' לגבי איסור הניאוף, וויקרא כ"ה, מבק, לבי גניבת נפש, וכמבואר בסנהדרין פו.)
   והאברבנאל בפירושו לעשרת הדברות (שמות כ') הסביר מה שלא אמרה התורה לא תרצח את רעך, לא תנאף אשת רעך, אל תגנוב מאשר לרעך, משום ש"שלושת ציוויים אלו כבר היה כל העולם מוזהר עליהם..., וישראל היו רעים מפאת התורה, וב"לא תענה" ו"לא תחמוד" כתב רעך משום שנצטוו בהם רק בגלל היותם רעים ע,י קבלת התורה". ונראה כוונתו, ששלושת הצוויים הראשונים נאמרו גם כן רק כלפי ישראל בלבד, אך לא נכתב בהם רעך כיוון שהגורם לציווי אינו הרעות, אלא הם דברים שכליים שגם בני נח חייבים בהם. ולמדנו מדבריו שכוונת הפוסקים היא רק כלפי ישראל, ומה שלא נכתב רעך הוא מטעם מיוחד. ומתורצת גם בזה קושית המהר"י פרלא שהבאנו לעיל, דכיוון שיש טעם לכך שבאזהרה לא נכתב רעך, המעוט "רעהו" שבעונש ממעט ומלמד גם לאזהרה.
   והסמ"ג (לאווין ק,ס), החינוך (מצווה ל"ד) והסמ"ק (סימן פ"ב) – אף שלא חילקו בהגדרת האיסור בין ישראל לגוי, מ"מ, כתבו דכל העובר על "לא תרצח"- מיתתו בסייף. וכבר הבאנו לעיל מהמכילתא דפשיטא דישראל שהרג גוי אין מיתתו בסייף, וכיוון דמשמע מדבריהם שכל מי שאין מיתתו בסייף לא עוברים בהריגתו על "לא תרצח", מוכח שיהודי שהורג גוי אינו עובר על "לא תרצח".
   וכבר הבאנו לעיל שלדברי כל הראשונים "לא תגנוב" ו"לא תנאף" אינו מוסב כלפי גויים כיוון שממועטים מהעונש, ואין סברה לומר ש"לא תרצח" יהיה שונה.
   אמנם הראב"ן בחידושיו לב"ק קיג: אחר שכתב שאסור לגזול גוי ואסור לגנוב דעתו, כתב: "וכ"ש" שאסור לגנוב לגוי, דלא תגנוב דומיא דלא תרצח ואל לנאף שהם בין לישראל ובין לגוי", ולכאורה משמע דסובר דאיסור "לא תרצח, נאמר גם כלפי רציחת גוי ע"י יהודי.
   אלא שדבריו תמוהים, דהרי עוסק שם בממון, ולמה הביא כאן דין גניבת נפשות (שהרי "לא תגנוב" שבעשרת הדיברות הוא בגניבת נפשות – ראה סנהדרין פו.), ואילו מדין גניבת ממון הוא מתעלם לגמרי . ועוד, שאם היה חולק על כל הראשונים שהבאנו לעיל הסוברים שלכ הלאווין האלו נאמרו דווקא לישראל מכח המיעוטים המוזכרים בגמרא במפורש, היה צריך לפרש ולהוכיח את דבריו. ועוד, שהוא בא להוכיח את דעתו, ולא מובן, איך פשט דין גניבת נפשות מדין רציחה וניאוף, ואמאי פשיטא ליה האי טפי מהאי ? (וראה אבן שלימה על הראב"ן שהקשה קושיות אחרות ויש לישבם ואין להאריך. וראה גם מהר"י פרלא לרס"ג ל"ת צ"א שכתב דדברי הראב"ן קשים, וצ"ע).
   ולכן נראה לפרש דבריו דבאמת כוונתו לאיסור גניבת ממון, ומוכיח – מזה שצריך פסוקיםלגבי "לא תרצח" ו"לא תנאף" למעט גויים, דהיכא דאין מיעוט, כוונת התורה אף כלפי גויים. ולכן "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא) מוסב גם כלפי גויים. ואע"פ שנאמר שם "איש בעמיתו" כבר ביאר ביראים (סימן קכ"ד) ובסמ"ג (לאווין קנ"ה) שהאתנחתא מפסקת, וסוף הפסוק מוסב רק על "לא תכחשו" (וכ"כ בשו"ת חוט המשלולט סימן יז). ואף שלשונו דחוקה, דחוק הלשון עדיף מדוחק העניין. וכמפורש בב"י ליו"ד ריש סימן רכ"ח. וראה מהר"י פרלא לרס"ג דיר ל"ת צ"א, שמביא כמה ראשונים שמשתמשים ב"לא גנוב", כשכוונתם ל"לא תגנבו" שלגבי ממון.
   ועכ"פ, אף אם לא נפרש דברי הראב"ן כמו שכתבתי, פשוט שאינם עומדים כנגד דברי כל הראשונים שציינתי לעיל, שהבינו שבכל שלושת איסורים אלו, "רעהו" ממעט גווים, ולכן אין איסורים אלו אלא כלפי ישראל, וברור שכך נקטינן לדינא. דהרי ידוע שאין כמעט דין שאין בו מחלוקת, ובכך זאת זלינן בתר רוב מניין ורוב בניין (ראה שו"ת רב פעלים ב, ז). ובפרט שכן מפורש ברמב"ם שהוא גדול הפוסקים. וראה מש"כ בעל המשנה ברורה (בהקדמה לליקוטי הלכות על המקדש): "אין בכחנו לברר סוגיות שהן לדינא, רק לפי דעת האשל הגדול – הרמב"ם".
   וראה שכיוון שישראל שהרג גוי ממועט ממיתת בי"ד כמבואר במכילתא דלעיל, ברור שהוא גם ממועט מהפסוק "שופך דם האדם" (בראשית ט, ו), שהרי הפסוק מפרש בסיפא "באדם דמו ישפך", ובישראל שהרג גוי לא אמרינן הכי. ואם כלהראשונים ממעטים גוי מאיסור "לא תרצח" בגלל המיעוט מעונש שבפסוק אחר, כ"ש שהוא ממועט מ"שופך דם האדם" שעונשו כתוב באותו פסוק, ואין עונש זה שייך ביהודי שהורג גוי.
   ובבית מאיר לאבהע"ז יז, ג' הקשה, דאם אין איסור דאורייתא להורגם, אמאי אסור לגוזלם, אם נפשם הותרה ממונם לא כל שכן? ולדבריו, אפשר לכאורה ללמוד איסור דאורייתא לרציחת גוי, ק"ו מהאיסור לגוזלו. אך נראה, דכל הראשונים שלא הביאו איסור דאורייתא כלשהוא ברציחת גוי, סוברים דאין זה ק,ו, משום שבגזילה יש חילול ה' גדול יותר (כמבואר בתוספתא לב"ק פ"י, ח, ותד"א רבא פרק כ"ח, ותוספות ב"ק קי"ג: ד"ה "הכי"), או מידה מגונה יותר (כמבואר בחינוך מצוה רכ"ט, וביש"ש ב"ק, סימן כ'). וכן אין לומר כאן "מי איכא מידי דלישראל שרי, ולגוי אסור?" (כמובא בסנהדרין נ"ח: ונ"ט.) דאין אומרים זאת באיסורים של ישראל כלפי הגויים, כיוון שאין הגויים נוהגים ע"פ תורה. שאל"כ, לא היינו צריכים ללמוד מפסוקים שגזל גוי אסור, ואף יש תנאים, אמוראים ופוסקים, שסוברים שהוא מותר (ראה ב"מ קי"א:, ויראים סימן ל', ורמ"א לאהע"ז כ"ח, א).
   וודאי, שלא שייך כאן "חצי שיעור אסור מן התורה", שזה נאמר רק בדבר שנאסר מחמת שיעורו.



ב. הריגת גר תושב

   במכילתא המצויינת לעיל נאמר עוד: "איסי בן יהודה אורמ קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים. לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו? באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם, ודינם מסור לשמים".
   והרמב"ם הלכות רוצח, ב', יא' כתב: "ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להורגו, ואין צריך לור שאינו נהרג על הגוי" (כך הוא הנוסח המדוייק. ראה מהדורת פרנקל).
   ונראה ממה שכתב את המילים נהרג בבית דין דווקא לגבי גר תושב, שהרמב"ם מחלק בין הריגת גר תושב להריגת גוי, ומפרש שמה שאמרו שדינם מסור לשמים נאמר רק לגבי גר תושב ולא לגבי סתם גוי. וכן כתב לדייק המנחת חינוך (מצווה ל"ד). (וזה סיוע נוסף למה שכתבנו לעיל שלרמב"ם אין איסור דאורייתא בהריגת גוי, שהרי בגוי אינו נענעש אפילו בידי שמים וברור שאם יש איסור דאורייתא היה נענש עליו לפחות בידי שמים).
   ויש להבין מנין למד הרמב"ם שהמכילתא מדברת דווקא בגר תושב? ונראה שכתב כן משום שיש להקשות מאיזה פסוק למדו לאיסור ההריגה שמתחייב עליה ידי שמים, וכדבארנו לעיל שלכל הראשונים רק על הריגת נשפ מישראל עובר ב"לא תרצח"? וראיתי מי שכתב שהמקור הוא הפסוק "שופך דם האדם", וכמו שאמרו בסנהדרין נט. שכל מצווה שחזרה ונשנתה בסיני נאמרה אף לישראל. אך נראה שאין להסביר כך, שהרי הפסוק מסיים "באדם דמו ישפך,, ואלו כאן אמרו שאינו נהרג בבית דין וכמו שביארנו בפרק א. ועוד שהרמב"ם בהכרח אינו סובר כך, שהרי הוא מחלק בין גר תשוב לשאר הגויים ואלו פסוק זה נאמר כלפי הריגת בני נח כולם, ואל רק כלפי הריגת גר תושב. שהרי לגויים וודאי שאסור להרוג גויים. (ראה סנהדרין נז. ותוספות לעבודה זרה י. וגם, אין לומר שהאיסור הוא מכח ק"ו מדין גזל, או מדין גוי שהורג גוי, דכבר בארנו לעיל בפרק א', שאין זה ק"ו.
   ונראה, שמכח קושיה זו מסביר הרמב"ם, שמקור האיסור הוא הציווי: "גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה). ולמדו מכאן (בפסחים כא: "גר, מצווה להחיותו". ומזה למדו איסור עשה מדאורייתא להרוג גר תושב. ולכן הוקרשה לאיסי בן יהודה, איך יתכן למעט מהפסוק "רעהו" שגם ההורג גר תושב יהיה פטור? ומתרץ, שבאמת יענש בידי שמים ואינו נהרג עליו בבית דין.
   ומה שאמר במכילתא הנזכרת לעיל דלא מסתבר שאחרי מתן תורה יוקל איסור רציחה, הכוונה היא, שוודאי לאחר מתן תורה צריך להיות עונש כלפי מי שהורג אדם שנוהג על פי התורה כמו גר תושב, ומתרץ דבאמת יש עונש בידי שמים, אך עונש זה הוא רק כלפי גר תושב.
   והתוספות בעבודה זרה י': ד"ה "חד קטיל" כתבו להקשות על אנונינוס (שהיה מלך רומא וידידו של רבי) שהרג את עבדיו, ממה שאפילו לישראל אסור להורגם. וממה שלא תירצו שהם היו עובדי עבודה זרה, מוכח שלדעתם אסור להרוג עובדי עבודה זרה. והגרש"י בעמוד הימיני (סימן ט"ז) כתב להוכיח דלדעת התוספות הווי איסור דאורייתא, שאם לא כן מה הקשו על אנטונינוס שאינו מחוייב באיסורי דרבנן. ולפי"ז נצטרך לומר שהתוספות מבינים שהאיסור שבמכילתא הוא בכל גוי.
   אך לענ"ד יש לדחות, דכוונת התוספות דלא מסתבר שחכמים יאסרו להוג עוע"ז אם לגוי מותר לעשות זאת. ומ"מ, לישראל אינו אלא איסור דרבנן.
   ובמנחת חינוך ׁ(מצווה ל"ד) כתב, דכיוון דמפורש בערכין כט: שאין מקבלים היום כשאין יובל, גר תושב – אין איסור דאורייתא בכל הריגת גוי, אפיל אם שומר את שבע המצוות כפי ששומרן גר תושב. שהרי רק בגר תושב כתב הרמב"ם שאינו נהרג בבית דין, ומשמע שעכ"פ דינו מסור לשמים, אבל בכל גוי אחר שאינו גר תושב כתב שאצ"ל שאין נהרגים עליו, ולא כתב שאין נהרגים עליו בבית דין, ומשמע מזה שלדעת הרמב,ם אין נענשים על הריגתו כלל, וזה משום שאין בכך איסור דאורייתא.
   ולכאורה אין דבריו מובנים, כיוון דהא שאין מקבלים אותו למרות שמקפיד על שבע המצוות אינו באשמתו? אך לפי מה שביארנו דמקור האיסור הוא מצוות "וחי עמך", דברי המנ"ח מובנים, שהרי אין חיוב זה אלא כלפי גר תושב שבזמן היובל, ולכן מובן דאין גם איסור דאורייתא בהריגת גוי שלא בזמן היובל, אפילו כששומר על שבע המצוות בדיוק כגר תושב.
   וראה כנה"ג לחו"מ תכ"ה, יג שכתב שלגבי החיובים שכלפי גר תושב ברור שצריך דיני גר תושב, ולא סגי במה שמקיים שבע מצוות בני נח. וראה משפט כהן עמוד קכב' דאף למקילים להתיר ישיבה בארץ למי שאינו גר תושב אם מקיים שבע המצוות, מ"מ אין חיוב להחיותו לכו"ע. וממילא יוצא לדברינו שאין מקור לאיסור דאורייתא בהריגתו, דהאיסור הוא רק כשיש מצווה מדאורייתא להחיותו, וזה רק בגר תושב ממש.
   ואמנם לכאורה אפשר לפרש שדברי המכילתא דפטור בדיני בשר ודם ודינו מסורלשמים אומרים גם כלפי שאר הגויים שלא כרמב"ם, ולפרש דהדיון הוא רק בעונש, והאיסור הוא אותו איסור שיש בהריגת יהודי ודלא כדעת כל הראשונים שהזכרנו בפרק א' שסוברים שרק בישראל יש איסור "לא תרצח". אך נראה שכל הראשונים לא הבינו כך, משום שעל העונש לא היה מקשה מתחילה שמתן תורה לא בא להקל – דמ"מ חיי יהודי חשובים מחיי גוי ולכן אין הורגים אותו, וראה מנחת חינוך (על החינוך מצווה ל"ד, ח) שמונה את כל המקרים שעליהם אין הורגים יהודי שהרג אע"פ שהורגים עליהם גוי. וכן במצוות גזל, דינים ואבר מן הי בני נח נהרגים וישראל לא נהרגים ואף לא בידי שמים.
   ואין לפרש דרק בקושיה סבר דכוונת המיעוט מאיסור. דמה הכריחו להבין כך ולהקשות, והרי הפסוק מדבר בעונש ולא באיסור. ועוד, שלא היה צריך להזכיר מתן תורה בדבריו, דהא זה כלל פשוט בגמרא דאין דבר של ישראל מותר ולדוי אסור (כמבואר בסנהדרין נ"ח: ונ"ט.). ולכן צריכים לפרש, שהקושיה היא רק איך יתכן שהתורה לא תעניש על הריגת הנוהגים ע"פ התורה. ועל הריגת שאר גויים לא הקשה, כיוון שאינם נוהגים ע,פ התורה – פשוט שאין איסור דאורייתא להמיתם, וכביארנו לעיל ע"פ הרמב"ם.



ג. גוי שאינו גר תושב – שיטת התוספות

   בעבודה זרה כ"ו. מובאת ברייתא: "הגויים ורועי בהמה דקה – לא מעלים ולא מורידים". (כך הגירסה בש"ס התימני, וכ"מ עפ"י הנוסח המדוייק ברמב"ם בהלכות רוצח פ"ב, וכ"כ בחסרונות הש"ס בגירסת התוספות, וכ"כ במנחת חינוך מצווה ל"ד, ולא כבנדפד "עכו"ם ורועי בהמה"). וכתבו שם התוספות בד"ה "ולא מורידים": "ואע"פ שסתם גויים עוע"ז הם, ועוברים על שבע מצוות, מכל מקום – אין מורידין דרבינהו בקרא להיתרא דכתיב והיו לך למס ועבדוך". (הגירסא עפ"י חסרונות הש"ס) ומשמע שלתוספות היה קשה, דהא גוי שעובר שבע מצוות חייב מיתה, ולפיכך מפרשים הא דאין מורידין, שהכוונה היא שאין מצווה להורידם. וכ"פ הב"י ביו"ד קנ,ח, והוסיף שמ"מ, היכא שמקיימים שבע המצוות, משמע דאסור להורידם.
   ומה שלמדו התוספות דין זה מהפסוק, נראה פירושו שלדעת התוספות ההיתר לקבלם לשלטוננו הוא אחר קבלת מיסים ושעבוד בלבד, אף בלא שיקבלו עליהם לשמור שבע המצוות. וזה כפירוש הרמב"ן עה"ת לפסוק זה (דברים, כ, יא), ולא כפירוש הרמב"ם לפסוק זה שאבאר בפרק הבא. ולמדים התוספות ממה שאף גוי שחייב מיתה יש היתר לא להורגו אם רוצים הציבור שלא להורגו אחרי הניצחון במלחמה, דמזה משמע שאין חיוב להרוג גוי שעבר עבירה שמחייבתו מיתה, ואף שלא קיבל עליו מיסים ושיעבוד, דתנאים אלו נצרכים רק כשבאים עליהם למלחמה, והם תחת שלטוננו.
   ולפירוש הב"י הסכימו גם הרמ"א (דרכי משה הארוך קנ"ח, ב) והש"ך (קנ"ח, ב').
   אך הט"ז (יו"ד קנ"ח, ב) הקשה על פירוש זה מהגמרא בסנהדרון נו., דמביאה ברייתא דלגבי שפיכות דמים – "ישראל בכותי – פטור", ומסבירה, שלא קאמר "מותר", משום דלמדנו במקום אחר "כותי ורועי בהמה דקה – לא מורידין". ומשמע, דהביטוי "לא מורידים" פירושו שאסור להוריד? ונראה לתרץ, דאין כוונת הב,H להתיר לכתחילה הריגת גוי אפילו עבר על שבע מצוות. אלא כוונתו דאין איסורו חמור כהורג מי שמקיים את שבע המצוות ורק לכתחילה אין ראוי להורגו, וכמו שמסיק לדינא הט"ז שם. ומ"מ, רק במי שמקיים שבע המצוות יש איסור וגזירת חז"ל מפורשת שלא להורגו. וההבדל הוא שרק אם הורג מי שמקיים שבע המצוות – נענש עליו כעובר על איסור דרבנן, אך ההורג מי שאינו מקיים – לא נענש.
   וכ"כ בקרבן אליצור בחידושיו לעבודה זרה (דף סד, דגם לב"י יש איסור מרבנן, והוסיף עוד שם, דמה שכתב הב"י: "דהיכא דמקיימים שבע מצוות, משמע דאסור להורידם", ולא כתב זאת בפשטות, משום שלדעת הרמב"ם צריך שיקיימום בגלל ציווי ה' שהודיענו בתורתו שמסיני דווקא. ולענ"ד, אם זו היתה כוונת הב"י, היה צריך לחלק בזה, בין מי שמקיימם מסברה או משום ציווי ה'. אלא, נראה שכתב כן, משום שרק בגר תושב יש איסור מפורש להורגו, ולכן הוסיף מסברתו שעכ”פ יש איסור דרבנן חמור אים מקיימים שבע המצוות. ובאורח מישור על הדרכי משה הרבה להוכיח מהתוספות בכמה מקומות שיש איסור בהריגת גוי אף כשאינו מקיים את שבע המצוות, אך לפי מה שביארנו גם הג"י מודה בכך.
   ומכל מקום צריך להסביר, מה סיברת האיסור היכא שמקיים, והיכא שאינו מקיים?
   ונראה, דהיכא שמקיים, האיסור הוא ככל גזירות חז,ל , כדי שלא יבואו לעבור על האיסור דאורייתא. וכמו שהבאנו לעיל מספר היראים שמכנה הרגית גו בשם "תולדות רציחה", ובהקדמה ביאר ה"תוספות חכמים אשר הוסיפו על הכתב למען לא יעקר – קראתי תולדות". וכן משמע מתד"א רבא (פרק כ"ח) שאמרו: "שאם הוא שופך דמים לעכו"ם, לסוף, הוא שופך דמים לישראל". ואף שנקט עכו"ם, ידוע שבהרבה מקומות שונתה המילה גוי, לעכו"ם מחמת הצנזורה.
   אמנם היכא שאינו מקיים שבע המצוות, הרי הוא חייב מיתה. וראה מכות ה. שעדים זומם בנפשות ובקנס נענשים על אדם שלא נגמר דינו, אך לא נענשים על עדות ממון כזו. ובתספות שם ד"ה ,וכן" וכן בתוספות שאנץ, ובחידושי הריטב"א והמאירי פירשו דמה שנענשים על עדות באדם שעבר עבירה שמחייבתו מיתר או קנס, אינו אלא משום שיש ספק גדול אם יחייבוהו דבעינן עדות וחקירה ודרישה, מה שאין כן בדיני ממונות שקרוב לוודאי שיחייבוהו. ולדבריהם מבואר, דכיוון שבן נח שעבר על מצוותיו קרוב לוודאי שיחייבוהו, דהרי סגי בעד ודיין אחד – וודאי שאין נענשים, ולכן לא שייך אף לאסור מדרבנן במצב זה כי אף בישראל בכה"ג דקרוב לוודאי שיחייבוהו – אין חיוב דאורייתא, ולכן בגוי אין לגזור מדרבנן על הריגתו, משום דזוהי גזירה לגזירה.
   ואף לפירוש רש"י שם (שנחלקו עליו כל הראשונים דלעיל), שפירש שטעם החילוק הוא דהיכא שנפטר בהודאת פיו נענשים עליו, והיכא שאינו נפטר אין נענשים. הרי לא מצינו שבדיני בן נח, נפטר בהודאת פיו. ובספר החינוך (מצווה ל"ו, ומצווה קצ"ב) כתב שאף מתחייב מיתה על פי הודאת עצמו בלבד (וראה במנחת סולת שהביא מקור לזה מהירושלמי, ובמנחת חינוך כתב שכן עיקר לדינא). ולכן גם לדעת רש"י אין טעם לגזור על ההורג בן נח שעבר על שבע המצוות, כיוון שהוא חיב מיתה.
   ובעיניים למשפט (במכות שם) הוכיח דההורג אדם משיראל שלפי האמת התחייב מיתה אף שלא הועמד לדין על כך, ואפילו התחייב רק לשמיים – אינו חמור כהורג אדם רגיל ונקרא הורג גברא קטילא. וכתב שכן מוכח מהגמרא בסנהדרין פא: דאומרת שהעובר עבירה שחיבים עליה כרת מקילים להורגו משום דחשיב גברא קטילא, ומתרץ בזה מה שלא יכלו להעניש את יואב בן צרויה על הריגת אבנר בן נר, והריגת רבו. (וראה מהר"י פרלא על הרס"ג ל"ת פ"ד (עמוד ק"ב ואילך) וקושית רע"א בגליון הש"ס שם, ולפי דברי העיניים למשפט יש לדחות דבריהם ומובן ההכרח לפירוש התוספות).
   ולפי דבריו מובן טפי, דאף שבישראל שלא נידון אין להורגו משום דאפשר דיצא זכאי, כדכתבו התוספות, אלב גוי שמסתמא חיב מיתה אין עונש על הריגתו.
   ועתה תובן יפה קוישת התוספות דלעיל, דאיך אמרו שאין מורידים גם בסתם גויים שהם עוברים על שבע מצוות? ואל רצו התוספות לתרץ שהאיסור הוא משום דרכי שלום ומחשש איבה, דהא פירשו התוספות (שם בעבודה זרה כו: ד"ה דלא) דדין דמורידים שבסיפא דברייתא איירי באופן שאין חשש איבה וידינו תקיפה (וכ"כ הריטב"א, והר"ץ והמאירי בחידושיהם, וכן פסק הרמב"ם בהלכות רוצח פ"ד).
   ומכח קושיה זו פירש התוספות שבאמת אין כאן איסור ממשי, ועיקר החידוש אין חיוב להורגם כאשר הציבור אינם רוצים לעשות כן, וממילא אין ראוי להורגם נגד רצון הציבור, שבזה מקלקל הנהגת המדינה, וכל זה נלמד מההיתר לקיימם בופן של "והיו לך למס ועבדוך". וזה אף בלא שיהיה בזה איסור של "דינא דמלכותא דינא", דהרי לא אמרו זאת אלא רק באופן שהמלכות אסרה זאת. ומעתה מבוארים דברי הב"י, שאין כאן ממש איסור אלא שאין ראוי לעשות כן מלכתחילה.
   ובעמוד הימיני סימן טז' פירש את כוונת התוספות, דאחר שהתורה התירה לאלחייבים לעמוד בדין, נשאר האיסור דאורייתא  להורגם. אך נראה שהב"י, הרמ"א, הש"ך והט"ז שכתבו להדיא שאינו איסור דאורייתא לתוספות, סוברים, דכיוון שבקושיה סוברים תוספות שצריך להתיר להורגם אף ללא דין לא יתכן שלמסקנתם יש איסור דאורייתא, דהא מהפסוק שהביאו לא שמענו אלא רק שאין חובה להמיתם. ובפרט לפי מה שביארנו לעיל דאין שום פסוק בתורה שאוסר הריגת גוי, והאיסור דאורייתא הוא רק כלפי גר תושב, פשוט דאין לפרש כך את התוספות.
   והרמב"ן לבראשית ל"ה, י"ג כתב להסביר שמה שהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם היה משום ש,רשעים היו, ודמם חשוב להם כמים".
   ומשמע דסובר דגויים שעוברים על שבע המצוות – מותר לכתחילה להורגם, ולכאורה סותר את הגמרא בסנהדרין? ובדוחק אפשר לומר שכוונתו רק שאין איסור דאורייתא דמה שאמרו ביומא כח: שקיים אברהם אבינו אף עירוב תבשילין הסביר המהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ח שוהא דקקקא לגבי אברהם אבינו, אך שמעון ולוי לא חששו לזה, אך יותר נראה שכיוון דביארנו דהאיסור הוא רק מכח הצורך בהנהגה מדינית – לא חששו לזה משום שהיה שם מצב של "הכזונה יעשה את אחותינו" (בראשית לה, לא). וראה מה שכתבנו עו בסוף פרק ט'.
   ולפי מה שביארנו דטעם "אין מורידים" הוא משום הנהגה מדינית מתוקנת אף שהגוי חייב מיתה, מובן שכך הדין גם אם ידוע בוודאות שהגוי עובר על שבע המצוות, וכן מוכח מהגמרא בע"ז יג:, שפירשו שדין אין מורידים חל גם על עבד עכו"ם שנקנה בשוק של עבודה זרה. ומשמע שברור לנו שהוא עובד עבודה זרה. וכן מוכח מהתוספות שם ד"ה "חד קטיל" שהקשו על אנטונינוס שהרג עבדיו מהדין של אין מורידים, ולא תירצו דאיירי באופן שידע שעבדיו עברו על שבע המצוות.
   אך במקרה שיהודי ראה בעיניו את הגוי עובר את העבירה, נראה שיש בזה מחלוקת. דהמנחת חינוך על חינוך (מצווה ת"ט) והמהר"י פרלא על הרס"ג (ל"ת פ"ד, עמוד קה, ע"פי הידי משה על הב"ר פשרה ל"ד, יד.) כתבו דכיוון דבן נח נהרג עפ"י עד אחד ודיין אחד, הרי היהודי שראה, הוא עצמו גם העד וגם הדיין, ולכן מצווה להורגו. ואלו במלא הרועים, מערכת בן נח, כתב, שצריך שהרואה יעיד בפני אדם אחר, שהוא יהיה הדיין. והסכים לדבריו השד"ח מעררכת הגימ"ל סימן ו, כ"א.
   אך נראה שלפי התוספות אך במקרה זה, אין להורגו ללא הסכמת הציבור לכך דבעבודה זרה דף סד: מבארת הגמרא שגר תושב שמצווה להחיותו הוא כאשר קבל עליו שלא לעבור על שבע המצוות והקשו שם התוספות ד"ה "איזהו": "והלא מיד שעבר על שבע המצוות חייב מיתה דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה, וי"ל דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה, תדע דהא אמרינן העכו"ם – לא מעלין ולא מורידין".
   והקשה המהר"י פרלא (על הרס"ג שם) דקושית התוספות אינה מובנת, דהא אף שלשיטתם (בדף כו סתם גויים עוברים על שבע המצוות, הרי אם אין עד שראהו בכך, גם בית דין אינם יכולים לחייבו מיתה. וא"כ אפשר לומר שהמצווה להחיות, היא דווקא כשאין יהודי שראה את הגוי עובר עבירה?
   ונראה לתרץ על פי מה שביארנו לעיל (בשם העיניים למשפט) דהעובר עבירה שיש בה חיוב מיתה חשיב גברא קטילא, ודינו שונה אף כשלא הועמד לדין. ועל פי זה נראה שכוונת התוספות להקשות, דאיך יתכן שיש מצווה להחיות גוי שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה, כיוון שמסתבר שהגר תושב עבר עבירה כזו לפני שהפך לגר תושב כפי שכל סתם גוי עובר, וא"כ מסתמא כל גר תושב נחשב גברא קטילא, ולא מסתבר שיש מצווה להחיות גברא קטילא.
   ועל זה מתרץ התוספות, דכיוון שמכח הסכמת הציבור גילתה לנו התורה בפסוק "והיו לך למס ועבדוך", שאין בי"ד חייבים לדונו, לא מתיחסים אליו כחייב מיתה אע"פ שהוא באמת כן חייב מיתה, וכקבל עליו שלא לעבור עוד – מצווה להחיותו. ומעתה ברור שלשיטת התוספות גם מי שראה את הגוי עובר את העבירה, כיוון שיש הסכמת ציבור לא להחשיבו כחייב מיתה, אינו יכול להיות הדיין ולהורגו.
   ואין להקשות על מה שביארנו דלתוספות אין להרוג גוי אף כשוודאי עבד ע"ז, ממה שאמרו על מה שביארנו דלתוספות אין להרוג גוי אף כשוודאי עבד ע"ז, ממה שאמרו שם בע"ז כו: דמורידים את המינים, ופירשו שמין הוא בעובד ע"ז. ובחולין יג: מפורש שהוא גם במין גוי. דכיוון שאמרו שם בחולין, דגויים בזמן הזה אינם נחשבים עוע"ז משום שאינם אדוקים בה, אלא מעשה אבותיהם בידיהם, לכן, אין מחשיבים אותם כמינים. ואע"פ שעובדים עבודה זרה, וודאי נחשבים משום כך כמי שאינו מקיים שבע המצוות.



ד. גוי שאינו גר תושב – שיטת הרמב"ם

   הרמב"ם בהלכות מלכים סוף פרק ח' כתב בהלכה ט': "עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שכיפרו בעבודה זרה... ויקבלו שאר המצוות שנצטוו בני נח. שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נח, הורגים אותו אם ישנו תחת ידינו".
   ובהלכה י' כתב: "צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים".
   ובהלכה יא' כתב: "והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב".
   ובפרק ט' הי"ד כתב: "בן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו – יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנונו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד, בלא התראה".
   ובפרק ו' ה"א כתב: "אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח אין הורגים מהם והרי הם למס, שנאמר: והיו לך למס ועבדוך".
   מתבאר מהרמב"ם שכל גוי שאינו מקבל עליו שבע המצוות חייב מיתה ואין היתר לאפשר לו לחיות, אם יש כח בידינו להורגו.
   ומסתבר שכיוון שבית דין חייבים להמיתו, ולרמב"ם אין היתר מכח הפסוק "והיו לך למס ועבדוך,, כמש"כ שם בפ"ו ה"א, אין מקום לאסור אף ליחיד להורגו. וכמש"כ התוספות בע"ז דלעיל, שלולא הפסוק והיו לך למס", אין איסור להרוג גוי שעובר על שבע המצוות כיון שהוא חייב מיתה. ואע"פ שלכתחילה צריך לדונו עפ"י עד אחד ודיין אחד, מ"מ ההורגו אינו עובר איסור. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב בהלכות רוצח פ"ד, הי"א: "אין מסבבים להם את המיתה ואסור להצילם". ומשמע משינוי הלשון, דלא נקט ברישא "אסור", שאין כאן איסור גמור (וראה ט"ז ליו"ד קנ,ח שנדחק בהסבר שינוי הלשון, ובפשטות נראה כדביארנו).
   וכן נראה ממה שכתב בהלוכת רוצח פ"ב ה"א: "ישראל שהרג גר תושב - אינו נהרג עליו בבית דין. ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי". דכתב בתחילה אינו נהרג בבית דין, להשמיענו שדינו מסור לשמים, כמו שכתב בכסף משנה. ומשמע שבהריגת גוי שאינו גר תושב אינו נענש כלל אף בידי שמים. ואם היה איסור בכך הרי היה נענש של זה, וכמו שהבאנו לעיל שכך דייק במנחת חינוך (מצווה ל"ד).
   ונראה שהרמב"ם יפרש הא דאין מורידין שהוכחנו לעיל שהכוונה שאסור להורידו, דהכוונה היא שכיוון שהמצווה היא להורגם בבית דין, לכן אי להורגם, כדי שלא לפקיע בכך את המצווה לדון ולהורגם.
   ובהלכות ע"ז פרק י' ה"א כתב: "אין כורתים גברית לעובדי עבודה זרה, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם... לפיכך אם ראה עובד עבוד זרה טובה בנהר לא יעלנו. אבל לאבדו בידו או לדוחפו לבור אוסור, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה". (כ"ה הנוסח המדוייק, ראה מהדורת קפאח). ובלחם משנה שם הקשה, דברישא כתב שי להורגם ובסיפא כתב שאסור (ומה שתירץ דרישא איירי במלחמה דחוק, דהרמב"ם הזכיר מלחמה רק בסוף דבריו). ובעמוד הימיני סימן ט"ז הקשה עוד, מה מסביר הנימוק שנתן הרמב,ם שאינו עושה עמנו מלחמה? והב"ח ביו"ד קנ"ח הקשה עוד, מהו הדיוק של לאבדו בידו אסור, דמשמע כאילו דלאבד שלא בידו שרי, והרי אסור אף לדוחפו לבור כמו שכתב אח"כ?
   ונלע"ד לפרש, דמה שכתב הרמב"ם בתחילה שיהרגו הכוונה היא על פי עד ודיין, ומה שכתב בסיפא לאסור היינו בלי עודת, ולפיכך נימק את מה שאוסר לכתחילה להורגו בכך שאינו מסכן אותנו כיוון שאינו נלחם בנו, ולכן אין להורגו לפני שיועמד על כך לדין. ונקט שאסור לאבדו בידו, שלהורגו בסייף כדיין – מותר ומצווה.
   ובזה יובן מה שהרמב"ם אינו מפרש במעה דשכם שהתחיבו מיתה משום שעברו על שבע המצוות כרמב,ן דלעיל. דבזה לא סגי להצדיק הריגה לכתחילה בלא עדות, ולכן נזקק למצוות הדינים שעל זה היה לבני יעקב עדות ויכלו להורגם בדין. ואגב למדים מדבריו, דאים ידוע שהגויים אינום מוחים על מעשה נבלה אפילו רק כמעשה שכם, ואפילו כאשר אינם עושים זאת מאימת המלכות, בכל זאת נחשב שהתקבלה עדות על שעברו על מצוות הדינים וחייבים להורגם. וכן מבואר שגוי שאנס פנויה – חייב מיתה מדין גזל, שלכן היו חייבים בני שכם לדון את שכם למיתה (כ"כ לדייק סמנחת חינוך, מצווה ל"ה, כ"ב).
   ומוכח מדברי הרמב,ם אלו, שהרואה גו שעבר עבירה יכול הוא עצמו להיות הדיין ולהורגו, (וכן דייק המנחת חינוך במצווה ת"ט, וכן העלה המהר"י פרלא על הרס"ג עמוד קב). ומה שהקשו התוספות בע"ז סד: ד"ה "איזהו" דא"כ איך יש מצווה להחיותו כשהפך להיות גר תושב? נראה שיתרץ הרמב"ם שמהפסוק "והיו לך למס ועבדוך" אנו למדים, שכאשר גוי שעבר על שבע המצוות מקבל עליו שבע המצוות כדין גר תושב – אין להורגו, שאל"כ לא היינו יכולים לעשות שלום עם שום אומה, שהיר עדיין חייבים להמיתם בגלל העבירות שעשו לפני שקיבלו עליהם שבע המצוות. ואע"פ שמבואר בסנהדרין עא: שכדי להפטר מחיוב מיתה צריך שישתנה מעמדו באופן שדינו על עבירה כזו שונה. מ"מ, בגר תושב גילתה התורה אפשרות נוספת להפטר מעבירות שעשה כל עוד אינם כלפי ישראל. דשם נזקקו לכך שצריך "השתנה דינו", רק לעבירות שעשה כלפי ישראל, כך בשאר עבירות עצם הגירות פוטרת.
   ועל פי פירושנו בדעת התוספות והרמב"ם יש לישב מה שהקשה במנחת חינוך (מצווה צ"ו) על הב"י, שלמד מהתוספות שאין מורידים כוונתו שאין חיוב להורידם. והקשה שם, למה לא ציין שלרמב"ם הכוונה שאסור להורידם, כמפורש בדבריו בהלכות עבודה זרה פרק י', א'. (וכן הקשה באורח מישר על הדרכי משה שם)?
   ולפי מה שפרשנו מיושב, שגם כוונת הב"י עפ"י התוספות וגם כוונת הרמב"ם אינה אלא שלכתחילה אין להורגם, אבל אין איסור הרגיה מגזירת חז"ל כשם שיש באלו שמקיימים שבע המצוות ואפילו אם מקיים שבע המצוות אין העונש על הריגתם חמור כשם שנענשים על הריגת גר תושב שאיסורו מדאורייתא. ולכן בהלוכת רוצח לא כתב הרמב"ם לשון איסור מפורשת כשם שכתב בהלכות עבודה זרה, משום שאין כאן איסור מגזירת חז"ל.
   וברור שהאיסור להורגם ללא עדות הוא אף כשי כח בידו להורגם, דהיינו שהם תחת ידו, שהרי בהלכות רוצח פ"ד כתב לגבי הסיפא של הברייתא דמורידים את המינים דווקא כשיש כח בידינו. ואלו לגבי הגויים כתב שאין מורידים באותו האופן. ומ"מ, במלחמה שמחליט עליה הציבור אין צורך בעד ודיין אלא רק בפניה אליהם שיקבלו שבע המצוות כמבואר בדבריו בפ"ו ה"א. ורק היחיד ציריך לדונו ע"פ עד, כמבואר מדבריו בפ"ט הי"ד.



ה. גדר סתם גוי

   כבר הבאנו בפרק ג' דברי התוספות דסתם גויים עוברים על שבע המצוות. ומקורם נראה ממה שכתוב בגמרא בב"ק לח.: "שנצטוו עליהם, ואים מקיימים...", וראה שם בשטמ"ק שפירש "שאכזרים הם, וחשודיםר אף על שבע מצוות שמצווים עליהם", וכן משמע מלשון המדרשים בויקרא רבה יג, ב ובילקוט חבקוק תקס"ג, שאומרים: "ולא יכלו לעמוד בהם", וכעין זה פירש שם במאירי. וכן משמע שפירש הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"ח, ה') שכתב: "לפי שאינם זהירים במצוות". וכ"כ הרמב"ן (בחידושיו למכות ט, וכן כתב החזו"א (יו"ד סט, ג).
   ולכאורה קשה, למה אומרים שסתם גויים עוברים על שבע מצוות, והרי מצוות אלו הם שכליות והמוסר הטבעימורה לעשותם. ואין לומר שהוא רק משום עבודה זרא, דהא כל שבע המצוות קאמר? ולכן נראה, שעיקר הטעם הוא משום דאינם בקיאים בפרטי הדינים, שהרי אינם לומדים אותם מהתורה, ואיך ידעו למשל דהשואל שלא מדעת הוא גזלן. וראה רמב"ם (מלכים, פ"י, א) שכתב לגבי עבירות של בני נח: "ולא תחשב זו להם שגגה, מפני שהיה לו ללמוד ולא למד" וכן בסנהדרין כז. מבואר שבני נח נהרגים אף על כובש שכר שכיר ופועל שאוכל שלא בשעת מלאכה. וראה רמב"ן על התורה (בראשית לד, יג) שבני נח נהרגים אף על דיני מקח וממכר, אונאה, אונס ומפתה דיני נזיקין וכו'. וראה חת"ס ח"ו, יד שכתב שבנוגע לדיני גזל דברי הרמב"ן מוסמכים גם לפי הרמב"ם. ולפי זה נראה שגם היום אמרינן דבתם גויים עברים על שבע המצוות.
   ונראה שגם דעת הרמב"ם שסתם גויים אינם נחשבים כמקיימים שבע המצוות דהרי כתב בהלכות רוצח פ"ד הי"א את הדין שאין מורידים בסתם גויים (כ"ה הנוסח המדוייק ראה מהדורת פרנקל).
   וכבר דייקנו לעיל ממה ששם לא נקט לשון איסור בהורדה כמו שנגט איסור בהעלאה שאין בזה איסור גזירת חז"ל, והוא דוקא כשאינו מקיים שבע המצוות. ובהלכות עבודה זרה כתב אותו דין על עוע"ז, משמע דיש לסתם גוי ולעוע"ז דין שווה, וכן מסתבר, כיוון שלפי הרמב"ם חייבים לכוף את הגויים לבל עליהם לקיים שבע המצוות, דמסתמא יש להניח שאינם מקיימים. וכן מוכח ממה שכתב בהלכות נזקי ממון, וכדלעיל.
   אמנם המאירי כתב שם, דכל זה בגויים שבזמנם שהיו עוברים על שבע המצוות אבל היום השתנה הדין. ואפשר שלדבריו סגי במה שמקיימים מהכרע הדעת, ולא יענשו על פרטי דינים שאינם פשוטים מסברה. ומה שאמרו שבן נח נהרג אף באומר מותר כיוון שהיה לו ללמוד, הכוונה שנענש כשאומר שעצם איסור גזל הוא מותר, אך אם יודע שאסור, אלא שאינו בקי בפרטים, מקרי שוגג ואינו נהרג על זה.
   והריטב"א במכות ט: פירש דמה שאמרו בבבא קמא שאינם מקימים, הכוונה שאינם קבלים עליהם לעשותם בפני שלושה מישראל כדין גר תושב, וא"כ, סתם גויים לדבריו אינם עוברים על שבע המצוות. ופירושו זה הוא בניגוד לכל הראשונים דלעיל שלא פירשו כך את הגמרא, ואף בניגוד למשמעות המדרשים שציינתי לעיל, ומ"מ גם לדבריו צריך להדחק ולפרש כמאירי, דאין נענשים על הפרטים באומר מותר.



ו. גוי כופר

   בהמשך הברייתא בע"ז כ"ו: נאמר: "אבל המינים… מורידים ולא מעלים". ובחולין י"ג. אמרו על זה "השתא דישראל מורידים דגווים מבעיא?" ומבואר דגוי שוהא מין חייבים להורגו, וכ"כ התוספות בעבודה זרה דף י': ד"ה "חד קטיל".
   והרמב"ם בהלכות ע"ז פ"י, ה"א אחר שהביא דין גוי עוע"ז כתב: "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים – מצווה לאבדם, מפני שהם מצירים לישראל ומסירים את העם מאחורי ה'…, כישוע הנוצרי ותלמידיו…" (כ,ה הנוסח המדוייק ראה מהדורת קאפח).
   ונראה ממה שהביא דין זה בהלכות הנוגעות לדיני הגויים, דסובר דגם באפיקורס דין זה הוא גם בגויים.
   ואין לומר שרק דין המינים הוא גם בגויים, שאם היה סובר כך היה צריך לחלק ביניהם.
   ובהלכות רוצח פ"ד ה"י כתב: "המינים והם עובדי עבודה זרה מישראל..., והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל היה מצווה להורגן אם יש בידו כח להורגן בסייף הורגו. ואם לאו בא עליהם בעלילות..." (כ"ה הנוסח במהדורת פרנקל וראה שם בהערות שבסוף שיש שלא גרסו "מישראל", אך עכ,פ השו"ע הביא את הרמב"ם בגירסה דומה למה שכתבנו).
   ומדכתב "מישראל", דייקו האחרונים דדין זה הוא רק לגבי יהודים והקשו, דהרי מפורש בגמרא חולין הנ"ל דדין המין הוא גם במין גוי. (ראה במנחת חינוך מצווה צ"ג, וכן הגר"א בביאורו לשו"ע קנ"ח שנשארו בצ"ע בזה)?
   וכבר הכרחנו לעיל שגם לרמב"ם דינים אלו נאמרו אף בגויים וע"כ נראה שמה שכתב הרמב"ם דין זה בישראל הוא משום שמעצם שאלה הגמרא: "השתא בישראל מורידין, בגויים מבעיא?" מבואר שהברייתא מדברת במין ישראל אלא שכ"ש דהוא גם בגוי, וכך היא גם כוונת הרמב"ם. וכן מוכח ממה שהגמרא בע"ז כו: מפרשת דמין הוא עוע"ז, ולפי הגמרא בחולין אמרינן דגויים שבזה"ז אינם נחשבים עוע"ז. ועל כרחך שהברייתא מדברת במין ישראל, אלא דכ"ש הוא במין גוי וה"ה לכופרים, שכך הדין גם כאשר הם גויים.
   ובהלכות תשובה פ"ג ה"ח כתב הרמב"ם להסביר מי הם הכופרים: "והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצווה אחרת... כגון הנוצרים וההגרים". וברור שכוונתו ב"הגרים" למוסלמים שהם מבני הגר וכמבואר בהלכות מלכים פ"י, ח, שבני קטורה הבערבו בבני ישמעל. וכ"פ שם הרב קאפח.
   ונראה ממה שסיים הרמב"ם בהלכות ע"ז על דין אלו שמורידים: "מפני שהם מצירים לישראל ומסירים את העם מאחרי ה'". דעיקר החשש במינים ואפיקורסים וכופרים שישפיעו על יהודים להיות כמותם, ולכן הקפידה דווקא על אלו שמנסים להשפיע על אחרים להיות כמותם והיינו המסיונרים שבנוצרים, וכן המוסלמים שיש מהם שאדוקים בדתם, ומאמינים שיש עליהם מצות ג'יהד להשפיע על כולם להאמין באמונתם. (ואף יש רבים מהם ששואפים לכבוד את כל א"י לשם כך). ולכן נקט הרמב"ם לדוגמא שם: "כישוע הנוצרי ותלמידיו" (כ"ה הגירסה הנכונה ראה מהדורת קאפח), ולא סתם כל הנוצרים והמוסלמים כפי שסתם בהלכות תשובה, משום שכוונתו להורות שלענין החיוב להורגם זהו דווקא כשהם מנסים להשפיע עלינו את אמונתם, וכן ביאר בערוה"ש (חו"מ תכ"ה, יב) שהחיוב הוא דווקא באופן שהוא "מסית לאחרים". ודברי הרמב"ם האלו הובאו כלשונם בשו"ע יו"ד קנ"ח, ב', ולא מצאתי בפוסקים מי שיחלוק על זה.
   ואין להקשות על זה, דמאי גרעי מעובדי עבודה זרה דאין מורידין? דכבר ביאנו לעיל עפ"י הגמרא בחולין י"ג: דשאני ע"ז, דאין עובדיה היום אדוקים בה, ולכן אין חשש מהשפעתם. משא"כ אלו, שאדוקים בדתם, ורוצים להשפיעה עלינוך, ולערער יסודות אמונתנו – מצווה להורידם.
   והרמב"ם בהלכות ממרים פ"ג, ב, כתב: "מאחר שנתפרסים שוהא כופר... אינו צריך לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצווה גדולה". ומוכח שדין מורידים מוטל על כל אחד, וא"צ לשם כך בי"ד. וכן מסיק החזו"א ביו"ד, ב,טז. ואע"פ שבדין המוסרים מבואר בשו"ע חו"מ שפ"ח, יד שצריך לקבל עדות על כך, ומשמע שצריך בי"ד לזה, התם מדובר באופן שאינו בשעת המעשה שעומד למסור, והורגים אותו רק מחמת שהוחזק למסור, וכמבואר בתשובת הרא"ש שהיא מקור הדין והובא מבחרונים שם. ולכן, כיוון שזהו רק חשש מחמת החזקה, ומדובר ביהודי – הצריכו בי"ד, אבל בכופרים שדעתם מפורסמת וידועה ובפרט כשהם גויים, וודאי שאין צורך לזה, וכמפורש ברמב"ם הנ"ל.
   ולא שייך לומר בענין גויים את מה שכתב החזו"א שם בסוף הסימן לגבי המינים מישראל שדינם היום שונה, כיוון שאיננו יודעים להוכיחם. שהרי לא נצטווינו כלל להוכיח את הגויים, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וגם לא שייך לומר כבישראל שהם תינוקות שנישבו, כיוון שכל הדין בגויים נאמר כשהם גדלו בין הגויים. (ומה שכתב שם החזו"א בסעיף ט"ז שדין מורידים הוא רק בזמן שיש השגחה גלויה ומשתמשים בבת קול, דבריו תמוהים, דהא הרמב"ם והשו"ע וכל האחרונים כתבו דין זה לזמנינו).
   אלא דעכ"פ הדבר מוגבל שאין להוגו בפרהסיא אא"כ יש כח בידו לכך, דהיינו שאין חוששים מאוה"ע, וכמפורש בדברי הרמב"ם והשו"ע הנ"ל.



ז. הריגת גוי במלחמה

   במכילתא בשלח פרשה א' נאמר: "ויקח שש מאות רכב בחור" משל מי היו, הלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים"? אלא של הירא את דבר ה'. מכאן היה ר' שמעון אומר טוב שבמצרים הרוג. טוב שבנחשים – רצוץ את מוחו". ובמסכת סופרים הובא מאמר זה כך: "טוב שבגויים – בשעת המלחמה הרוג".
   ופשט המכילתא דכל גוי ששייך לעם שנלחמים בו יש להורגו, משום שיש לחוש שמא שלא ברצונו בהמשך המלחמה יסייע לאויבים, וכמו שהיה במקנה של הירא את דבר ה', שלבסוף לקחו פרעה לחילותיו.
   וכך פירשו הרא"ם (בהמזרחי) והצידה לדרך על פירוש רש"י (שמות יד, ז) דמדובר עם אותם שלא באו להלחם ונשארו במצרים. וראה בתורה שלימה לפרשת וארא במילואים דהביא בשם רבינו יחיאל מפריז שפירש הטעם משום "שאין לך כשר ונאמן בהם", וכן בפירושים "באר אברהם" ו"זה ינחמנו" על המכילתא מפרשים שהטעם משום שאין להאמין לגויים, ומשמע דמפרשי