[
אהוד ברק
רב אלוף אהוד ברק מצדיע במהלך ביקור בפנטגון, 14 בינואר 1993.
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 8 בנובמבר 1959 - 1 בינואר 1995
דרגה רב אלוף
הוא חולק עם נחמיה כהן את התואר (הלא רשמי) "החייל המעוטר ביותר בצה"ל". במלחמת יום הכיפורים שב מלימודיו בארצות הברית ופיקד על גדוד טנקים מאולתר שבין השאר חילץ את גדוד הצנחנים בפיקודו של איציק מרדכי בקרבות החווה הסינית.
[עריכה] כרמטכ"ל
ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל, תפקיד אותו מילא עד ה-1 בינואר 1995, עת פרש מצה"ל. כרמטכ"ל היה אחראי על יישום הסדרי הביטחון ויציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל, ביקש ממנו ראש הממשלה יצחק רבין לקחת חלק מרכזי בגיבוש הסכם השלום עם ירדן שנחתם בשנת 1994. ברק גם היה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון באותה שנה.
בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב': ב־5 בנובמבר 1992 נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר בו נטען כי ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בראיון סוער עם ניסים משעל בו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח".
[עריכה] דרכו הפוליטית
לאחר פרישתו של ברק מצה"ל הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלתו. לאחר רצח רבין בנובמבר 1995 מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס.
בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.
במרץ 1998 אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור" ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.
ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות" - במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו (תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק"). מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק הבחירות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה (בהם בלט יצחק הרצוג, מזכיר הממשלה) שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.
לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה [3], אולם לאור התנגדות שותפיו ממפלגת מימד וישראל בעליה ולאחר שראה שאין בידו את הכח הפוליטי להעביר מהלך שכזה, נקברה התוכנית.
במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל שבעקבות פעולתה חוקק, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון "חוק טל" שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות. נושא גיוס בני הישיבות היה מרכזי במסע הבחירות של ברק ורבים מתומכיו ראו בהקמת הוועדה ואימוץ מסקנותיה נטישה של עקרונותיו.
אהוד ברק בביקור בפנטגון ב-16 ביולי 1999
[עריכה] ניסיון יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי
[עריכה] סוריה
ב־3 בינואר 2000 החלו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון אשר במערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. בשיחות השתתפו גם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ושרת החוץ מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר.[4] למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן, סוריה סירבה לכך ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (הקו הירוק) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם במלחמת העצמאות ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.
[עריכה] לבנון
חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. על-אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכמים שיבטיחו כי חזבאללה לא יתקוף את ישראל לאחר הנסיגה.
על-סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב-6 ביולי 2000. בסופו של דבר, התבצעה הנסיגה ב-24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה שצבא דרום לבנון התפורר. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להשאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין.
[עריכה] פלסטינים
ביולי 2000 יצא ברק למו"מ מרתוני עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת (שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות) ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.
במהלך המו"מ בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. אך למרות זאת, מסיבות שונות, לא עלה המו"מ יפה. ברק האשים את יאסר ערפאת בטרפוד המו"מ ואמר שבקמפ דייוויד "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת". ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר. מהלך זה לא הצליח לשקם את תדמיתו ומעמדו של ברק, וגרם לרוב הציבור לאבד אמון בפלסטינים ובתהליך השלום.
[עריכה]
